ירדן  

ירדן היא גם השכן הקרוב ביותר עם הגבול המשותף הארוך ביותר ואולי הפחות ידוע מכולם. מעין חומה מסתירה ולא מובנת שנמשכה מהירמוך בצפון ועד עקבה בדרום.
נמצא בה אחד האתרים המרשימים במזרח התיכון- העיר האדומה של פטרה. ולו רק בשביל פטרה כדאי לנסוע לירדן. שלא לדבר על אוכל טוב, אנשים נינוחים, תצפיות נאות לכיוון ישראל מהר נבו, כרך וג`בל הרון שמעל פטרה, עראק אל אמיר החידתית של בית טוביה, מצודות המדבר ובהן בית המרחץ הנפלא של ואליד ה-1 האומאיי וערי הבזלת של פרשי זמאריס. והאפשרות לזווית קצת שונה - לראות שקיעה מעל הרי אילת בים סוף לעומת הזריחה מעל הרי מידיין שאפשר לראות מאילת.
בדווים בעשרות שבטים, פלסטינים, נוצרים, צ`רקסים, דרוזים ופועלים זרים ממצרים, סוריה ועירק, מתערבבים לארץ שיש לה קווי דמיון בחלק שמכרך וצפונה לעבר הירדן המערבי - לחברון, לשכם ולרמאללה. ולא במפתיע, מכיוון שהפלסטינים היושבים בארץ מונים כ-70% (40% לפי הנתון הרישמי) מהאוכלוסייה.
בדרום המדברי יושבים בדווים משבטים שיש להם מקבילות בנגב הישראלי (סעדין, עזאזמה, אחיוואטאת ואחרים), ויש בו פראות של מדבר, המתבטאת באזור ואדי ראם, אחד ממחוזות החשק של מטפסים מכל העולם וכמובן בוואדי מוסא ובפטרה, אזור שבו אפשרו לערוך טיולי גמלים בני כמה ימים מהעיר ואל העיר ברצועה המשחקית של הרי אדום שכל קניון בה הוא אדום ועצי ערער, קברים ועתיקות מציצים מהמידרונות.
בירדן שבין הירמוך לעקבה קיימים שירותים טובים של אוטובוסים ומוניות ומערכת כבישים מודרנית.
ובשל כל אלו - החלום הנכון על פטרה, השחייה בשפך הארנון הוא ואדי מוג`יב, ואדי ראם וג`רש, עמאן, עקבה ואום קייס, טירות המדבר הערביות והמבצרים הצלבניים - יהיה נעים לחצות מהיכן שיתאפשר, אם דרך הגשר או דרך המעבר הדרומי יותר סמוך לעקבה, ולבלות שבוע, שבועיים או חודש בממלכה ההאשמית, השכנים הקרובים שמעבר לירדן.

הערה
מטיבו של מדריך לא נכללו אתרים שאין בהם עיניין חוץ מאשר למומחה הארכיאולוגי או לנוסע שיש בידו להקדיש חודשים רבים לעבר הירדן. ועדיין יש במדריך אתרים כדי למלא שלושה חודשים של מסע. האתרים הראויים (בעיני נוסעים רבים והכותב בכללם) מופיעים במדריך. אתרים מוצלחים במיוחד דורגו לפי * כוכב, **כוכבים ו-***שלושה. יכול להיות שבמהלך העבודה על המדריך נפלו שגיאות. דברים אחרים יש בהם פרשנות אישית. הכותב נושא באחריות הבלעדית לטעויות ויש לקוות שיתוקנו במהדורות חוזרות.

תודות
כאן המקום להודות לאלו שתרמו תרומה מכרעת למדריך. בראש ובראשונה ליגאל טפר שבעקבות ביקורתו וערמות החומר שאסף והניח על שולחני איפשר לי שפע מקורות שנסתרו ממני. ללא עוואד משבט הבדול של פטרה, ספק אם הייתי מוצא את הדרך בשבילים הידועים יותר ופחות. נעים, עיד ומהדי נוואפלה מואדי מוסא, לסולימן בנו של שומר קבר נבי הרון שהלין אותי בליל סערה, לשני הבדואים מהסעידין והעמרין שהאכילו והשקו אותנו על פסגת ג'בל גרון, לכל אותם שהשקו ביוגורט כוס תה או כף מלאה מים בדרכים המתפתלות של הרי אדום. ליוסי קריים עליו השלום ולעליזה ציגלר עורכי "פרוזה" שאיפשרו את השימוש בשירים ההומו אירוטיים של משוררי גדרא שתורגמו בחן על ידי פרופסור נטע זגגי, ולכל אותם מטיילי "הרפתקאות" שהסכימו להגרר לשבילים הצדדיים, להצרב בשמש, לקפוא בקור, לאסוף את חלוקי החמדה של הערבה בין סוליות הנעל ולהתלבט בפתרון בעיות לא חשובות שאי אפשר בלעדיהן. תודה.

הסיק

גיאוגרפיה

ירדן נמצאת ממזרח למדינת ישראל ומחלקת עמה את הגבול הארוך ביותר שיש לישראל עם שכנותיה. שטחה של ירדן כ-90,000 קמ"ר, לא כולל כ-6,000 קמ"ר בגדה המערבית שכבשה ישראל בשנת 1967 ושהפכו במרוצת שנות ה-90 של המאה ה 20 לאזור המינהל הפלסטיני העצמי. כמעט.
הקצה הדרומי של המדינה הוא רצועה של כ-30 ק"מ לאורך חופי ים סוף. שם נמצאת העיר עקבה, שנמלה מאפשר קשר ימי עם מדינות העולם. הגבול עם ערב הסעודית עובר בדרום ובדרום-מזרח המדינה. במזרח גובלת ירדן בעירק ובצפון בסוריה.
מזרחה מעקבה משתרע חלק המדבר הערבי הנקרא בחלק זה ואדי ראם, זהו אזור מדברי של הרי משאר חוליים שגובהם מגיע עד 1754 מ' מעל פני הים בג'בל ראם - ההר הגבוה בעבר הירדן. הרים זקופים עם קירות אבן חול קשה ובתוכם מעוקים צרים ובריכות מים. מקורות המים מועטים והיישוב מתבסס על מאהלים בדואים.
ירדן חולקת עם ישראל את השבר הסורי-אפריקני - עמק הירדן וים המלח - שפניהם נמוכים יותר מ-400 מ` מתחת לפני הים. מדרום לים המלח עולה ואדי ערבה עד לגב הערבה. משם יש ירידה מתונה מאוד עד לראש מפרץ אילת, הנקרא על ידי העולם הערבי מפרץ עקבה. אמצע השבר מציין את הגבול בין ירדן לישראל.
משני עברי השבר מתרוממים הרים המגיעים בחלקם לגובה העולה בהרבה על 1,000 מ`. ההרים הגבוהים יותר בצד הירדני מעידים על כך שתנועת הלוח העבר-ירדני היתה לא רק אופקית, כלומר תנועה צפונה של 106 ק"מ ביחס ללוח של סיני והנגב, אלא גם אנכית, כלפי מעלה בכמה מאות מטרים יותר מאשר בצד הישראלי.
רכסי ההרים בעבר הירדן המזרחי (גלעד, הרי מואב ואדום) מתמשכים לאורך העמק ועד מפרץ עקבה ומשם לערב הסעודית (הרי מדיין), לאורך חופי ים סוף. בפטרה ובעקבה הם מגיעים לגובה העולה על 1,700 מ` ואין זה מראה נדיר לראות את ההרים לפחות פעם בחורף מכוסים בשלג עד לקו שמעל מפרץ אילת. בחורפים קשים נחסמת דרך המלך המובילה לפטרה על ידי שלג, ולאחר שלג כזה יפה לנסוע במשך כמה ימים בנוף אלפיני של הרים גבוהים עם שלוגיות.

הקשת בג'בל בורדה בואדי רם

רצועות טופוגרפיות בין עקבה לנחל זרד (200 הקילומטרים הדרומיים של ממלכת ירדן)
אפשר למנות כמה רצועות טופוגרפיות לעולה לכיוון מזרח מהערבה.
1. הערבה שמתחת להרי אדום רצופה בהרים טבועים - פסגות הרים שטבעו תחת הסחף הזורם מהרי אדום. רוב הרכסים הטבועים בנויים סלעי משקע שבאזור זה הם גירניים.
2. גבוה יותר, כמה מאות מטרים מעל לסלעי המשקע הטבועים, נחשף קו הפניפליין- מישור ההחלקה של הסלעים הוולקניים וסלעי היסוד בדומה לקו הנחשף במזרח סיני. קו זה מסמן תקופה גיאולוגית רגועה בה החליקו מי הגשמים והשיטפונות, ביחד עם הרוח, האור ושאר כוחות הבליה האטמוספריים, את פני הקרקע במשך מאות מליוני שנים של רגיעה טקטונית, שכן פני כדור הארץ מתעצבים משום המשחק בין הכוחות הטקטוניים של פנים כדור הארץ לכוחות האטמוספריים המפלסים אותם.
3. המדרגה מעל, מגובה של 600 מ' ועד 1000 מ', הם הרים העשויים מאבן חול שפיסגותיו הולבנו בעקבות מי הגשמים. אזור זה עשיר בקניונים שחלקם מוליכים מים עד הערבה (ואדי פינאן, ואדי היידאן, ואדי אבו סככין, ואדי פיפה) וחלקיו העליונים יושבו מאז ומעולם ויש בהם צמחיית ערערים וצומח ספר מדברי ( מתנן, רותם וכד')
4. הרצועה הבאה היא מדרגה בה עולה הרכס לשיא גובהו 1550-1700 מ' מעל פני הים. אלו הם הרי גירניים ובהם שפע מאובנים וקיפודי ים. על הגיר מתפתח צומח אלונים וברושים.
5. מעבר לרכס, מזרחה, משתפלת רמת עבר הירדן בהדרגה ונבלעת לתוך המדבר הסורי.

היסטוריה טבעית

הרי עבר הירדן מעידים על כך שהם חלק מהיבשת הערבית-נובית הקדומה, שעד אליה הגיע ים תטיס הקדום המיוצג על ידי טור סלעי הגיר של הנגב. רכסי הנגב שבקודקודם המכתשים נדחסו בעבר הקדום אל אותו סדן של יבשת קדומה (מסיב)
הרי הצפון בנויים בעיקר מסלעי משקע ימיים (אבן גיר) ממזרח להרים משתרעת רמת עבר הירדן ובה אזורים מדבריים רחבי ידיים, שבהם יורדות כמויות משקעים קטנות. במרחבי הרמה, המחברת מדבר ערבי לעירקי ולסורי, מעטים נאות המדבר והמעיינות.
החלק שבין נחל זרד לנחל זרקא מעין (כ-100 קמ' ) הוא חתך דומה החסר את ההרים הטבועים משום שבסיס הטופוגרפיה הוא ים המלח וכאן גם נעלם חתך השבר.
מצפון לים המלח נעלמים סלעי החול והנוף דומה לצד הישראלי של השבר - גאון הירדן ועלייה תלולה דרך נוף של סלעי משקע גירניים רכים עד לספגות הרי מואב וגלעד (עג'לון) המנוקזים על ידי נחל יבוק (ואדי זרקא). כ-50 קמ' מזרחה מהירדן מתחילים אזורים שחונים.
בקו של עמאן-אל אזראק וצפונה ממנו, מחילים שפכי הבזלת המכסים את צפון ירדן עד לאזור אום קייס (גדרא) אלו שפכי הבזלת המגיעים מהחורן ומג'בל דרוז הנמצא כ-50 קמ' צפונה לגבול הירדני. אזור זה מושפע מג'בל דרוז והוא שחון פחות ויכול להיות קר מאוד וגשום בחורף
את שולי ג'בל דרוז מנקז ואדי סירחאן שבו מקורות מים וכיוונו צפון דרום לאורך שבר מקביל לשבר הסורי-אפירקני הנמצא כ-100 קמ' מערבה לו. הואדי שימש מאז תקופות הסטוריות קדומות כציר מעבר המחבר את אגן דמשק עם חצי האי ערב.

נחלים
בצפון-מערב המדינה יורדים משקעים רבים יחסית ובשל כך נמצאים נחלי איתן בעיקרם בצפון ירדן ובמערבה: הירדן, נהר הירמוך, המסמן את הגבול הצפוני מערבי בין סוריה לירדן ובין ירדן לישראל ונחל זרקא (יבוק), המזין את מאגר המים על שמו של המלך טלאל שמלך שנה בין הירצחו של המלך עבדאללה להכתרתו של חוסיין בן ה-17 למלך (ראה מבוא היסטורי).
במרכז המדינה זורם נחל ארנון (ואדי מוג`יב) אל ים המלח ונשפך בקניון יפה החצוב בסלעי חול לים מול נאת עין גדי שממערב. בדרום ים המלח, בין הרי מואב להרי אדום, זורם ואדי חסא (נחל זרד) הנשפך בדלתא פורייה ורחבה שבה נובעים עיינות צאפי שעליהם לפי מסורות שונות ישבו סדום ועמורה.
באזור ים המלח ובקניונים הנשפכים אליו נובעים מעיינות חמים וחצי חמים כשהמפורסמים שבהם הם קלירהוי - חמי בערה הנמצאה בואדי זרקא מעין הנשפך לים המלח כמה קילומטרים צפונה לשפך נחל ארנון ויוצר בריכות נעימות לרחצה לא רחוק מכביש ים המלח החדש.

אקלים
מזג האוויר בירדן דומה לזה השורר בישראל אם כי יבש ממנו בחלקים מסויימים וקר יותר (בקו המקביל למערב הירדן), בעיקר בפסגות רכס הרי אדום.
בצפון-מערב ירדן שורר מזג אוויר ים-תיכוני. הקיץ חם ויבש וממוצע הטמפרטורות עולה אך לעתים על 30 מעלות. החורף מתון וגשום, אך בשל הגובה מגיעה הטמפטורה גם לאפס מעלות, ולעתים יורד שלג. באזורי הערבה והמדבר בדרום ובמזרח שורר מזג אוויר מדברי-יבשתי. הטמפרטורות גבוהות כל השנה ומגיעות בקיץ ל-40 ויותר. המשקעים יורדים בעיקר בחורף וכמותם זניחה.
הזמן המתאים לביקור במדינה הוא, כמו ברוב המזרח התיכון, האביב. ממאי ועד אוקטובר כמעט אין גשמים, הארץ ירוקה ושטחים לא מעובדים וכן הערבות מתכסים בפריחת חד שנתיים. הטמפרטורות נעימות (כ- 25 מעלות ביום). באזורי ספר המדבר, כמו פטרה, קר בלילה גם באביב. באפריל עדיין עלולים לרדת גשמים.
תנאי מזג האוויר בסתיו דומים. הקיץ אפשרי גם הוא לביקור במדינה אם כי בהסתייגות לגבי קטע הטיולים הרגליים.
בחורף ייתכן מזג אוויר קר בכל רחבי המדינה, עם פרקי גשם ממושכים. נתון זה אינו כולל את המדבר שמדרום לכרך, אם כי גם שם קר משום הגובה. בעמאן, כמו בירושלים, הטמפרטורות צונחות לעתים לאפס מעלות ויש שיורד שלג. בים סוף אפשר להתרחץ במשך כל השנה, ועם זאת, בחורף ובחלק מן האביב נושבת לעתים רוח דרומית חזקה. ממוצע הטמפרטורות בעקבה מגיע ל-20 מעלות בקיץ מגיעות הטמפרטורות ליותר מ-40 מעלות.
עונת התיירות מתחילה באמצע מארס ומסתיימת באמצע נובמבר, והתקופה הטובה ביותר בה היא בין אמצע אפריל לאמצע יוני. אולם גם אז לא נתקלים בתיירים רבים במדינה, שכן ירדן אינה מוצפת בתיירים. לרוב פוגשים תיירים באתרים החשובים ביותר (פטרה, ג`רש, עקבה) ומרביתם מטיילים בקבוצות. נוסע עצמאי שיכול לבחור את זמני הביקור באתרים, גם בצפופים (שעות בוקר מוקדמות או אחרי צהריים מאוחרים) יוכל להמנע מצפיפות הקבוצות המאורגנות.

מפות ירדן צפון ודרום

מפת ירדן צפון

מפת ירדן דרום

בעלי חיים

שועלים, זאבים ותנים, יעלים וצבאים מסתובבים בערבה ובהרי אדום. ציפורים נודדות ודורסים בעונת הנדידה מעל בקע הערבה. מכרסמים כגרביל וקוצן נמצאים בשטחי המדבר וספר המדבר, ארנבות, קוראים, חוגלות, בזים, עייטים, טריסטרמיות, חצוצרני מדבר, ציפורי שיר וחזירים בגאון הירדן ולאורך הירמוך. זוחלים כצפע, פתתן, אפעה, עכנים גדולים וקטנים עקרבים מכל סוג ומין, נחשי מים בארנון הם מפגש יומיומי לצועד במדבר. נמרים ואריות הוכחדו מזמן והירדנים משקמים מחדש את הראם (ORYX) וערודי הבר שחיו במדבר הירדני באזור שמורת שומרי ליד אל אזראק. לנאת דנה מתכננים הירדנים להעביר יעלים משמורת עין גדי הישראלית במקום אלו שניצודים על ידי הבדואים המקומיים.

צמחיה

צמחי הערבה דומים לצד הישראלי ומאפייניהם הם עצי השיטה וצחים העמידים לחום ויובש. בקניוני הנחלים, במקומות בהם הם יורדים אל הערבה צומחים הרדופים. עם העלייה בגובה משתנה חיגור הצמחיה.
פרט מעניין בצמחיה העבר ירדנית במדרגה שבין 600 מ' ל-1000 מ' מעל פני הים הוא הערער הצומח בהרי אדום. הרותם גדל בהרי החול במדרגת הערערים ולידו מתנן שעיר, בלוטה, אזוב, ומלוח קיפח. במדרגה המרכזית של הרי אדום (בין 800 ל-1200 מ') ניתן למצוא אלות אטלנטיות ואלות מצויות ושפע של חד שנתיים וצמחי פקעת. במדרגה שמעליו צומחים האלונים הגזורים.
בהרי אדום, על הגיר בגובה של למעלה מ-1000 מ', צומח הקרקש לצד אגוזי מלך ועצי בוטנה אמיתית נטועי אדם.
בצפון, על כיסוי הגיר (הרי גלעד) יש יערות אלונים.
נשירים, זיתים ודגנים מגודלים על פני רמת עבר הירדן וירקות ופירות טרופיים מגודלים בבקעת ים המלח ובעמק הירדן.

היסטוריה

ירדן היא מדינה חדשה, שראשיתה ב-1923. מדינה בעלת גבולות קולוניאליים מלאכותיים הניכרים בקווים הישרים המהווים את גבולותיה עם ערב הסעודית ועירק ואת רוב הגבול עם סוריה. רק במקום אחד, במערב, יוצר עמק השבר של בקעת הירדן וים המלח הפרדה אמיתית בינה ובין המדינה שממערב לה - ישראל. בניגוד לגבול הטבעי הנראה לעין, היה עבר הירדן המזרחי, מבחינה היסטורית, חלק מארץ ישראל ובשל כך היסטוריה ירדנית עצמאית כמדינה אחת כמעט ואינה קיימת, שכן מתקופות קדומות התייחסו תרבויות האזור, הנקרא היום ממלכת ירדן, לסביבה כחלק ממכלול ולא כישות עצמאית.
אתרים פרהיסטוריים כמו ביידה, כפר ניאוליתי בן כ-9,000 שנה הנמצא מצפון לפטרה (עיין בהמשך) מזוכרים בנשימה אחת עם יריחו, העיר הקדומה בעולם הנמצאת בעמק הירדן, ותרבויות כלכוליתיות (האלף ה-4 לפנה"ס) באתרים כמו תולילת ע`סול שבצד הירדני של עמק הירדן מצפון לים המלח, בקו אחד עם יריחו, מתייחסות למכלול שנמצא במקדש הכלכוליתי מעל מעיין עין גדי.

היסטוריה ושמות תנ"כיים
התנחלות שבטי ישראל (סביב 1250 לפנה"ס) הגיעה מצד עבר הירדן ושמם של ההרים מצפון לעמאן נשאר עד היום גלעד. הם נקראים במפות ירדניות גבעות עג`לון. גם חלוקת החבלים האחרים הצופים אל הצד הישראלי שומרת את הצליל העתיק: עמון שבמרכזה רבת עמון המשחזרת את השם העתיק ולא את שמה של פילדלפיה ההלניסטית- רומאית (מאות 4 לפנה"ס עד 7 אחרי), הרי מואב שבהם עובר ואדי מוג`יב הנקרא בעברית נחל ארנון )שכן נחלת מואב השתרעה מנחל ארנון בדרום ועד ערבות יריחו, שטח שהיה אזור מריבה קבוע בין ישראל למואב). עיר המלוכה המואבית היתה קיר חרושת )קיר מואב)- הכרך המודרנית המוכרת היום בעיקר בשל המצודה הצלבנית של רינו משטיון הנמצאת בתחומה (ר` צלבנים). הרי אדום מתחילים מדרום לוואדי חסא, הנשפך לקצהו הדרום-מזרחי של¯ים המלח ויוצר שם דלתא שבה נובעים מעיינות צאפי ולפי דעות שונות זהו מקומן העתיק של סדום ועמורה המקראיות. המקרא מספר על התיישבות שני שבטים ומחצה בעבר הירדן. יפתח השופט הוא גלעדי. קשרי שני עברי הירדן ברורים ביותר, מכיוון שהירדן שימש גם כציר מעבר צפון-דרום ומעבורות הירדן היו פעילות בין ערים כמו ירושלים, בית שאן, יריחו, עמאן, ג`רש, פחל (פלה) ואחרות, היושבות על צירי תנועה שחיברו את מצרים עם מסופוטמיה.
למעשה, עד לתקופתו של המלך דוד, התקיימה במרחב מערכת של ערי מדינה ישראליות, כנעניות, פלישתיות, מואביות, אדומיות, מדייניות ועמוניות. כבר שאול (1020 לפנה"ס) נזכר במלחמותיו נגד מואב, עמון ואדום (שמואל א פרק יד). דוד (1000 -960 לפנה"ס) יצר לראשונה רצף לאומי אחיד; הוא איחד את שבטי יהודה וישראל, הכה את הפלישתים, התעמת עם הארמים בצפון, יצר קשרים עם שבטי המדבר בדרום והביס בסדרת קרבות את האדומים, המואבים והעמונים. הסיפור המפורסם שנקשר במסע נגד בני עמון, הוא המצור הארוך שבו שולח דוד את אוריה החיתי אל המלחמה הקשה על מנת להסירו מדרכו אל בת שבע.
כשדוד נמלט מפני אבשלום הוא חוצה את הירדן אל הגלעד עד שיתגבר על המרד.
גם יורשיו היהודאים של דוד, ובהם יהושפט הנלחם לצד אחאב נגד אנשי ארם דמשק בגלעד וחוזר ומשתלט על אדום, נאבקים בעבר הירדן וארואים בו חלק מנחלתם. מואב, בני עמון והשבטים הערבים יוצרים שיתוף פעולה עם אחזיה מלך ישראל כדי לשגר אוניות מסחר מעציון גבר לתרשיש.
במלחמה בגלעד נפל אחאב, ומישע מלך מואב ניצל את נסיגתו של הצבא הישראלי, פרק את עולה של ממלכת ישראל וציין את הדבר במצבה המכונה מצבת מישע (ראה בהמשך,). המצבה נמצאה בדיבון (ד`יבאן, עיין ערך) שמצפון לנחל ארנון (ואדי מוג`יב). הכתובת מתוארכת לאמצע המאה ה-9 לפנה"ס, ובה מספר מישע כי פרק את עולו של עומרי מלך ישראל. מידע מעניין הוא משפטו של מישע כי איש גד ישב בארץ עטרות מעולם, וזוהי הפניה להתנחלות השבטים ואיתור מקום מושבו של שבט גד בדרום הגלעד.
"ואורך ארץ עבר הירדן ממכוור עד פחל ורחבה מרבת עמון עד הירדן" (יוספוס פלביוס מלחמות ספר ג' פרק ג'.)
באזור שבין מידבא ודיבון (מדרום לעמאן המודרנית), אזור הנקרא הבלקה, התיישבו חצי שבט המנשה ומכיר. חשיבותה של הכתובת לא רק במידע ההיסטורי על יחסי ישראל ושכנותיה, אלא גם בחקר הכתב המואבי הדומה לעברית והמראה כי עמי עבר הירדן, המואבים, האדומים והעמונים, אימצו את האלף-בית הכנעני פניקי. כתובות אחרות, שאינן נוגעות ליחסי שני עברי הירדן, נמצאו בעמאן, בתל אל-חולייפה (עציון גבר) ובאום אל-ביארה ליד פטרה (כתובת על חותם מלכותי של קוסגבר מלך אדום).

הח'זנה - מראה מלמעלה

הנבטים (מאה 6 לפנה"ס עד למאה ה-7 אחריה)

פיצוח התרבות הנבטית עומד בראשיתו ורק חפירות נרחבות באתר המזוהה כפטרה יוביל לפתרון משביע רצון. יש לזכור כי הנבטים לא השאירו ספרות, פרט לכתובות סלע הכתובות בכתב נבטי הדומה לכתב העברי המרובע.
פטרה, בירת הנבטים, או בשמה המקראי סלע, נזכרת בספר מלכים פרק יד ובישעיהו פרק טז, זה המקום שבו השליך אמציה המלך 10,000 שבויים אדומים אל מותם מעבר למצוק הסלע.
אחת הבעיות בפרשנות הנבטית, היא ראייתם כעם נוודים. הנבטים עברו את שלב הנוודות בזמן בו עברו אותו רוב עמי האזור, סביב 1000 לפנה"ס. במקביל לתקופת התנחלות השבטים, נדדו הנבטים מחצי-האי ערב והתיישבו במרחב שמדרום לוואדי חסא, אזור הנקרא היום הרי אדום. תהליך התגבשותם לעם נמשך כ-600 שנים. חדירתם להרי אדום התאפשרה לאחר גלות יהודה ב-586 לפנה"ס, באותה תקופה הגרו האדומים לדרום יהודה, (אזור בית גוברין) חלק שנקרא מאז אדומיאה. הנבטים נעו למלא את החלל הריק. בירתם הקדומה היתה מקום בשם סלע, אתר הנמצא על צוק סלע מרשים ונישא במרחק לא גדול דרומה מטפילה, מצפון לכפר בן ימינו הנושא את אותו השם )סלע( כ-50 קמ' דרום-מזרחית לים המלח. המקום מזוהה על ידי יוספוס פלביוס, דיודורוס סיקילוס וסטרבו.
האיזכור הראשון של הנבטים הוא בכתביו של ההיסטוריון הסיציליאני דיודורוס. ב-312 לפנה"ס יצא אנטיגונוס הסלווקי למסע נגד הנבטים והצליח להפתיע את יושבי פטרה שבה שהו באותה עת רק נשים וילדים. הוא חזר משם עם קטורת, מור וכמויות גדולות של מטילי כסף. הנבטים הגיבו במהירות, משמידים את כל 4,000 התוקפים פרט ל-50. כשניסה אנטיגונוס ללכוד את פטרה שנית בעזרת צבא בפיקוד בנו, נהדף מהמקום באבדות כבדות.
פטרה (אם אכן זוהי פטרה) במקומה הנוכחי הוקמה כניראה רק במאה השנייה לפנה"ס עם החלשות הממלכות ההלנית-סלווקית מצפון והתלמית-מצרית מדרום. יתכן ששמה היה שונה ויתכן כי השם הועתק למקום החדש של הבירה. מבירה של מחוז קטן ועם לא חשוב, הפכה פטרה, עם עמק הקברים החצובים העצום שלה, לבירה החשובה במרחב. עיר הלניסטית למופת. שמידת הדמיון שלה לג'רש ההלנית רומאית הוא כמידת השוני ביחוד הנבטי ארכיטקטוני (עיין ערכים פטרה, סלע).
מלבד פטרה, קשה לדבר על ערים נבטיות במרחב אלא רק על אוסף מקדשים, מצדים ותחנות דרכים.
פעמים ספורות בהיסטוריה של עבר הירדן אפשר לדבר על ממלכות עצמאיות, והחשובה בהם היא הממלכה הנבטית. מולדת הנבטים היא בחצי-האי ערב ועריהם היו באזור דרום תימן של היום ובהן העיר שיבאם - שבא המקראית, שממנה יובאו המור, הקינמון והקציעה. במשך מאות שנים התפתח מסחר ענף שעליו שלטו הנבטים בעיקר בזכות שליטתם בדרכי המדבר ויכולתם להתמודד עם טכניקות אגירת מים.
עצמאותם של הנבטים היתה במידה רבה מכיוון שהמדבר לא היה חדיר לאימפריות הפרסית, המוקדונית והרומאית במשך מאות שנים.
החלשות הכוחות האמפריאליים מצפון ומדרום, ופרק הזמן עד לכניסתה של האימפריה הרומאית לאזור (מסע פומפיוס ב-63 לפנה"ס), הוביל להתפשטות נבטית גדולה והשתלטות על צירי המסחר הטראנס אסיאניים החוצים דרך ארצם. הנבטים לא היו בהכרח הסוחרים הנוודים, אלא השולטים על סחר השיירות.
יתרה מכך, האלים הנבטים אינם אלי שיירות ונוודים אלא אלים חקלאיים בעיקרם- דושרא המקביל לאל היין והבציר היווני דיוניסוס (אלה של בית שאן, העיר ההלניסטית של הדקפוליס), ועוזה - אטרגטס, אלת פוריות הדומה לדמטר, אלת החיטה ועבודת האדמה. דולפנים יוונים, אריות ונשרים האופיניים לפנתאון האלים הכנעני, ואובליסקים למקור המצרי.
עושרם האדיר של הנבטים בא משום השתלטותם על סחר הבשמים, דבר המוזכר בכעס על ידי פליניוס הזקן בספרו ההסטוריה הטבעית (HISTORIA NATURALIS). אין לתמוה לפיכך על הרמה הגבוהה של הקדרות הנבטית או על פאר היכלי פטרה מכיוון שבפטרה (ראה בהמשך), עיר ששטחה עולה על 35 קילומטרים רבועים, וכל השטח שבין סלע לפטרה (א-רקים), עדיין לא נחפר ולא נחקר, ויש להניח שהשנים הבאות יניבו ממצאים שישנו את הגישה השמרנית והלוקה בחסר של העבר.
במאה הראשונה לפני הספירה ובראשונה שלאחריה הגיעו הנבטים לשיאם; הם שלטו במרחב המקיף את ירדן המודרנית, דרום סוריה, הנגב הישראלי, סיני והחלק הצפון-מזרחי של ערב הסעודית.
שגשוגם נבע מהחלל שהותירה התפוררות האימפריה המוקדונית ויצירת שני הגושים של התלמיים במצרים והסלווקים בסוריה. גם היהודים )החשמונאים( וגם הנבטים נהנו מהיעלמותו של הכוח המרכזי-אימפריאלי.
לאחר שהנבטים הביסו את אלכסנדר ינאי החשמונאי במספר קרבות, הם השתלטו על דרכי המסחר שחצו בין החרמון והגולן. מטבע הדברים הביא השתלטותם על אגן דמשק לביסוס מעמדם כארץ הביניים שבין רומא ליריבתה האמפריאלית הגדולה פרתיה שבמזרח.
ב-63 לפנה"ס הגיעה רומא לאזור וכשאיים פומפיוס על עצמאותה של הממלכה, קנה המלך ארטאס ה-3 את עצמאות הממלכה בכסף. אלא שהכסף היה דו-כיווני, והנבטים הפנימו ערכים גרקו-רומיים שהתבטאו באדריכלות ובטביעת מטבעות בסגנון ארצות הים.
הנבטים התייצבו לצדם של הפרתים, האימפריה המזרחית הגדולה שנלחמה ברומאים, מונעת מהם את החיבור הישיר למזרח, אל המשי הסיני שהגיע על דרכי המסחר המרכז-אסיאניות. הברית עם הפרתים היתה בעיקרה ברית מסחרית שבאה לשמור על השליטה על המסים ומחירי הסחורה, בהיות הנבטים אנשי הביניים של דרכי המשי הדרומיות והפרתים שולטים על הערים הצפוניות. אלא שלפרתים היה צבא מצוין שכלל חיל קשתים שהביס את לגיונותיו הרומיים של בסוס קרסוס תבוסה נוראה בקרב קרהה ב-53 לפנה"ס. תבוסה זו עצרה את החלום הרומאי על השתלטות מסחרית על דרכי המזרח. בשל כך פנו הרומאים נגד הנבטים, שלהם לא היתה יכולת צבאית. הם עשו זאת בתחילה על ידי המלך הורדוס, שכן בין הורדוס והנבטים שררו יחסים של איבה, משום שבזמן שנאבק על השלטון עם המשפחה החשמונאית ונמלט לארצם, סירב מלכו ה-1, מלך הנבטים, לעזור לו. ולפיכך, כשחבו חוב לקליאופטרה מלכת מצרים, יצא למסע עונשין נגדם ב-31 לפנה"ס, התעמת וניצח.
הורדוס בנה את הנמל בקיסריה על מנת להעביר את הסחר הנבטי דרכו. בנו של הורדוס, אנטיפס, התחתן עם בתו של חרתת ה-4.
ב-25 לפנה"ס, בזמנו של עבדת ה-3 (30-9 לפנה"ס) יצא מסע רומאי לתור את חופי הים האדום, ניראה שמסע זה בא לספק את הסקרנות הרומאית למקורות הנבטים בחג'ר. המסע הובל על ידי גביניוס ונעזר בנסיך נבטי בשם סיליוס שהואשם בכישלון המסע. כישלון המסע העניק הגנה של חוסר מידע ושימר את עצמאות הנבטים למאה ושלושים השנה הבאות. סיליוס, איש צעיר ויפה תואר לפי תיאורו של יוספוס, היה שליטם למעשה של הנבטים בסוף ימי עבדת. עבדת
ה-4, שמלך בין 9 לפנה"ס ו-40 לספירה, הביא את הממלכה הנבטית לשיאה.

קברי המלכים

מלכו ה-2 שמלך אחריו (40-70 לספירה) שלח חיילים שהשתתפו בדיכוי מרד החורבן (66-70 לספירה). המלך האחרון היה רבאל ה-2
(70-106 לספירה), תקופת שקיעה לממלכה הסוחרת שעצמאותה הסתיימה ב-106 לספירה כשהורה הקיסר טריאנוס לקורנליוס פלמה, נציב סוריה, לקבל עליו את השלטון על הנבטים. ההשתלטוות הרומאית באה כניראה בעקבות בקשת הגנה נבטית שכן סמוך לראשיתה של המאה ה-2 לספירה פלשו שבטים תמודים מאזור הסהר הפורה (בהשראה פרתית?) לתחומי הממלכה הנבטית וזו לא יכלה לעמוד בפני לחצם ומכיוון שכך בקשה את ההתערבות האימפריאלית הרומאית, מה שאולי מסביר את החפזותם של הרומאים בסלילת הדרך הטריאנית החדשה (ויה טריאנה נובה) ובביצור גבולה המזרחי של האימפריה
הדת הנבטית סגדה לדושרא ("זה שמהרי שרא"), אל השמש. הדת היתה הנותאיסטית, דרגת ביניים בין המונותאיזם לפוליתאיזם. בחורן התלכד דושרא עם דיוניסוס ופולחנו התקיים מול מצבת אבן העומדת בשטח פתוח על מקום גבוה. מכאן אולי פולחן המזבחות על מקומות נישאים בפטרה (ר` ערך פטרה).
לארכיטקטורה המפותחת יש צביון הלניסטי רומאי מובהק והיא כוללת מקדשים, מרחצאות, נימפיאונים (מתקני מים), תיאטראות ושווקים. מקור השוק המזרחי הוא בסחרם של הנבטים. הפרט המרשים באדריכלות הנבטית הוא הקברים החצובים בסלע שבהם שילוב סגנונות מצרי, הלניסטי, רומאי וקרי (אזור בדרום טורקיה).

התיאטרון של פטרה

לאחר אלף שנים של שליטה נבטית-ערבית, הפכו הנבטים לממלכת חסות רומית (106 לספירה) אבל עדיין, כשחולק האזור לפרובינקיות )אזורי מינהל( רומאיות, נקרא החלק שמדרום לוואדי חסא (נחל זרד) פרובינקיה ערביה, על שמם של הנבטים, בעוד החבל מצפון הוא פלשתינה סקונדה (השנייה). הנבטים ישבו על הציר מזרח-מערב, ציר שחיבר את חצי-האי ערב עם עזה ולמעשה את חופי הודו וסין עם נמלי הים התיכון.
הרומאים (הקיסר טריאנוס) בנו בין 111 ו-114 לספירה את הדרך הטריאנית החדשה שחיברה את דמשק, בצרה, פילדלפיה (עמאן), חשבון, מידבא, דיבון, רבת מואב, פטרה ואיילה (אילת, עיר הנמצאת בתחומי עקבה המודרנית). דרך זו נבנתה על מנת לעקוף את הריכוז היהודי ביהודה ובשומרון, שכן היהודים מרדו בשלטון הרומי כבר בין 66 ל-70 לספירה (מרד החורבן) ובין 112 ו-114, בזמן שלטון טריאנוס, מרדו יהודי התפוצות במצרים בלוב ובקהילות אחרות שסביב לים התיכון.
סיבה נוספת חשובה א פחות היא רצונם ש הרומאים בדרך צבאית משובחת שבעזרתה יוכלו להניע במהירות כוחות בגבולם המזרחי.
דרך זו מכונה היום דרך המלך (דארב אל-מלוכיה). ולפיכך יש לראות בירדן ארץ שבה עוברים צירים ויש לה נקודות התייחסות למרחב שסביבה בעוד היא אינה משמשת כמרכז עצמאי.
הציר הצפוני, מים המלח צפונה, התייחס מאז ומעולם לארץ שממערב לו, והושפע מגלי נוודות ותרבויות שהגיעו מצפון )סוריה, מסופטומיה ובתקופות מאוחרות יותר רומא, ביזאנט, צלבנים ממלוכים, עות`מאנים( ואילו הארץ מדרום הושפעה מנדידות שהגיעו ממזרח )נבטים-ערבים, איסלאם(. יהודים ישבו בה בגרש, בחשבון, בגדר (גדרה) ובאיילה.
ייסוד הפרובינקיה החדשה תרם לייסודן של ערים חדשות רבות ומקומות יישוב קטנים אורגנו על פי הדגם הרומאי. נוסדה ברית ערי הדקאפוליס שכללה עשר ערים עצמאיות בצפון ירדן של היום ובדרום סוריה.
בירת הפרובינקיה הועברה לבוסרה שבסוריה, אולם פטרה שאיבדה את בכורתה עדיין לא החלה את שקיעתה. להפך, לפי מידת הדמיון בין הדגם ההלניסטי-רומאי של פטרה לזה של ג'רש ניראה כי פטרה נמנתה על הדקאפוליס שכלל בתקופה זו 12 ערים וזכתה לעצמאות עירונית כפי שזכו ערי הדקאפוליס האחרות למרות שהוצב בה נציב רומאי. יתרה מכך, ניראה שתקופת הפריחה של פטרה מקבילה לזו של ג'רש וכי שוב טועים המפרידים את פטרה מהמרחב בשם התרבות הערבית-נבטית העצמאית.
בסוף המאה ה-1 ובמאה ה-2 נבנו מפעלי בנייה מרשימים בגרסה (ג`רש שמצפון לעמאן) שמימי טריאנוס נקראה אנטיוכיה על הכריסורהואס )נהר הזהב, שמו היווני של הנחל העובר ליד(. העיר המשיכה לעלות במשך המאות ה-3 וה-4 והיו בה הגמונים נוצרים. הירונימוס כותב שהגלעד הוא גרסה. גם פילדלפיה (עמאן) היתה למרכז הלניסטי חשוב.

מהאימפריה הביזנטית ועד הערבים

אחרי חלוקת האימפריה הרומאית לקראת סוף המאה ה-3 והיווצרות האימפריה הביזאנטית, נשאר עבר הירדן פרובינציה של ביזאנט וכנסיות הוקמו במקומות שונים, בעיקר במקומות המתייחסים לאירועי הברית הישנה והחדשה. מתקופה ז הממצא הידוע ביותר הוא מפת מידבא (ר` אתרים) שצוירה בפסיפס סביב ל-560 לספירה. הופעת כנסיות בפטרה מסמנת כי העיר היתה עדיין פעילה וחשובה בתקופה זו.
כשפלשו הפרסים הססנים ב-614 לספירה, הם הרסו את הכנסיות והמנזרים ששימשו כנקודות שליטה על דרך המלך והצירים העולים לארץ שממערב לירדן. הססנים נדחקו על ידי הביזאנטים לאחר מספר שנים אלא שב-636 עלו חילות האיסלאם מונהגים על ידי עמר אבן אל-עאץ, מתעמתים ומביסים את החילות הביזאנטיים בקרב הירמוך ליד יקוצה שבשולי רמת הגולן, כובשים את מרחב ארץ ישראל. למרות הכיבוש נשארו אוכלוסי הארץ נוצרים עוד כמאתיים שנה.

איסלאם

מוחמד הטיף במכה ובמדינה, זכה בחסידים רבים, נרדף (ההיג'רה) ויסד בעיר מדינה את האיסלאם שהתפשט תוך כמה עשרות שנים לשלוש יבשות.

שיעה וסונה
זהו כמעט מהלך השיא בהתנגשות בין האיסלאם האורטודוקסי (הסוני) לבין הזרם השיעי. שכן הפטימים טענו את יחוסם לפטימה, בתו של מוחמאד ועלי החליף הרביעי. הדבר גרם לשבר באיסלאם הקדום בין מעוויה, שהפך לחליף למעשה ותומכיו נקראו סונים אורטודוקסים(, לבין השיעה עלי (מפלגת עלי). מצדדיו של עלי (אביו של חוסיין שנרצח), שהיו במיעוט, טענו כי רק צאצאים ישירים של הנביא יכולים להיות ח`ליפים והתפצלו כשיעים משומרי המסורת הסונים.
השיעים שנדחקו מהמרכז, יסדו מרכזים חזקים בסוריה ובטוניס בעזרת הברברים של צפון אפריקה בבירה ששמה אל-מהדייה, מופרדים מהמרכז בבגדד על ידי מצרים.
כ-85% מן המוסלמים בעולם הם סונים וכ-15% הנותרים הם שיעים.

האיסלאם על פי תפיסתו הוא התגלות האלוהים, ששלח נביאים (אברהם, משה, ישו) כדי לכוון את בני האדם. כאות אחרון לפני יום הדין, בחר אלוהים בנביא מוחמד והטיל עליו להטיף את ההתגלות )הקוראן(. מעמדו אינו גבוה משל האחרים.
האיסלאם הוא עדת מאמינים שאינם זקוקים למתווך שיקשר בינם לבין אלוהים. לאימאם (בעל התפילה) אין מעמד מיוחד וכל מה שנדרש ממנו הוא להבין ולהתמצא בשאלות הדת.
האיסלאם האורתודוקסי מתנגד לפרשנות ציורית או פיסולית של אלוהים ואוסר על ציור אנשים ובעלי חיים, מקפיד לקשט את מסגדיו רק בפסוקים מהקוראן ובצורות גיאומטריות.
הקוראן הוא ציטוט החוק האלוהי, והוא והחדית` מכילים אוסף של ציטוטים מפי הנביא מוחמד; מערכת החוקים הכוללת ניקראת השריעה.
השריעה היא פרשנות של מלומדים מוסלמים לקוראן ולכן, שלא כמו הקוראן והחדית`, אפשר לחלוק עליה. אפשר לראות מקורות לפרשנויות לשריעה ברוח הזמן. בקוראן עצמו לא מופיעים רק חוקי דת והוא מכיל עקרונות משפטיים העוסקים בכל תחומי החיים (כלכלה, ירושה, נישואין וכו`). החדית` מביא פסיקות, עדויות והמלצות של הנביא מוחמד שיש להן חשיבות בחריצת דין.
חמש חובות דתיות באיסלאם: 1. אמונה באיסלאם; 2. תפילה חמש פעמים כל יום בשעות קבועות; 3. מתן צדקה לעניים הניתן מרצון ומחולק לנצרכים; 4. הרמדאן; חודש צום מזריחת החמה ועד שקיעתה 5. עלייה לרגל למכה (חאג`), שכל מוסלמי חייב בה לפחות פעם אחת בחייו אם מצבו הכלכלי ומצב בריאותו מאפשרים לו זאת.
בין הצווים הכלליים נמנים האיסורים להשתכר משתיית אלכוהול, לאכול בשר חזיר, להלוות כסף בריבית, לשחק משחקי מזל, לדבר רעות על אדם אחר שלא בפניו.
לגבר מוסלמי מותר לשאת ארבע נשים. היה ומת בעל, יכולה אישתו להינשא שוב. כאישה נוספת, היא יכולה להתחתן אם היא עצמה רוצה בכך, ובהנחה שאשת-האיש מסכימה לכך. לפי החוק האיסלאמי אין הנשים של בעל אחד מדורגות לפי חשיבותן, שכן החוק דורש שוויון מלא ביניהן. בחירת בני זוג היא חופשית לגברים ולנשים כאחד, אם כי שוב, דברים נקבעים מראש על ידי המשפחות.

המוסלמים בירדן
בירדן 90% מן האוכלוסייה הם מוסלמים סונים, מיעוט קטן מהם הוא שיעי.
כ-6% מהתושבים הם נוצרים מכיתות שונות. דרוזים, צ'צ'נים וצ`רקסים חיים גם הם בירדן. ירדן נהנית מחופש פולחן מלא לבני כל הדתות ועם זאת, בשיחות עם נוצרים, הם מגלים את פחדיהם מפני האיסלאם הקנאי.

אומאים
הנביא עצמו בא מן המשפחה ההאשמית ולכן היה למשפחה מעמד חשוב מזה של משפחת בני אומיה ממכה. גאוות המשפחה ותככים הובילו למלחמה בין שתי המשפחות. רק מעטים מן הח`ליפים ("המחליפים") מתו מוות טבעי. בסופו של דבר, כשחוסיין, צאצא ישיר של בני מוחמד, נרצח על ידי בני אומיה, התפצל האיסלאם.
האומיים בחרו בדמשק לבירתם. ירושלים כעיר קדושה לעולי רגל מוסלמים, שממנה עלה מוחמד לשמיים כשפרסת רכבו אל-בורק נוגעת בסלע שעל הר הבית, ועיר הבירה החדשה דמשק יצרו במרחב הסורי-ארצישראלי מרכז חדש.
האומאיים, שמקורם בעבר הירדן, בנו בעבר הירדן כמה מהמבנים הנאים שאפשר למצוא.

עבאס
בשנת 750 לספירה נטלה שושלת בית עבאס, שמוצאה בחומיימה שבעבר הירדן, את השלטון מידי בני אומיה ויסדה בירה בבגדד. מרכז השלטון והכוח עבר למזרח ובכל זאת לא איבדו הערים בסוריה ובא"י את חשיבותן לגמרי. הן נשארו מרכזי דת ומסחר חשובים. דוגמה לכך יכולה לשמש העיר אילת (עקבה המודרנית) שהיתה בתקופת בני עבאס מרכז מסחרי חשוב וישבו בה יהודים ונוצרים. אילת נזכרת כבר באיגרת שכותב הנביא מוחמד בקשר למסעו נגד תבוך. במכתבו הוא מעניק כתב חסות לתושבי העיר.

היסטוריה: פטימים איובים , ממךלאוכים, צ'רקסים, עות'מנים
בדומה להיסטוריה הכלל-אזורית במזרח התיכון הקרוב לארץ ישראל )מצרים, סוריה, לבנון( התחלפו שושלות במהירות, שולטות ממרכזים בקהיר או בדמשק על האזור. פאטימים, איחשדים, טולונים ואיובים. בתקופה המוסלמית חולקה הארץ (שני עברי הירדן) לג`ונד אל-אורדון שגבולותיו היו הקו צור-ימת החולה בצפון, אדרעי במזרח, ג`רש בדרום וחוף הים בין צור לחיפה במערב. מדרום היתה ג`ונד פלשתין שגבולה הדרומי היה באר שבע ובמזרח כללה את רבת עמון.
השושלת הפטימית שלטה תקופה ארוכה בעזרת מנגנון ממשל יעיל, סוחרת עם הודו ואירופה. ב-1087 נשמטה מידיהם ארץ ישראל כשנכבשה על ידי הצלבנים. הפטימים נפלו קורבן לחילותיהם השכירים וכך הצליח סלאח א-דין הכורדי, שהגיע לקהיר עם דודו שירכוה ב-1169 כדי לעזור לפטימים במלחמתם בצלבנים, לעלות לדרגת וזיר ולהשתלט על הכיסא ב-1171, מייסד את השושלת האיובית.

מסעי הצלב

בשנת 1096 לספירה החלו מסעי הצלב שנדחפו מתוך סיבות כלכליות וחברתיות וגובו בסיבות דתיות. ב-1099 נכבשה ירושלים. במהלך 15 השנים הבאות השתלטו הצלבנים וביססו את אחיזתם בשטחי ארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה ולבנון, משתלטים על הצירים המסחריים העיקריים בין צפון לדרום, מזרח ומערב. בתקופת שלטונו של פולק מאנז`ו (1131-1143) הקימו הצלבנים שרשרת חזקה של מבצרים בעבר הירדן (שובך) וב-1142 נבנה המבצר העצום של אל-כרך שהפך למקום מושבם של הסניורים של עבר הירדן. בסוף 1182 בנה רינו משטיון, סניור עבר הירדן, חמש ספינות בכרך והוביל את חלקיהן על גבי גמלים לאילת. אילת אבדה לצלבנים ב-1170. הוא השאיר שתי ספינות לצור על אי האלמוגים, שבו היה מבצר מוסלמי קטן, ופשט לדרכי המסחר המוסלמיות העמוסות שבים האדום. הוא התקדם דרומה, זורע הרס ובהלה, משתלט על עיידאב שבחוף האפריקני מול ג`דה ופושט על נמל ראביע` שבין מכה למדינה. חסם א-דין א-לולו, מפקד הצי המצרי, קיבל הוראה לתקוף את השייטת הפרנקית והדביק את הצבא הצלבני במרחק יום רכיבה ממכה. הוראה מפורשת של צלאח א-דין היתה לטבוח את כל השבויים על מנת שלא יעבירו מידע על דרכי הים הצלחתו היחסית של המסע. חלק מהשבויים נשלחו לאל-מינה ליד מכה ונחנקו לקורבן השאר הועברו דרך עיידאב וקוץ למצרים וראשיהם נערפו. ב-1185 נחתם הסכם שלום בין צלאח א-דין לצלבנים. הסכם השלום הופר בשיטתיות על ידי רינו משטיון בתוקפו את שיירות המסחר הגדולות שנעו על דרך המלך. בראשית 1186 פיקד רינו משטיון, סניור עבר הירדן, על טבח ותפיסה של שיירת סוחרים מוסלמית. אחת האגדות המוסלמיות מספרות כי אחותו של סלאח א דין היתה בשיירה וכי בשל שבייתה נדר להשמיד את הממלכה הצלבנית. זו היתה העילה למסע המלחמה של צלאח אה-דין שהוביל לקרב קרני חיטין (אביב 1187) שבו הובסו הצבאות הצלבניים. מנהיגי הצלבנים, נסיכיהם ומלכם שנפלו בשבי הוחיו לאחר יום הקרב החם בעסיס רימונים. היחיד מבין מפקדיהם שהוצא להורג במו ידיו של צלאח א-דין היה רינו משטיון. חמש שנים לאחר הקרב, ב-1192, נחתו שוב כוחות צלבניים בנמלי ארץ ישראל, אלא שממלכת ירושלים השנייה לא הגיעה יותר לעבר הירדן והאזור עבר לשליטה מוסלמית.

השושלת האיובית 1250-1171

האיש הבולט בשושלת הוא סלאח א-דין )1193-1171( שניהל מלחמות עם הצלבנים בארץ ישראל, בעבר הירדן ובסוריה, משתמש בחילים כורדים וממלוכים. הוא ניצח את הצלבנים בקרב מכריע ב-1187 בקרני חיטין וחיסל את ממלכת ירושלים הראשונה. סלאח א-דין מת בשלום בדמשק ב-1193. לאחר מותו, התפתחו בסוריה נסיכויות קטנות אבל מצרים נשארה מאוחדת. האיסלם השיעי נעקר החוצה ובמקומו הושלט האיסלם הסוני-אורטודוקסי.
ב-1199 עלה לשלטון עדיל, אחיו של סלאח א-דין, מחזיר את סוריה למרות מצרים.
אל קמיל ירש את אל עדיל ב-1219 ונלחם פעמים רבות בצלבנים באזורי הגבול שבין ארץ ישראל ומצרים.

ממלוכים 1517-1250

הממלוכים שלטו במצרים, ארץ ישראל, לבנון, סוריה, ארם נהריים, חיג'אז, סודאן, אסיה הקטנה ובמאה ה-15 בקפריסין, במשך למעלה ממאתים ושישים שנה, החל מ-1250. ראשית התהוותם כארבע-מאות שנה לפני שעלו לשלטון. החליף העבסי אל מעתצם (842-833) הקים גדודי עבדים טורקים - ממלוכים, שם שפירושו: "המשועבדים, מקנת כספם של אדוניהם". הנוהג נמשך גם בממלכות הבויהים, הסלג'וקים והאיובים ובמיוחד בימי הסולטן אל מליך אל צאלח אל איוב ( 1249 -1240), ששיכן את הגיסות הממלוכים בקסרקטינים ליד הנילוס. הממלוכים היו נערים צעירים שנקנו או נלקחו כשלל מלחמה משבטים צ'רקסים וקווקזיים נוצרים ועובדי אלילים באזור קזחסטאן שבין ימות האראל והבלחש )צפון-מזרח תורכיה, מרכז-דרום רוסיה של ימינו(. הם גודלו תחת חינוך מוסלמי קפדני שבו שולבו אימונים צבאיים. בהגיעם לבגרות, נפדו מעבדות על ידי אמירים שאימנו אותם כפרשים מעולים ולהם היו אסירי תודה. הממלוכים היו חסרים קשרי משפחה וכל עושרם ומעמדם נישענו על הצלחתם כמנהלנים או לוחמים-פרשים מעולים. יתרה מזאת, בניגוד למשטרים מלוכנים שהתבססו על שושלות משפחתיות, מי שלא היה ממלוכי, לא יכל להגיע לשלטון או לרמות פיקוד ומנהל גבוהות. בניהם של הממלוכים עצמם, היו נחותים בדרגה משום שלא היו עבדים מלכתחילה אלא נולדו כבני חורין.
הממלוכים הגיעו לשילטון בשל צירוף גורמים: מותו של הסולטן אל מליך אל צלאח אל איוב ובו בזמן פלישה צלבנית למצרים בפיקודו של לואי ה-9 מלך צרפת. תוראן שאח, בנו של הסולטן, הוזעק ממרחקים, אולם גדוד ה"בחרייה" הממלוכי שמוצאו טורקי סירב להמליך על עצמו צעיר מחוסר ניסיון וזר שאינו בקי באזור, ועל כן רצחו אותו, ממליכים את אייבק שנשא את שג'ר אל דור, אשתו של הסולטן האיובי המת, קונה לו בכך זכות שלטון. מכיוון שהממלוכים היו הכוח היחיד שיכול לעמוד מול הצלבנים, לא התעוררה התנגדות לשלטונם.
המאורע הבא שחיזק את שלטונם היה הפלישה המונגולית ב-1260. הממלוכים המצרים הדפו את המונגולים בקרב עין ג`לוד (עין חרוד) והשתלטו על סוריה וא"י עד הכיבוש הטורקי-עות`מאני בשנת 1517. בראש הגייסות המונגולים עמד המצביא כתבוגא. קוטוז, שהיה הסולטן הממלוכי באותה שעה, גייס את האמירים השונים על מנת למנוע מהמונגולים את כיבוש מצרים. קוטוז דאג גם לוודא שהצבא הצלבני, שהיה הכוח הצבאי העיקרי בארץ ישראל, וריכוזיו העיקרים היו לאורך החוף ובגליל, לא יתערב. שני הצבאות - הממלוכים והמונגולים, נערכו לקרב הכרעה בעין ג'לות . ניצחון זה רומם את יוקרתם של הממלוכים מכיוון שעד לתבוסה זו, היו המונגולים בלתי מנוצחים ופרשו את האימפריה הכבירה שלהם מחופי סין ועד לקצה המערבי של אסיה ומרכזה של אירופה. תוצאותיו של קרב זה קבעו את השתלטותם של הממלוכים גם על מרחבי סוריה וחשפו את חולשת הצלבנים שנשענו בעיקר על ציים אירופים שקישרו עם אירופה וסחרו עימה. במשך שלושים השנים הבאות נלחמו בצלבנים ביבארס (1279-1260), ואל מליך אל מנצור קלאון (1290-1279) שגם הוא טיפח קשרים עם המזרח עד ציילון ומזרח אפריקה ובנו חאליל, עד גירושם הסופי של הצלבנים מכל חלקי ארץ ישראל ולבנון. גולת הכותרת היה כיבוש עכו, עיר הנמל המרכזית ומרכז השילטון בארץ ישראל הצלבנית ב-1291. למרות התנגדות הממלוכים לשושלות משפחתיות, יצרו בני קלאון שושלת שנמשכה כמה עשרות שנים.
ב-1382 תפש את השילטון ברקוק, מייסד שושלת ממלוכית ממוצא צ'רקסי בתקופה הזו התרחבה האמפריה הממלוכית וכללה את חצי האי ערב. הממלוכים שלטו ומינו שריפים במכה, תהליך שראשיתו בימי ביבארס, שהציל נסיך עבאסי בשם אל מוסטנציר והוכרז כחליף, דבר שנתן לממלוכים תמיכה של השריף בערב ובחיג'אז.

קונצווה אל ע'ורי, הסולטאן הממלוכי האחרון 1516-1501 ,
אל ע'ורי המשיך במסורת הממלוכית והטיל מיסים כבדים על האוכלוסיה ועל נכנסי הווקף. הוא השליט סדר בממלכה הממלוכית, חידש את דארב אל חאג' והקים מדרסה ומסגד על שמו. אלא שהוא לא קרא נכון את תמונה המדינית, ובמקום לתמוך בכוח העותמני העולה ובסלים ה-1 "הכובש", תמך בשאח אסמעיל הפרסי. הוא לא כרת ברית עם הפרסים אלא יצא לבדו מול סלים ה-1 ("הזועף"), הובס ונפל בקרב במרג' דביק (1516).

פרובינציה של האימפריה העות`מאנית

האזור נכבש על ידי סלים הזועף מידי הסולטאן הממלוכי קונצווה אל-ע`ורי. ירדן היתה חלק מן האימפריה העות`מאנית כ-400 שנים
(1517-1917). אלא שהמספרים מטעים שכן ב-1831 חדר צבאו של מוחמד עלי המצרי וכבש את עבר הירדן. ב-1865 הצליחו הטורקים להשתלט על עבר הירדן, וסופית רק ב-1894, שאז הפך עבר הירדן לחלק מווליאת סוריה.
עבר הירדן קיבל משנה חשיבות עם סלילת הרכבת החיג`אזית שהגיעה ב-1902 לעמאן וב-1907 למדינה.

הסכמים אנגלו-צרפתיים וחלוקת המזרח התיכון

עוד בטרם מלחמת העולם ה-1 ניסו הבריטים והמעצמות האחרות (רוסיה, צרפת) לדחוק את הטורקים מהמזרח התיכון בשיטות שונות. מומחים בריטים מיפו את גבולות ארץ ישראל בסיני ובנגב וב-1906 נשלחה פריגטה בריטית לקבוע שליטה בראש מפרץ אילת. המפקד הטורקי של עקבה עצר את הפריגטה בפוקדו לירות לעברה מדקלי הדום של טאבה, קובע את גבול מדינת ישראל עם מצרים.
מלחמת העולם ה-1 נתנה לבריטים עילה מוצקה, שכן האימפריה העות`מאנית התייצבה לצדה של גרמניה. מספר מסעות מלחמה כושלים של הטורקים בפיקוד גרמני הביאו לתנועה של קורפוס המדבר האנז"קי (אוסטרלי ניו-זילנדי) בפיקודו של אלנבי שכבש ב-1917 את ארץ ישראל. המזרח התיכון חולק כבר ב-1916 בהסכם סייקס-פיקו בין צרפת שקיבלה את לבנון וסוריה ובריטניה שהשתלטה על עירק, ארץ ישראל כולל עבר הירדן וערב הסעודית.
הבריטים נעזרו בבדווים של חצי-האי ערב שאורגנו ליחידות גרילה שפגעו בקווי התעבורה הטורקיים על ידי טי. אי. לורנס ("איש ערב"). סיפורו של זה מובא בספרו "שבעת עמודי החוכמה". הערבים סייעו לבריטים על סמך הבטחה שיקבלו מדינה עצמאית עם בוא הניצחון, אלא שההסכם הצרפתי-אנגלי התכחש למעשה להסכם בין אנשי הצבא לערבים. הערבים ראו בגידה נוספת בהבטחת בלפור להקמת בית יהודי לאומי בארץ ישראל. הבריטים הבטיחו לפייסל את שטחי סוריה, אלא שהצרפתים, נשענים על המנדט שקיבלו מחבר הלאומים, גירשו את פייסל ההאשמי עם הצבא הערבי החוצה מסוריה. פייסל נסוג לעירק. שני חבלי המנדט הבריטי בשנת 1920 הפכה א"י לאזור מנדט בריטי. עבר הירדן, כפי שנקרא האזור היה לנסיכות בחסות השלטון הבריטי ובעצת שר המושבות שלה, וינסטון צ`רצ`יל. ההפרדה הרשמית בין האזורים נעשתה רק בשנת 1923. ירדן נוסדה בשעת חסד קולוניאלית, כשהבריטים קרעו את עבר הירדן מארץ ישראל כדי לתת שטח לעבדאללה ולמשפחה ההאשמית שגורשו על ידי איבן סעוד מחצי-האי ערב. מתן עבר-הירדן לעבדאללה בא לפצות אותו על כך שלא קיבל את סוריה שבה ישבו בני בריתם של האנגלים- הצרפתים, שלא רצו בעבדאללה כמלך. ירדן קיבלה את ריבונותה למעשה ב-1923.
שני בניו של השריף חוסיין מונו על ידי הבריטים למלכים, או, נכון יותר, לאמירים בחבלי המנדט שלהם. פייסל קיבל את עירק, עבדאללה קיבל את השליטה על אמירות עבר הירדן. חוסיין עצמו נסוג למכה שבחיג`אז אך גורש משם כשהסעודים כבשו וסיפחו את חיג`אז ב-1924. בשנת 1928 קיבלה ירדן חוקה. שלוש שנים קודם לכן נקבעו בחוזה חדה הגבולות עם ערב הסעודית, ועיר הנמל עקבה נכללה בירדן. מינהל המדינה היה כפוף לנציב עליון בריטי וצבאה הוקם על ידי סר ג`ון ב` גלאב (גלאב פחה), ששולח על ידי המלך חוסיין ב-1956. ב-1946 אימץ לעצמו האמיר עבדאללה את התואר מלך לאחר שהבריטים ויתרו על המנדט וירדן היתה למדינה עצמאית.

בעקבות הכרזת מדינת ישראל תקפו מדינות ערב את ישראל והובסו. ירדן, שלה היה הצבא המאורגן מכולם (הלגיון הירדני) לא סבלה שום אבדה משמעותית, להפך. הירדנים כבשו בשלבים הראשונים של המלחמה את מפעל החשמל בנהריים, את מפעלי האשלג בקליה שבצפון ים המלח, את גוש עציון ואת העיר העתיקה ונווה יעקב בירושלים. פרט להפסד של כמה שכונות בירושלים, השתלטו הירדנים למעשה על כל הגדה המערבית, שהיתה חלק מהשטח שהאו"ם הועיד למדינה הפלסטינית בתוכנית החלוקה מ-1947, ובתרגיל מבריק, העביר עבדאללה לישראל בזמן הסכמי השלום ב-1949, את כפרי המשולש במרכז ישראל על מנת להיפטר מהנוכחות הצבאית של חיל המשלוח העירקי, כדי למנוע דרישות עירקיות בחלק זה של הארץ. שני האזורים, הגדה המערבית ועבר הירדן המזרחי, אוחדו ב-1950 והיו לממלכה ההאשמית.
יותר ממיליון פליטים פלסטינים מאזורי הקרבות מצאו מקלט במחנות פליטים בירדן, במצרים, בסוריה ובלבנון. הפלסטינים, שהיוו יותר ממחצית אוכלוסייתה של ירדן, ראו בסיפוח הגדה המערבית לירדן בגידה בעניינם. הם שאפו להקים מדינה עצמאית ולא להיבלע בירדן. החרפת המתח בפוליטיקה הפנימית של המדינה לא איחרה לבוא. בשנת 1951 נרצח בירושלים, בכניסה להר הבית, המלך עבדאללה על ידי פלסטיני. בנו, טלאל, מלך שנה אחת בלבד ונאלץ לוותר על כיסאו בגלל מחלת עצבים. את מקומו תפס חוסיין בן ה-17, נכדו של עבדאללה. זה קיבל לידיו ירושה קשה. הפלסטינים הפעילו לחץ כבד על מדיניות
הפנים והחוץ שלו. העמדה האנטי-בריטית של הממשלה הירדנית הלאומנית, שהפגינה אהדה לגמאל עבד א-נאצר, נשיא מצרים, הובילה לשילוחו של האיש שהקים את הצבא הירדני - גלאב פחה. מכיוון שחוסיין לא רצה שירדן תצטייר כגרורה של בריטניה, הסתיימה מעורבותה ותמיכתה הצבאית של זו עם שילוחו של גלאב פחה (יולי 1956). שנה לאחר מכן פיזר המלך את הממשלה כיוון שזו הפגינה נטייה חזקה מדי לטעמו לכיוון מוסקווה.
בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות הישראלית הפכה פטרה למקום שאליו יש ללכת, בעיקר מאז הלך אליו מאיר הר ציון וצייר את מפת העיר והדרך אליה (ואדי מוסא) היוצאת מבאר מנוחה. קבוצות קטנות של ישראלים הלכו אל הסלע, חלקם הגיע וחלקם נפגע ונהרג על ידי בדווים ועל ידי משטרת המדבר הירדנית. מספר הנספים היה כתריסר. אלא שבן גוריון הפעיל את כל משקלו על מנת לעצור את התופעה בהצלחה כה גדולה, עד שהתקשורת והמימסד הישראליים ניסו לגמד את המקום ולהאדיר את מיתוס הסכנה, הפחד וההרוגים שיצא מכלל היגיון וזווית ראייה מאוזנת כלשהי. בן גוריון ראה בתופעה זו סכנה להתחממות הגבול ודרדור המצב הבינלאומי משום פעולות של הרפתקנים בודדים. גם הירדנים שאפו כי המצב לא יתדרדר ובמשך השנים, לאחר שנרגעו הרוחות, נוצר שיתוף פעולה סמוי והדוק למניעת הסתננויות.

ראה גם תחת עיתונות- כתבות מהעולם : ירדן - הסלע האדום

בשנות ה-50 המוקדמות חדרו מסתננים פלסטינים פעמים רבות מתחומי הגדה המערבית הירדנית ליישובי מדינת ישראל, גורמים לנזקים ברכוש ובנפש. המצב הידרדר לפעילויות תגמול עד שבאוקטובר 1956 היו משוכנעים הכול כי ישראל עומדת לתקוף את ירדן ולא את מצרים כפי שעשתה לבסוף במבצע סיני. המצב התייצב ונרגע עד אמצע שנות ה-60, שאז החל לפעול ארגון הפת"ח. אז החלו עימותי גבול עם הירדנים. בתגובה על הברית בין סוריה ולוב הקים חוסיין את הפדרציה הערבית עם עירק. כשהדיח הצבא את פייסל מלך עירק מכיסאו, ביקש חוסיין סיוע מן הבריטים כדי שיוכל להתמודד עם ניסיון הפיכה בארצו שלו בהצלחה רבה יותר.

1948-1967

מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים (יוני 1967) נכבשה הגדה המערבית לרבות ירושלים המזרחית על ידי ישראל בשלושה ימי לחימה. באבדה את הגדה המערבית איבדה ירדן רבע מאזרחיה, אתרי תיירות שהכניסו לה כסף רב ואזור חקלאי חשוב. עשרים שנים של הצלחות פוליטיות וצבאיות של המשפחה ההאשמית נקטעו במלחמה זו והיא נגררה לשלוש שנות מלחמה הרסנית עם ישראל ובמקביל למצב של תוהו ובוהו פנימי. ירדן נאלצה לספוג גל נוסף של פליטים פלסטינים, אלא שהללו, שלא כמו בארצות ערביות אחרות, לא נשארו פליטים שמארחיהם משלימים עם נוכחותם בקושי; הם נקלטו בארץ וקיבלו אוטומטית אזרחות ירדנית. ההיגיון מאחורי מדיניות זו היה שילובם של הפלסטינים שהפכו לרוב בממלכה במהירות במוסדות השלטון הירדני וברקמה האזרחית והכלכלית על מנת להגן על יציבות השלטון. מסוף יוני 1967 החלה מלחמת התשה לאורך הירדן שבה היה הפת"ח הגורם היוזם, צה"ל מגיב כנגד מטרות ירדניות ומחנות מחבלים והצבא הירדני מגבה את ארגוני המחבלים. ההסלמה לא איחרה לבוא ופרק זמן זה מוכר בצד הישראלי כתקופת המרדפים של בקעת הירדן. קרבות תותחים, הפצצות ופשיטות משוריינות אפיינו תקופה זו. פעולת כראמה ב-1968, הייתה פעולה רחבת היקף נגד ארגוני המחבלים שבה היה מעורב גם הצבא הירדני כצד נגד החדירה הישראלית. הפת"ח שהצליח לגרור את ירדן למעגל לחימה קר נגד ישראל, התפתח למדינה בתוך מדינה, עם יחידות צבא משלו, שפעלו בירדן וממנה נגד הכיבוש הישראלי. בסופו של דבר, פעל הצבא הירדני נגד אש"ף, שיצא מכלל שליטה. בספטמבר 1970, בעקבות חטיפת מספר מטוסים אזרחיים עמוסים בנוסעים, הנחתתם במדבר הירדני לא הרחק מזרקא ופיצוצם, הגיעו הדברים לידי מלחמה פרועה בין הצבא הירדני ומסגרות אש"ף (הפת"ח והארגונים האחרים) שישבו במחנות הפליטים ושלטו למעשה על אזורים נרחבים בירדן. בסופה של ההתמודדות האלימה, סולקו המסגרות הפלסטיניות מירדן והחלו את פעילותן מלבנון. שיאה של המלחמה היה בריחה המונית של חברי ארגוני המחבלים אל הירדן והסגרתם העצמית בידי הצבא הישראלי על מנת להימלט מירי ללא משפט שחיכה להם בצד הירדני מידי היחידות הבדוויות של המלך חוסיין. ב-1973 סירב חוסיין להצטרף למלחמה ולפיכך, ב-24 השנים האחרונות (1970-1994) שקט הגבול בין ישראל לירדן, למעט מספר מועט של חדירות ופעילות אלימה. גבול של שלום דה-פקטו שבו מתפקדים גשרים פתוחים וסחורות ישראליות חוצות את הגשרים ומוזרמות לארצות המפרץ הפרסי. הקשרים המסחריים והערוצים המדיניים הפתוחים בין שני עברי הירדן הם הטובים שיש לישראל עם מי משכנותיה למרות אי-קיומו של קשר רשמי בין המדינות עד להסכם השלום שעבר לפסים פומביים ביולי 1994. בוועידת רבאט הוכר אש"ף כנציג יחיד של האינטרסים של העם הפלסטיני. ב-1988 ויתרה ירדן רשמית על שלושה מחוזות ממערב לירדן: ירושלים, שכם וחברון, לטובת מדינה פלסטינית. ב-1991 הביאה מלחמת המפרץ את ירדן למצב מביך. מצד אחד דרשו בעלות הברית המערביות שירדן תשתתף במסגרת החלטת האו"ם בחרם על עירק. מהצד האחר, היתה עירק השותף המסחרי החשוב לירדן. מבחינה מדינית היווה משטר הבעת` בבגדד סכנה ממשית לממלכה ההאשמית. נוסף על כך עלה בידי סדאם חוסיין לגייס את תמיכתם של הפלסטינים בירדן. ולמרות הליכתו על החבל הדק, השכיל המלך חוסיין, כבמקרים רבים בעבר, בעזרת מדיניות חוץ לוליינית, חן אישי, אנגלית משובחת, אומץ לב ומשטרה חשאית נאמנה וכל-יכולה, להתגבר על התקופה הקשה ולעמוד מקץ שלוש שנים במרכזו של תהליך שלום שבו הוא מעביר אליו ביולי 1994 את נקודת המשקל במשא ומתן מאש"ף של יאסר ערפאת שחתם על הסכם נפרד עם ישראל בספטמבר 1993. ירדן היתה ועודנה מדינה המושפעת במידה רבה מן הצירופים הפוליטיים הנזילים במרחב. הודות לכשרון הדיפלומטי של המלך חוסיין ולמדיניות בריתות נבונה, עלה בידיו ובידי ממלכתו לשרוד. חוסיין הצליח לייצב את המלוכה. הנזקים הכלכליים העצומים מספקים, עם זאת, חומר בעירה חברתי שישפיע על עתיד המדינה. שכן זוהי מדינה בת כ-4 מיליון תושבים, ששיעור האבטלה בה מגיע ל-30% וחובה החיצוני תופח. במהלך 1994 התנהל משא ומתן חשאי בין ישראל לירדן שהסתיים בהסכם לסיום מצב הלוחמה בין שתי המדינות (יולי 1994). ב-26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם שלום מלא במעבר הגבול בערבה. ומנובמבר 1994 פתוחים מעברי הגבול בין המדינות.
כשנפטר המלך חוסיין הוא היה אחד המדינאים הוותיקים בעולם ובין הישגיו אפשר היה למנות את ההתפתחות הכלכלית המהירה והמוצלחת, את היציבות הפוליטית, את היווצרותה של חברה אחידה יחסית, משטר מתפקד כראוי, הסכם שלום עם ישראל את הישרדותו לאורך למעלה מ-43 שנים של היסטוריה מזרח-תיכונית.זמן קצר לפני מותו הוא מינה את בנו, עבדאללה, ליורש העצר, דוחק את אחיו חסאן ממרכז המפה.
עושה רושם שעבדאללה ממשיך בקו של אביו, שימור ההישגים, הקפדה על ממלכה שקטה ומאוזנת ויחסים טובים עם הסביבה. שום דבר מבעיות הפנים של ירדן לא השתנה וייתכן כי חיזוק היסוד הפלשתיני - שכן עבדאללה נשוי לפלשתינאית, הוא בעצם המייצב המרכזי של הממלכה.

נשיקה בדואית

הערה
מטיבו של מדריך לא נכללו אתרים שאין בהם עיניין חוץ מאשר למומחה הארכיאולוגי או לנוסע שיש בידו להקדיש חודשים רבים לעבר הירדן. ועדיין יש במדריך אתרים כדי למלא שלושה חודשים של מסע. האתרים הראויים (בעיני נוסעים רבים והכותב בכללם) מופיעים במדריך. אתרים מוצלחים במיוחד דורגו לפי * כוכב, **כוכבים ו-***שלושה. יכול להיות שבמהלך העבודה על המדריך נפלו שגיאות. דברים אחרים יש בהם פרשנות אישית. הכותב נושא באחריות הבלעדית לטעויות ויש לקוות שיתוקנו במהדורות חוזרות.

מנהלות

מטבע
דינאר. 1 דינאר = כ-6.2 ש"ח. עדיף להמיר דולרים ויורו. אפשר להחליף כסף במעברי הגבול בבנקים. ברוב הבנקים בירדן מקבלים שקלים אם כי בואדי מוסא (פטרה) רק בבנק הממשלתי במעלה היישוב.

מעברי גבול

בין ישראל וירדן 3 מעברי גבול. שניים מהם - בית שאן בצפון וערבה ליד קיבוץ אילות, פתוחים לכל וזה של אלנבי, ליד יריחו, פתוח לבעלי דרכונים זרים ולפלשתינאים.המעבר הצפוני והדרומי פתוחים משש וחצי בבוקר עד שמונה בערב כל ימות השבוע חוץ מיום כיפור. מעבר גשר אלנבי פתוח בין 1000 בבוקר ל-1500. אין אפשרות לקבל ויזה ירדנית במעבר ויש להוציא אותה בשגרירות בתל אביב, למי שמגיע מעמאן - יכול לעבור די בקלות.
במעבר הצפוני בעלי דרכונים ישראלים משלמים ויזת מעבר של 10 דינאר.
בחזרה לישראל יש מס יציאה של 5 דינאר.
בצד הישראלי יש מס יציאה של כ-72 ש"ח.
במעבר הדרומי לא צריך ויזה ויש לשלם מס יציאה. ככלל, המעבר הדרומי נוח ונעים יותר אם כי גם הצפוני נעים.
בגבול לא נותנים להכניס ספרי וסידורי תפילה יהודים.
בדרך כלל אין בעיה להכניס מוצרי מזון.

רכב

אפשר לעבור עם כל רכב לירדן כולל 4X4. בצד הישראלי מתרגמים רישיון רכב לאנגלית (כרוך בתשלום) ובצד הירדני, עלות החלפת רישיונות וביטח לשבוע היא 60 דינאר- כ-370 ש"ח. אם אין לחץ במעבר יש לקחת בחשבון שעה וחצי מנהלות בין ישראל וירדן. קצת פחות בחזרה.
אפשר לעשות ביטוח מקיף בממסי בצד הישראלי - עלות ביטח כזה לשלושה חודשים כ-270 ש"ח.
בירדן יש דלק 90 ו-95 נטול עופרת. מחיר הדלק הוא פחות מחצי מאשר בארץ - 38 ו-44 פילס - (אגורות ירדניות) בהתאמה, (נכון למאי 2009).
הכבישים בסדר גמור והנהגים בסדר ויש לא מעט משטרה על הכבישים וכדאי לשים לב למהירות. חגורות בטיחות חובה.
רכב הוא אפשרות מומלצת למי שנוסעים 3 ויותר.
יש לזכור כי הירדנים מחייבים מדריך ומלווה ליותר משתי מכוניות. הם רואים מספר של יותר מ-8 מטיילים כקבוצה.

צפון ירדן

האזור מצפון לעמאן הוא האזור המיושב של ירדן. נמצאות בו שלוש מערי הדקאפוליס - ג`רש
(גרסה) טבקת פחל (פלה) ואום קייס (א-גדרא) והמצודה הצלבנית של א-רבד. ממזרח לגבעות הגלעד נמשך החורן לכיוון סוריה ובו נמצאים כפרי הבזלת של אום אל ג'ימאל, אום אל קוטיין וג'אווה ואת הגבול בצפון תוחם הירמוך. הגבול במזרח הוא הירדן.

ג'רש, גרסה- עיר אלף העמודים

אחרי פטרה, ג`רש היא אתר התיירות החשוב בירדן ואחד החשובים במזרח התיכון - העיר ההלנסיטית-רומאית-ביזאנטית השמורה במזרח התיכון. יש לזכור כי ג'רש נמצאה כמו שהיא - עיר שכמעט עומדת על תילה ובחלק גדול מהחפירות אפשר לראות כי החפירה חשפה מבנים עומדים. רק חלק מהעיר נחשף.
היישוב החדש שוכן מול עיר החורבות והכביש בין עמאן לדמשק, העובר בעמק, מפריד בין שני החלקים.
העיר התגלתה מחדש ב-1806 על ידי הנוסע הגרמני ג`ספר זיצן.

ג'רש

הגעה ומיקום
ג'רש נמצאת כ-50 קמ' מצפון לעמאן. הכביש הוא דו-מסלולי ומצויין. בדרך, אפשר להבחין ממערב במאגר טאלל - סד טאלל הנמצא באפיקו הסכור של ואדי זרקא. ואדי זרקא (היבוק), הוא הנחל המפריד בין הרי גלעד להרי מואב. הגלעד נמשך מהירמוך ועד היבוק. הרי מואב מהיבוק ועד נחל ארנון (ואדי מוג'יב- עיין מבוא גאוגרפי)
העיירה עצמה היא בת כ-16,000 תושבים ונמצאת ברום של 570 מ' מעל פני הים
והנחל העובר בה, נחל ג'רש (סייל ג'רש, כריסורואס - נהר הזהב) הוא יובל של היבוק.
אוטובוסים נוסעים בין שתי הערים במשך היום. בעמאן הם יוצאים מתחנת עבדלי. כשמגיעים לג`רש, עדיף לרדת מן האוטובוס בשער הדריאנוס (בצד הכביש משמאל-ממערב), לפני התחנה המרכזית, וללכת לאורך ההיפודרום עד לכניסה לשטח החפירות.
יש אוטובוסים הנוסעים בין ג`רש לאירביד, לעג`לון, למפרק וכן למקומות אחרים. מוניות שירות נוסעות גם הן בקווים אלה.
כיוון שג`רש היא מקום קטן (יחסית) וקרוב לעמאן, אין בה מלונות. בסביבת תחנת האוטובוסים יש חנויות ודוכני אוכל. בתי העיירה יושבים בתוך הבתים העתיקים והרחובות שממזרח לאתר המרכזי (המרכז המנהלי של העיר ההלניסטית). רוב המבקרים פוסחים על העיירה.
בכניסה לאזור החפירות יש מסעדה ושירותים ציבוריים. לידה יש מרכז מבקרים ובו מזכרות, חפצי חן, גלויות, ספרי הדרכה לתיירים וחוברות מידע.
הכניסה עולה 8 דינאר (חצי לסטודנטים). כניסה למופע האור-קולי, המתקיים כל יום אחרי שקיעת החמה, עולה דינאר ירדני אחד. בחודש אוגוסט מתקיים פסטיבל ג`רש, הנמשך כמה שבועות. זהו פסטיבל תרבות בין-לאומי הכולל מיגוון מופעים מוסיקליים קלסיים וקלים, תיאטרון ומחול.

היסטוריה
החפירות, שהחלו ב-1920, מעידות שהמקום היה מיושב כבר לפני 8,000 שנים. העיר ההלניסטית העתיקה נוסדה, ככל הנראה, במאה ה-2 לפנה"ס על ידי הסלווקים, והיא כונתה אנטיוכיה שליד נחל הזהב. בעיר היו בכל התקופות מאז יהודים.
במאה ה-1 לפנה"ס הפכה העיר לעיר רומאית בת כ-15,000 תושבים ושמה היה גרסה. היא התפתחה והיתה לעיר מסחר חשובה שהשתייכה לברית עשר הערים, הדקאפוליס.
פריחתה של גרסה, שהחלה עם המסחר הנבטי, כיוונה את עושרם אל שווקי העיר עם השתלטות האימפריה הרומאית עליהם ב-106 לספירה. ב-129 לספירה, בזמן ביקורו הקיסרי של הדריאנוס במזרח התיכון, עברה גרסה שיפוץ מקיף שבמסגרתו הוקם שער חדש שאליו תוכננה העיר להגיע בקצה הדרומי של היישוב. במאה ה-3 הפך המקום לקולוניה עצמאית, אלא שאותה מאה ראתה את ראשיתה של שקיעה איטית בעקבות האטה במסחר היבשתי ועלייה בחשיבותן של דרכי הים. בראשית המאה ה-4, בימיו של הקיסר דיוקלטיאנוס, ידעה העיר תקופת פריחה נוספת. העיר, שפולחנה העיקרי היה פולחן ארטמיס האלה הציידת, שינתה את פניה בימי יוסטיניאנוס (527-565) הביזאנטי ושבע כנסיות, שאבניהן נלקחו ממקדשי העיר, נבנו במקום. ב-614 נכבשה העיר על ידי הפרסים הססנים כחלק מהמאבק הארוך בין ביזאנט לאמפריה הססנית.
ב-636 נכבשה העיר על ידי הצבא הערבי שירש את שתי האמפריות שהתישו את כוחן במאבק חסר הכרעה על העולם.
ב-747 הרסה רעידת אדמה חלק גדול מן העיר )כמו את בית שאן, פטרה ומקומות רבים אחרים בעמק השבר של בקעת הירדן(, וחלק זה לא נבנה מחדש. חיל מצב צלבני ישב בה במאה ה-12 ושוב ניטש המקום. ג`רש החדשה קמה ב-1878, כשהצ`רקסים שיושבו במקום על ידי העות`מאנים, כמו במקומות אחרים בא"י, הקימו כפר שגדל לעיר של ימינו.

סיור בעיר
הסיור בג'רש יכול להמשך בין שעה וחצי ליום - לפי רמת העניין.
שעתיים עד שלוש יתנו מושג נאה על המקום. ההצעה לסיור מדרום לצפון וממזרח למערב וחזרה במעין אליפסה. אפשר להעזר במפה המצורפת על מנת לראות¯את רוח הדברים.

***מפת ג'רש

מפת ג'רש

כדאי להכנס אל העיר דרך שער הדריאנוס, לעבור בפורום, להכנס דרך שער טראינוס הנמצא ליד דוכן הכרטיסים, לפנות מיד שמאלה בשער על מנת לראות את בית הבד שנחצה עם בניית החומה, לבקר בקמרונות מתחת למפלס היישור של רחבת מקדש זאוס-אפולו, להמשיך משם לכיכר האליפטית, ללכת על הקארדו מקסימוס תוך כדי בחינתו בקפדנות, להגיע לנימפאון ולעלות ממנו למקדש ארטמיס, מהמקדש אפשר לפנות אל התיאטרון הצפוני ולחזור לאחר מכן דרך כנסיית בית הכנסת (שכרגע מכוסה בעפר), לרדת דרך פסיפסי כנסיית קוסמאס אל התאטרון הדרומי ולסיים בתצפית נאה ומסכמת של העיר ממקדש זיאוס אפולו.
זוהי כמובן הצעה בלבד ויש דרכים אחרות על מנת לבחון את העיר.

עתיקות
אזור העתיקות סגור בחלקו הגדול. הכניסה נמצאת ליד מרכז המבקרים. מבנים חשובים וראויים אפשר למצוא בעזרת המפה הכללית. הם מתוארים בהמשך.
שער האדריאנוס - השער הדרומי, נבנה במקום אליו תוכננה העיר להגיע. העיר מעולם לא הגיעה למקום וממנו הוליך שוק לאורך הקארדו לתוך תחום העיר. ממערב לשוק עמד ההיפודרום ששימש למרוצי סוסים שפסקו בתקופה הביזנטית.
בתקופה הביזנטית נסגר חלק מההיפודרום לתאטרון.

הכניסה האמיתית לעיר היא דרך שער טריאנוס שביקר בעיר ב-117 ושהה בה כמה שנים. לשער זה אין משמעות ביצורית והוא נועד רק לפאר את הקיסר המגיע לעיר האהובה עליו, אותה עיר הנמצאת בלב הויה טריאנה נובה, הדרך אותה סלל והקים על מנת לבצר את גבולות האמפריה הרומאית במזרח, על מנת לחבר בצורה טובה את אגן דמשק ים סוף ומצרים. איכותו של השער כקישוטי ולא ביצורי ניראית גם בכך שביצור העיר (החומה) נשבר על מנת להכניס את השער פנימה. משמאל (ממערב לשער) אפשר לראות שמבנה השער החדש חותך בית בד ישן הנמצא במפלס נמוך יותר. אבני הפריכה (הים והממל) באתרן. להיטותם של תושבי העיר לבנות שער חדש לטריאנוס הוכחה כמשתלמת מאוד, שכן שני קיסרים ברציפות ישבו בעיר והשיבו לה חיבה שהפכה אותה לעיר החשובה בעבר הירדן ולעיר ההלנית-רומאית החשובה בדקאפוליס.

צמוד למבנה השער ממערב (משמאל) מיד לאחר הכניסה ניתן לרדת לתוך מנהרת קשתות עצומה מנהרת הקשתות היא חלק ממפעל פילוס המשטח המקודש שנמצא בין השער למקדש זיאוס אפולו הקדום שממערב לו.
מקדש זיאוס אפולו הקדום נבנה במאה ה-1 והורחב במאה ה-2. יש גישה לקמרונות היפים הנמצאים מתחת למקדש וראוי להעיף בהם מבט.
בקרבת מקום, ממערב, מתנשא התיאטרון הדרומי שנבנה במאה ה-2 ושוקם לאחרונה. יש בו 30 שורות מושבים והוא יכול להכיל עד 5,000 צופים. התיאטרון שרד כמעט בשלמותו ושוקם. אפשר לבחון את האקוסטיקה.
התיאטרון הדרומי הוא תיאטרון רומאי שלו במה (ביווניים לא היתה במה) ואפשר להבחין בשליש הגובה בגומות שבהן עוגנו עמודים עליהם נפרשו בדי הצללה, בדומה לאלו שהיו נהוגות בקוליסאום ברומא. ברומא זכו גימלאי הצי הרומאי בתפקיד מעלי ומורידי מסכי ההצללה מעל לראש הקיסר שכן היו מאומנים בהעלאת והורדת מפרשי ספינות הצי.

הכיכר האובאלית בג'ארש

הכיכר האליפטית – הפורום- היא פיתרון ארכיטקטוני על מנת לסובב את ציר הקארדו. שכן במרכז העיר העצומה שהיקף חומותיה השתרע על קילומטרים רבים עבר אפיק נחל. מכיוון שכך, אי אפשר היה להמשיך את הקרדו מדרום לצפון משערי אדריאנוס וטריאנוס, ובשל כך היה צורך לסובב אותו לאורך אפיק הנחל (הנסתר להולכים היום בקארדו- באפיק הנחל חוצה הכביש הממשיך צפונה). על ידי הכיכר נמנעו המתכננים מלהבליט את סיבוב הקארדו בהשתמשם בהסוואה נוספת - אבני הכיכר האליפטית הונחו אף הם באליפטיות מסביב למרכז.
הפורום הוקם במאה ה-1 וריצופו נשמר. גם מסגרת העמודים התומכים ובה יותר מ-50 עמודים יוניים, שנתרמו מכמה מבצרים בגרסה, נשמרה ברובה. מראה הפורום ממקדש זיאוס, ששרידיו נמצאים דרומית-מערבית לפורום, הוא מראה נאה.
כותרות הכיכר הן יוניות בעוד שאר כותרות מבני העיר הן דוריות.
מצפון לפורום ישנו מוזיאון קטן המחזיק בין כתליו מוצגים מגרסה. חלק גדול מעתיקות העיר עדיין לא נחפר.
הרחוב הראשי המפואר שהוקם במאה ה-1, הקארדו מקסימוס, מתחיל בפורום, פונה צפונה ומסתיים אחרי כ-600 מ`. משני צדי הציר המרכזי הזה ניצבות שורות של עמודים ורובם מעוטרים בכותרות קורינתיות. במקור עמדו פה עמודים עם כותרות יוניות פשוטות (כמו אלה שבפורום) שהוחלפו במאה ה-2 בעמודים הנמצאים שם היום.
רחוב עמודים ששימש להצללת המרחב נוצר לראשונה ב-1400 לפנה"ס. רחוב עמודים שתפקידו לארגן עיר הוא המצאה של הורדוס הגדול באנטיוכיה שבחוף הסורי. משם התפשט סממן זה והפך לסימן המאפיין עיר רומאית.
משני צידי הקארדו מקסימוס עמדו שורות חנויות וחריצי מרכבות עדיין ניכרים באבני המרצפת.
בהצטלבות הקארדו מקסימוס עם הדקומנוס (רחוב הרוחב שצירו מזרח מערב) נמצאים הטטראפילונים (מבנה שער ולו ארבעה שערים) ששרידיהם עדיין ניצבים שם. כוונת הטטראפילון היא לחלק חלוקה ברורה את העיר במרכזה במקום בו נפגשים הקארדו מקסימוס והדקומנוס. מחלוקה זו נוצר המוסג רבעי העיר, שכן הצומת מחלקת את העיר לארבעה חלקים (לא שווים במקרה של ג'רש).
מבנה השער הקרוב יותר לפורום היה מורכב מארבע קבוצות של ארבעה עמודים כל אחת, וכל קבוצה נשאה פסל . הדקומאנוס חצה את אפיק הנחל (שבו עובר הכביש) על פני גשר אבן ששרידיו נמצאים כיום ליד הכביש הבין-עירוני. על בית השער הצפוני היתה כיפה. וטיפס אל הגבעה המזרחית עליה בנויה העיר המודרנית. אורכו של הדקומנוס עמד על למעלה מ-3 ק"מ, עדות לגודלה ועצמתה של העיר.
ריצוף הרחוב נשמר במצב טוב ומתחתיו עדיין קיימת מערכת תעלות העיר העתיקה.

הנימפאון
שלגובהו המלא חסרים 6 מטרים שימש כמבנה עיטורי מתחת למקדש ארטמיס, ממערב לקארדו מאקסימוס, הנימפיאון היה מצופה בחלקו התחתון בשיש ומקושט בפסלים שעמדו בגומחות. המבנה מצטיין בעיטור עשיר ובחופש יצירתי, לוחות שיש ציפו את חלקו התחתון. הנימפאון שימש כמוריד טמפרטורה סביבתית, עד כדי 6 מעלות צלזיוס מחום העיר וחשיבותו לפיכך לא היתה רק עיטורית אלא מעשית. הנימפאון המפואר מזכיר במבניהו את זה של אפסוס בדרום מערב טורקיה.
דרומית לנימפיאון, לצד הקארדו מאקסימוס, נמצאת העלייה לכנסיית הקתדרלה, שנבנתה במאה ה-4 במקום שבו עמד מקדש דיוניסוס. כנסייה זו היתה מקום מושבו של הגמון.
כנסיית הוויאדוקט התנשאה בעבר מזרחית לקארדו מקסימוס, מעל לרחוב הקדוש, שהוביל למקדש ארטמיס. היא הוקמה במאה ה-4. מערבית למקדש ארטמיס נמצאת כנסיית בית הכנסת . הכנסייה שימשה כבית כנסת ליהודים שישבו בג`רש, והפכה לכנסייה עם התנצרות האימפריה הרומאית והפיכתה לביזנטית.

מקדש ארטמיס
האלה החשובה בג'רש, אלת העיר שלה הוקדש המקדש המרכזי היא ארטמיס, האלה הציידת. ארטמיס הייתה אלה לא חשובה שקודמה להיות לכזאת אולי משום דמיונה לאם הגדולה האגיאנית - קובלה. דמיונה זה לאם הגדולה התבטא עם בוא הנצרות להכוונת פולחנה לפולחן אם גדולה אחרת - מרים אימו של ישו. בכך יש אולי לתלות את שימורו של המקדש שלא נחרב בג'רש.
המקדש הגדול והחשוב היה מקדש ארטמיס. הוא עמד על כיכר ששטחה היה 20,000 מ"ר. בגלל שיפוע קל בנו את הכיכר על קמרונות תומכים שיצרו שטח ישר. המקדש עצמו עומד על בסיס קמרונות בגובה של 4 מ`, ברוחב של 22 מ` ובאורך של 40 מ`. עמודים קורינתיים שגובהם יותר מ-10 מ` מקיפים את כל חצר המקדש ובכיוון של הקארדו מאקסימוס הם מסודרים בשורות כפולות. מן הרחוב הראשי מובילות מדרגות - שבעה גרמי מדרגות ובכל אחד שבע מדרגות - למקדש ארטמיס, אלת העיר גרסה. פסלה ניצב במקום המקודש ביותר, שאליו לא היתה גישה. כמה מן העמודים בעלי הכותרות הקורינתיות שעדיין ניצבים במקום מרמזים על פארו של המקדש בתקופת הפריחה של העיר.
בעליה לתוך המקדש שערים מימין ומשמאל שקשתות משחררות בראשן. בראש גרם המדרגות הראשון מזבחות הקדשה. אלו הם מזבחות פרטיים אותם הציבו אזרחים שהיה להם מה להודות למי שחילץ אותם מצרה גדולה. נוןדרי נדרים ומבקשי בקשות אישיות. הצפוני מביניהם שלם באתרו. בין גרם המדרגות הראשון לשני נמצא בסיס למזבח ציבורי.
הכניסה אל המקדש היא דרך סדרת שערים שראשם גמלונים גבוהים. המקדש עצמו מתנשא על גבעה ובכך מקיים המקדש תנאי בסיסי של מקדשים בעולם העתיק המתכוונים להקטיטן את האדם הניצב בשעריהם, אם על ידי שערים גבוהים, ואם על ידי הצבתם על גבעה. מקדשי הקבר של פטרה בנויים בצורה דומה וכך גם אלו של ג'רש (ארטמיס וזאוס אפולו)
עמודי החוליות של המקדש נקשרו בעזרת יתדות עופרת. הקשירה נעשתה בכרכוב, אלא שבסיסי העמודים הם שמחזיקים את העמוד והעמודים שלא נחרבו ברעידות האדמה שהיו במשך 2000 השנים האחרונות מעידות על איכות הבנייה.
בחלק המקודש נמצא בור מים. החלה מהמאה ה-3 לספירה מתחילים פולחני המיסטריות - פולחנים סודיים של הקיסרים. הבור איכלס בתוכו אוראקאל או פיתוי כוהן שנהג לדבר מבטן המקדש ולקבוע גורלות לפי דברים בעלי משמעות מעורפלת.
כנסיית בית הכנסת נמצאת מדרום מזרח מקדש ארטמיס על גבעה קטנה. בית הכנסת היה בנוי בצורת בסילקה בעלת שלושה אולמות עזרה ואפסיס.
פסיפס בית הכנסת נמצא מתחת לאפסיס הכנסיה היושב מעליו שוכן בתחום העזרה. בפסיפס מנורה, שופר וכתובת ביוונית שבה רשומים שמות בני נוח וכתובת: "למקום הקדוש יותר, אמן סלע, שלום לבית הכנסת." ולידם ענפי זית ויונה. שיירת חיות ועופות בדרכן אל התיבה.
במערב של האולם המרכזי נמצאה כתובת עברית בפסיפס ובה כתוב: "שלום על כל ישראל אמן אמן סלה פינחס בר ברוך יוסה בר שמואל ויודן בר חזקיה" אלו היו כניראה מהתורמים לשיפוץ ביח הכנסת.
יתכן שהמקום הפך לכנסיה כתוצאה מהחוק הביזנטי שקבע שאם ניזק בית כנסת לא יתוקן אלא יעבור להיות רכוש הכנסייה.
הפסיפס כוסה בעפר על ידי הירדנים (אפריל 1995)
מדרום לכנסיית בית הכנסת נמצא ריכוז של כמה כנסיות בכנסיית קוסמאס נמצא פסיפס מרשים באיכות גבוהה ושמור הייטב של דמויות בעלי חיים וכתובות ביוונית. בין העיטורים הגאומטרים נמצא גם סוויסטיקה צלב קרס- סמל בודהי, הינדי וסיני.

המרחצאות המערביים קטנים אמנם מן המזרחיים, ששרידיהם מצויים ליד תחנת האוטובוסים של ג`רש, אך נשמרו טוב יותר. המבנה שבעבר כיסתה עליו כיפה, נמצא ליד הטטראפילון הצפוני, ליד הרחוב הראשי.

מערבית לטטראפילון הצפוני נמצא התיאטרון הצפוני הקטן, ובו יותר מ-1,000 מושבים. מכאן נשקף מראה כללי של אזור העתיקות הצפוני.

ערי הדקאפוליס (ברית עשר הערים)

המושג עצמו, ברית עשר הערים, מופיע לראשונה כמושג עממי באמצע המאה הראשונה לספירה אם כי שורשיו קדומים יותר.
עשר ערים הלניסטיות אלו אוגדו לברית בימי השלטון הרומאי שראשיתו עם כבושי פומפיוס ב-63 לפנה"ס, פומפיוס שיחרר את הערים ההלניסטיות מהשלטון החשמונאי ששלט בהן למעלה ממאה שנים. ערי הדקאפפוליס שמשו כמשענות ובסיסי כוח לשלטון הרומאי- הלניסטי בעיקר כנגד שדאיפות העצמאות המרדניות היהודיות וכנגד הספר שממזרח להן. הן ישבו על הציר הרומאי העקרי של דרך המלך והיוו בכך גיבוי לבטחון הצבא ולכלכלתו ומצד שני כנקודות הצטברות סחורות ושיווקן לשוקי האמפריה שממערב להן.
הערים נזכרות לראשונה אצל יוספוס פלאביוס וכן אצל בן תקופתו פליניוס הזקן בספרו ההסטוריה הטבעית (הסטוריה נטוראליס). הערים הן: דמשק, פילדלפיה (עמאן),  רפנה, סקיתופוליס (בית שאן), גדרא (אום-קייס), היפוס (סוסיתא) דיון (תל אשערי), פלה (טבקת פחל), גרסה (ג'רש ), קנתה (קנוואת שבחורן). בימי אדריאנוס (שליש ראשון של המאה ה-2 לספירה) צורפו אבילה (תל איבל) ופטרה לברית והברית מנתה 12 ערים, במאה השנייה לספירה מזכיר הגאוגרף פטולמאוס את ערי הדקפאוליס עם ערים נוספות כקויילית סוריה דקאפוליס. ובמראה ה-5 היו חברות בברית 14 ערים.
הערים קבלו מפומפיוס זכות לטביעת מטבעות ולאוטונומיה. בזמן אוגוסטוס קיבל הורדוס את גדרה והיפוס (30 לפנה"ס) וקנתה ואבילוס היו תחת שלטונו של אגריפס ה-2. עם יסוד הפרובינקיה ערביה ב-106 לספירה וחיסול הממלכה הנבטית, עברו עריה אל הפרובינקיה.
יהודים ישבו בערי הדקאפוליס וידועים סיפורי המרד הגדול (66-70 לספירה) בהם נטבחו במרמה יהודי בית שאן (סקיתופוליס) והיחסים הטובים בין תושבי ג'רש ההלניסטים והיהודים. בית הכנסת במקום (כנסיית בית הכנסת-ראה לעיל) מעידה אף היא על ישוב יהודי ניכר במקום שלו יוחד מקום מכובד (בסמוך למקדש הראשי של העיר- מקדש ארטמיס). יחסים פחות טובים היו בין פילדלפיה ליהודים שבגבולה והיא שלחה יחידות צבא לדכוי המרד היהודי.

פארק דיבין
כמה קילומטרים דרומית-מערבית לג`רש נמצא הפארק הלאומי דיבין - אזור ובו יערות אלונים. אזור דיבין הוא אזור נאה לטיולים רגליים באביב ובראשית הקיץ ומזכיר במבניהו הפיזי את הגליל הישראלי. יש בפארק בית הארחה.

עג'לון

25 ק"מ מערבית לג`רש, היא עיר קטנה, מוקפת בגבעות קרטון עגולות, ויערות מחטנים. הרי עג`לון (הגלעד )מגיעים לגובה של יותר מ-1,000 מ`. ממערב לעיר משתפלים ההרים אל בקעת הירדן. זהו מקום אפשרי לטיולים רגליים. הנסיעה מג'רש לכיוון הבקעה עוברת באזור זה (מג'רש למעבר הגבול בבית שאן נמשכת הדרך כשעה ורבע של נסיעה רצופה). הכביש הראשי אל המעבר פונה בקופרנג'ה לכיוון דרום מערב ולא חוצה דרך עג'לון. מי שמבקש לבקר בעיירה ובטירה הצלבנית/איובית צריך לפנות בצומת קופרנג'ה לכיוון עג'לון.

*קלעת א-רבד

כ-3 ק"מ דרומית-מערבית לעג`לון נמצאת חורבת קלעת א-רבד מבצר שנבנה על ידי עז א-דין אוסמה האיובי ממשפחתו של צלאח א-דין. מבצר זה נבנה על מנת לעצור את התפשטות הצלבנים לאגן דמשק ונועד לאבטח את דרך העולים לרגל מסוריה עד מכה. המבצר שימש כמקום ריכוז כוחות האיובים לפני שיצאו למערכת קרני חיטין ב-1187. במאה ה-13 (1214-15) הורחב המבצר על ידי איבק אבן עבדללה בפקודתו של אל מליך אל מועט'ם הממלוכי, ב-1260 נחרב בפלישה מונגולית ושוקם על ידי באיבארס הממלוכי.
במשך המאה ה-14 פחתה חשיבותו ובתקופה העות'מנית התגוררה בו משפחה עשירה. המקום ניטטש לאחר רעידת האדמה של 1837
זהו מבנה רבועי לא גדול שחפיר עמוק מקיף אותו מצדדיו. אל שער המבצר מוליך מסדרון מדורג דרך מערכת שערים.
ביום צלול, כשהראות טובה, אפשר לצפות אל עמק הירדן והרי השומרון.
קטעים מן הכביש המוביל למבצר תלולים מאוד. אורכו כ-3 ק"מ. מי שזמנו דוחק יכול לעלות במונית עד מגרש החנייה ליד המבצר.
יש בעג`לון מלון ומסעדה.

תחבורה
תחנת האוטובוסים המרכזית נמצאת בחלק התחתון של העיר, ליד הכביש המוביל למבצר. מיניבוסים נוסעים ליישובים הקטנים בסביבה וכן ישירות לאירביד, לג`רש ולעמאן. כיוון שהאוטובוסים יוצאים רק לפי דרישה, יש לקחת בחשבון שהאוטובוס האחרון למקומות הרחוקים ייצא לפנות ערב. בתחנה יש גם מוניות הנוסעות בקווים קבועים ומוניות רגילות, וכן מזנון מהיר.

אירביד

העיר החדשה מונה יותר מ-150,000 תושבים והיא בירתו של מחוז הנושא את שמה. זוהי אחת הערים הגדולות והחשובות בירדן ויש בה אוניברסיטה. אירביד אינה רק בירת המחוז, היא גם המרכז הכלכלי והתחבורתי של צפון המדינה ויש בה ריכוז נוצרי הגדול במדינה. כביש יפה נוף מוביל על הגלעד מערבה לכיוון אום קייס.
ליבה של העיר הוא אוניברסיטת הירמוך. הסטודנטים הלומדים בה הם המילה האחרונה בלבוש והופעה בירדן והאווירה מערבית מאוד. מול שער האוניברסיטה מספר רב של מסעדות גלידריות וחנויות ספרים (בערבית).
באותה סביבה ממש נמצא מלון חיג'אז שבקומת הקרקע שלו מסעדה. המלון שלא נבדק על ידי המדריך ניראה ברמה של כ-3*** במרכז העיר יש מלון נוסף ברמה בינונית וכמה מלונות פשוטים. מסעדות ברמות מחירים שונות, בתי קפה וקונדיטוריותת.

תחבורה
תחנות האוטובוסים הגדולות נמצאות מעט מחוץ למרכז העיר. תחנת האוטובוסים למקומות שמחוץ למחוז נמצאת בשוליים הדרום-מזרחיים של העיר. מכאן יוצאים האוטובוסים לעמאן, לג`רש, למפרק, לעג`לון ולמקומות אחרים.
תחנת אוטובוסים קטנה נוספת נמצאת מצפון למרכז. משם יוצאים אוטובוסים קטנים למקומות קרובים בצפון כמו אום קייס. מונית הנוסעת בין התחנות עולה 500 פילס.
אוטובוסים של חברת "עראבלה" לעמאן נמצאים ליד מבנה קטן אחרי התחנה ושם גם נמצאת קופת הכרטיסים. האוטובוסים נוסעים לפי לוח זמנים בהפרשים של כמה דקות. צריך לקנות כרטיסים מראש, המקומות מסומנים. לחברת אוטובוסים נוספת שמקשרת בין אירביד לעמאן יש משרד ותחנה ברחוב ראשי במרכז העיר.
אוטובוסים לאירביד יוצאים מתחנת עבדלי בעמאן.

מידע עירוני
את שרידי הביצורים העתיקים של העיר אפשר לראות על הגבעה במרכז. לא רחוק משם יש מוזיאון.
הודות למרחקים הקצרים ולתחבורה טובה, אפשר לצאת לכל הטיולים מעמאן ולכן מקדישים רוב התיירים רק זמן מועט, אם בכלל, לאירביד.

היסטוריה
העיר היתה מיושבת כבר לפני 3,000 שנים. בתקופה הביזאנטית עדיין היה היישוב בעל חשיבות. בעת היווסדה של ירדן המודרנית לא היתה אירביד אלא כפר. מסחר ומיקום גיאוגרפי בירדן של היום הפכו אותה בתוך זמן קצר לעיר גדולה. המקום משמש כנקודת זינוק לביקורים באום אל-ג`ימאל, פחל (פחל) ואום קייס (גדרא) וכמקום שממנו יוצאות מוניות שירות לדמשק.

**אום אל ג'מאל

***תוכנית האתר

חורבות אום אל-ג'ימאל נמצאות במוך לכפר בשם זה. הפנייה לכפר היא מכביש מפרק - עיראק (H-5) במחסום של הצבא הירדני. מיניבוסים מקומיים משרתים את הכפר. אין במקום בתי מלון ובכפר יש חנויות למזון.

תחבורה
החורבות מרוחקות מעט ושוכנות מזרחית לעיר מפרק שעל הכביש לבגדד. כדי להגיע לאום אל-ג`ימאל בתחבורה ציבורית, צריך להגיע קודם למפרק. מונית הלוך וחזור ממפרק לאום אל-ג`ימאל עולה 12-16 ד"י. שטח העתיקות נמצא 3 ק"מ צפונית לכביש מס` 10.

גם אום אל-ג'מאל, כמו אום אל-קוטיין המזרחית ממנה, היא ישוב פרשים שהוקם כניראה על ידי הורדוס במאה ה-1 לפנה"ס על מנת לדחוק את הנבטים ויושב על ידי פרשי זמריס (עיין אום אל-קוטיין). המקום צמח מאוד בתקופה הרומאית בה שולב בקו הגבול הרומאי של האמפריה. הדרך הטריאנית עברה בינו לבין אום אל-קוטיין והמקום הגן על קו שנמשך מספר המדבר לשולי ג'בל דרוז (ג'בל אל ערב )הנמצא כמה עשרות קילומטרים צפונה. הישוב המשיך בפריחתו בתקופה הבזנטית ו-14 הכנסיות והקתדרלה שבמקום מעידות על עוצמתו וחשיבותו. מספר אוכלוסיו מוערך ב-10,000.
בתקופת המוסלמית המוקדמת היתה העיר מיושבת ושגשגה תחת השלטון האומאיי. היא שקעה לאחר רעידת האדמה הגדולה של 747. בורות המים בסביבה שחונה זו הפכו את אום אל-ג`ימאל למקום מנוחה לשיירות או לבדווים במשך אלף שנים. מכאן גם שמה "אם הגמלים". בראשית המאה ה-20 התיישבו במקום דרוזים שהגיעו מג`בל דרוז.
היום יושבים בכפר הצמוד לאתר בדואים משבט מסעיד שאחד מהם - שייח עבד סרור הוא ראש הפרלמנט הירדני.

תאור האתר:
הכניסה לאתר היא במקום בו מגיע אליו הכביש בפינה הדרום מערבית שלו. חורבות הבזלת ניראות מרחוק. המבנה הדרום מערבי הוא כנסיית המגדל, מבנה מרשים שדלת הבזלת הכבדה שלה עומדת על ציריה וניתנת לפתיחה וסגירה. מעל לדלת הכניסה שרד מבנה ממנו הורדה מעלית למבקרים כדוגמאת מבנה המעלית במנזר סנטה קתרינה בסיני (ביזנטי?). בקצה הדרום מזרחי של המבנה הגדול והרבוע מגדל שאי אפשר לטפס לראשו משום שהמדרגות קרסו. הבנייה משובחת ובאתר כתובות רבות. תיקרות הקתדרלה וכן תקרות המבנים הנוספים נתמכו בצורה אופיינית למקום - הקירות הסתיימו באבן שוליים ששפתה רחבה ועליה הונחו שתי וערב קורות בזלת.
מצפון לכנסיית המגדל נמצא מבנה ציבורי ששוחזר. שיטוט בתוך חדריו מראה את הבנייה היפה ואת הסגנון המיוחד של עיר הבזלת. ממזרח לבניין הציבורי נמצצאת הקתדרלה ההרוסה, על קיר בצידה המערבי נמצאת כתובת וכתובות נוספות נמצאות על קירות פנימיים. הכתבות הן שרדי מהתקופה הרומאית ושולבו בבנייה משנית בכנסיות.
ממזרח לקתדרלה נמצאים מספר בורות מים ששימשו לאגרת מימי העיר. הבורות גדולים מאוד ומרשימים. בצמוד להם נמצא מאגר מים מודרני יצוק בבטון המשמש את תושבי הכפר. מאגר מים זה יושב על מאגר קדום שפוצץ על ידי הבדואים בבצורת של שנת 1953 כשנזקקו למים להשקות את העדרים. בורות מים דומים לאלו נמצאים בשימוש גם היום ואפשר להבחין בהם לנוסע בכביש בדרך לאום אל קוטיין (עיין בהמשך)
בקצה הצפון מערבי של העיר, מחוץ לחומה אפשר לראות מספר קשתות מרשימות. אלו הן שרידה של כנסיית הקשתות, הכנסייה המערבית בעיר שנמצאה חוץ לחומותיה. בסמוך לה נמצאת כנסיית יוליאנוס.
האתר נחפר היום על ידי משלחת אמריקאית. לא נגבים דמי כניסה ואפשר להסתייע בשרותיו של מדריך הנמצא בקרבת מקום.

**אום אל קוטיין

הגעה ותחבורה:
25 קמ' מערבית לפניה לאום אל-ג'ימאל, נמצאת על הכביש המוליך לכיוון עירק ובשוליים הדרומיים של ג'בל דרוז, נמצא ישוב הבזלת של אום קוטיין. על מנת להגיע למקום יש לחצות מחסום של הצצבא הנמצא במקום בו מתפצל הכביש הנוסע מאירביד לגבול העירקי צפונה לכיוון אום אל-ג'ימאל. יש להמשיך מזרחה. במקום נמצא מחסום של הצבא הירדני וכדאי לברר אם ניתן לחצות אותו ללא אישור מוקדם. הכניסה לכפר היא דרך הכביש החוצה את סבחה סובחייה. הטירחה כדאית. יש מעט תנועה על הכביש ותושבי הכפר אינם מפגינים חיבה למי שמזדהה כישראלי. תיירים כמעט ואינם מגיעים למקום.
יש בכפר כמה מכולות בהן אפשר להצטייד באוכל ושתייה קלה.

תאור המקום:
אום אל-קוטיין (אם הטין-חרסית) נמצאת במישורי הבזלת המתחילים בירדן מעט צפונה מאזור מחנות הצבא והתעשייה של זרקא. זהו אזור רמתי גבוה ויש בו כמות משקעים לא קטנה בשולי לדג'ת הבזלת של החורן. יש במקום זיתים וחקלאות בעל והמראה דומה יותר לנופי דרום סוריה ורמת הגולן מאשר למדבריות ירדן. הכפר העכשווי מיושב בבדואים של שבט הסירחאן והסרדיה. מדרום לאום אל-קוטיין מתחיל ואדי סירחאן ששימש במשך ההיסטוריה כציר מעבר עיקרי מאגן דמשק לכיוון חצי האי ערב.

היסטוריה וממצאים
הכפר הוא כפר שתושביו הנוכחיים חיים בין ובתוך בתי בזלת גולניים. הבתים נתמכים בקשתות מהן יוצאות שיני אבנים הנושאות קורות בזלת הצלובות שתי וערב. בחלק גדול מהמבנים נמצאו אורוות סוסים קדומות בקומת הקשתות שעליה נבנתה הקומה השנייה.
מציאותן של האורוות בחלק גדול מהבתים מעלה את ההשערה שאום אל-קוטיין, כמו אום אל-ג'ימל שממערב, נוסדו על ידי קבוצה שנקראה פרשי זמריס.

פרשי זמאריס

פרשי זמריס ניקראו כך על שם ראש המשפחה הבבלית שהנהיגה את הפרשים ויושבו במקום על ידי הורדוס המלך במאה הראשונה לפני הספירה כחלק מהמערכה נגד התפשטות הנבטים צפונה לכיוון אגן דמשק. בתחילה יושבו 500 פרשים ועם הזמן נוסדו ישובים נוספים שהגדילו את מספר הפרשים ל-2000. לפרשים הלוחמים יש להוסיף את משפחותיהם שהתגוררו איתם בישובי הפרשים. התיישבות לוחמת זו מזכירה באופיה התיישבויות צבאיות אחרות שהיו נהוגות על ידי לוחמים יהודים במצרים. נוכחותם של האורוות ברוב המבנים מעידה כי זה היה ישוב הפרשים. שיכונם של הסוסים בבתים מעיד על הבנתם של היושבים בגידול הבהמות.
פרשי זמריס השתתפו במרד הגדול כחיל יהודי מובחר. חלקם הגדול שמרו על נאמנותם לשלטון הרומאי ותפקדו כיחידה יהודית נאמנה נגד בני עמם. חלקם נזכרים כיסוד בלתי נאמן, רוצה לומר, נלחמו עם המורדים נגד הרומאים. ונזכרים בזמן מצור גמלא.
בכפר כתובות יווניות רבות וניראה כי לאחר הפרשים היהודיים יושב הכפר על ידי חילות רומאייים שאבטחו את הויה טריאנה נובה מצידה המערבי. חיזוק להשערה זו הוא ממצא כתובת על בסיס קשת פנימית של בית הנמצא 50 מ' מדרום למסגד הכפר בתוך אולם עגול השקוע מעט, שהכניסה אליו ממזרח ויש לרדת אליו במדרגות. על בסיס העמוד הדרום מערבי יש טבולה אנסטה (חיקוי לטבלה בעלת אוזניים) שעליה כתוב בלטינית: לגיון. בכניסה לאולם על העמוד הצפון מזרחי חקוק צלב - סמל לכך שגם בתקופה הבזנטית שמר המקום על רצף של התיישבות.
אום אל-קוטיין הוא מקום מעניין שגם אם אין לנוסע ענין בשרידים ארכיאולוגיים, יש בו את קיסמו של כפר בזלת שיושביו הנוכחיים חיים בתוך ועל הכפר הקדום במרחב הסורי-ירדני.

ג'אווה
כ-30 קמ' מזרחה ומעט צפונה לאום אל-קוטיין על אותה דרך נמצא כפר הבזלת של גאווה.

זרקא
זרקא נמצאת כ-35 קמ' מצפון לעמאן בדרך לטירות המדבר, לנאת אל אזראק לגבול העירקי הסעודי או הסורי ולמי שנוסע לערי הבזלת שבשולי ג'בל דרוז. העיר גדולה ומוקפת באזורי תעשייה רבים. בינה לבין מפרק נמצאים מחנות הצבא הגדולים שהורישו הבריטים לירדנים.

** אום קייס (אל מקייס) "המבצר הקדמי" 378+ גדרא - "המבצר החזק"

גדרא (גדר) העתיקה היתה אחת הערים החשובות בדקאפוליס. רק חלק קטן מן העיר נחפר, אבל אותו כדאי לראות. מיקומה של העיר, מעל לכנרת ולירמוך, ומראה הגולן וטבריה, מצדיקים כשלעצמם ביקור במקום. מסביב לעיר זיתים ובוטום - אלה אטלנטית.
הכביש היורד מגדרא לכיוון הגבול ונוסע לאורך הירמוך הוא כביש נופים נאה במיוחד.

***תוכנית העיר

כניסה 1 ד"י מדריך 5 ד"י

תחבורה
בין אירביד לאום קייס נוסעים במשך היום את המרחק של 30 ק"מ במחיר 200 פילס. מעט לפני אום קייס יש ביקורת דרכונים בגלל הקרבה לגבול. האוטובוס מאירביד יוצא מתחנה קטנה בצפון העיר. הנסיעה במונית מן התחנה המרכזית עולה 500 פילס.
אל המקום אפשר להגיע כחלק מטיול יום במונית שכורה בגשר חוסיין (מעבר הגבול הצפוני) או במכונית שכורה.

היסטוריה
סיפור הנקשר לגדרא הוא נס שחולל ישו: מוציא רוחות רעות מגופותיהם של שני גברים ואישה ושילח אותם לעדר חזירים שרץ במורד המדרון והטביע את עצמו בכנרת. ספור זה מזוהה גם עם כורסי הנמצאת במרכז החוף המזרחי של הכנרת מצפון לסוסיתא.
העיר החליפה ידיים בין הסלווקים לתלמיים, נכבשה ב-218 לפנה"ס על ידי הסלווקים ועל ידי אלכסנדר ינאי במאה ה-1 לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית משלו הסלווקים בעיר. במאה ה-1 לפנה"ס ננפלה לידי הרומאים. כשהצטרפה לברית הערים, הדקאפוליס, היה שמה גדרא. משנת 31 ועד 4 לפנה"ס שלט במקום הורדוס שתפס אותה מתחום ההשפעה הנבטית. לאחר מותו הושבה לעיר עצמאותה. פריחתה הכלכלית והתרבותית נמשכה עד התקופה הביזאנטית. העיר היתה ידועה בתקופה הרומאית כמושב של משוררים ופילוסופים. בנה המפורסם של גדרא היה המשורר מליגר שנולד במקום במאה ה-1 לפנה"ס. בני המקום טיפחו את המעיינות החמים בבקעה וסטרבו מזכירם כמי שגרים במקום הקריר ומתענגים על תענוגות המעיינות החמים.
העיר נחרבה בשלוש רעידות אדמה - מאה 8, 1837, ו-1927

אתרים ומקומות
דרך רחבה מובילה אל חורבות גדרה. היא עולה במתינות מן הרחוב המרכזי של אום קייס, עוברת ליד יישוב חדש שנעזב, ומגיעה אל הרחוב הראשי – הקארדו מקסימוס
מייד בכניסה לאתר, ליד חנות הספרים הקטנה משמאל לדרך, נמצאות שתי מערכות קברים שלימות שדלתותיהן ואבני הגולל שלהן במקומן. מעט מעבר להן, באותו צד של הדרך, נמצא ריכוז של ארונות קבורה מערכת מדרגות רחבות מבזלת, היורדת במדרון נמצאת מול אחד מארונות אלו שעל צידו הצר מגולף באבן ראש גורגוניה.
אספקת המים לעיר היתה על ידי אמות מים ומנהרות חצובות (בדומה לפטרה)
המוזיאון המקומי נמצא בתוך ביתה של משפחת א-רוסיין, משפחה עשירה שישבה בחורבות אום קייס ויצאה ממנו יחד עם תושבי הכפר שהוזזו על ידי הירדנים מתוך האתר. מבחינות רבות מזכירה אום קייס את סוסיתא. במוזיאון הקטן נמצאים קבר מודיסטוס, סמל העיר: אריה וטבעת, פעמונים שהוצמדו לרגלי¯נאשמים, נרות וכלי זכוכית. ליד פסל האלה האנטולית טיכה חסרת הראש, נמצאת מוזאייקה ביזנטית ובה צלבי קרס, צלב הקרס הוא סמל הינדי שאחת ממשמעויותיו הוא ההתייחסות לאינסוף, שילוב הסמל בפסיפס מצביע על השפעות מזרחיות באומנות הבזנטית. בחצר טבלת בזלת שנלקחה מקבר ועליה כתוב: "לפנים הייתי כמוך, בעתיד תיראה כמוני" מתחת למוזיאון נמצא התיאטרון.
מימין ניצבים עמודים שהיו שייכים לכנסייה בעלת חדר פנימי מתומן. בהמשך, שוב מימין, נמצא התיאטרון הרומאי וגם הוא, ככל שאר מבני העיר, בנוי מאבן גיר ובזלת עם כותרות קורינתיות, ריצוף שיש ומיזי-חילו אדומה.
ראוי לשים לב במיוחד לרמת השתמרותו הגבוהה ולקימרונות היישור והפילוס מתחת לשורות המושבים (עיין מקדש זיאוס-אפולו בג'רש, טירת כרך). בין ספסלי הבזלת ישב פסל שיש של האלה טיכה - אלת המזל. היא הועברה למוזיאון המקומי (עיין לעיל). העיר ירדה מגדולתה תחת הכיבוש הערבי שהחל לא רחוק ממנה בקרב הירמוך שנערך ביקוצה ובתוך חורבות המקום נבנה כפר בעל חן. הכפר פונה מהעתיקות עם התחלת החפירות הארכיאולוגיות ב-1974.
בדרך חזרה לקארדו מאקסימוס אפשר ללכת מתחת לעמודי הכנסייה לאורך רחוב חנויות רומאי, קמרון ליד קמרון בצדי הרחוב, כדוגמת שוקי ירושלים העתיקה, על חנויותיהם הזעירות בעלות הכניסות המקומרות.
בצד השני של הרחוב הראשי יש שרידים של מרחצאות במקום זה נמצא גם אתר חפירות קטן המעיד כי מתחת לצמחייה הצפופה חבויים ככל הנראה עוד חלקים של העיר.
הקארדו מקסימוס מוליך אל השדות. משמאל יש מבנה קבר שקוע מתחת לאדמה מאוזיליאום מרשים. המואזולאום הוא מאותה תקופה בה נצבה עיר הקברים בבית שערים שבגבעות קריית טבעון שבמדינת ישראל. מציאותו של מואזלאום זה הצמוד לשער טיבריוס שהוביל אל היציאה המערבית מהעיר, כמו גם מערכות הקברים השמורות היטב בכניסה המזרחית שלן העיר בצמוד לשער הכנסיה לאתר, מאמתות את זיהוי הרחוב הארוך הזה כקארדו. שכן בערים ההלניסטיות-רומאיות היו שני רחובות שחצו אחד את השני, הקארדו והדקומנוס. הקרדו נמשך בציר צפון דרום והדקומנוס התמשך ממזרח למערב.
בגדרא זיהוי זה בעייתי מכיוון שהרחוב שמזוהה כקארדו נמשך ממזרח למערב והדקומנוס נמשך מצפון לדרום. זיהוי הרחוב שנמשך ממזרח למערב כקארדו מתאפשר משום שהוא נמשך בין שני שערי העיר, וליד כל אחד מקצותיו נמצאות אחוזות הקבר. קברים לא נחפרו בתוך העיר, ומציאותם של קבוצות הקברים במזרח ובמערב מסמנת את הרחוב כקארדו.
ליד הירידה לאחוזות הקברים יש בסיס עמודים דמויי לב מבזלת.
בדרך חזרה לקרדו מקסימוס, אפשר ללכת ממערב לעמודי הכנסיה. באבני הקארדו ניתן להבחין בעקבות גלגלי המרכבות שחרצו שבילים עמוקים באבני מרצפות הרחוב שהוביל לחיפה ויפו.
בישופ העיר סבנוס השתתף בכינוס בניקאה ב-325 לספירה.
מהמקום יש תצפית נאה לכיוון אל חמה והמוחייבה (אל חמה אל אורדונייה),מעיינות חמים הנמצאים באפיק הירמוך.

המפורסמים של גדרא

מלאגרוס בן אאוקראטס, המשורר והפילוסוף המפורסם בן גדרא כתב בין היתר אסופה של שירי נערים - שירי אהבה בין גבר לנער. מלאגרוס הוא מנציגיה הבולטים של שירת האהבה ההלניסטית במאה ה-1 לפנה"ס וקורות חייו אינן ידועות. מלאגרוס טען כי הומרוס היה סורי וזאת על שום גיבוריו ונסיונותציהם של יוצרי גדרא לקרב אליהם את הומרוס ניכר ביצירות אצל משוררים ופילוסופים נוספים בני התקופה במקום. (ראה בהמשך) משיריו עולה כי חי בשלושה מקומות: גדרא, צור בה נולד וקוס בה גר לעת זיקנתו. מכאן גם שליטתו ביוונית, סורית ופניקית. עיקר גאוותו היתה על ה"זר" כפי שכינה את אוסף האפיקרמות ההלניסטיות שבעריכתו, נסיון ראשון מסוגו בעולם העתיק. קובץ זה שימש מאוחר יותר כיסוד להתהוותה של אסופת שירים הידועה בשם האנתולוגיה היוונית. הקובץ נשמר ומשמש ככלי חשוב להכרת המשוררים ההלניסטים. כלולות בקובץ 100 אפיגראמות של מלאגרוס שרובן בנושא האהבה. מלאגרוס מתגלה בה כמשורר בעל צדדים רבים ובהם צד הומואירוטי.

(תרגום השירים נערך על יד פרופסור נטע זגגי מאוניברסיטת תל אביב והודפס בחוברות פרוזה שנערכו על ידי יוסי קריים ועליזה ציגלר.)

שחר מתוק כבר עלה. על הסף בלי שינה עוד שרוע
דמיס זה האומלל. עוד נשמה באפו.
עוד מעט קט וימות. כי חזה ביפי הרקליטוס.
זוהר עיניו אפפו, רמץ מבט- התיכו.
קומא נא דמיס מר הגורל, אף אני פצע -ארוס
יש בי ועל דמעתך- דמע על דמע אוסיף
.AP.12.127

שעת הצהריים היתה עת חלף על פני זה אלקסיס.
קיץ היה ופריו- גזוז מחלפות יעמוד.
שתים קרנים אז אש בי הציתו עין ארוס הנער-
זהו מקור האחת, מקור זוגתה - החמה.
זו - ליל בא וכבה. אחותה - צלם יפי נגלה לה
בבין חלומות ויגבר להב אשה עוד יותר.
פדות מעמל השנה היא לכל. לי היתה עמל יתר
כי אש חיה בלבבי, אש כלילת יפי חרטה.
(A.P. 12.127)

כבר לבבי אחוז יסורים. כי שרט בו שריטת אש.
קצות צפרניו בו השחיז ארוס תבל יחרוש.
"הוי אוהב קשה גורל". בחיוך על פניו אז אמר לי,
"פצע מתוק שוב תישא, זוב באש דבש תאוכל."
בין עלמים את אראינו מאז, נטע רך דיופנטוס,
אין בכוחי עוד לנוס, אף השאר לא אוכל.
A.P. 12.126()

הוי האהובים קשי גורל, מחצית נשמתי - דיודורוס-
רוח דרום חטפה, רוח ברכה לספן.
הן פי שלוש יאושרו הספינות, פי שלוש-גלי מים
כפל ארבע מאושר רוח, כי נער ישא.
לו רק הייתי דולפין, ונשאתיו על שכמי אז הימה.
רודוס יראה בעיניו, אי - מתק דבש ילדיו.
(A.P. 12.52)

סער בחוץ משתולל, ואליך, מואיסקוס, נושאני-
שלל מצהלות הילולים - ארוס מתוק הדמעות.
פרץ תשוקה מכביד יסעירני, מסתור חיש הצע-נא
לי בנמלך: הן ספן שט בים-קיפריס אני.
(A.P. 12.167)

יופי וחן לבני צור. חי אל ארוס, אך זה מואיסקוס
אור שמשו כי זרח, על כוכבים האפיל
(A.P. 12.59)

לי מה נעם זה הנער. אף שמו כה מתוק הוא - מואיסקוס!
רב חינו. מה סיבה יש לבל אוהבו?
תואר לו כליל השלמות, חי הקיפרית, ובם אם המר לי.
זו המרירות הן ידע ארוס בדבש להמתיק.
(A.P. 12.154)

עד מה נעם דיודורוס, עין כל יצודד הרקליטוס,
דיון מתקו מילותיו, אולליאדס - חלציו.
גע, פילוקלס, בראשון, רך עורו: בשני תן עיניך.
עם השלישי תשוחח, את הרביעי...אחריש!
מוח לי, דע, נקי מקנאה. אך אם אל מואיסקוס
חשק מבט תשלח, יופי לראות בל תוסיף!
(A.P. 12.94)

בי, שבפצע תשוקה מעולם לא נגעתי, מואיסקוס
חץ מעיניו ישלח, תחת חזי ויקרא:
"את החצוף הכנעתי אני. יהרת גבותיו זו.
שבט מלכות חכמתו, שור! ברגלי ארמסה."

מניפוס שקדם למילאגרוס וחי במאה ה-3 לפנה"ס, נהג לערב פרוזה בשירה במנוגד לרוח היוונית הקלאסית שהפרידה הפרדה חמורה בין פרוזה ושירה ויסד את הסטירות המניפאיות.
פילודמוס שהיה משורר ומחבר צעיר ממלאגרוס וכן פילוסוף שנמנה על האסכולה האפיקוראית. בסוף חייו גר ברומא וכתב על המלך הטוב לפי הומרוס.
תיאודורס הרטוריקן. מורו של הקיסר טיבריוס, היה יחד עם אפולודורס איש פרגמון מורו של אוגוסטוס- אחד מהרטוריקנים רבי ההשפעה על הקיסרים המוקדמים. הוא כתב גם כמה חיבורים היסטורים ובהם אחד על קויילת (חיילת) סוריה.
אפסינאס הרטוריקן בן המאה ה-3. ספר לימוד לאומנות הנאום שכתב השתמר בשלמות והוא נחשב לאחד מגדולי הנואמים בכעת ההיא.
אוינמאוס (אבנימוס הגרדי) בן דורו של ר' מאיר בן המאה ה-2 לספירה ואחד החכמים היוונים היחידים הנזכר בחז"ל.

בברייתת התחומים מוזכרת גדרא כמקום שמותר לרדת ממנו למעיינות החמים (חמת-גדר) ביום שבת אבל אין לעלות מהמעיינות בחזרה אל העיר. הוראה זו נבעה מכך שחמת-גדר הפך למקום של פריצות ידועה, שיהודי גדרא השתתפו בה ועל מנת שלא יחזרו מגועלים לעיר ויחללו את השבת, נקבע שמותר להם לרדת למקום בשבת, אבל אסור להם לחזור לתחום העיר העליונה עד צאתה.


נהר הירמוך ואל חמא

הירמוך מהווה את קו הגבול בין ישראל לירדן מ-1949, התחום היווה אזור מפורז אלא שבמארב שהונח לשוטרים ישראלים שאבטחו את המקום נגרמו בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 אבידות כבדות לשוטרים והמקום עבר לידים סוריות. ביוני 1967 חזר המקום לידיים ישראליות. גשר הרכבת החיג'אזית העובר לא רחוק ממערב לאתר חובל בליל הגשרים בחודש מאי 1948.
לא רחוק לכיוון צפון מזרח, ביקוצא, במקום בו נפגשים הרוקאד (הגבול בין ישראל וסוריה בדרום הגולן) והירמוך, נערך ב-636 הקרב המכריע בין הצבאות הבזנטים והערבים בפיקודו של עמר אבן אל-עץ. הניצחון הערבי הגדול הוא שהסיג סופית את האמפריה הביזנטית מחלק זה של העולם והעביר את השליטה בסוריה ארץ ישראל ולבנון לידי הערבים, סולל את המשך המסע לכיוון מצרים וצפון אפריקה.

תעלת הע'ור (רור)

תעלת הע`ור הזורמת במקביל לירדן וניזונה מן הירמוך, היובל החשוב ביותר של הירדן. הוא מתחבר אליו דרומית לכנרת. התעלה מאפשרת להשקות את עמק הירדן הירדני.
פרויקט תעלת הע`ור - פרויקט שאפתני וחיוני לירדן - הואץ לאחר כיבוש הגדה המערבית על ידי ישראל כדי לפצות על אובדן האדמות החקלאיות של הגדה.
הע'ור הוא שמו של גאון הירדן בערבית ונותן את שמו לבדואים יושבי ביצות (ע'ווארנה) הירדן שישבו במקום ושבהם נתקלו נוסעים שונים במהלך הפלגתם וחציית הירדן (מרק טווין, ג'והן מקריגור, טריסטראם, לינטש ואחרים).
חלק מהבדואים היושבים בג'יסר א-זרקא שליד קיבוץ מעגן מיכאל הם בדואים מהע'ווארנה שעלו עם הג'מוסים שלהם כדי לחפש אזור חדש והתיישבו במקום¯בראשית המאה ה-20.

טבקאת פחל +51 פחל, פלה

***תוכנית האתר

כשעת נסיעה מגשר חוסיין שליד בית שאן, בדרך חוצים על פני ואדי אל עראב היורד מאירביד, ועל פני ואדי שונה. היישוב העתיק שוכן בשוליו המזרחיים של עמק הירדן, ליד כפר בשם משארי. בין חורבותיה של עיר שהיתה פעם חשובה נמצא היום הכפר טבקת פחל.

תחבורה
טבקת פחל היא מקום קטן והתחבורה לשם דלילה. מאירביד יוצאים מיניבוסים ומוניות שירות לכיוון עמק הירדן.
אם לא מוצאים אוטובוס או מונית שעוברים בטבקת פחל יש לנסוע לע`ור, או תעלת המלך עבדאללה המקבילה לירדן. לאורך התעלה, בכביש שעובר באזור החקלאי, יש תחבורה ציבורית. אפשר גם לנסוע באוטובוס למקום הקרוב לטבקת פחל ולהחליף שם אוטובוס. גם מסלט יוצאים אוטובוסים לחלקו הצפון-מערבי של עמק הירדן.
לרוצים להגיע ישירות מעמאן לפחל עדיף לנסוע דרך סלט. הדרך הנוחה והמהירה לבקר בפחל ובאתרים הקרובים לה היא ברכב שכור. מוניות למרחק כזה יקרות מאוד.
מי שמגיע ממעבר גשר הירדן יכול לשכור במעבר מונית ליום (20-30 ד"י) ולבקר במספר אתרים (אום קייס, טבקת פחל, ג'רש) ולהגיע בסוף היום לעמאן.

אוכל ונוף
במקום מסעדה (REST HOUSE) עם נוף נאה אל הסביבה ואל בקעת הירדן. מקום נעים בחורף. מהמקום ניתן להבחין במצודה ההלניסטית שעל ג'בל סרטבה הנמצא מדרום מזרח לתל חוסן (התל הגדול של טבקת פחל). על ראש התל שרידי מצודה. בתחתית התל המעיין הגדול הזורם לירדן. מדרום מערב לבית ההארחה שרידי כנסייה ביזנטית. בצמוד למעיין מבנה עמודים. העיר הרומאית שכנה מצפון לאפיק הנחל והשתרעה על שטח נירחב. מתחת לתל, ממזרח, שרידי כנסייה ביזנטית ועל הגדה הצפונית של הנחל שרידי העיר האומאיית. העיר העבאסית נמצאת ממזרח לעיר האומאיית - מצפון לבית ההארחה. מסגד ממלוכי נמצא ממערב לעיר האומאיית, זהו מבנה רבוע וקטור. מדרום לתל בית קברות הלניסטי רומאי. במקום מתנהלת חפירה של משלחת אוסטראלית.
הבריטים חילקו את אדמות הכפר לשבט הג'והר ש-500 מהם יושבים במקום.
ניתן לאכול ארוחות צהריים במקום (4-5 ד"י), בעיקר אמנונים שנמלטו מהכנרת לירדן ונידוגים שם. טל. להזמנות: דיב ג'והרה 02-291102
הכניסה לאתר חופשית ללא כרטיס כניסה

טיולים
בסביבה זו יש תלים רבים (שרידי תרבויות של ערים שהיו מיושבות מימי קדם) וכמה יישובים מתקופת האבן המוקדמת, כמו למשל תל דיר עלא, 35 ק"מ צפונה לשונה הדרומית, ליד נחל זרקא, דרומית לטבקת פחל, באמצע הדרך לסלט.

היסטוריה
בתל העיר נמצאו ממצאים מהפליאולית (100,000 שנים אחורה). הרצף היישובי נמשך אל הניאולית, הכלכולית, תקופות הברונזה, הברזל והתקופות העוקבות.
המעיין הגדול, שקיים עד היום, והאקלים החם של עמק הירדן השוכן הרבה מתחת לגובה פני הים, איפשרו התפתחות מוקדמת ויציבה של קהילה כפרית או עירונית. דבר זה התרחש במקומות רבים בארץ ישראל באותן תקופות. כפי שלמדים מציורים מצריים, היו במאה ה-2 קשרים בין "פיהיליום", העיר הכנענית של אז, לבין מצרים.
שמה של העיר ההלניסטית שונה לפלה, אולי כמנחת כבוד לעיר הולדתו של אלכסנדר מוקדון. העיר שגשגה תחת שלטונם של הסלווקים, מחליפה ידיים בינם לבין התלמיים. מאוחר יותר כבש אלכסנדר ינאי החשמונאי את העיר ושלט בה זמן קצר. ב-63 לפנה"ס הפכה ארץ-ישראל לפרובינקיה רומאית. בתקופה זו נוסדה ברית הערים, הדקאפוליס )עיין לעיל(, ופלה היתה אחת מן הערים בברית.
בתקופה הנוצרית-ביזאנטית נשארה פלה עיר חשובה; היא לא ירדה מגדולתה מיד לאחר הכיבוש הערבי, גורל שהיה מנת חלקן של מרבית הערים האחרות בירדן. העיר חרבה ברעידת האדמה הגדולה של 747, השתקמה והמשיכה להתקיים בימי העבאסים והממלוכים, הופכת לכפר קטן. הכפר התקיים עד 1970 שאז נפגע ¯בהפצצה ישראלית.

אתרים ומקומות
מאז שנות ה-70 הולכות חורבות פלה ונחשפות ומשוחזרות בחלקן. שרידי המבנים, השמורים טוב מאחרים, מקורם בתקופה הביזאנטית. בדרך כלל אלו כנסיות שתחתן בזיליקות.
מקדש משוחזר מן התקופה הרומאית מצוי בבקעת הנחל הסמוך. קברים רבים מצויים לפני שולי העיר העתיקה.

תל א-סעדיה

בגדתו הדרומית של ואדי קופרנג'ה שבו יורד הכביש מכיון ג'רש לבקעת הירדן, 2 קמ' ממזרח לירדן נמצא התל המזוהה עם צרתן המקראית. בעמק שבין צרתן וסוכות (דיר עלא, ראה בהמשך) נוצקו כלי המקדש. האתר מורכב משני תילים צמודים שאחד מהם גבוה מהשני. בתל נחשפו שכבות מהברונזה הקדומה 2 ועד התקופה ההלניסטית. התל העליון בוצר בחומת סוגרים בראשית תקופת הברזל (מאה 12 לפנה"ס) ואז שימש התצל התחתון כבית קברות שבו נמצאו למעלה מ-300 קברים ובהם חפצי ברונזה. בתקופה שלאחריה בוצרה העיר בחומה מליאה ובפתקופה הפרסית היה בה בית מושל. בתצקופה ההלניסטית נבנה בראש התל מבנה מבוצר ובתל הנמוך התגלה חאן מהתקופה הערבית הקדומה.

דיר עלא

דיר עלא נמצא מספר קילומטרים דרומה לצומת הכביש היורד מכיוון ג'רש וקופרנג'ה לבקעת הירדן, קילומטר מצפון לנחל זרקא (יבוק). האתר מזוהה עם סוכות המקראית ויש הרואים בו את פנואל או גלגל.
התל משתרע על 45 דונם ונחפר משנות ה-60 של המאה ה-20 במשך 20 שנה. התל היה מיושב מתקופת הברונזה התתיכונה 2 ועד התקופה הלניסטית.
במקום נמצא מקדש שנהרס בתקופת הברונזה המאוחרת בראשית המאה ה-12 לפנה"ס, במקום נמצא כלי פיאנס מצרי הנושא קרטוש של המלכה תאוסרתת אשתו של סתי ה-2. בצד הצפון מזרחי נמצאו לוחות חרס ועליהם כתב אלפא - ביתי לא מפוענח
בתקופת הברזל היה התל מיושב בצפיפות. בשכבה מהמאה ה-8 לפנה"ס נמצאו קטעי טיח עם שרידי כתובת ארמית בכתב כנעני שבה פוענח טקסט נבואי ובו הזכרת "חוזה בלעם בן בעור". ויתכן כי זהו איזכור לבלעם המקראי.

ים לאחר הקרב, ב-1192, נחתו שוב כוחות צלבניים בנמלי ארץ ישראל, אלא שממלכת ירושלים השנייה לא הגיעה יותר לעבר הירדן והאזור עבר לשליטה מוסלמית.

השושלת האיובית 1250-1171

האיש הבולט בשושלת הוא סלאח א-דין )1193-1171( שניהל מלחמות עם הצלבנים בארץ ישראל, בעבר הירדן ובסוריה, משתמש בחילים כורדים וממלוכים. הוא ניצח את הצלבנים בקרב מכריע ב-1187 בקרני חיטין וחיסל את ממלכת ירושלים הראשונה. סלאח א-דין מת בשלום בדמשק ב-1193. לאחר מותו, התפתחו בסוריה נסיכויות קטנות אבל מצרים נשארה מאוחדת. האיסלם השיעי נעקר החוצה ובמקומו הושלט האיסלם הסוני-אורטודוקסי.
ב-1199 עלה לשלטון עדיל, אחיו של סלאח א-דין, מחזיר את סוריה למרות מצרים.
אל קמיל ירש את אל עדיל ב-1219 ונלחם פעמים רבות בצלבנים באזורי הגבול שבין ארץ ישראל ומצרים.

ממלוכים 1517-1250

הממלוכים שלטו במצרים, ארץ ישראל, לבנון, סוריה, ארם נהריים, חיג'אז, סודאן, אסיה הקטנה ובמאה ה-15 בקפריסין, במשך למעלה ממאתים ושישים שנה, החל מ-1250. ראשית התהוותם כארבע-מאות שנה לפני שעלו לשלטון. החליף העבסי אל מעתצם (842-833) הקים גדודי עבדים טורקים - ממלוכים, שם שפירושו: "המשועבדים, מקנת כספם של אדוניהם". הנוהג נמשך גם בממלכות הבויהים, הסלג'וקים והאיובים ובמיוחד בימי הסולטן אל מליך אל צאלח אל איוב ( 1249 -1240), ששיכן את הגיסות הממלוכים בקסרקטינים ליד הנילוס. הממלוכים היו נערים צעירים שנקנו או נלקחו כשלל מלחמה משבטים צ'רקסים וקווקזיים נוצרים ועובדי אלילים באזור קזחסטאן שבין ימות האראל והבלחש )צפון-מזרח תורכיה, מרכז-דרום רוסיה של ימינו(. הם גודלו תחת חינוך מוסלמי קפדני שבו שולבו אימונים צבאיים. בהגיעם לבגרות, נפדו מעבדות על ידי אמירים שאימנו אותם כפרשים מעולים ולהם היו אסירי תודה. הממלוכים היו חסרים קשרי משפחה וכל עושרם ומעמדם נישענו על הצלחתם כמנהלנים או לוחמים-פרשים מעולים. יתרה מזאת, בניגוד למשטרים מלוכנים שהתבססו על שושלות משפחתיות, מי שלא היה ממלוכי, לא יכל להגיע לשלטון או לרמות פיקוד ומנהל גבוהות. בניהם של הממלוכים עצמם, היו נחותים בדרגה משום שלא היו עבדים מלכתחילה אלא נולדו כבני חורין.
הממלוכים הגיעו לשילטון בשל צירוף גורמים: מותו של הסולטן אל מליך אל צלאח אל איוב ובו בזמן פלישה צלבנית למצרים בפיקודו של לואי ה-9 מלך צרפת. תוראן שאח, בנו של הסולטן, הוזעק ממרחקים, אולם גדוד ה"בחרייה" הממלוכי שמוצאו טורקי סירב להמליך על עצמו צעיר מחוסר ניסיון וזר שאינו בקי באזור, ועל כן רצחו אותו, ממליכים את אייבק שנשא את שג'ר אל דור, אשתו של הסולטן האיובי המת, קונה לו בכך זכות שלטון. מכיוון שהממלוכים היו הכוח היחיד שיכול לעמוד מול הצלבנים, לא התעוררה התנגדות לשלטונם.
המאורע הבא שחיזק את שלטונם היה הפלישה המונגולית ב-1260. הממלוכים המצרים הדפו את המונגולים בקרב עין ג`לוד (עין חרוד) והשתלטו על סוריה וא"י עד הכיבוש הטורקי-עות`מאני בשנת 1517. בראש הגייסות המונגולים עמד המצביא כתבוגא. קוטוז, שהיה הסולטן הממלוכי באותה שעה, גייס את האמירים השונים על מנת למנוע מהמונגולים את כיבוש מצרים. קוטוז דאג גם לוודא שהצבא הצלבני, שהיה הכוח הצבאי העיקרי בארץ ישראל, וריכוזיו העיקרים היו לאורך החוף ובגליל, לא יתערב. שני הצבאות - הממלוכים והמונגולים, נערכו לקרב הכרעה בעין ג'לות . ניצחון זה רומם את יוקרתם של הממלוכים מכיוון שעד לתבוסה זו, היו המונגולים בלתי מנוצחים ופרשו את האימפריה הכבירה שלהם מחופי סין ועד לקצה המערבי של אסיה ומרכזה של אירופה. תוצאותיו של קרב זה קבעו את השתלטותם של הממלוכים גם על מרחבי סוריה וחשפו את חולשת הצלבנים שנשענו בעיקר על ציים אירופים שקישרו עם אירופה וסחרו עימה. במשך שלושים השנים הבאות נלחמו בצלבנים ביבארס (1279-1260), ואל מליך אל מנצור קלאון (1290-1279) שגם הוא טיפח קשרים עם המזרח עד ציילון ומזרח אפריקה ובנו חאליל, עד גירושם הסופי של הצלבנים מכל חלקי ארץ ישראל ולבנון. גולת הכותרת היה כיבוש עכו, עיר הנמל המרכזית ומרכז השילטון בארץ ישראל הצלבנית ב-1291. למרות התנגדות הממלוכים לשושלות משפחתיות, יצרו בני קלאון שושלת שנמשכה כמה עשרות שנים.
ב-1382 תפש את השילטון ברקוק, מייסד שושלת ממלוכית ממוצא צ'רקסי בתקופה הזו התרחבה האמפריה הממלוכית וכללה את חצי האי ערב. הממלוכים שלטו ומינו שריפים במכה, תהליך שראשיתו בימי ביבארס, שהציל נסיך עבאסי בשם אל מוסטנציר והוכרז כחליף, דבר שנתן לממלוכים תמיכה של השריף בערב ובחיג'אז.

קונצווה אל ע'ורי, הסולטאן הממלוכי האחרון 1516-1501 ,
אל ע'ורי המשיך במסורת הממלוכית והטיל מיסים כבדים על האוכלוסיה ועל נכנסי הווקף. הוא השליט סדר בממלכה הממלוכית, חידש את דארב אל חאג' והקים מדרסה ומסגד על שמו. אלא שהוא לא קרא נכון את תמונה המדינית, ובמקום לתמוך בכוח העותמני העולה ובסלים ה-1 "הכובש", תמך בשאח אסמעיל הפרסי. הוא לא כרת ברית עם הפרסים אלא יצא לבדו מול סלים ה-1 ("הזועף"), הובס ונפל בקרב במרג' דביק (1516).

פרובינציה של האימפריה העות`מאנית

האזור נכבש על ידי סלים הזועף מידי הסולטאן הממלוכי קונצווה אל-ע`ורי. ירדן היתה חלק מן האימפריה העות`מאנית כ-400 שנים
(1517-1917). אלא שהמספרים מטעים שכן ב-1831 חדר צבאו של מוחמד עלי המצרי וכבש את עבר הירדן. ב-1865 הצליחו הטורקים להשתלט על עבר הירדן, וסופית רק ב-1894, שאז הפך עבר הירדן לחלק מווליאת סוריה.
עבר הירדן קיבל משנה חשיבות עם סלילת הרכבת החיג`אזית שהגיעה ב-1902 לעמאן וב-1907 למדינה.

הסכמים אנגלו-צרפתיים וחלוקת המזרח התיכון

עוד בטרם מלחמת העולם ה-1 ניסו הבריטים והמעצמות האחרות (רוסיה, צרפת) לדחוק את הטורקים מהמזרח התיכון בשיטות שונות. מומחים בריטים מיפו את גבולות ארץ ישראל בסיני ובנגב וב-1906 נשלחה פריגטה בריטית לקבוע שליטה בראש מפרץ אילת. המפקד הטורקי של עקבה עצר את הפריגטה בפוקדו לירות לעברה מדקלי הדום של טאבה, קובע את גבול מדינת ישראל עם מצרים.
מלחמת העולם ה-1 נתנה לבריטים עילה מוצקה, שכן האימפריה העות`מאנית התייצבה לצדה של גרמניה. מספר מסעות מלחמה כושלים של הטורקים בפיקוד גרמני הביאו לתנועה של קורפוס המדבר האנז"קי (אוסטרלי ניו-זילנדי) בפיקודו של אלנבי שכבש ב-1917 את ארץ ישראל. המזרח התיכון חולק כבר ב-1916 בהסכם סייקס-פיקו בין צרפת שקיבלה את לבנון וסוריה ובריטניה שהשתלטה על עירק, ארץ ישראל כולל עבר הירדן וערב הסעודית.
הבריטים נעזרו בבדווים של חצי-האי ערב שאורגנו ליחידות גרילה שפגעו בקווי התעבורה הטורקיים על ידי טי. אי. לורנס ("איש ערב"). סיפורו של זה מובא בספרו "שבעת עמודי החוכמה". הערבים סייעו לבריטים על סמך הבטחה שיקבלו מדינה עצמאית עם בוא הניצחון, אלא שההסכם הצרפתי-אנגלי התכחש למעשה להסכם בין אנשי הצבא לערבים. הערבים ראו בגידה נוספת בהבטחת בלפור להקמת בית יהודי לאומי בארץ ישראל. הבריטים הבטיחו לפייסל את שטחי סוריה, אלא שהצרפתים, נשענים על המנדט שקיבלו מחבר הלאומים, גירשו את פייסל ההאשמי עם הצבא הערבי החוצה מסוריה. פייסל נסוג לעירק. שני חבלי המנדט הבריטי בשנת 1920 הפכה א"י לאזור מנדט בריטי. עבר הירדן, כפי שנקרא האזור היה לנסיכות בחסות השלטון הבריטי ובעצת שר המושבות שלה, וינסטון צ`רצ`יל. ההפרדה הרשמית בין האזורים נעשתה רק בשנת 1923. ירדן נוסדה בשעת חסד קולוניאלית, כשהבריטים קרעו את עבר הירדן מארץ ישראל כדי לתת שטח לעבדאללה ולמשפחה ההאשמית שגורשו על ידי איבן סעוד מחצי-האי ערב. מתן עבר-הירדן לעבדאללה בא לפצות אותו על כך שלא קיבל את סוריה שבה ישבו בני בריתם של האנגלים- הצרפתים, שלא רצו בעבדאללה כמלך. ירדן קיבלה את ריבונותה למעשה ב-1923.
שני בניו של השריף חוסיין מונו על ידי הבריטים למלכים, או, נכון יותר, לאמירים בחבלי המנדט שלהם. פייסל קיבל את עירק, עבדאללה קיבל את השליטה על אמירות עבר הירדן. חוסיין עצמו נסוג למכה שבחיג`אז אך גורש משם כשהסעודים כבשו וסיפחו את חיג`אז ב-1924. בשנת 1928 קיבלה ירדן חוקה. שלוש שנים קודם לכן נקבעו בחוזה חדה הגבולות עם ערב הסעודית, ועיר הנמל עקבה נכללה בירדן. מינהל המדינה היה כפוף לנציב עליון בריטי וצבאה הוקם על ידי סר ג`ון ב` גלאב (גלאב פחה), ששולח על ידי המלך חוסיין ב-1956. ב-1946 אימץ לעצמו האמיר עבדאללה את התואר מלך לאחר שהבריטים ויתרו על המנדט וירדן היתה למדינה עצמאית.

בעקבות הכרזת מדינת ישראל תקפו מדינות ערב את ישראל והובסו. ירדן, שלה היה הצבא המאורגן מכולם (הלגיון הירדני) לא סבלה שום אבדה משמעותית, להפך. הירדנים כבשו בשלבים הראשונים של המלחמה את מפעל החשמל בנהריים, את מפעלי האשלג בקליה שבצפון ים המלח, את גוש עציון ואת העיר העתיקה ונווה יעקב בירושלים. פרט להפסד של כמה שכונות בירושלים, השתלטו הירדנים למעשה על כל הגדה המערבית, שהיתה חלק מהשטח שהאו"ם הועיד למדינה הפלסטינית בתוכנית החלוקה מ-1947, ובתרגיל מבריק, העביר עבדאללה לישראל בזמן הסכמי השלום ב-1949, את כפרי המשולש במרכז ישראל על מנת להיפטר מהנוכחות הצבאית של חיל המשלוח העירקי, כדי למנוע דרישות עירקיות בחלק זה של הארץ. שני האזורים, הגדה המערבית ועבר הירדן המזרחי, אוחדו ב-1950 והיו לממלכה ההאשמית.
יותר ממיליון פליטים פלסטינים מאזורי הקרבות מצאו מקלט במחנות פליטים בירדן, במצרים, בסוריה ובלבנון. הפלסטינים, שהיוו יותר ממחצית אוכלוסייתה של ירדן, ראו בסיפוח הגדה המערבית לירדן בגידה בעניינם. הם שאפו להקים מדינה עצמאית ולא להיבלע בירדן. החרפת המתח בפוליטיקה הפנימית של המדינה לא איחרה לבוא. בשנת 1951 נרצח בירושלים, בכניסה להר הבית, המלך עבדאללה על ידי פלסטיני. בנו, טלאל, מלך שנה אחת בלבד ונאלץ לוותר על כיסאו בגלל מחלת עצבים. את מקומו תפס חוסיין בן ה-17, נכדו של עבדאללה. זה קיבל לידיו ירושה קשה. הפלסטינים הפעילו לחץ כבד על מדיניות
הפנים והחוץ שלו. העמדה האנטי-בריטית של הממשלה הירדנית הלאומנית, שהפגינה אהדה לגמאל עבד א-נאצר, נשיא מצרים, הובילה לשילוחו של האיש שהקים את הצבא הירדני - גלאב פחה. מכיוון שחוסיין לא רצה שירדן תצטייר כגרורה של בריטניה, הסתיימה מעורבותה ותמיכתה הצבאית של זו עם שילוחו של גלאב פחה (יולי 1956). שנה לאחר מכן פיזר המלך את הממשלה כיוון שזו הפגינה נטייה חזקה מדי לטעמו לכיוון מוסקווה.
בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות הישראלית הפכה פטרה למקום שאליו יש ללכת, בעיקר מאז הלך אליו מאיר הר ציון וצייר את מפת העיר והדרך אליה (ואדי מוסא) היוצאת מבאר מנוחה. קבוצות קטנות של ישראלים הלכו אל הסלע, חלקם הגיע וחלקם נפגע ונהרג על ידי בדווים ועל ידי משטרת המדבר הירדנית. מספר הנספים היה כתריסר. אלא שבן גוריון הפעיל את כל משקלו על מנת לעצור את התופעה בהצלחה כה גדולה, עד שהתקשורת והמימסד הישראליים ניסו לגמד את המקום ולהאדיר את מיתוס הסכנה, הפחד וההרוגים שיצא מכלל היגיון וזווית ראייה מאוזנת כלשהי. בן גוריון ראה בתופעה זו סכנה להתחממות הגבול ודרדור המצב הבינלאומי משום פעולות של הרפתקנים בודדים. גם הירדנים שאפו כי המצב לא יתדרדר ובמשך השנים, לאחר שנרגעו הרוחות, נוצר שיתוף פעולה סמוי והדוק למניעת הסתננויות.

ראה גם תחת עיתונות- כתבות מהעולם : ירדן - הסלע האדום

בשנות ה-50 המוקדמות חדרו מסתננים פלסטינים פעמים רבות מתחומי הגדה המערבית הירדנית ליישובי מדינת ישראל, גורמים לנזקים ברכוש ובנפש. המצב הידרדר לפעילויות תגמול עד שבאוקטובר 1956 היו משוכנעים הכול כי ישראל עומדת לתקוף את ירדן ולא את מצרים כפי שעשתה לבסוף במבצע סיני. המצב התייצב ונרגע עד אמצע שנות ה-60, שאז החל לפעול ארגון הפת"ח. אז החלו עימותי גבול עם הירדנים. בתגובה על הברית בין סוריה ולוב הקים חוסיין את הפדרציה הערבית עם עירק. כשהדיח הצבא את פייסל מלך עירק מכיסאו, ביקש חוסיין סיוע מן הבריטים כדי שיוכל להתמודד עם ניסיון הפיכה בארצו שלו בהצלחה רבה יותר.

1948-1967

מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים (יוני 1967) נכבשה הגדה המערבית לרבות ירושלים המזרחית על ידי ישראל בשלושה ימי לחימה. באבדה את הגדה המערבית איבדה ירדן רבע מאזרחיה, אתרי תיירות שהכניסו לה כסף רב ואזור חקלאי חשוב. עשרים שנים של הצלחות פוליטיות וצבאיות של המשפחה ההאשמית נקטעו במלחמה זו והיא נגררה לשלוש שנות מלחמה הרסנית עם ישראל ובמקביל למצב של תוהו ובוהו פנימי. ירדן נאלצה לספוג גל נוסף של פליטים פלסטינים, אלא שהללו, שלא כמו בארצות ערביות אחרות, לא נשארו פליטים שמארחיהם משלימים עם נוכחותם בקושי; הם נקלטו בארץ וקיבלו אוטומטית אזרחות ירדנית. ההיגיון מאחורי מדיניות זו היה שילובם של הפלסטינים שהפכו לרוב בממלכה במהירות במוסדות השלטון הירדני וברקמה האזרחית והכלכלית על מנת להגן על יציבות השלטון. מסוף יוני 1967 החלה מלחמת התשה לאורך הירדן שבה היה הפת"ח הגורם היוזם, צה"ל מגיב כנגד מטרות ירדניות ומחנות מחבלים והצבא הירדני מגבה את ארגוני המחבלים. ההסלמה לא איחרה לבוא ופרק זמן זה מוכר בצד הישראלי כתקופת המרדפים של בקעת הירדן. קרבות תותחים, הפצצות ופשיטות משוריינות אפיינו תקופה זו. פעולת כראמה ב-1968, הייתה פעולה רחבת היקף נגד ארגוני המחבלים שבה היה מעורב גם הצבא הירדני כצד נגד החדירה הישראלית. הפת"ח שהצליח לגרור את ירדן למעגל לחימה קר נגד ישראל, התפתח למדינה בתוך מדינה, עם יחידות צבא משלו, שפעלו בירדן וממנה נגד הכיבוש הישראלי. בסופו של דבר, פעל הצבא הירדני נגד אש"ף, שיצא מכלל שליטה. בספטמבר 1970, בעקבות חטיפת מספר מטוסים אזרחיים עמוסים בנוסעים, הנחתתם במדבר הירדני לא הרחק מזרקא ופיצוצם, הגיעו הדברים לידי מלחמה פרועה בין הצבא הירדני ומסגרות אש"ף (הפת"ח והארגונים האחרים) שישבו במחנות הפליטים ושלטו למעשה על אזורים נרחבים בירדן. בסופה של ההתמודדות האלימה, סולקו המסגרות הפלסטיניות מירדן והחלו את פעילותן מלבנון. שיאה של המלחמה היה בריחה המונית של חברי ארגוני המחבלים אל הירדן והסגרתם העצמית בידי הצבא הישראלי על מנת להימלט מירי ללא משפט שחיכה להם בצד הירדני מידי היחידות הבדוויות של המלך חוסיין. ב-1973 סירב חוסיין להצטרף למלחמה ולפיכך, ב-24 השנים האחרונות (1970-1994) שקט הגבול בין ישראל לירדן, למעט מספר מועט של חדירות ופעילות אלימה. גבול של שלום דה-פקטו שבו מתפקדים גשרים פתוחים וסחורות ישראליות חוצות את הגשרים ומוזרמות לארצות המפרץ הפרסי. הקשרים המסחריים והערוצים המדיניים הפתוחים בין שני עברי הירדן הם הטובים שיש לישראל עם מי משכנותיה למרות אי-קיומו של קשר רשמי בין המדינות עד להסכם השלום שעבר לפסים פומביים ביולי 1994. בוועידת רבאט הוכר אש"ף כנציג יחיד של האינטרסים של העם הפלסטיני. ב-1988 ויתרה ירדן רשמית על שלושה מחוזות ממערב לירדן: ירושלים, שכם וחברון, לטובת מדינה פלסטינית. ב-1991 הביאה מלחמת המפרץ את ירדן למצב מביך. מצד אחד דרשו בעלות הברית המערביות שירדן תשתתף במסגרת החלטת האו"ם בחרם על עירק. מהצד האחר, היתה עירק השותף המסחרי החשוב לירדן. מבחינה מדינית היווה משטר הבעת` בבגדד סכנה ממשית לממלכה ההאשמית. נוסף על כך עלה בידי סדאם חוסיין לגייס את תמיכתם של הפלסטינים בירדן. ולמרות הליכתו על החבל הדק, השכיל המלך חוסיין, כבמקרים רבים בעבר, בעזרת מדיניות חוץ לוליינית, חן אישי, אנגלית משובחת, אומץ לב ומשטרה חשאית נאמנה וכל-יכולה, להתגבר על התקופה הקשה ולעמוד מקץ שלוש שנים במרכזו של תהליך שלום שבו הוא מעביר אליו ביולי 1994 את נקודת המשקל במשא ומתן מאש"ף של יאסר ערפאת שחתם על הסכם נפרד עם ישראל בספטמבר 1993. ירדן היתה ועודנה מדינה המושפעת במידה רבה מן הצירופים הפוליטיים הנזילים במרחב. הודות לכשרון הדיפלומטי של המלך חוסיין ולמדיניות בריתות נבונה, עלה בידיו ובידי ממלכתו לשרוד. חוסיין הצליח לייצב את המלוכה. הנזקים הכלכליים העצומים מספקים, עם זאת, חומר בעירה חברתי שישפיע על עתיד המדינה. שכן זוהי מדינה בת כ-4 מיליון תושבים, ששיעור האבטלה בה מגיע ל-30% וחובה החיצוני תופח. במהלך 1994 התנהל משא ומתן חשאי בין ישראל לירדן שהסתיים בהסכם לסיום מצב הלוחמה בין שתי המדינות (יולי 1994). ב-26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם שלום מלא במעבר הגבול בערבה. ומנובמבר 1994 פתוחים מעברי הגבול בין המדינות.
כשנפטר המלך חוסיין הוא היה אחד המדינאים הוותיקים בעולם ובין הישגיו אפשר היה למנות את ההתפתחות הכלכלית המהירה והמוצלחת, את היציבות הפוליטית, את היווצרותה של חברה אחידה יחסית, משטר מתפקד כראוי, הסכם שלום עם ישראל את הישרדותו לאורך למעלה מ-43 שנים של היסטוריה מזרח-תיכונית.זמן קצר לפני מותו הוא מינה את בנו, עבדאללה, ליורש העצר, דוחק את אחיו חסאן ממרכז המפה.
עושה רושם שעבדאללה ממשיך בקו של אביו, שימור ההישגים, הקפדה על ממלכה שקטה ומאוזנת ויחסים טובים עם הסביבה. שום דבר מבעיות הפנים של ירדן לא השתנה וייתכן כי חיזוק היסוד הפלשתיני - שכן עבדאללה נשוי לפלשתינאית, הוא בעצם המייצב המרכזי של הממלכה.

נשיקה בדואית

צפון ירדן

האזור מצפון לעמאן הוא האזור המיושב של ירדן. נמצאות בו שלוש מערי הדקאפוליס - ג`רש
(גרסה) טבקת פחל (פלה) ואום קייס (א-גדרא) והמצודה הצלבנית של א-רבד. ממזרח לגבעות הגלעד נמשך החורן לכיוון סוריה ובו נמצאים כפרי הבזלת של אום אל ג'ימאל, אום אל קוטיין וג'אווה ואת הגבול בצפון תוחם הירמוך. הגבול במזרח הוא הירדן.

ג'רש, גרסה- עיר אלף העמודים

אחרי פטרה, ג`רש היא אתר התיירות החשוב בירדן ואחד החשובים במזרח התיכון - העיר ההלנסיטית-רומאית-ביזאנטית השמורה במזרח התיכון. יש לזכור כי ג'רש נמצאה כמו שהיא - עיר שכמעט עומדת על תילה ובחלק גדול מהחפירות אפשר לראות כי החפירה חשפה מבנים עומדים. רק חלק מהעיר נחשף.
היישוב החדש שוכן מול עיר החורבות והכביש בין עמאן לדמשק, העובר בעמק, מפריד בין שני החלקים.
העיר התגלתה מחדש ב-1806 על ידי הנוסע הגרמני ג`ספר זיצן.

ג'רש

הגעה ומיקום
ג'רש נמצאת כ-50 קמ' מצפון לעמאן. הכביש הוא דו-מסלולי ומצויין. בדרך, אפשר להבחין ממערב במאגר טאלל - סד טאלל הנמצא באפיקו הסכור של ואדי זרקא. ואדי זרקא (היבוק), הוא הנחל המפריד בין הרי גלעד להרי מואב. הגלעד נמשך מהירמוך ועד היבוק. הרי מואב מהיבוק ועד נחל ארנון (ואדי מוג'יב- עיין מבוא גאוגרפי)
העיירה עצמה היא בת כ-16,000 תושבים ונמצאת ברום של 570 מ' מעל פני הים
והנחל העובר בה, נחל ג'רש (סייל ג'רש, כריסורואס - נהר הזהב) הוא יובל של היבוק.
אוטובוסים נוסעים בין שתי הערים במשך היום. בעמאן הם יוצאים מתחנת עבדלי. כשמגיעים לג`רש, עדיף לרדת מן האוטובוס בשער הדריאנוס (בצד הכביש משמאל-ממערב), לפני התחנה המרכזית, וללכת לאורך ההיפודרום עד לכניסה לשטח החפירות.
יש אוטובוסים הנוסעים בין ג`רש לאירביד, לעג`לון, למפרק וכן למקומות אחרים. מוניות שירות נוסעות גם הן בקווים אלה.
כיוון שג`רש היא מקום קטן (יחסית) וקרוב לעמאן, אין בה מלונות. בסביבת תחנת האוטובוסים יש חנויות ודוכני אוכל. בתי העיירה יושבים בתוך הבתים העתיקים והרחובות שממזרח לאתר המרכזי (המרכז המנהלי של העיר ההלניסטית). רוב המבקרים פוסחים על העיירה.
בכניסה לאזור החפירות יש מסעדה ושירותים ציבוריים. לידה יש מרכז מבקרים ובו מזכרות, חפצי חן, גלויות, ספרי הדרכה לתיירים וחוברות מידע.
הכניסה עולה 5 דינאר (חצי לסטודנטים). כניסה למופע האור-קולי, המתקיים כל יום אחרי שקיעת החמה, עולה דינאר ירדני אחד. בחודש אוגוסט מתקיים פסטיבל ג`רש, הנמשך כמה שבועות. זהו פסטיבל תרבות בין-לאומי הכולל מיגוון מופעים מוסיקליים קלסיים וקלים, תיאטרון ומחול.

היסטוריה
החפירות, שהחלו ב-1920, מעידות שהמקום היה מיושב כבר לפני 8,000 שנים. העיר ההלניסטית העתיקה נוסדה, ככל הנראה, במאה ה-2 לפנה"ס על ידי הסלווקים, והיא כונתה אנטיוכיה שליד נחל הזהב. בעיר היו בכל התקופות מאז יהודים.
במאה ה-1 לפנה"ס הפכה העיר לעיר רומאית בת כ-15,000 תושבים ושמה היה גרסה. היא התפתחה והיתה לעיר מסחר חשובה שהשתייכה לברית עשר הערים, הדקאפוליס.
פריחתה של גרסה, שהחלה עם המסחר הנבטי, כיוונה את עושרם אל שווקי העיר עם השתלטות האימפריה הרומאית עליהם ב-106 לספירה. ב-129 לספירה, בזמן ביקורו הקיסרי של הדריאנוס במזרח התיכון, עברה גרסה שיפוץ מקיף שבמסגרתו הוקם שער חדש שאליו תוכננה העיר להגיע בקצה הדרומי של היישוב. במאה ה-3 הפך המקום לקולוניה עצמאית, אלא שאותה מאה ראתה את ראשיתה של שקיעה איטית בעקבות האטה במסחר היבשתי ועלייה בחשיבותן של דרכי הים. בראשית המאה ה-4, בימיו של הקיסר דיוקלטיאנוס, ידעה העיר תקופת פריחה נוספת. העיר, שפולחנה העיקרי היה פולחן ארטמיס האלה הציידת, שינתה את פניה בימי יוסטיניאנוס (527-565) הביזאנטי ושבע כנסיות, שאבניהן נלקחו ממקדשי העיר, נבנו במקום. ב-614 נכבשה העיר על ידי הפרסים הססנים כחלק מהמאבק הארוך בין ביזאנט לאמפריה הססנית.
ב-636 נכבשה העיר על ידי הצבא הערבי שירש את שתי האמפריות שהתישו את כוחן במאבק חסר הכרעה על העולם.
ב-747 הרסה רעידת אדמה חלק גדול מן העיר )כמו את בית שאן, פטרה ומקומות רבים אחרים בעמק השבר של בקעת הירדן(, וחלק זה לא נבנה מחדש. חיל מצב צלבני ישב בה במאה ה-12 ושוב ניטש המקום. ג`רש החדשה קמה ב-1878, כשהצ`רקסים שיושבו במקום על ידי העות`מאנים, כמו במקומות אחרים בא"י, הקימו כפר שגדל לעיר של ימינו.

סיור בעיר
הסיור בג'רש יכול להמשך בין שעה וחצי ליום - לפי רמת העניין.
שעתיים עד שלוש יתנו מושג נאה על המקום. ההצעה לסיור מדרום לצפון וממזרח למערב וחזרה במעין אליפסה. אפשר להעזר במפה המצורפת על מנת לראות¯את רוח הדברים.

***מפת ג'רש

מפת ג'רש

כדאי להכנס אל העיר דרך שער הדריאנוס, לעבור בפורום, להכנס דרך שער טראינוס הנמצא ליד דוכן הכרטיסים, לפנות מיד שמאלה בשער על מנת לראות את בית הבד שנחצה עם בניית החומה, לבקר בקמרונות מתחת למפלס היישור של רחבת מקדש זאוס-אפולו, להמשיך משם לכיכר האליפטית, ללכת על הקארדו מקסימוס תוך כדי בחינתו בקפדנות, להגיע לנימפאון ולעלות ממנו למקדש ארטמיס, מהמקדש אפשר לפנות אל התיאטרון הצפוני ולחזור לאחר מכן דרך כנסיית בית הכנסת (שכרגע מכוסה בעפר), לרדת דרך פסיפסי כנסיית קוסמאס אל התאטרון הדרומי ולסיים בתצפית נאה ומסכמת של העיר ממקדש זיאוס אפולו.
זוהי כמובן הצעה בלבד ויש דרכים אחרות על מנת לבחון את העיר.

עתיקות
אזור העתיקות סגור בחלקו הגדול. הכניסה נמצאת ליד מרכז המבקרים. מבנים חשובים וראויים אפשר למצוא בעזרת המפה הכללית. הם מתוארים בהמשך.
שער האדריאנוס - השער הדרומי, נבנה במקום אליו תוכננה העיר להגיע. העיר מעולם לא הגיעה למקום וממנו הוליך שוק לאורך הקארדו לתוך תחום העיר. ממערב לשוק עמד ההיפודרום ששימש למרוצי סוסים שפסקו בתקופה הביזנטית.
בתקופה הביזנטית נסגר חלק מההיפודרום לתאטרון.

הכניסה האמיתית לעיר היא דרך שער טריאנוס שביקר בעיר ב-117 ושהה בה כמה שנים. לשער זה אין משמעות ביצורית והוא נועד רק לפאר את הקיסר המגיע לעיר האהובה עליו, אותה עיר הנמצאת בלב הויה טריאנה נובה, הדרך אותה סלל והקים על מנת לבצר את גבולות האמפריה הרומאית במזרח, על מנת לחבר בצורה טובה את אגן דמשק ים סוף ומצרים. איכותו של השער כקישוטי ולא ביצורי ניראית גם בכך שביצור העיר (החומה) נשבר על מנת להכניס את השער פנימה. משמאל (ממערב לשער) אפשר לראות שמבנה השער החדש חותך בית בד ישן הנמצא במפלס נמוך יותר. אבני הפריכה (הים והממל) באתרן. להיטותם של תושבי העיר לבנות שער חדש לטריאנוס הוכחה כמשתלמת מאוד, שכן שני קיסרים ברציפות ישבו בעיר והשיבו לה חיבה שהפכה אותה לעיר החשובה בעבר הירדן ולעיר ההלנית-רומאית החשובה בדקאפוליס.

צמוד למבנה השער ממערב (משמאל) מיד לאחר הכניסה ניתן לרדת לתוך מנהרת קשתות עצומה מנהרת הקשתות היא חלק ממפעל פילוס המשטח המקודש שנמצא בין השער למקדש זיאוס אפולו הקדום שממערב לו.
מקדש זיאוס אפולו הקדום נבנה במאה ה-1 והורחב במאה ה-2. יש גישה לקמרונות היפים הנמצאים מתחת למקדש וראוי להעיף בהם מבט.
בקרבת מקום, ממערב, מתנשא התיאטרון הדרומי שנבנה במאה ה-2 ושוקם לאחרונה. יש בו 30 שורות מושבים והוא יכול להכיל עד 5,000 צופים. התיאטרון שרד כמעט בשלמותו ושוקם. אפשר לבחון את האקוסטיקה.
התיאטרון הדרומי הוא תיאטרון רומאי שלו במה (ביווניים לא היתה במה) ואפשר להבחין בשליש הגובה בגומות שבהן עוגנו עמודים עליהם נפרשו בדי הצללה, בדומה לאלו שהיו נהוגות בקוליסאום ברומא. ברומא זכו גימלאי הצי הרומאי בתפקיד מעלי ומורידי מסכי ההצללה מעל לראש הקיסר שכן היו מאומנים בהעלאת והורדת מפרשי ספינות הצי.

הכיכר האובאלית בג'ארש

הכיכר האליפטית – הפורום- היא פיתרון ארכיטקטוני על מנת לסובב את ציר הקארדו. שכן במרכז העיר העצומה שהיקף חומותיה השתרע על קילומטרים רבים עבר אפיק נחל. מכיוון שכך, אי אפשר היה להמשיך את הקרדו מדרום לצפון משערי אדריאנוס וטריאנוס, ובשל כך היה צורך לסובב אותו לאורך אפיק הנחל (הנסתר להולכים היום בקארדו- באפיק הנחל חוצה הכביש הממשיך צפונה). על ידי הכיכר נמנעו המתכננים מלהבליט את סיבוב הקארדו בהשתמשם בהסוואה נוספת - אבני הכיכר האליפטית הונחו אף הם באליפטיות מסביב למרכז.
הפורום הוקם במאה ה-1 וריצופו נשמר. גם מסגרת העמודים התומכים ובה יותר מ-50 עמודים יוניים, שנתרמו מכמה מבצרים בגרסה, נשמרה ברובה. מראה הפורום ממקדש זיאוס, ששרידיו נמצאים דרומית-מערבית לפורום, הוא מראה נאה.
כותרות הכיכר הן יוניות בעוד שאר כותרות מבני העיר הן דוריות.
מצפון לפורום ישנו מוזיאון קטן המחזיק בין כתליו מוצגים מגרסה. חלק גדול מעתיקות העיר עדיין לא נחפר.
הרחוב הראשי המפואר שהוקם במאה ה-1, הקארדו מקסימוס, מתחיל בפורום, פונה צפונה ומסתיים אחרי כ-600 מ`. משני צדי הציר המרכזי הזה ניצבות שורות של עמודים ורובם מעוטרים בכותרות קורינתיות. במקור עמדו פה עמודים עם כותרות יוניות פשוטות (כמו אלה שבפורום) שהוחלפו במאה ה-2 בעמודים הנמצאים שם היום.
רחוב עמודים ששימש להצללת המרחב נוצר לראשונה ב-1400 לפנה"ס. רחוב עמודים שתפקידו לארגן עיר הוא המצאה של הורדוס הגדול באנטיוכיה שבחוף הסורי. משם התפשט סממן זה והפך לסימן המאפיין עיר רומאית.
משני צידי הקארדו מקסימוס עמדו שורות חנויות וחריצי מרכבות עדיין ניכרים באבני המרצפת.
בהצטלבות הקארדו מקסימוס עם הדקומנוס (רחוב הרוחב שצירו מזרח מערב) נמצאים הטטראפילונים (מבנה שער ולו ארבעה שערים) ששרידיהם עדיין ניצבים שם. כוונת הטטראפילון היא לחלק חלוקה ברורה את העיר במרכזה במקום בו נפגשים הקארדו מקסימוס והדקומנוס. מחלוקה זו נוצר המוסג רבעי העיר, שכן הצומת מחלקת את העיר לארבעה חלקים (לא שווים במקרה של ג'רש).
מבנה השער הקרוב יותר לפורום היה מורכב מארבע קבוצות של ארבעה עמודים כל אחת, וכל קבוצה נשאה פסל . הדקומאנוס חצה את אפיק הנחל (שבו עובר הכביש) על פני גשר אבן ששרידיו נמצאים כיום ליד הכביש הבין-עירוני. על בית השער הצפוני היתה כיפה. וטיפס אל הגבעה המזרחית עליה בנויה העיר המודרנית. אורכו של הדקומנוס עמד על למעלה מ-3 ק"מ, עדות לגודלה ועצמתה של העיר.
ריצוף הרחוב נשמר במצב טוב ומתחתיו עדיין קיימת מערכת תעלות העיר העתיקה.

הנימפאון
שלגובהו המלא חסרים 6 מטרים שימש כמבנה עיטורי מתחת למקדש ארטמיס, ממערב לקארדו מאקסימוס, הנימפיאון היה מצופה בחלקו התחתון בשיש ומקושט בפסלים שעמדו בגומחות. המבנה מצטיין בעיטור עשיר ובחופש יצירתי, לוחות שיש ציפו את חלקו התחתון. הנימפאון שימש כמוריד טמפרטורה סביבתית, עד כדי 6 מעלות צלזיוס מחום העיר וחשיבותו לפיכך לא היתה רק עיטורית אלא מעשית. הנימפאון המפואר מזכיר במבניהו את זה של אפסוס בדרום מערב טורקיה.
דרומית לנימפיאון, לצד הקארדו מאקסימוס, נמצאת העלייה לכנסיית הקתדרלה, שנבנתה במאה ה-4 במקום שבו עמד מקדש דיוניסוס. כנסייה זו היתה מקום מושבו של הגמון.
כנסיית הוויאדוקט התנשאה בעבר מזרחית לקארדו מקסימוס, מעל לרחוב הקדוש, שהוביל למקדש ארטמיס. היא הוקמה במאה ה-4. מערבית למקדש ארטמיס נמצאת כנסיית בית הכנסת . הכנסייה שימשה כבית כנסת ליהודים שישבו בג`רש, והפכה לכנסייה עם התנצרות האימפריה הרומאית והפיכתה לביזנטית.

מקדש ארטמיס
האלה החשובה בג'רש, אלת העיר שלה הוקדש המקדש המרכזי היא ארטמיס, האלה הציידת. ארטמיס הייתה אלה לא חשובה שקודמה להיות לכזאת אולי משום דמיונה לאם הגדולה האגיאנית - קובלה. דמיונה זה לאם הגדולה התבטא עם בוא הנצרות להכוונת פולחנה לפולחן אם גדולה אחרת - מרים אימו של ישו. בכך יש אולי לתלות את שימורו של המקדש שלא נחרב בג'רש.
המקדש הגדול והחשוב היה מקדש ארטמיס. הוא עמד על כיכר ששטחה היה 20,000 מ"ר. בגלל שיפוע קל בנו את הכיכר על קמרונות תומכים שיצרו שטח ישר. המקדש עצמו עומד על בסיס קמרונות בגובה של 4 מ`, ברוחב של 22 מ` ובאורך של 40 מ`. עמודים קורינתיים שגובהם יותר מ-10 מ` מקיפים את כל חצר המקדש ובכיוון של הקארדו מאקסימוס הם מסודרים בשורות כפולות. מן הרחוב הראשי מובילות מדרגות - שבעה גרמי מדרגות ובכל אחד שבע מדרגות - למקדש ארטמיס, אלת העיר גרסה. פסלה ניצב במקום המקודש ביותר, שאליו לא היתה גישה. כמה מן העמודים בעלי הכותרות הקורינתיות שעדיין ניצבים במקום מרמזים על פארו של המקדש בתקופת הפריחה של העיר.
בעליה לתוך המקדש שערים מימין ומשמאל שקשתות משחררות בראשן. בראש גרם המדרגות הראשון מזבחות הקדשה. אלו הם מזבחות פרטיים אותם הציבו אזרחים שהיה להם מה להודות למי שחילץ אותם מצרה גדולה. נוןדרי נדרים ומבקשי בקשות אישיות. הצפוני מביניהם שלם באתרו. בין גרם המדרגות הראשון לשני נמצא בסיס למזבח ציבורי.
הכניסה אל המקדש היא דרך סדרת שערים שראשם גמלונים גבוהים. המקדש עצמו מתנשא על גבעה ובכך מקיים המקדש תנאי בסיסי של מקדשים בעולם העתיק המתכוונים להקטיטן את האדם הניצב בשעריהם, אם על ידי שערים גבוהים, ואם על ידי הצבתם על גבעה. מקדשי הקבר של פטרה בנויים בצורה דומה וכך גם אלו של ג'רש (ארטמיס וזאוס אפולו)
עמודי החוליות של המקדש נקשרו בעזרת יתדות עופרת. הקשירה נעשתה בכרכוב, אלא שבסיסי העמודים הם שמחזיקים את העמוד והעמודים שלא נחרבו ברעידות האדמה שהיו במשך 2000 השנים האחרונות מעידות על איכות הבנייה.
בחלק המקודש נמצא בור מים. החלה מהמאה ה-3 לספירה מתחילים פולחני המיסטריות - פולחנים סודיים של הקיסרים. הבור איכלס בתוכו אוראקאל או פיתוי כוהן שנהג לדבר מבטן המקדש ולקבוע גורלות לפי דברים בעלי משמעות מעורפלת.
כנסיית בית הכנסת נמצאת מדרום מזרח מקדש ארטמיס על גבעה קטנה. בית הכנסת היה בנוי בצורת בסילקה בעלת שלושה אולמות עזרה ואפסיס.
פסיפס בית הכנסת נמצא מתחת לאפסיס הכנסיה היושב מעליו שוכן בתחום העזרה. בפסיפס מנורה, שופר וכתובת ביוונית שבה רשומים שמות בני נוח וכתובת: "למקום הקדוש יותר, אמן סלע, שלום לבית הכנסת." ולידם ענפי זית ויונה. שיירת חיות ועופות בדרכן אל התיבה.
במערב של האולם המרכזי נמצאה כתובת עברית בפסיפס ובה כתוב: "שלום על כל ישראל אמן אמן סלה פינחס בר ברוך יוסה בר שמואל ויודן בר חזקיה" אלו היו כניראה מהתורמים לשיפוץ ביח הכנסת.
יתכן שהמקום הפך לכנסיה כתוצאה מהחוק הביזנטי שקבע שאם ניזק בית כנסת לא יתוקן אלא יעבור להיות רכוש הכנסייה.
הפסיפס כוסה בעפר על ידי הירדנים (אפריל 1995)
מדרום לכנסיית בית הכנסת נמצא ריכוז של כמה כנסיות בכנסיית קוסמאס נמצא פסיפס מרשים באיכות גבוהה ושמור הייטב של דמויות בעלי חיים וכתובות ביוונית. בין העיטורים הגאומטרים נמצא גם סוויסטיקה צלב קרס- סמל בודהי, הינדי וסיני.

המרחצאות המערביים קטנים אמנם מן המזרחיים, ששרידיהם מצויים ליד תחנת האוטובוסים של ג`רש, אך נשמרו טוב יותר. המבנה שבעבר כיסתה עליו כיפה, נמצא ליד הטטראפילון הצפוני, ליד הרחוב הראשי.

מערבית לטטראפילון הצפוני נמצא התיאטרון הצפוני הקטן, ובו יותר מ-1,000 מושבים. מכאן נשקף מראה כללי של אזור העתיקות הצפוני.

ערי הדקאפוליס (ברית עשר הערים)

המושג עצמו, ברית עשר הערים, מופיע לראשונה כמושג עממי באמצע המאה הראשונה לספירה אם כי שורשיו קדומים יותר.
עשר ערים הלניסטיות אלו אוגדו לברית בימי השלטון הרומאי שראשיתו עם כבושי פומפיוס ב-63 לפנה"ס, פומפיוס שיחרר את הערים ההלניסטיות מהשלטון החשמונאי ששלט בהן למעלה ממאה שנים. ערי הדקאפפוליס שמשו כמשענות ובסיסי כוח לשלטון הרומאי- הלניסטי בעיקר כנגד שדאיפות העצמאות המרדניות היהודיות וכנגד הספר שממזרח להן. הן ישבו על הציר הרומאי העקרי של דרך המלך והיוו בכך גיבוי לבטחון הצבא ולכלכלתו ומצד שני כנקודות הצטברות סחורות ושיווקן לשוקי האמפריה שממערב להן.
הערים נזכרות לראשונה אצל יוספוס פלאביוס וכן אצל בן תקופתו פליניוס הזקן בספרו ההסטוריה הטבעית (הסטוריה נטוראליס). הערים הן: דמשק, פילדלפיה (עמאן),  רפנה, סקיתופוליס (בית שאן), גדרא (אום-קייס), היפוס (סוסיתא) דיון (תל אשערי), פלה (טבקת פחל), גרסה (ג'רש ), קנתה (קנוואת שבחורן). בימי אדריאנוס (שליש ראשון של המאה ה-2 לספירה) צורפו אבילה (תל איבל) ופטרה לברית והברית מנתה 12 ערים, במאה השנייה לספירה מזכיר הגאוגרף פטולמאוס את ערי הדקפאוליס עם ערים נוספות כקויילית סוריה דקאפוליס. ובמראה ה-5 היו חברות בברית 14 ערים.
הערים קבלו מפומפיוס זכות לטביעת מטבעות ולאוטונומיה. בזמן אוגוסטוס קיבל הורדוס את גדרה והיפוס (30 לפנה"ס) וקנתה ואבילוס היו תחת שלטונו של אגריפס ה-2. עם יסוד הפרובינקיה ערביה ב-106 לספירה וחיסול הממלכה הנבטית, עברו עריה אל הפרובינקיה.
יהודים ישבו בערי הדקאפוליס וידועים סיפורי המרד הגדול (66-70 לספירה) בהם נטבחו במרמה יהודי בית שאן (סקיתופוליס) והיחסים הטובים בין תושבי ג'רש ההלניסטים והיהודים. בית הכנסת במקום (כנסיית בית הכנסת-ראה לעיל) מעידה אף היא על ישוב יהודי ניכר במקום שלו יוחד מקום מכובד (בסמוך למקדש הראשי של העיר- מקדש ארטמיס). יחסים פחות טובים היו בין פילדלפיה ליהודים שבגבולה והיא שלחה יחידות צבא לדכוי המרד היהודי.

פארק דיבין
כמה קילומטרים דרומית-מערבית לג`רש נמצא הפארק הלאומי דיבין - אזור ובו יערות אלונים. אזור דיבין הוא אזור נאה לטיולים רגליים באביב ובראשית הקיץ ומזכיר במבניהו הפיזי את הגליל הישראלי. יש בפארק בית הארחה.

עג'לון

25 ק"מ מערבית לג`רש, היא עיר קטנה, מוקפת בגבעות קרטון עגולות, ויערות מחטנים. הרי עג`לון (הגלעד )מגיעים לגובה של יותר מ-1,000 מ`. ממערב לעיר משתפלים ההרים אל בקעת הירדן. זהו מקום אפשרי לטיולים רגליים. הנסיעה מג'רש לכיוון הבקעה עוברת באזור זה (מג'רש למעבר הגבול בבית שאן נמשכת הדרך כשעה ורבע של נסיעה רצופה). הכביש הראשי אל המעבר פונה בקופרנג'ה לכיוון דרום מערב ולא חוצה דרך עג'לון. מי שמבקש לבקר בעיירה ובטירה הצלבנית/איובית צריך לפנות בצומת קופרנג'ה לכיוון עג'לון.

*קלעת א-רבד

כ-3 ק"מ דרומית-מערבית לעג`לון נמצאת חורבת קלעת א-רבד מבצר שנבנה על ידי עז א-דין אוסמה האיובי ממשפחתו של צלאח א-דין. מבצר זה נבנה על מנת לעצור את התפשטות הצלבנים לאגן דמשק ונועד לאבטח את דרך העולים לרגל מסוריה עד מכה. המבצר שימש כמקום ריכוז כוחות האיובים לפני שיצאו למערכת קרני חיטין ב-1187. במאה ה-13 (1214-15) הורחב המבצר על ידי איבק אבן עבדללה בפקודתו של אל מליך אל מועט'ם הממלוכי, ב-1260 נחרב בפלישה מונגולית ושוקם על ידי באיבארס הממלוכי.
במשך המאה ה-14 פחתה חשיבותו ובתקופה העות'מנית התגוררה בו משפחה עשירה. המקום ניטטש לאחר רעידת האדמה של 1837
זהו מבנה רבועי לא גדול שחפיר עמוק מקיף אותו מצדדיו. אל שער המבצר מוליך מסדרון מדורג דרך מערכת שערים.
ביום צלול, כשהראות טובה, אפשר לצפות אל עמק הירדן והרי השומרון.
קטעים מן הכביש המוביל למבצר תלולים מאוד. אורכו כ-3 ק"מ. מי שזמנו דוחק יכול לעלות במונית עד מגרש החנייה ליד המבצר.
יש בעג`לון מלון ומסעדה.

תחבורה
תחנת האוטובוסים המרכזית נמצאת בחלק התחתון של העיר, ליד הכביש המוביל למבצר. מיניבוסים נוסעים ליישובים הקטנים בסביבה וכן ישירות לאירביד, לג`רש ולעמאן. כיוון שהאוטובוסים יוצאים רק לפי דרישה, יש לקחת בחשבון שהאוטובוס האחרון למקומות הרחוקים ייצא לפנות ערב. בתחנה יש גם מוניות הנוסעות בקווים קבועים ומוניות רגילות, וכן מזנון מהיר.

אירביד

העיר החדשה מונה יותר מ-150,000 תושבים והיא בירתו של מחוז הנושא את שמה. זוהי אחת הערים הגדולות והחשובות בירדן ויש בה אוניברסיטה. אירביד אינה רק בירת המחוז, היא גם המרכז הכלכלי והתחבורתי של צפון המדינה ויש בה ריכוז נוצרי הגדול במדינה. כביש יפה נוף מוביל על הגלעד מערבה לכיוון אום קייס.
ליבה של העיר הוא אוניברסיטת הירמוך. הסטודנטים הלומדים בה הם המילה האחרונה בלבוש והופעה בירדן והאווירה מערבית מאוד. מול שער האוניברסיטה מספר רב של מסעדות גלידריות וחנויות ספרים (בערבית).
באותה סביבה ממש נמצא מלון חיג'אז שבקומת הקרקע שלו מסעדה. המלון שלא נבדק על ידי המדריך ניראה ברמה של כ-3*** במרכז העיר יש מלון נוסף ברמה בינונית וכמה מלונות פשוטים. מסעדות ברמות מחירים שונות, בתי קפה וקונדיטוריותת.

תחבורה
תחנות האוטובוסים הגדולות נמצאות מעט מחוץ למרכז העיר. תחנת האוטובוסים למקומות שמחוץ למחוז נמצאת בשוליים הדרום-מזרחיים של העיר. מכאן יוצאים האוטובוסים לעמאן, לג`רש, למפרק, לעג`לון ולמקומות אחרים.
תחנת אוטובוסים קטנה נוספת נמצאת מצפון למרכז. משם יוצאים אוטובוסים קטנים למקומות קרובים בצפון כמו אום קייס. מונית הנוסעת בין התחנות עולה 500 פילס.
אוטובוסים של חברת "עראבלה" לעמאן נמצאים ליד מבנה קטן אחרי התחנה ושם גם נמצאת קופת הכרטיסים. האוטובוסים נוסעים לפי לוח זמנים בהפרשים של כמה דקות. צריך לקנות כרטיסים מראש, המקומות מסומנים. לחברת אוטובוסים נוספת שמקשרת בין אירביד לעמאן יש משרד ותחנה ברחוב ראשי במרכז העיר.
אוטובוסים לאירביד יוצאים מתחנת עבדלי בעמאן.

מידע עירוני
את שרידי הביצורים העתיקים של העיר אפשר לראות על הגבעה במרכז. לא רחוק משם יש מוזיאון.
הודות למרחקים הקצרים ולתחבורה טובה, אפשר לצאת לכל הטיולים מעמאן ולכן מקדישים רוב התיירים רק זמן מועט, אם בכלל, לאירביד.

היסטוריה
העיר היתה מיושבת כבר לפני 3,000 שנים. בתקופה הביזאנטית עדיין היה היישוב בעל חשיבות. בעת היווסדה של ירדן המודרנית לא היתה אירביד אלא כפר. מסחר ומיקום גיאוגרפי בירדן של היום הפכו אותה בתוך זמן קצר לעיר גדולה. המקום משמש כנקודת זינוק לביקורים באום אל-ג`ימאל, פחל (פחל) ואום קייס (גדרא) וכמקום שממנו יוצאות מוניות שירות לדמשק.

**אום אל ג'מאל

***תוכנית האתר

חורבות אום אל-ג'ימאל נמצאות במוך לכפר בשם זה. הפנייה לכפר היא מכביש מפרק - עיראק (H-5) במחסום של הצבא הירדני. מיניבוסים מקומיים משרתים את הכפר. אין במקום בתי מלון ובכפר יש חנויות למזון.

תחבורה
החורבות מרוחקות מעט ושוכנות מזרחית לעיר מפרק שעל הכביש לבגדד. כדי להגיע לאום אל-ג`ימאל בתחבורה ציבורית, צריך להגיע קודם למפרק. מונית הלוך וחזור ממפרק לאום אל-ג`ימאל עולה 12-16 ד"י. שטח העתיקות נמצא 3 ק"מ צפונית לכביש מס` 10.

גם אום אל-ג'מאל, כמו אום אל-קוטיין המזרחית ממנה, היא ישוב פרשים שהוקם כניראה על ידי הורדוס במאה ה-1 לפנה"ס על מנת לדחוק את הנבטים ויושב על ידי פרשי זמריס (עיין אום אל-קוטיין). המקום צמח מאוד בתקופה הרומאית בה שולב בקו הגבול הרומאי של האמפריה. הדרך הטריאנית עברה בינו לבין אום אל-קוטיין והמקום הגן על קו שנמשך מספר המדבר לשולי ג'בל דרוז (ג'בל אל ערב )הנמצא כמה עשרות קילומטרים צפונה. הישוב המשיך בפריחתו בתקופה הבזנטית ו-14 הכנסיות והקתדרלה שבמקום מעידות על עוצמתו וחשיבותו. מספר אוכלוסיו מוערך ב-10,000.
בתקופת המוסלמית המוקדמת היתה העיר מיושבת ושגשגה תחת השלטון האומאיי. היא שקעה לאחר רעידת האדמה הגדולה של 747. בורות המים בסביבה שחונה זו הפכו את אום אל-ג`ימאל למקום מנוחה לשיירות או לבדווים במשך אלף שנים. מכאן גם שמה "אם הגמלים". בראשית המאה ה-20 התיישבו במקום דרוזים שהגיעו מג`בל דרוז.
היום יושבים בכפר הצמוד לאתר בדואים משבט מסעיד שאחד מהם - שייח עבד סרור הוא ראש הפרלמנט הירדני.

תאור האתר:
הכניסה לאתר היא במקום בו מגיע אליו הכביש בפינה הדרום מערבית שלו. חורבות הבזלת ניראות מרחוק. המבנה הדרום מערבי הוא כנסיית המגדל, מבנה מרשים שדלת הבזלת הכבדה שלה עומדת על ציריה וניתנת לפתיחה וסגירה. מעל לדלת הכניסה שרד מבנה ממנו הורדה מעלית למבקרים כדוגמאת מבנה המעלית במנזר סנטה קתרינה בסיני (ביזנטי?). בקצה הדרום מזרחי של המבנה הגדול והרבוע מגדל שאי אפשר לטפס לראשו משום שהמדרגות קרסו. הבנייה משובחת ובאתר כתובות רבות. תיקרות הקתדרלה וכן תקרות המבנים הנוספים נתמכו בצורה אופיינית למקום - הקירות הסתיימו באבן שוליים ששפתה רחבה ועליה הונחו שתי וערב קורות בזלת.
מצפון לכנסיית המגדל נמצא מבנה ציבורי ששוחזר. שיטוט בתוך חדריו מראה את הבנייה היפה ואת הסגנון המיוחד של עיר הבזלת. ממזרח לבניין הציבורי נמצצאת הקתדרלה ההרוסה, על קיר בצידה המערבי נמצאת כתובת וכתובות נוספות נמצאות על קירות פנימיים. הכתבות הן שרדי מהתקופה הרומאית ושולבו בבנייה משנית בכנסיות.
ממזרח לקתדרלה נמצאים מספר בורות מים ששימשו לאגרת מימי העיר. הבורות גדולים מאוד ומרשימים. בצמוד להם נמצא מאגר מים מודרני יצוק בבטון המשמש את תושבי הכפר. מאגר מים זה יושב על מאגר קדום שפוצץ על ידי הבדואים בבצורת של שנת 1953 כשנזקקו למים להשקות את העדרים. בורות מים דומים לאלו נמצאים בשימוש גם היום ואפשר להבחין בהם לנוסע בכביש בדרך לאום אל קוטיין (עיין בהמשך)
בקצה הצפון מערבי של העיר, מחוץ לחומה אפשר לראות מספר קשתות מרשימות. אלו הן שרידה של כנסיית הקשתות, הכנסייה המערבית בעיר שנמצאה חוץ לחומותיה. בסמוך לה נמצאת כנסיית יוליאנוס.
האתר נחפר היום על ידי משלחת אמריקאית. לא נגבים דמי כניסה ואפשר להסתייע בשרותיו של מדריך הנמצא בקרבת מקום.

**אום אל קוטיין

הגעה ותחבורה:
25 קמ' מערבית לפניה לאום אל-ג'ימאל, נמצאת על הכביש המוליך לכיוון עירק ובשוליים הדרומיים של ג'בל דרוז, נמצא ישוב הבזלת של אום קוטיין. על מנת להגיע למקום יש לחצות מחסום של הצצבא הנמצא במקום בו מתפצל הכביש הנוסע מאירביד לגבול העירקי צפונה לכיוון אום אל-ג'ימאל. יש להמשיך מזרחה. במקום נמצא מחסום של הצבא הירדני וכדאי לברר אם ניתן לחצות אותו ללא אישור מוקדם. הכניסה לכפר היא דרך הכביש החוצה את סבחה סובחייה. הטירחה כדאית. יש מעט תנועה על הכביש ותושבי הכפר אינם מפגינים חיבה למי שמזדהה כישראלי. תיירים כמעט ואינם מגיעים למקום.
יש בכפר כמה מכולות בהן אפשר להצטייד באוכל ושתייה קלה.

תאור המקום:
אום אל-קוטיין (אם הטין-חרסית) נמצאת במישורי הבזלת המתחילים בירדן מעט צפונה מאזור מחנות הצבא והתעשייה של זרקא. זהו אזור רמתי גבוה ויש בו כמות משקעים לא קטנה בשולי לדג'ת הבזלת של החורן. יש במקום זיתים וחקלאות בעל והמראה דומה יותר לנופי דרום סוריה ורמת הגולן מאשר למדבריות ירדן. הכפר העכשווי מיושב בבדואים של שבט הסירחאן והסרדיה. מדרום לאום אל-קוטיין מתחיל ואדי סירחאן ששימש במשך ההיסטוריה כציר מעבר עיקרי מאגן דמשק לכיוון חצי האי ערב.

היסטוריה וממצאים
הכפר הוא כפר שתושביו הנוכחיים חיים בין ובתוך בתי בזלת גולניים. הבתים נתמכים בקשתות מהן יוצאות שיני אבנים הנושאות קורות בזלת הצלובות שתי וערב. בחלק גדול מהמבנים נמצאו אורוות סוסים קדומות בקומת הקשתות שעליה נבנתה הקומה השנייה.
מציאותן של האורוות בחלק גדול מהבתים מעלה את ההשערה שאום אל-קוטיין, כמו אום אל-ג'ימל שממערב, נוסדו על ידי קבוצה שנקראה פרשי זמריס.

פרשי זמאריס

פרשי זמריס ניקראו כך על שם ראש המשפחה הבבלית שהנהיגה את הפרשים ויושבו במקום על ידי הורדוס המלך במאה הראשונה לפני הספירה כחלק מהמערכה נגד התפשטות הנבטים צפונה לכיוון אגן דמשק. בתחילה יושבו 500 פרשים ועם הזמן נוסדו ישובים נוספים שהגדילו את מספר הפרשים ל-2000. לפרשים הלוחמים יש להוסיף את משפחותיהם שהתגוררו איתם בישובי הפרשים. התיישבות לוחמת זו מזכירה באופיה התיישבויות צבאיות אחרות שהיו נהוגות על ידי לוחמים יהודים במצרים. נוכחותם של האורוות ברוב המבנים מעידה כי זה היה ישוב הפרשים. שיכונם של הסוסים בבתים מעיד על הבנתם של היושבים בגידול הבהמות.
פרשי זמריס השתתפו במרד הגדול כחיל יהודי מובחר. חלקם הגדול שמרו על נאמנותם לשלטון הרומאי ותפקדו כיחידה יהודית נאמנה נגד בני עמם. חלקם נזכרים כיסוד בלתי נאמן, רוצה לומר, נלחמו עם המורדים נגד הרומאים. ונזכרים בזמן מצור גמלא.
בכפר כתובות יווניות רבות וניראה כי לאחר הפרשים היהודיים יושב הכפר על ידי חילות רומאייים שאבטחו את הויה טריאנה נובה מצידה המערבי. חיזוק להשערה זו הוא ממצא כתובת על בסיס קשת פנימית של בית הנמצא 50 מ' מדרום למסגד הכפר בתוך אולם עגול השקוע מעט, שהכניסה אליו ממזרח ויש לרדת אליו במדרגות. על בסיס העמוד הדרום מערבי יש טבולה אנסטה (חיקוי לטבלה בעלת אוזניים) שעליה כתוב בלטינית: לגיון. בכניסה לאולם על העמוד הצפון מזרחי חקוק צלב - סמל לכך שגם בתקופה הבזנטית שמר המקום על רצף של התיישבות.
אום אל-קוטיין הוא מקום מעניין שגם אם אין לנוסע ענין בשרידים ארכיאולוגיים, יש בו את קיסמו של כפר בזלת שיושביו הנוכחיים חיים בתוך ועל הכפר הקדום במרחב הסורי-ירדני.

ג'אווה
כ-30 קמ' מזרחה ומעט צפונה לאום אל-קוטיין על אותה דרך נמצא כפר הבזלת של גאווה.

זרקא
זרקא נמצאת כ-35 קמ' מצפון לעמאן בדרך לטירות המדבר, לנאת אל אזראק לגבול העירקי הסעודי או הסורי ולמי שנוסע לערי הבזלת שבשולי ג'בל דרוז. העיר גדולה ומוקפת באזורי תעשייה רבים. בינה לבין מפרק נמצאים מחנות הצבא הגדולים שהורישו הבריטים לירדנים.

** אום קייס (אל מקייס) "המבצר הקדמי" 378+ גדרא - "המבצר החזק"

גדרא (גדר) העתיקה היתה אחת הערים החשובות בדקאפוליס. רק חלק קטן מן העיר נחפר, אבל אותו כדאי לראות. מיקומה של העיר, מעל לכנרת ולירמוך, ומראה הגולן וטבריה, מצדיקים כשלעצמם ביקור במקום. מסביב לעיר זיתים ובוטום - אלה אטלנטית.
הכביש היורד מגדרא לכיוון הגבול ונוסע לאורך הירמוך הוא כביש נופים נאה במיוחד.

***תוכנית העיר

כניסה 1 ד"י מדריך 5 ד"י

תחבורה
בין אירביד לאום קייס נוסעים במשך היום את המרחק של 30 ק"מ במחיר 200 פילס. מעט לפני אום קייס יש ביקורת דרכונים בגלל הקרבה לגבול. האוטובוס מאירביד יוצא מתחנה קטנה בצפון העיר. הנסיעה במונית מן התחנה המרכזית עולה 500 פילס.
אל המקום אפשר להגיע כחלק מטיול יום במונית שכורה בגשר חוסיין (מעבר הגבול הצפוני) או במכונית שכורה.

היסטוריה
סיפור הנקשר לגדרא הוא נס שחולל ישו: מוציא רוחות רעות מגופותיהם של שני גברים ואישה ושילח אותם לעדר חזירים שרץ במורד המדרון והטביע את עצמו בכנרת. ספור זה מזוהה גם עם כורסי הנמצאת במרכז החוף המזרחי של הכנרת מצפון לסוסיתא.
העיר החליפה ידיים בין הסלווקים לתלמיים, נכבשה ב-218 לפנה"ס על ידי הסלווקים ועל ידי אלכסנדר ינאי במאה ה-1 לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית משלו הסלווקים בעיר. במאה ה-1 לפנה"ס ננפלה לידי הרומאים. כשהצטרפה לברית הערים, הדקאפוליס, היה שמה גדרא. משנת 31 ועד 4 לפנה"ס שלט במקום הורדוס שתפס אותה מתחום ההשפעה הנבטית. לאחר מותו הושבה לעיר עצמאותה. פריחתה הכלכלית והתרבותית נמשכה עד התקופה הביזאנטית. העיר היתה ידועה בתקופה הרומאית כמושב של משוררים ופילוסופים. בנה המפורסם של גדרא היה המשורר מליגר שנולד במקום במאה ה-1 לפנה"ס. בני המקום טיפחו את המעיינות החמים בבקעה וסטרבו מזכירם כמי שגרים במקום הקריר ומתענגים על תענוגות המעיינות החמים.
העיר נחרבה בשלוש רעידות אדמה - מאה 8, 1837, ו-1927

אתרים ומקומות
דרך רחבה מובילה אל חורבות גדרה. היא עולה במתינות מן הרחוב המרכזי של אום קייס, עוברת ליד יישוב חדש שנעזב, ומגיעה אל הרחוב הראשי – הקארדו מקסימוס
מייד בכניסה לאתר, ליד חנות הספרים הקטנה משמאל לדרך, נמצאות שתי מערכות קברים שלימות שדלתותיהן ואבני הגולל שלהן במקומן. מעט מעבר להן, באותו צד של הדרך, נמצא ריכוז של ארונות קבורה מערכת מדרגות רחבות מבזלת, היורדת במדרון נמצאת מול אחד מארונות אלו שעל צידו הצר מגולף באבן ראש גורגוניה.
אספקת המים לעיר היתה על ידי אמות מים ומנהרות חצובות (בדומה לפטרה)
המוזיאון המקומי נמצא בתוך ביתה של משפחת א-רוסיין, משפחה עשירה שישבה בחורבות אום קייס ויצאה ממנו יחד עם תושבי הכפר שהוזזו על ידי הירדנים מתוך האתר. מבחינות רבות מזכירה אום קייס את סוסיתא. במוזיאון הקטן נמצאים קבר מודיסטוס, סמל העיר: אריה וטבעת, פעמונים שהוצמדו לרגלי¯נאשמים, נרות וכלי זכוכית. ליד פסל האלה האנטולית טיכה חסרת הראש, נמצאת מוזאייקה ביזנטית ובה צלבי קרס, צלב הקרס הוא סמל הינדי שאחת ממשמעויותיו הוא ההתייחסות לאינסוף, שילוב הסמל בפסיפס מצביע על השפעות מזרחיות באומנות הבזנטית. בחצר טבלת בזלת שנלקחה מקבר ועליה כתוב: "לפנים הייתי כמוך, בעתיד תיראה כמוני" מתחת למוזיאון נמצא התיאטרון.
מימין ניצבים עמודים שהיו שייכים לכנסייה בעלת חדר פנימי מתומן. בהמשך, שוב מימין, נמצא התיאטרון הרומאי וגם הוא, ככל שאר מבני העיר, בנוי מאבן גיר ובזלת עם כותרות קורינתיות, ריצוף שיש ומיזי-חילו אדומה.
ראוי לשים לב במיוחד לרמת השתמרותו הגבוהה ולקימרונות היישור והפילוס מתחת לשורות המושבים (עיין מקדש זיאוס-אפולו בג'רש, טירת כרך). בין ספסלי הבזלת ישב פסל שיש של האלה טיכה - אלת המזל. היא הועברה למוזיאון המקומי (עיין לעיל). העיר ירדה מגדולתה תחת הכיבוש הערבי שהחל לא רחוק ממנה בקרב הירמוך שנערך ביקוצה ובתוך חורבות המקום נבנה כפר בעל חן. הכפר פונה מהעתיקות עם התחלת החפירות הארכיאולוגיות ב-1974.
בדרך חזרה לקארדו מאקסימוס אפשר ללכת מתחת לעמודי הכנסייה לאורך רחוב חנויות רומאי, קמרון ליד קמרון בצדי הרחוב, כדוגמת שוקי ירושלים העתיקה, על חנויותיהם הזעירות בעלות הכניסות המקומרות.
בצד השני של הרחוב הראשי יש שרידים של מרחצאות במקום זה נמצא גם אתר חפירות קטן המעיד כי מתחת לצמחייה הצפופה חבויים ככל הנראה עוד חלקים של העיר.
הקארדו מקסימוס מוליך אל השדות. משמאל יש מבנה קבר שקוע מתחת לאדמה מאוזיליאום מרשים. המואזולאום הוא מאותה תקופה בה נצבה עיר הקברים בבית שערים שבגבעות קריית טבעון שבמדינת ישראל. מציאותו של מואזלאום זה הצמוד לשער טיבריוס שהוביל אל היציאה המערבית מהעיר, כמו גם מערכות הקברים השמורות היטב בכניסה המזרחית שלן העיר בצמוד לשער הכנסיה לאתר, מאמתות את זיהוי הרחוב הארוך הזה כקארדו. שכן בערים ההלניסטיות-רומאיות היו שני רחובות שחצו אחד את השני, הקארדו והדקומנוס. הקרדו נמשך בציר צפון דרום והדקומנוס התמשך ממזרח למערב.
בגדרא זיהוי זה בעייתי מכיוון שהרחוב שמזוהה כקארדו נמשך ממזרח למערב והדקומנוס נמשך מצפון לדרום. זיהוי הרחוב שנמשך ממזרח למערב כקארדו מתאפשר משום שהוא נמשך בין שני שערי העיר, וליד כל אחד מקצותיו נמצאות אחוזות הקבר. קברים לא נחפרו בתוך העיר, ומציאותם של קבוצות הקברים במזרח ובמערב מסמנת את הרחוב כקארדו.
ליד הירידה לאחוזות הקברים יש בסיס עמודים דמויי לב מבזלת.
בדרך חזרה לקרדו מקסימוס, אפשר ללכת ממערב לעמודי הכנסיה. באבני הקארדו ניתן להבחין בעקבות גלגלי המרכבות שחרצו שבילים עמוקים באבני מרצפות הרחוב שהוביל לחיפה ויפו.
בישופ העיר סבנוס השתתף בכינוס בניקאה ב-325 לספירה.
מהמקום יש תצפית נאה לכיוון אל חמה והמוחייבה (אל חמה אל אורדונייה),מעיינות חמים הנמצאים באפיק הירמוך.

המפורסמים של גדרא

מלאגרוס בן אאוקראטס, המשורר והפילוסוף המפורסם בן גדרא כתב בין היתר אסופה של שירי נערים - שירי אהבה בין גבר לנער. מלאגרוס הוא מנציגיה הבולטים של שירת האהבה ההלניסטית במאה ה-1 לפנה"ס וקורות חייו אינן ידועות. מלאגרוס טען כי הומרוס היה סורי וזאת על שום גיבוריו ונסיונותציהם של יוצרי גדרא לקרב אליהם את הומרוס ניכר ביצירות אצל משוררים ופילוסופים נוספים בני התקופה במקום. (ראה בהמשך) משיריו עולה כי חי בשלושה מקומות: גדרא, צור בה נולד וקוס בה גר לעת זיקנתו. מכאן גם שליטתו ביוונית, סורית ופניקית. עיקר גאוותו היתה על ה"זר" כפי שכינה את אוסף האפיקרמות ההלניסטיות שבעריכתו, נסיון ראשון מסוגו בעולם העתיק. קובץ זה שימש מאוחר יותר כיסוד להתהוותה של אסופת שירים הידועה בשם האנתולוגיה היוונית. הקובץ נשמר ומשמש ככלי חשוב להכרת המשוררים ההלניסטים. כלולות בקובץ 100 אפיגראמות של מלאגרוס שרובן בנושא האהבה. מלאגרוס מתגלה בה כמשורר בעל צדדים רבים ובהם צד הומואירוטי.

(תרגום השירים נערך על יד פרופסור נטע זגגי מאוניברסיטת תל אביב והודפס בחוברות פרוזה שנערכו על ידי יוסי קריים ועליזה ציגלר.)

שחר מתוק כבר עלה. על הסף בלי שינה עוד שרוע
דמיס זה האומלל. עוד נשמה באפו.
עוד מעט קט וימות. כי חזה ביפי הרקליטוס.
זוהר עיניו אפפו, רמץ מבט- התיכו.
קומא נא דמיס מר הגורל, אף אני פצע -ארוס
יש בי ועל דמעתך- דמע על דמע אוסיף
.AP.12.127

שעת הצהריים היתה עת חלף על פני זה אלקסיס.
קיץ היה ופריו- גזוז מחלפות יעמוד.
שתים קרנים אז אש בי הציתו עין ארוס הנער-
זהו מקור האחת, מקור זוגתה - החמה.
זו - ליל בא וכבה. אחותה - צלם יפי נגלה לה
בבין חלומות ויגבר להב אשה עוד יותר.
פדות מעמל השנה היא לכל. לי היתה עמל יתר
כי אש חיה בלבבי, אש כלילת יפי חרטה.
(A.P. 12.127)

כבר לבבי אחוז יסורים. כי שרט בו שריטת אש.
קצות צפרניו בו השחיז ארוס תבל יחרוש.
"הוי אוהב קשה גורל". בחיוך על פניו אז אמר לי,
"פצע מתוק שוב תישא, זוב באש דבש תאוכל."
בין עלמים את אראינו מאז, נטע רך דיופנטוס,
אין בכוחי עוד לנוס, אף השאר לא אוכל.
A.P. 12.126()

הוי האהובים קשי גורל, מחצית נשמתי - דיודורוס-
רוח דרום חטפה, רוח ברכה לספן.
הן פי שלוש יאושרו הספינות, פי שלוש-גלי מים
כפל ארבע מאושר רוח, כי נער ישא.
לו רק הייתי דולפין, ונשאתיו על שכמי אז הימה.
רודוס יראה בעיניו, אי - מתק דבש ילדיו.
(A.P. 12.52)

סער בחוץ משתולל, ואליך, מואיסקוס, נושאני-
שלל מצהלות הילולים - ארוס מתוק הדמעות.
פרץ תשוקה מכביד יסעירני, מסתור חיש הצע-נא
לי בנמלך: הן ספן שט בים-קיפריס אני.
(A.P. 12.167)

יופי וחן לבני צור. חי אל ארוס, אך זה מואיסקוס
אור שמשו כי זרח, על כוכבים האפיל
(A.P. 12.59)

לי מה נעם זה הנער. אף שמו כה מתוק הוא - מואיסקוס!
רב חינו. מה סיבה יש לבל אוהבו?
תואר לו כליל השלמות, חי הקיפרית, ובם אם המר לי.
זו המרירות הן ידע ארוס בדבש להמתיק.
(A.P. 12.154)

עד מה נעם דיודורוס, עין כל יצודד הרקליטוס,
דיון מתקו מילותיו, אולליאדס - חלציו.
גע, פילוקלס, בראשון, רך עורו: בשני תן עיניך.
עם השלישי תשוחח, את הרביעי...אחריש!
מוח לי, דע, נקי מקנאה. אך אם אל מואיסקוס
חשק מבט תשלח, יופי לראות בל תוסיף!
(A.P. 12.94)

בי, שבפצע תשוקה מעולם לא נגעתי, מואיסקוס
חץ מעיניו ישלח, תחת חזי ויקרא:
"את החצוף הכנעתי אני. יהרת גבותיו זו.
שבט מלכות חכמתו, שור! ברגלי ארמסה."

מניפוס שקדם למילאגרוס וחי במאה ה-3 לפנה"ס, נהג לערב פרוזה בשירה במנוגד לרוח היוונית הקלאסית שהפרידה הפרדה חמורה בין פרוזה ושירה ויסד את הסטירות המניפאיות.
פילודמוס שהיה משורר ומחבר צעיר ממלאגרוס וכן פילוסוף שנמנה על האסכולה האפיקוראית. בסוף חייו גר ברומא וכתב על המלך הטוב לפי הומרוס.
תיאודורס הרטוריקן. מורו של הקיסר טיבריוס, היה יחד עם אפולודורס איש פרגמון מורו של אוגוסטוס- אחד מהרטוריקנים רבי ההשפעה על הקיסרים המוקדמים. הוא כתב גם כמה חיבורים היסטורים ובהם אחד על קויילת (חיילת) סוריה.
אפסינאס הרטוריקן בן המאה ה-3. ספר לימוד לאומנות הנאום שכתב השתמר בשלמות והוא נחשב לאחד מגדולי הנואמים בכעת ההיא.
אוינמאוס (אבנימוס הגרדי) בן דורו של ר' מאיר בן המאה ה-2 לספירה ואחד החכמים היוונים היחידים הנזכר בחז"ל.

בברייתת התחומים מוזכרת גדרא כמקום שמותר לרדת ממנו למעיינות החמים (חמת-גדר) ביום שבת אבל אין לעלות מהמעיינות בחזרה אל העיר. הוראה זו נבעה מכך שחמת-גדר הפך למקום של פריצות ידועה, שיהודי גדרא השתתפו בה ועל מנת שלא יחזרו מגועלים לעיר ויחללו את השבת, נקבע שמותר להם לרדת למקום בשבת, אבל אסור להם לחזור לתחום העיר העליונה עד צאתה.


נהר הירמוך ואל חמא

הירמוך מהווה את קו הגבול בין ישראל לירדן מ-1949, התחום היווה אזור מפורז אלא שבמארב שהונח לשוטרים ישראלים שאבטחו את המקום נגרמו בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 אבידות כבדות לשוטרים והמקום עבר לידים סוריות. ביוני 1967 חזר המקום לידיים ישראליות. גשר הרכבת החיג'אזית העובר לא רחוק ממערב לאתר חובל בליל הגשרים בחודש מאי 1948.
לא רחוק לכיוון צפון מזרח, ביקוצא, במקום בו נפגשים הרוקאד (הגבול בין ישראל וסוריה בדרום הגולן) והירמוך, נערך ב-636 הקרב המכריע בין הצבאות הבזנטים והערבים בפיקודו של עמר אבן אל-עץ. הניצחון הערבי הגדול הוא שהסיג סופית את האמפריה הביזנטית מחלק זה של העולם והעביר את השליטה בסוריה ארץ ישראל ולבנון לידי הערבים, סולל את המשך המסע לכיוון מצרים וצפון אפריקה.

תעלת הע'ור (רור)

תעלת הע`ור הזורמת במקביל לירדן וניזונה מן הירמוך, היובל החשוב ביותר של הירדן. הוא מתחבר אליו דרומית לכנרת. התעלה מאפשרת להשקות את עמק הירדן הירדני.
פרויקט תעלת הע`ור - פרויקט שאפתני וחיוני לירדן - הואץ לאחר כיבוש הגדה המערבית על ידי ישראל כדי לפצות על אובדן האדמות החקלאיות של הגדה.
הע'ור הוא שמו של גאון הירדן בערבית ונותן את שמו לבדואים יושבי ביצות (ע'ווארנה) הירדן שישבו במקום ושבהם נתקלו נוסעים שונים במהלך הפלגתם וחציית הירדן (מרק טווין, ג'והן מקריגור, טריסטראם, לינטש ואחרים).
חלק מהבדואים היושבים בג'יסר א-זרקא שליד קיבוץ מעגן מיכאל הם בדואים מהע'ווארנה שעלו עם הג'מוסים שלהם כדי לחפש אזור חדש והתיישבו במקום¯בראשית המאה ה-20.

טבקאת פחל +51 פחל, פלה

***תוכנית האתר

כשעת נסיעה מגשר חוסיין שליד בית שאן, בדרך חוצים על פני ואדי אל עראב היורד מאירביד, ועל פני ואדי שונה. היישוב העתיק שוכן בשוליו המזרחיים של עמק הירדן, ליד כפר בשם משארי. בין חורבותיה של עיר שהיתה פעם חשובה נמצא היום הכפר טבקת פחל.

תחבורה
טבקת פחל היא מקום קטן והתחבורה לשם דלילה. מאירביד יוצאים מיניבוסים ומוניות שירות לכיוון עמק הירדן.
אם לא מוצאים אוטובוס או מונית שעוברים בטבקת פחל יש לנסוע לע`ור, או תעלת המלך עבדאללה המקבילה לירדן. לאורך התעלה, בכביש שעובר באזור החקלאי, יש תחבורה ציבורית. אפשר גם לנסוע באוטובוס למקום הקרוב לטבקת פחל ולהחליף שם אוטובוס. גם מסלט יוצאים אוטובוסים לחלקו הצפון-מערבי של עמק הירדן.
לרוצים להגיע ישירות מעמאן לפחל עדיף לנסוע דרך סלט. הדרך הנוחה והמהירה לבקר בפחל ובאתרים הקרובים לה היא ברכב שכור. מוניות למרחק כזה יקרות מאוד.
מי שמגיע ממעבר גשר הירדן יכול לשכור במעבר מונית ליום (20-30 ד"י) ולבקר במספר אתרים (אום קייס, טבקת פחל, ג'רש) ולהגיע בסוף היום לעמאן.

אוכל ונוף
במקום מסעדה (REST HOUSE) עם נוף נאה אל הסביבה ואל בקעת הירדן. מקום נעים בחורף. מהמקום ניתן להבחין במצודה ההלניסטית שעל ג'בל סרטבה הנמצא מדרום מזרח לתל חוסן (התל הגדול של טבקת פחל). על ראש התל שרידי מצודה. בתחתית התל המעיין הגדול הזורם לירדן. מדרום מערב לבית ההארחה שרידי כנסייה ביזנטית. בצמוד למעיין מבנה עמודים. העיר הרומאית שכנה מצפון לאפיק הנחל והשתרעה על שטח נירחב. מתחת לתל, ממזרח, שרידי כנסייה ביזנטית ועל הגדה הצפונית של הנחל שרידי העיר האומאיית. העיר העבאסית נמצאת ממזרח לעיר האומאיית - מצפון לבית ההארחה. מסגד ממלוכי נמצא ממערב לעיר האומאיית, זהו מבנה רבוע וקטור. מדרום לתל בית קברות הלניסטי רומאי. במקום מתנהלת חפירה של משלחת אוסטראלית.
הבריטים חילקו את אדמות הכפר לשבט הג'והר ש-500 מהם יושבים במקום.
ניתן לאכול ארוחות צהריים במקום (4-5 ד"י), בעיקר אמנונים שנמלטו מהכנרת לירדן ונידוגים שם. טל. להזמנות: דיב ג'והרה 02-291102
הכניסה לאתר חופשית ללא כרטיס כניסה

טיולים
בסביבה זו יש תלים רבים (שרידי תרבויות של ערים שהיו מיושבות מימי קדם) וכמה יישובים מתקופת האבן המוקדמת, כמו למשל תל דיר עלא, 35 ק"מ צפונה לשונה הדרומית, ליד נחל זרקא, דרומית לטבקת פחל, באמצע הדרך לסלט.

היסטוריה
בתל העיר נמצאו ממצאים מהפליאולית (100,000 שנים אחורה). הרצף היישובי נמשך אל הניאולית, הכלכולית, תקופות הברונזה, הברזל והתקופות העוקבות.
המעיין הגדול, שקיים עד היום, והאקלים החם של עמק הירדן השוכן הרבה מתחת לגובה פני הים, איפשרו התפתחות מוקדמת ויציבה של קהילה כפרית או עירונית. דבר זה התרחש במקומות רבים בארץ ישראל באותן תקופות. כפי שלמדים מציורים מצריים, היו במאה ה-2 קשרים בין "פיהיליום", העיר הכנענית של אז, לבין מצרים.
שמה של העיר ההלניסטית שונה לפלה, אולי כמנחת כבוד לעיר הולדתו של אלכסנדר מוקדון. העיר שגשגה תחת שלטונם של הסלווקים, מחליפה ידיים בינם לבין התלמיים. מאוחר יותר כבש אלכסנדר ינאי החשמונאי את העיר ושלט בה זמן קצר. ב-63 לפנה"ס הפכה ארץ-ישראל לפרובינקיה רומאית. בתקופה זו נוסדה ברית הערים, הדקאפוליס )עיין לעיל(, ופלה היתה אחת מן הערים בברית.
בתקופה הנוצרית-ביזאנטית נשארה פלה עיר חשובה; היא לא ירדה מגדולתה מיד לאחר הכיבוש הערבי, גורל שהיה מנת חלקן של מרבית הערים האחרות בירדן. העיר חרבה ברעידת האדמה הגדולה של 747, השתקמה והמשיכה להתקיים בימי העבאסים והממלוכים, הופכת לכפר קטן. הכפר התקיים עד 1970 שאז נפגע ¯בהפצצה ישראלית.

אתרים ומקומות
מאז שנות ה-70 הולכות חורבות פלה ונחשפות ומשוחזרות בחלקן. שרידי המבנים, השמורים טוב מאחרים, מקורם בתקופה הביזאנטית. בדרך כלל אלו כנסיות שתחתן בזיליקות.
מקדש משוחזר מן התקופה הרומאית מצוי בבקעת הנחל הסמוך. קברים רבים מצויים לפני שולי העיר העתיקה.

תל א-סעדיה

בגדתו הדרומית של ואדי קופרנג'ה שבו יורד הכביש מכיון ג'רש לבקעת הירדן, 2 קמ' ממזרח לירדן נמצא התל המזוהה עם צרתן המקראית. בעמק שבין צרתן וסוכות (דיר עלא, ראה בהמשך) נוצקו כלי המקדש. האתר מורכב משני תילים צמודים שאחד מהם גבוה מהשני. בתל נחשפו שכבות מהברונזה הקדומה 2 ועד התקופה ההלניסטית. התל העליון בוצר בחומת סוגרים בראשית תקופת הברזל (מאה 12 לפנה"ס) ואז שימש התצל התחתון כבית קברות שבו נמצאו למעלה מ-300 קברים ובהם חפצי ברונזה. בתקופה שלאחריה בוצרה העיר בחומה מליאה ובפתקופה הפרסית היה בה בית מושל. בתצקופה ההלניסטית נבנה בראש התל מבנה מבוצר ובתל הנמוך התגלה חאן מהתקופה הערבית הקדומה.

דיר עלא

דיר עלא נמצא מספר קילומטרים דרומה לצומת הכביש היורד מכיוון ג'רש וקופרנג'ה לבקעת הירדן, קילומטר מצפון לנחל זרקא (יבוק). האתר מזוהה עם סוכות המקראית ויש הרואים בו את פנואל או גלגל.
התל משתרע על 45 דונם ונחפר משנות ה-60 של המאה ה-20 במשך 20 שנה. התל היה מיושב מתקופת הברונזה התתיכונה 2 ועד התקופה הלניסטית.
במקום נמצא מקדש שנהרס בתקופת הברונזה המאוחרת בראשית המאה ה-12 לפנה"ס, במקום נמצא כלי פיאנס מצרי הנושא קרטוש של המלכה תאוסרתת אשתו של סתי ה-2. בצד הצפון מזרחי נמצאו לוחות חרס ועליהם כתב אלפא - ביתי לא מפוענח
בתקופת הברזל היה התל מיושב בצפיפות. בשכבה מהמאה ה-8 לפנה"ס נמצאו קטעי טיח עם שרידי כתובת ארמית בכתב כנעני שבה פוענח טקסט נבואי ובו הזכרת "חוזה בלעם בן בעור". ויתכן כי זהו איזכור לבלעם המקראי.