טרמפ לטיבוקטו


טוארג ברוט ד'אספוואר

"יש פה זוג שנוסע למאלי." אמרה הבחורה הצעירה שניהלה את "מינטה". היא הובילה אותי לשולחן העץ שבחצר האוברג' שהיה מוקף בקמפרים, ג'יפים ומכוניות מסחריות שהוסבו למגורים. מסביב לשולחן ישבו כמה אנשים. בקצה אליו התקרבנו ישב גבר ממושקף ומזוקן עם שיער דליל, הוא ניראה בערך בגילי ומולו ישבה אשה שניראתה בשנות השלושים שלה.
היא היתה קטנה, מתולתלת, עם עיניים גדולות ועצמות לחיים גבוהות.
היא גלגלה סגריה והביטה בי בשאלה : "אתה מכונאי טוב?"
"לא." אמרתי "אבל אני טרמפיסט מצוין."
"או קי." אמרה איזבלה "אז אנחנו יוצאים באחת."
"אני אבוא." אמרתי ויצאתי מחצר האוברג' אל הרחוב החם, הולך באבק הלא סלול בחזרה לכיוון ה"סהרה" ביציאה לכיוון נוואקשוט.
חזרתי כמה דקות לפני אחת.
זו משאית הציטרואן שחונה בחוץ." אמרה איזבל וגילגלה עוד סיגריה. יומיים קודם החלטתי להפסיק לעשן. עישנתי את הבדידות במרוקו עישנתי  שם המון. קצת פחות במאוריטניה אבל אז כבר הרגשתי את הריאות חורקות והתחלתי להישתעל.
יצאתי משער הברזל אל הרחוב. נואקשוט היא עיר ללא שלד. ללא גרעין. יכולה להיות עיר ללא שלד יכולה להיות עיר ללא גרעין. אני מעדיף את הגרעיניות, שיש להן מרכז עתיק ברור שממנו ומסביבו מתפשטת העיר, במעגלים כמו בפריז או לונדון, כמו סוג של מדוזה נוזלית בפז או מרקש. אני אוהב פחות את ערי השלד שצ'אנדיגאר הההודית היא הביצוע המוחלט שלה אם כי גם ישראל בנויה בנייה המודרניסטית המרובעת של שכונות שכונות שהן יחידות לגו אוטונומיות. חולון, ראשון לציון, אשדוד הן דוגמאות ישראליות בולטות. יום אחד תהפוך ישראל למוזיאון מודרניסטי גדול של המאה ה-20. אנשים חיים ככה. יש כאלו שאוהבים את זה. אלא שערי השלד בדרך כלל פרושות ומצריכות נסיעה ממקום למקום. אני אוהב ללכת. נואקשוט היא לא זה ולא זה. אין לה מרכז, אין לה גרעין, אין בה רשת אי אפשר ללכת ממקום למקום אבל רוב האנשים הולכים ממקום למקום כי אין להם כסף לרכב. בתים מוטלים כמו קוביות בעיר שהיא בת פחות מ-50 שנה. אולי מזלה של תל אביב שהיא נולדה כשכונה מכונסת ואף אחד לא רצה להתרחק ממנה. שרחובותיה נולדו מתוך מרכז אחד ברור. גם אם המרכז זז – הוא נשאר על ציר ישר ופתוח. עיר קטנה גדולה. נואקשוט היתה עיר גדולה שקופה ומחוררת. עיר שהיא לא עיר. מרכז חסר מרכז. מקום שטוב לחיות בו אם אתה לא רומצה ערים עתיקות או חדשות. אם אתה רוצה לחיות במרכז וירטואלי. אם יש לך כסף. לא מקום להיות בו עני. נהג המונית הסנגלי שהסיע אותי מה"סהרה" אל ה"מינטה" היה ההוכחה שלמרות שדקאר וסנגאל נחשבות למדינה ולארץ המוצלחת של מערב אפריקה שבקצה הסאהל, דווקא מאוריטניה היא המדינה עם העתיד. מכרות הברזל, רזרבות הגז נוכחותן של החברות הישראליות והסיניות שבאו לבזוז את הארץ, מצמיחות רבי קומות מתכתיים סביב מרכז העיר.
יצאתי מהשער של פיתחו ישבו שלושה שומרים. הבטתי ימינה. זו לא היתה משאית במובן המקובל. זה היה ציטרואן, וציטרואן היא המכונית המקורית והמוזרה מכולן. זו היתה מסחרית גדולה מאוד. משאית בינונית שהיו לה שלשה מושבים בשורת הנהג, עוד שורת מושבים מאחורי הנהג והחלק האטום שלה היה דחוס בעירומות קופסאות קרטון גדשות, הגג היה עם גגון עמוס וגבוה שהיה מכוסה בברזנט כחול חבוק ברצועות אדומות שנמתחות יפה. דמיניק ואיזבל מקדימה. ניגשתי אל דלת ההזזה שבמרכז האוטו. עמד שם בחור צעיר ובלונדיני עם עיניים אדומות שעישן ברעבתנות.
"אני לא חושב שכדאי לך לשבת כאן" הוא הצביע על משענות הכיסאות שהיו מוטות קדימה מפני לחץ המטען שבחלק האחורי. "אני ישן פה."
הבטתי באיזבלה ובדומיניק שיצאו והלכו באיטיות לכיוון הציטרואן.
"כן," אמר איזבלה "אין בעיה, שב מקדימה."
"באמצע או ליד החלון."
"תתחיל באמצע." אמרה איזבלה. אני אוהבת חלונות."
דומיניק הניע ופנה אל הכביש שיוצא מבמאקו. רוט ד-אספוואר. 1500 קילומטרים עד לבמאקו. מהם למעלה מאלף בתוך מאוריטניה לאורך הגבול של סנגאל ואחר כך לאורך הגבול המאלי. פיטר ההולנדי אמר שנסע שם פעם. שזה לא נורא מעניין. לרגע, כשעברנו את הבניינים האחורנים ביציאה מבמאקו, עובריחם מכוניות שרק חלודה וצבע החזיקו אותן, בלי דלתות, בלי חלונות, גלגליהן מקרטעים, חוצים את שכונות הפחים האפריקניות את כל מה שהיא אפריקה, מהות מעורבבת וחבוטה  - שכונת השוליים של העולם. הרבה יותר מכל יבשת אחרת בעולם. הסאהל.
הכביש היה טוב יחסית אבל היה מאוחר. דומיניק נהג באיטיות את הציטרוואן. "Zה היה מיניבוס של תלמידים שקנטינו בזול" אמרה איזבל. "שילמנו 1000 יורו. אנחנו עומותה מליון שאימצה שני בתי ספר, במאלי ובבורקינה פאסו וכל שנה אנחנו קונים אוטו, ממלאים אותו בדברי םשצריכים  ונוסעים להביא אותו.
"היית כבר פה."
"היא." אמר דומיניק שהצית סיגריה שאיזבלה גילגלה לו מחפיסת דראם. הבטתי אחורה לכיוון פטריק שישן במושב האחורי.
"והוא?"
"אנחנו מדריכים חברתיים. ההורים שלו ביקשו שניקח אותו איתנו." אמרה איזבלה.
"הנוף לא מעניין אותו?"
"כלום לא מעניין אותו." אנחה איזבלה. "לכן ההורים ביקשו שניקח אותו. הוא לא עושה כלום. רק ישן ומעשן."
"בן כמה הוא?"
"21."
"ברנארד שו אמר שהנעורים ניתנו לאנשים בגיל הלא נכון. פיאז'ה כשאמר שהילד הוא אבי האיש. הייתי בחלק העולם הצרפתי. לפחות על פי החלוקה השפתית והתרבותית. פיאז'ה.
כשיצאנו מנואקשוט היה הנוף מדברי ושטוח. ככול שהתרחקנו מהים היו בעשרות הקילומטרים הראשונים דיונות שהתרוממו גלים מצפון ומדרום לכביש ואז החל הנוף להתחלף. הוא עדין היה חולות, אבל על החולות גדלו עצי שיטה. הכביש נמשך שחור ומתוח לכיוון דרום מיזרח, לאלג.. אל תוך היבשת, בחלק שבו הסהרה הוא הצר ביותר שיש בחלק שבין האטלאס לנהר הסנגל שהוא הגבול בין מאוריטניה לסנגאל. בין המדבר לבין אפריקה הטרופית. בקצה הדרומי של הסאהל שבו הוא צר אבל מקבל בטן עצומה במאלי, שמתרחבת והופכת לענקית בניז'ר ובצאד. בטן עצומה ורעבה שרובו של צער העולם מגיח מתוכה.
השמש ירדה מערבה, והצללים התארכו."
"בוא נמצא מקום ונרד מהכביש לישון." אמר דומיניק. הוא הביט לצד הדרך וראה מבנה שעמד כמה עשרות מטרים משמאל לכביש ודרך חולית הובילה אליו. "שם ניראה לי טוב."
לי לא שינה באמת אם נישן על החול פה או שם. הוא אותת ופנה עם משאית הציטרואן העמוסה, יורד מהכביש לתוך החול ונסע באיטיות לכיוון מבנה הפח שניראה כמו לול או דיר.
שקענו חמישים מטרים מהכביש. הוא ניסה קצת קדימה. ואחר כך אחורה.  ואחר כך ירדנו מהמכונית והבטנ במשאית שהיתה שקועה עד שהשלדה שלה ישבה על החול והגלגלים. נסיתי לדחוף. המשאית התחפרה עוד. דומיניק ניסה אחורה, ניסה קדימה והמשאית רק המשיכה לשקוע. מעבר לקו הגבעות הגיעו שני רועים מאוריטנים שניסו לעזור. הם חפרו את הגלגלים ושוב ניסינו לדחוף. המש שקעה ומהמזרח עלה ירח גדול וצהוב, ניפלא בעוד לא חושך הכחול שמקדים את הלילה. הבטתי בירח.
"עזוב עכשיו." אמרתי לדומיניק. "מחר בבוקר נחפור, נרים את המשאית על ג'ק ונשים את לוחות הברזל מחת לגלגלים." שאפתי במהירות מילים שאף פעם לא ידעתי בצרפתית. פל לאת חפירה. קריק לג'ק. פלאק למה שנהגי השטח העבריים קוראים לו שפאלה – לוחות הברזל הארוכים והמחוררים שהם חובה לנסיעה בחול ובבוץ ומאפשרים למכונית שקועה ותקועה לזנק  וליצבור מהירות שתציף אותה מעל חול ובוץ. לא היה מה לעשות. "נישתה קפה?"
הם הביטו בי בפליאה. "קפה בערב?" שאל דומיניק שניראה היה שהשקיעה מטרידה אותו.
"או קי." אמרה איזבבלה. "נכין קפה ואחר כך מרק."
היא מלאה את מכינטת האספרו במים וקפה ושפטה אותה על הגזיה הקטנה. השמים היו מלאים ירח צהוב המון כוכבים, החולות היו לבנים ומנומרים בשיחי רותם ועצי שיטה עמדו במרחקים אחד מהשנים. היינו לא יותר מכמה עשרות קילומטרים מחוף האוקיאנוס האטלנטי. כמה עשרות קילומטרים מהאפיק הירוק הסבוך והלח של נהר הסנגל.
שתיתי כוס אספרסו  וחר כך צלחת מהמרק הדליל. פטריק שהתעורר והביט בי מנסה לחפור את הרכב כשהוא מעשן לגם מהמרק כשהוא מושך באפו. תהיתי אם הוא מפגר. מצד שני רק כשדומיניק בנה את האוהל ופטריק את שלו וכשלקחתי את התרמיל ושק השינה ומצאתי לעצמי פינה מאחורי סככת המתכת והבטתי בירח הצהוב בשמים חשבתי לעצמי שככה זה כשאתה מצטרף לאנשים שאתה לא מכיר. לדומיניק לא היה שום ניסיון בנסיעת שטח וחולות. מצד שני, גם משאית הציטרואן הכבדה עם ההנעה הקדמית הצמיגים הצרים, מרווח הגחון המגוחך והמטען הכבד שהיתה עמודה בו היתה חוסר התאמה מוחלט למה שעמד לפנינו. לא היה לי מושג מה עמד לפנינו.
שטויות אמרתי לעצמי בחושך. אפריקה. כמה אני אוהב לישון במדבר תחת השמים. ואני בדרך  לטימבוקטו.
הרועים המאוריטנים הגיעו בבוקר. שני צעירים תמירים ונעימים. דומיניק הרתיחה את האספרסו ואני הכנסתי את הקריק והגבהתי את הצד הימני, חופר מתחת לגלגלים ומפנה את החול. דומיניק עלה על הגג והוריד את הפלאק אל החול. הם היו גדולים וכבדים. היה אפשר להיסתפק בקלים וקצרים יותר אבל כמו הרבה דברים אחרים היה ניראה שלמי שאירגן את הציטרואן למסע חוצה סהרה היה מעט מושג מה צריך ומה לא צריך. שמישהו נתן לו רשימה. וברשימה בסך הכל היה קריק – ג'ק שיש בכל רכב. את חפירה ולוחות המתכת המחוררים. זה כמעט כל מה שצריך וקצת מושג מה עושים עם זה. הוצאתי את הג'ק מצד אחד והגלג הדקדמי התיישב על הלוח וקצהו היה על חציו של האחורי. חזרתי על אותו דבר בצד השני. פטריק עמד בצד ועישן. האוהל שלו עדיין לא היה ארוז. התרמיל שלי והחפצים של דומיניק ואיזבלה היו כבר ארוזים. הציטרואן היה חפור החוצה. מוכן לזינוק. הוא היה עם הפנים למדבר.
"מה אתה עושה?" שאל דומיניק כשכרעתי והתחלתי להוציא אוויר מהצמיג הראשון.
"מרחיב שטח פנים. 20 שניות." אמרתי כשהוא כרע ליד האחורי. הצמיגה התרחבו בתסיסה.
"תנהג אתה." אמר דומיניק.
טיפסתי לתא הנהג שילבתי הנעתי, שילבתי להילוך. לא היה לי מושג. לא נהגתי בחיים על אוטו כזה ואף פעם לא חשבתי את עצמי כמומחה לנהיגת שטח. אבל מצד שני, אני נרדם בכביש ומתעורר כשהאספאלט נעלם. שיחררתי את דוושת המצמד וזינקתי לתוך החולות מחליף במיהורת להילוך שני ושומר על מהירות שהחזיקה את הציטרואן בתנועה מעל החול הלא יציב עושה סיבוב רחב מסביב לעצי השיטה הנמוכים, לסככת הברזל, יושב מתוח מאחורי ההגה ומקווה שלא נשקע שוב. טיפסתי על סוללת הכביש ועצרתי.
"אתה בטח מצטער שבאת איתנו." אמרה איזבלה.
"בכלל לא." חייכתי. אמרתי לך שאני טרמפיסט למופת."
"אני מתחילה להאמין." אמרה איזבלה כשפטריק גמר לארוז באיטיות את התרמיל והאוהל, כיבה את הסיגריה, נשכב על הכיסא האחורי והתחיל לנחור נחירות רכות.
"אה-" משכה איזבלה בכתיפה בביטוי הצרפתי שאומר ככה זה בהברה אחת, הוציאה את חפיסתל הטבק וגילגלה סיגריה לדומיניק ולעצמה.
"נצטרך למלא אוויר בעיר הקרובה." אמר דומיניק מקשיב למנוע שהימהם בקולות חנוקים. השקיעה בחול לא הועילה.
הבטתי במפה. אלג, במקום בו הכביש יורד הכי דרומה שהוא יורד לאורך הדרך, מתקרב כדי 70 קילומטרים לנהר סנגאל לפני שוהא מטפס שוב צפונה ומזזרחה לתוך הסהרה, היתה היישוב הבא בדרך. היה משהו באוויר, בצמחיה שהראה קרבה למים. היא היתה יותר צפופה, יותר ירוקה. עצי שיזף צמחו בתוך החולות ומצפון לכביש היתה מצוק של אבן חול אדומה. זו לא היתה דרך משעממת. הצרפתית. הגה וו. מהלכים ויטס. גלגל רו. לזכור סוווניר. איזבלה גילגלה סיגריות, חילקה מילים ודומיניק, מצחו מקומט מדאגה לגלגל נהג את הציטרואן לאורך הכביש. השמש התקדמה למרכז השמים. מילאנו אוויר באלג. המדידה הצרפתית היא בקילוגרמים לעומת המדידה האנגלו-אמריקנית. ארבעים וחמישה קילוגרם אוויר לגלגל. הרגשתי קצת יותר טוב כשהגלגלים מולאו באוויר. קניתי לחם טרי ומים. מחוץ לאלג, בציבור קטן של עצי שיטה עצרנו וניכנסנו לצל, פורסים אבטיח אוכלים לחם עם שרידי גבינה צרפתית שהגיעה מליון. פטריק התיישב בצל, הדליק סיגריה, אכל  פרוסה ואז, בלי להגיד מילה, חזר אל הציטרואן שכב על הכיסא האחורי והלך לישון. היה קל לשכוח שיש עוד בנאדם בכיסא האחורי.
הציטרואן סירבה להידלק בפעם הראשונה כשדומיניק סובב את המפתח. היא הניעה רק בפעם השלישית. אלג עשרים קילומטרים מדרום מערב לנ. סאנגרפה עוד 120 קילומטרים בהמשך הכביש. מנואקשוט לנמה יש בערך 1200 קילומטרים. 1500 עד לבמאקו. 3-4 ימים נסיעה על כביש עם מכונית סבירה.
איזבלה הביטה בדומיניק שקילל והניע שוב. הציטרואן הניעה ואנחנו יצאו אל הכביש, ממשיכים בשיעורי הצרפתית. העולם הפרנקופוני שמשתערע מטוניס עד לחוף האטלאנטי ודרומה עד ניגריה במה שהיה האימפריה הצרפתית פרט למובלעת המאורכת של גמביה שהיא מעין נקניק אנגלי באמצע הפיתה הפרנקופונית של סנגאל. המרחב הנפשי של ההרפתקנים הצרפתים שיוצאים מצרפת, חוצים דרומה לתוך חצי האי איברי או עולים על מעבורות במרסי ונוחתים במרוקו בדרכם אל אפריקה. אל מה שהותירו מאחוריהם הצרפתים, הספרדים, האנגלים, הפורטוגלים, הגרמנים, הבלגים, האיטלקים, הערבים, כל מי שפלש לאפריקה ולקח ממנה חתיכות, אנשים, משאבים, משאירים בה איסלאם או נצרות פסי רכבת, כביש או שנייים, כלי נשק, שנאות, טבח, בני תערובת, מחלות ועוני. למזלה של מאוריטניה לא היה בה הרבה חוץ מחול בעיניהם של שליטיה עד העצמאות ב-1960. לא היתה סיבה להרוס את התרבות האיסלאמית-ערבית מבודדת שחצתה את נאות המדבר. והכביש הזה, דרך התיקווה שהובילה לעבר מאלי היתה חדשה לגמרי.
עצרנו לצלם בצד הדרך את מצוקי אבן החול האדומים שדיונות הגיעו אליהן. עדר חמורים נמלט בבהלה. יותר ויותר הצטברו לאורך הכביש משני צדדיו פגרים של בעלי חיים. חמורים, פרות, גמלים. כל מה שהסתובב בסואנה הנמוכה של עצי שיטה ורתמים, בין עצי השיזף, חוצה את הכביש באיטיות, נדרס על ידי המשאיות הכבדות שמחברות את אפריקה ומפיצות מחלות. הכרתי את המשאיות והנהגים מסודן קניה ואתיופיה. נוסעים לאורך הדרכים הטראנס אפריקניות, מפיצים את האיידס הזיבה ושאר המחלות שמועברות במגע שבין גבר לאישה לאורך הדרכים.
היה לנו מזל שעצרנו ליד ירדה קטנה. הציטרואן סירבה להניע. התדרדרו קצת והיא הניעה. מרד אמר דומיניק. הבטתי באורות לוח המכוונים. הם הלכו ודעכו. חיינו על כוחו הנחלש של המצבר. האלטרנטור שנטען מנסיבובי המנוע לא טען את המצבר. משהו קרה לו בשקיה בחולות של אתמול. לא נסענו הרבה. היו לנו עד יותר משבעים קילומטרים סנגראפה. היתה לי תיקווה שאיכשהו נצליח להגיע עד למקום שיש בו מוסך. אבל לא האמנתי שנצליח להגיע. תוך כדי נסיעה דעכו האורות ודומיניק כיווון אל ההגה לשולים.
לא היה הרבה מה לעשות. עצרנו בצד הדרך. עצרנו היא אפילו לא המילה הנכונה. המיניבוס פשוט עצר מעצמו, המנוע נחנק ונעלם כשנגמר החשמל במצבר והאלטרנטור לא הצליח להוציא חשמל מהמנוע. דומיניק ניסה להניע. שום כלום. נאדה. שקט מוחלט. עמדנו על הכביש הלא רחב מידי, בפאתיו של כפר בקתות קטן, הרי אבן חול מעבר לאופק, דיונות שעליהן צמחו עצי שיטה ותלתנים עתירי זוועת היחפים ביניהם.
"בואנוס דיאס!" אמר מאוריטאני לבוש הכחול שצעד לאורך הכביש והיה הראשון שהגיע אלינו.
"בואנוס דיאס!" אמרתי. לרגע חשבתי שהוא מכונאי שעוצר על מנת להציל אותנו באמצע הסהרה.
"ואתה לא שואל אותי מאיפה אני יודע ספרדית?"
"מאיפה אתה יודע ספרדית?"
"אני מהסהרה הספרדית!" הוא אמר בגאווה. סהרה הספרדית היתה כמעט 2000 קילומטרים מפה. עד לפני כמה שנים נלחמו הסהריג'ים של הפוליסאריו במרוקנים, מבקשים עצמאות. באוטובוס מטאנטן לאל-עיון פגשתי סאהריגי'י כזה שהמלחמה לא עניינה אותו. מלחמה שלא עניינה אף אחד והמרוקנים ניצחו בה אחרי שהקימו חומת חול והפציצו לחתיכות קטנות את ג'יפי הטויוטה של הסהארגי'ים.
אבל המרצדס המפואר הבא היה הפתעה עוד יותר גדולה. המלחמות באפריקה לא מעניינות אף אחד. שלא כמו המזרח התיכון.
" צרפתים?" שאל האיש שהיה לבוש בגלימה הכחולה של המאוריטנים.
"כן." אמר דומיניק.
"אנחנו אוהבים את צרפת! אמר הגבר, הוא ניראה בן כחמישים והיתה בו סמכות וכוח וחיוך. "צרפת היא ההשראה שלנו, אחותינו הגדולה. אם התרבות שלנו!"
"אתה צרפתי?"
"ישראלי."
"אני מצטער." הוא אמר, "אהבתנו נתונה לצרפת!"
הוא לא היה היחיד. הוא היה הקולני מכולם, אבל צרפת עדיין היתה כאן, ונדמה היה, שמאז שוויתרה על האימפריה האפריקנית שלה לפני למעלה מ-46 שנים, מעמדה רק מתחזק. נכון שהמרצדס הוא רכב מעודף על המאוריטנים אבל חוץ ממנו משפחת הפג'ו, הרנו והציטרואן שולטות בכבישי צפון ומערב אפריקה. מדברים חאסנייה, אבל צרפתית היא שפת התרבות. הבאגט הוא הלחם ממרוקו ועד לסנגל וארצות הסאהל.
"מה קרה?"
"אנחנו חושבים שזה האלטרנטור."
"תפרק את המצבר." הוא אמר לדומיניק. דומיניק פירק את המצבר. "ועכשיו בוא עם המפתח לאוטו שלי."
דומיניק פירק את המצבר מהמרצדס וחזר איתו אל הציטרואן. הוא הניח את המצבר הבריא. "דמרה!" ציווה עלי המאוריטנאני, מושיך את שולי הגלימה הכחולה. הגלימה הכחולה טורקיזית עם פרחי הזהב שיש לה פתח רחב לראש ופתחים רחבים לידיים ושמקנה ללובש אותה מראה מכובד רחב ומלא הדרה.
הנעתי. המנוע נענה בנהמה עליזה כשהחשמל הגיע אליו מהמצבר הטעון.
"תלחץ על הגז!" הלחצתי את המנוע, מגביר את סיבוביו בנהמה.
ואז ראיתי את הלא יאומן, את דומיניק שולף בבת אחת את המצבר של המאוריטני והמאוריטאני מחזיר למקום את המצבר שעייף והמותש שלנו. המנוע המשיך להסתובב. כשספרתי את זה לחבר מכונאי הוא אמר לי שהאלטרנטור היה בסדר, שמקור החשמל חייב להיות במצבר או באלטרנטור. אבל לא היה אלטרנטור. עובדה שהכל הלך ונחלש כל הזמן והמצבר לא ניטען. לא יודע. אין לי מושג. אבל עובדה שזה עבד.
"ויו לה פראנס!" הניף המאוריטאני את אצבעותיו בווי של ניצחון. "סעו אחרי!"
נסענו אחריו. היו לנו עוד 120 קילומטרים עד לעיון אל אטרוס שמממנה אמרו לנו שיש כביש טוב שנוסע  דרומה לניורו שבמאלי. אבל כרגע לא ניראה היה שנגיע לשם.
"רוט דה אספוואר." אמרה איזבלה וגלגלה עוד סיגריה. היא ישבה ביני לבין דומיניק.
"מה זה אספוואר?"
"תיקווה." היא אמרה "הופ" במיבטא צרפתי באנגלית. אין כמו צרפתים שיודעים כמה מילים באנגלית. רק אנגלים שמדברים צרפתית במבטא אנגלי כבד פחות ברורים מהם.
הבטתי ביום ההולך ומתכהה, באור האוזל, בהמון הקילומטרים שהיו לנו עד לעיון  אל אטרוס וחשבתי על השם של דרך התיקווה , מחפש באור הנעלם עליה קטנה, זאת אומרת ירידה קטנה, שהיא לא בתוך חול טובעני שממנה יהיה אפשר לדרדר את המשאית אל הכביש ולהניע אותה בדחיפה טבעית של גרוויטציה.
באור אחרון עצרנו. הירידה היתה לכיוון דרום, אל החולות. עצרנו כמעט על הכביש אבל לא רצינו לעצור ממש על הכביש שבלילה נוסעות עליו משאיות. אבל מסיבות של נסיון לא ירדנו אל החול. בבוקר, חשבתי לעצמי, נדחוף את המשאית אל הכביש ונחליק בירידה הקלה שלו.
היו המון עצים יבשים מסביב. נקיתי את החול מהפירות הקוצניים של זוועת היחפים. התילתן שפקעותיו השתרעו על החולות. אי אפשר היה ללכת יחף על החולות. וגם עם הסנדלים היו הפירות הקטנים והקוצניים נדבקים לסוליות הגומי, חודרים בין הרפידה לכף הרגל ומענים את ההליכה. לא היה לי מזרון והפירות נלכדו בשק השינה.
המשאית לא הניעה בבוקר ולא הצלחנו לדחוף אותה לכביש. ניסיתי להיתדרדר מעט בתיקווה שההילוך האחורי יניע. גלשנו לתוך החולות. מיניבוס עצר על הכביש והמאוריטנים ירדו לעזור. המשאית ניעה ואנחנו טיפסנו לתוכה. מתחילים את היום השלישי. לא היה לי ברורמאיך בלי אלטרנטור המכוניר שלא טוענת את המצבר ממשיכה לנסוע אבל לא היה איכפת לי מכיוון שמשאית נסעה. גוויות חמורים גמלים ופרות מפוזרים במאות לאורך הכביש. מאוריטניה, מדבר של חולות, מעין סוואנה מדברית בחלק הזה שלה, היא ארץ של בהמות מקנה. הההשוואה עם מונגוליה לא לגמרי מופרכת. במונגוליה יש שניים וחצי מליון אנשים עם 25 מליון בהמות מקנה על שני מליון קמ"ר. במאוריטניה יש שניים וחצי מליון אנשים על מליון ושלוש מאות אלף קמ"ר ורק על פי כמות החמורים והפרות המתות על הכביש, אפשר היה להאמין שמליוני חמורים בקר ובהמות קקות מסתובבות במדבר. שלדי מכוניות מנופצות לאורך הדרך הראו שהיו גם מכוניות שלא רק הרגו חיות אלא גם נהרגו בעצמן. לא היתה תנועה רבה על הכביש וכמעט לא היו יישובים של בני אדם אבל המון חיות. ואלו שלאורך הכביש ובשוליו מתות בשלבים שונים של התרקות. רק מתו הבוקר והן דם ומערבולת. מתו אתמול והזבובים כבר עליהן. לפני יומיים וכרסן מתנפחת והריח נישא עם הרוח. כבר כמה ימים והשמש והמדבר ינקו את הלחלוחית והחלו ליבש אותן עור על עצמות.
אבל הדרך היתה מליאה הפתעות, מטפסת אל המעבר של דג'וק. מצוקי החול האדומים שניראו אפורים במרחק בגלל הדוק האפרורי שהאור וגרגרירי החול המתפוררים מייצרים , דיונות החול לפניהם  והנאה  הירוקה, נחש מפותל של דקלים שהלך ונעלם בין הקירות הזקופים עם הכפר הקטן שנבלע בתוכו. כל כך יפה חשבתי לעצמי. לא היופי הדרמטי של ההרים הגבוהים. של המצוקים של אמלפי וסרנטו. אלא יופי חבוי. מעורר תשוקה. מלא סודות ושותק. בלי קולות של ציפורים. בלי רוח וים. הרכות האינסופית של החול הלא יציב. המצוקים השותקים. מסביב, אחר מחסום ידיותי של המשטרה המאוריטנית השת4רעה רמה מבורזלת של אבן חול שאפשר היה לראות את הקניונים מתחתרים לתוכה בקירות זקופים. המשכנו על הרמה למקום בו היא הפכה לעמק של חול ודומיניק עצר את המשאית, בירידה קטנה. לא מדומם את המנוע. שני מאוריטאנים שחורים מאוד עם עיניים מחייכות בירכו אותנו בסאלם עליכום. אחד נשא על כתיפו שתי אתי חפירה עם ידיות עץ ארוכות ולבנות וןהשני החזיק ילקוט כחול. לשניהם היתה כרוכה כפייה שחורה על הראש ועל הפנים במה שמקובל לראות כלבוש הראש של הטוארג. השבטים שמדרום וממזרח למאוריטניה. התרבויות המדבריות המתערבבות. הרוח והחול מאחרידים את הלבוש. הם חייכו בשיניים סוסיות לבנות צהובות שושרישהן חשופים. לובן העיניים היה מוכתם באדום. אבק חוסר שינה, עישון מרובה? אבל קמטי הצחוק בעור השחור והניפלא שסביב העיניים והחיוכים הנינוחים היו מה שמצאתי כמעט בכל מקום במאוריטניה. איטיות מהורהרת שנעה בקלות על פני הדרכים המדבריות.
המשכנו להתגלגל באייות.
"צריך לתדלק." אמר דומיניק.
"כמה יש לך במיכל?"
"70 ליטר." אמר דומיניק "זה מיכל קטן והיא אוכלת  בערך 6 קילומטרים לליטר."
"דיזל?"
"בנזין."
עד לאותו רגע לא חשבתי על עניין הדלק. בקיפא לא היה בנזין.
"יש לי מיכל של 20 ליטר על הגג." אמר דומיניק. תידלקנו את המזאית. בין קיפא לעיון אל אטרוס ששם קיווינו שיהיה מי שמסוגל לתקן אלטרנטורים היו לנו 230 קילומטרים וחצי מיכל דלק. מה ימות קודם – המצבר הלא ניטען? יגמר לנו הדלק? תקלה חדשה שלא חשבנו עליה?" שלוש שעות במקרה הטוב עד לעיון אל אטרוס עליה אמר המדריך הצרפתי שיש בה עניין.
בהכל היה עניין. לא פשוט הענייין של לתפוס טרמפ לטימבוקטו שניראתה באותו חלק של רוט דה-אספוואר רחוקה מעבר למדבריות וכבישים לא עבירים. גם אם רציתי להמשיך, לא הייתה תנועה על הכביש ולא ידעתי כלום על הדרכים שממשיכות ממאלי לבמאקו בירת מאלי. אם כי המפה הראתה שמעיון אל אטרוס מתפצלת דרך דרומה לניורו שמאלי וממנה יש דרך לבמאקו.
"נסעתי משם שנה שעברה." אמרה איזבלה. עם אוטו קטן. זה לא היה תענוג." היא גלגלה דראם והעבירה לדומיניק שישב מתוח על ההגה מחפש חמורים או פרות שינסו להתנגדש בחוסר תשומת לב עם הציטרואן שהאלטרנטור שלה מושבת ושמיכל הדלק שלה מתרוקן במהירות. פטריק המשיך לישון שינה עמוקה על הספסל האחורי.
עיון אל אטרוס היתה כמו שהבטיח הספר, מקום שטוב להיגע אליו. גבעת אבן חול זקופה שעליה כמה מבני פח וקרשים צבועים בצבעים בולטים ומפתיעים, עמק שחצץ בין שתי גבעות חול והכביש ירד לתוכו והמשיך לתוך מה שהיה גם הכביש הראשי וגם הרחוב הראשי של עיון אל אטרוס. לא מצאנו בנזין בשתי תחנות הדלק הראשונות. בחלק הזה של אפריקה נוסעים על דיזל. גם בשילישת לא יה. ברגביעיתף, שעמדה במרכז מגרש חולי שהי ספק באמצע היישוב ספק בסופו, היתה תחנת דלק שסיפקה דלק. מילאנו דלק. אני קניתי לחם ומים ואמרתי שאני הולך לצלם, עולה לתוך גבעות ורמות החול שמעל לכביש. ילדים צוחקים אלי מפתחי בתים, מאוהלים, בגים מונחים על מריצות בשוק, גושי בשר גמל ענקיים בצבע חום חלודה תלוים על אונקלים וזבובים מרקדים סביבם בריקוד זבובי והמאורים הלכו לבושים בגלימות הכוחולות של האנשים הכחולים, ראשיהם עטוייים בכפיות השחורות שהקיפו גם את הצואר והסנתר אלא שעיניהם ופיותיהם הפעורים חייכו בידידות כשהלכתי דרך השוק שהיה אפריקני אבל היתה בו רכות ושימחה  בין ארגזי הירקות הדלים, בקבוקי השתייה, גושי הבשר, הצמיחגים, סלי הגומי וכלי העבודה המאולתרים.
מצאתי את דומיניק והמשאית ליד החשמלאי היחיד בעיון אל אטרוס. הוא היה בחור בין עשרים או אולי עשרים וקצת והמוסך שלו היה חדר מוכתם בשמן. הוא ניסה לפרק אלטרנטור.. אלא שמכוניות צרפתיות, בנויות קודם כל לנוחות. לנוחות הנהג והנוסע. ויש להן רק בעיה אחת. מנועים שנוטים להתקלקל וצורת אירגון מוזרה שבה להגיע לחלקים שונים שיש להם נטיה להתקלקל מצריך להרים את כל המנוע. על מנת לשחרר את הפין שמחזיק את האלטרנטור היה צריך להרים את הבלוק של המנוע. החשמלאי הצעיר ניסה ככה וניסה אחרת. מנסה עם פטיש ומברג  וסכין עד שהגיע מכונאי מבוגר, הציץ פנימה ושאל אם יש לנו קריק. יש נלנו קריק. הוא שיחרר שני ברגים שהחזיקו את תושבת המנוע, הכניס את הקריקר, הרים את הבלוק והאלטרנטור החליק החוצה. לא יותר משעה. הפחמים נשחקו והתכלו. חצינוט אל שורת חנויות חלקי החילוף שהיו את הסיבה האמיתי לעיון אל אטרוס וקנינו פחמים.
המסיונרים ברנו קנגו ומיניבוס הסובארו שיצאו מצרפת יחד עם דומיניק ואיזבלה עברו על הדרך הראשית, עוצרים ליד מכוניות הפז'ו 505 סטיישן שעל הגגונים שלהם היו ערימות שקים ועיזים שהיו בדרכן לנואקשוט. הם היו בדרך למיסיון בסגו והם היו רעבים.
הכושית הגדולה מבורקינה פאסו בישלה לנו בחדר שליד. הם אמרו שהדרך הטובה לבמאקו היא דרך נמה, עוד 275 קילומטרים מערבה. הזוג הצרפתי הצעיר שנסע במרצדס סטיישן ישנה אמר שהם פונים מעיון לכיוון ניורו. לי לא היה איכפת, לא היה לי מושג חוץ מההרגשה הברורה שיכול להיות מאוד שלא נצליח להגיע לבמאקו. שהמשאית תמות בדרך מכיוון שבשלושת הימים האחרונים היא הלכה והתפרקה ומיכל הדלק הקטן שלה לא השאיר הרבה מרווח לטעויות. קיוויתי שדומיניק יחליט לנסוע דרך נמה. שם לפחות ייסעו המיסיונירים. שגם אם לא יצליחו לעזור, לפחות יוכלו לקחת פתק שאומר שאנחנו שם. הם יצאו לפנינו לנסוע לנמה. היה אחר צהריים מאוחר כשיצאנו לדרך . בודקים וחוזרים ובודקים את האלטרנטור.
האךלטרנטור היה בסדר. בשקיעה עצרנו ליד עץ שיטה נפלא וגדול מדרום לדרך. האדמה היתה קשה ויציבה ועצי שיטה נמשכו מכל הכיוונים. ירח מלא עלה ממזרח, מציף את הכל באור לבן.
ניקיתי את הואדיון הקטן שבו הייתי מכפתורי זוועת היחפים של התילתן הקוצני. בבוקר הקודם לקח לי חצי שעה לנקות את שק השינה מהדבלולים הקוצניים וידעתי שגם מחר אצטרך. אבל קיוויתי גם שזו תהיה הבעיה היחידה.
נמה היתה התחנה הבאה. היו לנו מעט מים, פחות מידי דלק וכמה כיכרות יבשות של לחם. איזבלה הכינה אספרסו של בוקר והוציאה את חבילת חטיפי הבריאות של הגרנולה. פתאום חשבתי על זה שחוץ מהארוחה שבישלה לנו האישה מבורקינה פאסו בקיפה לא אכלתי הרבה בארבעת הימים שעברו. החום, המירוץ נגד התקלות מול המרחק אל עבר הלא ידוע כשכל יום יוצר קושי חדש הקפיאו את הרעב. רעב הוא מחלה של שבעים שיש להם זמן. לנו לא היה לא זה ולא זה.עדרי חמורים לאורך הכביש. להקות גמלים. פרות מתות. עיזים. עוד ועוד לאורך הכביש. מאדתיים וחמישים קילומטרים לנמה, למקום שבו מזהיר הגי רוטאר הצרפתי ששומרי הגבול הם תאבי בצע וששם חייבים לגמור את כל מה שקשור ביציאה ממאוריטניה לכיוון מאלי.
נמה היתה סופו של הכביש וחול. הכיכר המרכזית היתה המון חול ששקענו בתוכו בין הרבה מכוניות ומישהו דחף אותנו החוצה. המישהו הזה היה כושי מקוט ד-אוויוואר – חוף השנהב, שעלה עם משפחתו לנמה כדי להיתפרנס. הוא הבטיח לנו שיש לו דלק.
"יש לנו בעיה עם השמן גיר." אמר דומיניק.
"איך אתה יודע?"
"אני יודע." הוא אמר "אמרו לי כבר בטולוז. הוא אומר שיש לו שמן גיר. ניסע אליו. הוא גם מכיר את הדרך מפה לנארה ( Nara )."
נארה היא הצד המאלי של הגבול. מרחק של מאה ושלושים קילומטרים דרומה לתוך החלק שלא ידענו אם יש בו דרך ואיך היא ניראית. הדבר היחיד שידענו שאיזבלה נסעה בשנה שעברה דרך הדרך שיוצאת מעיון אל אטרוס והיא הייתה זוועתית ושהמסיונרים נוסעים מנמה לנארה ומשם לבמאקו ולסגו. היתה לנו אמונה.
דומיניק נסע עם ג'ורג' מבורקינה פאסו למצוא דלק. ושמן גיר. הפקק של שמן הגיר לא נפתח. הוא היה בכדור הגדול של מה שנקרא בעברית הדריי-שאפט. המקום בו מעביר הציר את התנועה האנכית של גלי המנוע לתנועה סיבובית אל הגלגלים. הפקק נכנע רק בדפיקות פטיש. החליף אותו בורג ארוך. עולם השלישי הוא החלק המרשים של העולם הזה שבו יש פיתרון מאולתר לרוב הדברים.
"אתה חושב שאנחנו צריכים מדריך לנארה?" שאל דומיניק.
"אין לי מושג." אמרתי. "אבל כמה דרכים כבר יכולות להוביל מפה דרומה?"
חזרנו אל בית המכס. החתמנו דרכונים ולא שילמנו שוחד. יש ימים כאלו שבהם אפריקה, למרות שהיא המושחתת שביבשות, מפתיעה אותך. היה אינטרנט איטי מאוד בעיירה ושוק בחולות וכיכר של חול ובתים והבית שבו היינו, מעבר לחצרות של בתי חומר ואבן חול לבנה צהובה שנחצבה על ידי הבנאים, היה חדר וחצר ואנחנו ישבנו על הריצפה, על מזרונים עם כריות ואכלנו ממה שהנשים הכינו לנו.
"הוא רוצה 100 יורו כדי לקחת אותנו לגבול המאלי. אתה חושב שנצליח להגיע לבד?"
"ננסה." אמרתי.
מלאנו את המיכל והעמסנו עוד 20 ליטר בנזין במחיר מופקע על הגג. מלאתי את מיכלי המים. יש דלק, יש מים, יש כמה כיכרות לחם. אפשר לצאת לחלק האחרון של הסאהל שהוא שפתו הדרומית של הסהרה עד לנהר הניז'ר שזורם מגינאה, מפתל סיבוב ענק ונשפך בדלתא אדירה בין המפרצים של בנין ובוני בניגריה אלפי קילומטרים דרומה.  או אלף מאתיים קילומטרים בקו ישר דרומה מעיון אל אטרוס. אבל שום דבר לא הולך באפריקה ישר, בקלות או מהר.
את דרך העפר מצאנו בקלות. חייל מורי הציץ בדרכונים ואנחנו נסענו בעליזות על דרך עפר קשה וטובה דרומה לכיוון אדל בגרו שעל הגבול. לכיוון נרה שנמצאת בצד השני. המיסיונרים שכרו 'קאט-קאט' לנסוע לאגראג'יט, אחת מערי דרך המלח העתיקות של מאוריטניה. זה קצת הרגיע אותי, לדעת שאנחנו לפניהם. שאם יקרה לנו משהו (בתיקווה שלהם לא יקרה כלום) הם יאספו אותנו בדרך. או לפחות יוכלו להגיד שראו אותנו תקועים מתחת לעץ שיטה.
"רוצה לנהוג?" שאל דומיניק. "החלפתי אותו מעט על הכביש. לא איכפת לי לנהוג בשטח. הדרך היתה טובה ואפשר היה לנהוג במהירות נעימה על האדמה המהודקת, יובלי החול מימיננו ומשמאלנו בנוף הירחי.
החושך ירד כשהיינו כמה עשרות קילומטרים דרומה. הנוף היה נפלא. אדום מאוד עם שיחי שושנת יריחו (פתילת המדבר הגדולה) שהתנשאו לגובה של שלושה וארבעה מטרים ועצי שיטה שהיו ירוקים מאוד על פני האדום. הירח איחר ב-48 דקות מהזריחה של אתמול כשזרח ביחד עם צניחת החמה, אבל כשעלה, הוא הציף את הכל באור צהוב ורך. והנפלא מהכל היה שחנינו על שפתו של ערוץ חולי שבו לא היו תילתנים ושום פרי של זוועת היחפים. שכן עכשיו, בלילה הרביעי של הנסיעה, לא היה לי כוח יותר לעיגולים הקוצניים שחודרים לכל מקום ומציקים ולא לבוקר הארוך של לחלץ אותם מבד שק השינה כשהם נצמדים לקצות האצבעות והופכים אותן למסננת מדממת.
אספנו עצים. המון עצים שחלקם הגדול היו הגזעים הצהובים הריקים והקלים של פתילת המדבר וחלקם היו ענפי שיטה שכורסמה על ידי חרקים מדבריים והיו קלים ושבירים. האש בערה בעליזות. היה נדמה שהתגברנו על הרוב. שמחר נהיה במאלי. ואז יהיה המדבר מאחורינו.
"אימצנו שני בתי ספר." אמר דומיניק "בבורקינה פאסו ובמאלי.  יש לנו עמותה בטולוז שחברים בה כמה עשרות אנשים וכל שנה אנחנו עושים יריד, מוכרים את הדברים, לוקחים את הכסף, קונים אוטו, ממלאים אותו בכל הככסף שהרווחנו ואנחנו חושבים שצריך ושולחים אותו לאפריקה."
איזבלה רשמה לאור הפנס את ההוצאות האחרונות של היום.
"איזבלה היא המנהלת." חייך דומיניק. "אנחנו מגישים דו"ח על כל ההוצאות. אני מקווה שהכסף יספיק. זה לא היה זול לתקן את האלטרנטור."
זה לא היה יקר. התיקון לא עלה יותר מעשרה או שנים עשר יורו. קשה להאמין שתיקון כזה היה עולה פחות באירופה.
דומיניק ואיזבלה היו מדריכים חברתיים. מאלו שמנסים לחבר נוער מנותק. חיבבתי אותם משום שהיה ברור שדומיניק הוא מאלו שעושים ועכשיו הוא יצא עם מכונית שאין לו מושג עליה ליבשת גדולה, מרתקת ומפחידה לחצות מדבר ושממה שבחיים לא היה בהם והם גדולים כמעט על כל אחד וכל רגע מהנהיגה בכבישים ובחולות היה מאבק בין פחדים וכוח רצון. זאת המורשת האירופאית. בין הניצול הבוטא והציני של אפריקה לבין אלו שמנסים להציל את אפריקה על ידי פעולה בגובה השורשים. אין מקום מסכן כמו אפריקה. אולי כי זה המקום החלש מבין היבשות. היבשת העשירה, הניפלאה, דלת האוכלוסין ששבה כניראה נולד האדם ומימנה היגר חוזר אליה על מנת לרמוס לנצל לקחת. הסינים משתלטים עכשיו על אפריקה. אשה שאני מכיר משמשת כשגרירה של איש עסקים אלג'ראי שפועל במדינות אפריקה על מנת לרכוש מאגרי נפט גז ומחצבים עבור סין תמורת פיתו של כבישים ותשתיות. האימפריות נלחמות, או יותר נכון משתלטות על מאגרי משאבים ואנרגיה. ארצות הברית במפרץ הפרסי , במפרץ מקסיקו ובמזרח התיכון. לרוסיה יש את שלה וסין בזינוק גדול, שולחת אינספור ידיים לתוך אפריקה שבה למעצמות הקולוניאליות הוותיקות יש בעיה מוסרית לפעול באופן רישמי. אם כי באופן לא רישמי, זהו שדה פתוח שבו כולם שולחים את היד, מפוררים, בוזזים מסכסכים ולוקחים. אנגולה, אחת מהמדינות העשירות שלא ידעו רגע מנוחה ושלום מאז נגמר הכיבוש הפורטגאלי. קונגו שעדיין נאנחת תחת מלחמות אזרחים גם לאחר שהבלגים יצאו ממנה לפני 50 שנה. אתיופיה, המדינה היחידה שלא היתה כבושה מעולם הסתבכה במלחמת אזרחים רצחנית מול האריתרנים, קבוצה שצצה תחת הכיבוש והמושבה האיטלקית בת כמה עשרות השנים, הופכת את אתיופיה לארץ בלי ים ולמקום שנאבק במלחמה אינסופית בעשרות השנים האחרונות. סודן שקרועה בין צפון ודרום בגלל מלחמה בין ערבים מוסלמים לבנים לשחורים אנמיסטים שיושבים על משאביה האדירים של הארץ. אלג'יריה שקרועה בשלהיה של מלחמת אזרחים בין רעיון בן אלף של איסלאם פונדמנטאליסטי לרעיון בן מאה של המדינה החילונית ובשוליים מרוקו המלוכנית שנוצלה בצורה צינית על ידי הצרפתים ונשלטה על ידי מי שהצרפתים העניקו לו את השליטה במשאביה  הברבר גלאווי, מאוריטניה שלמזלה לא עניינה אף אחד ולכן היא ניראית כמקום הטוב מכולם ומאלי שהייתי בדרך אליה ועדיין לא ראיתי אבל ידעתי שגם היא נחשבת לאחת המדינות העניות של אפריקה, הקצה המערבי של הסאהל, קערת הרעב של אפריקה שמדרום לסהרה.
לקחתי את כלי המים והקפתי את הציטרואן, מוזג על עצמי מים חמימים שמילאנו בנמה. מסבן את עצמי.
הרגשתי ניפלא. איזבלה ודומיניק הביטו בי. זה היה ניראה להם מיותר. אבל לי הספיקו ארבגעת הימים הראשונים של האבק הקוצים והליכלוך של רביצה מתחת לרכב, של חפירה, דחיפה וחיפוש תקלות. אחרי המקלחת המאולתרת הייתי מוכן לעוד ארבעה ימים וידעתי שאין שום דרך לקבוע או לחזות באיזה שלב אנחנו במסע האינסופי שבין נואקשוט לבמאקו.
דומיניק ואיזבלה בנו אוהל אחד. פטריק בנה אוהל שני ואני התרחקתי מהם כמה עשרות מטרים ופרשתי את שק השינה בתוך הואדיון החולי, מתחת לפתילת מדבר ענפה. תחתונים חדשים. טריקו עם ריח נקי והרגשה נפלאה  של ניקיון. החול האדום היה רך וגרגירי והלילה שקט. הציטרואן עמד גבוה ושקט מעבר לואדיון ותפוח סדום התנשא מעלי ורישרש בלחש ברוח קלה מאוד.
קיוויתי שהדרך עד נרה לא שונה ממה שהיה לפני. בחשוך הגיעו כמה משאיות ממאלי עמוסות בהמון אדם על הארגזים.
שתינו אספרסו של בוקר וקיווינו שביום החמישי של המסע האינסופי הזה נחצה את הגבול למאלי.
הדרך השתנתה והתרככה לכיוון דרום. הנוף נפתח וגבעות אבן החול או הגרניט הבלוי האדום והקשה נפתח לגבעות חוליות עם עצי שיטה פזורים עליהם ושיחי רותם.
"סע מהר יותר." אמרתי לדומיניק כשהמשאית גימגמה בחולות. אין ברירה בחולות. צריך להוציא אוויר ולנהוג במהירות לתוך החומר הרך והלא יציב. הציר המרכזי היה מלא בסימני צמיגים עמוקים שהותירו המשאיות והקאטקטים. לצד הדרך היו עוד דרכים שהיו פחו עמקוות. דומיניק התלבט בין שתי דרכים, נשאר בציר המרכזי, המשאית נוסעת במהירות נמוכה מידי ואז התחיל המנוע לגמגם, דומיניק הוריד מהלך, והמשאית עצרה בתוך החולות, הגלגלים הקדמיים מושכים אותה פנימה בין הגרגריים.
"מרד! מרד! מרד!" צעק דומיניק, חובט בהגה, פותח את הדלת ויוצא החוצה, בועט בגלגלים בחמת זעם.
הבטתי באיזבלה. אישה קטנה עשויה מפלדה שמשכה בכתפיה, קרצה קריצה קטנה וירדה מהציטרואן. טיפסתי אל הגג, מתיר את לוחות המתכת הכבדים ומטיל אותם לחול ואז ירדתי והתחלתי לחפור עם את החפירה את החול לפני ואחרי הגלגלים, מנסה לשחרר את תחתית מיכל השמן שישב על החולות כדי לתת לציטרואן עילוי. דומיניק לקח את את החפירה והתנפל בכעס על החול.
"תנהג אתה." הוא אמר כשהלוחות היו במקום. פטריק עמד בחוץ ועישן, נישען על הציטרואן. הציטרואן גמגמה פעם אחת. חזרנו וחפרנו, מוציאים אוויר מהגלגלים, מרימים עם המגבהה ומניחים את הלוחות כמו שצריך. הפעם היא יצאה החוצה ואני חניתי על חלקת חול קשה יותר. העלינו את הלוחות אל הגג. הגג לא מצא חן בעיני. הוא לא היה מאורגן נכון. מצד שני הגבול המאלי לא היה רחוק.
"תנהג אתה." אמר דומיניק. "אלו חולות."
היה לי מצב רוח טוב. טוב מידי. הנעתי את הציטרואן הכבד שילבתי לשני והגברתי מהירות. הציטרואן נהם מעל החולות, גלגליו מתפשטים, חולוף על פני החולות הרכים, טיפסתי לצד הערוץ ונסעתי על דרך שניראתה לי מוצקה יותר, מחליף להילוך שלישי. ככה, בקצב הזה, יש לנו פחות משעתיים לגבול המאלי מקסימום 3 שעות לנארה. המפות לא מגלות כלום. קפצנו פעם אחת על ואדיון קטן בקרקע. נסעתי מהר. המהירות הבטיחה שלא נשקע. אבל היא מנעה ממני להתייחס ברכות לשיבושי הדרך והגגון נאנק חורק סימני עייפות, התרופפות. כמו הרבה מיכלולים בציטרואן, גם הוא לא נועד לחצות את הסהרה. אפריקה היא המקום הקשה ביותר לכלי רכב. במרחק ענק מכל מקום אחר שאני מכיר.
"קראווס!" צעקה איזבלה.
"תעצור!" שאג דומיניק ואני לחצתי בכל הכוח על הבלמים. נחבטנו בערוצון הקטן, דילגנו מעליו ואז עצרנו . העצירה לוותה בחריקה מהכיוון הלא נכון. הגגון המשיך עם וקטור הכוח קדימה, נוסע על מסילות הברזל, מעקם את הברגים, נגרר קדימה ומתייצב בזווית מול החלון. זה היה מצחיק.
צחקתי.
דומיניק הביט בי צוחק  ופלט "מרד!" נידהם. "מרד!" הוא אמר בזעם. "מרד! מרד1 מרד!" הוא פתח את הדלת, ירד אל החול שהחל לבעור בחום הצהריים בעט בחול, זרק את הכובע והתרחק לכיוון עצי השיטה.
הפסקתי לצחוק. לא שזה לא הצחיק אותי. זה נורא הצחיק אותי להיות עשרות קילומטרים מכל נקודת יישוב וחילוץ באמצע הסהרה על חרא של דרך חולית עם מכונית כבדה מידי שהגגון שלה ניתק ממקומו ועף קדימה ועכשיו נצטרך לסדר אותו בשיא החום ומי יודע מה יקרה לנו שוב ומה יש בהמשך הדרך ואיפה נישן היום. נימאס לנו לישון כל פעם באמצע שום מקום, הנקודה שאליה אנחנו רוצים להגיע מתרחקת מאיתנו כמו בפרדוקס של זנון על אכילס והצב שבו אכילס אף פעם לא ישיג את הצב כי בין שתי נקודות יש תמיד עוד נקודה שלשיית שאליה צריך להגיע קודם.
אי אפשר היה לפתוח את הדלת של הנהג מכיוון שמסילת המתכת התעקמה ומנעה מהדלת להיפתח. יצאתי דרך החלון. דומיניק עמד בחוץ, מביט ביאוש במשאית, מעשן והכובע רבץ נזוף בשמש. לא היה עם מי לדבר. היה ברור שהוא משוכנע שמה שקרה הוא באשמתי. הכל בגלל הנהיגה חסרת האחריות שלי ובגלל זה נמות באמצע הסהרה ולא נגיע לשום מקום ומה הוא יגיד לאלו ששלחו אותו ולאלו שמחכים לו?
טיפסתי על הגג, צועד לעבר הגגון, מתחיל להתיר את הרצועות האדומות שקשרו את הברזנט, משליך מהגג את כל מה שלא היה צריך להיות על הגג. להוריד הכל, חשבתי לעצמי בחום הנורא של הצהריים, להעיף למטה, להוציא הכל מתוך המיניבוס משאית הזו ולסדר מחדש. כמה שפחות על הגג, לארגן  את המשאית הזו אחת ולתמיד, את מה שלא נעשה בצרפת לפני שלושה שבועות ולא בשום יום שרציתי לעשות את זה מאז שיצאנו מנואקשוט. הייתי צריך לעשות את זה ברגע שהבנתי עם מי אני נוסע. כי אם לא נעשה את זה עכשיו – לא ניסע לשום מקום ויש סיכוי טוב שנתייבש פה בסהרה. נשארו לנו חצי מהמים אחרי הלילה. מעט מידי אוכל. מצב הדלק לא משהו ולך תדע איזה נזק קרה לנו עכשיו. הייתי בטוח שהגגון לא היה הדבר היחיד שנקרע בריחוף ובנחיתת הריסוק מעל הואדיון.
זרקתי את הגלגל הנוסף. ואת לוחות הברזל המנוקבים. נשאר רק אחד. אחד עף בנסיה המהירה דרך החולות אחרי השקיעה הקודמת. הדחקתי את המחשבה על זה שנישאר לנו רק אחד. דומיניק הביט בי בזעם. איזבלה ניגשה לעזור. פטריק ישב בתוך המכונית. "פטריק!" שאגתי. "בוא לעזור!" הוא יצא לקח ארגז קרטון שהורדתי וחזר לתוך המכונית.
"פטריק!" הוא יצא שוב ובא ולקח עוד ארגז. השמש היתה רצחנית. הרגשתי את החום מייבש אותי. דומיניק נרגע קצת. "פטריק!" שאגתי שוב. הוא יצא מהמכונית. "בוא לכאן!" אמרתי בזעם. "תקשיב עכשיו ותקשיב טוב. אם לא נעבוד עכשיו כולנו ביחד וכמו שצריך, אנחנו נישאר פה. אנחנו באמצע הסהרה ואנחנו יכולים למות. תאמין לי, הייתלי כבר במצבים כאלו שצריך לצאת מהם. צריך לעבוד. אל תשאל אותי מה צריך לעשות, תחשוב לבד ותעזור!" פטריק חייך חיוך מחוק. הוא היה לבן מאוד מתחת לשמש הקופחת ועיניו האדומות, עיניים של יונק לילה, הביטו בהפתעה במדבר ממנו התעלם בשבועות בהם ישן בתוך המכונית, מתעורר לעשן, יורד ממנה כדי להקים את האוהל, לפרוש מזרון ושק שינה וללכת לישון, להתעורר לעשן את הסיגריה של הבוקר, לקפל את שק השינה והאוהל באיטיות ולהתשרע על הספסל האחורי כדי להמשיך לישון.
ברגע מסויים התנודנד הגגון ואני כמעט עפתי כשרוב המשקל היה קדימה , הצלחתי איכשהו להישאר על הרגלים ועל הגג, גומר לפרוק את הגגון, מורה לפטריק לדחוף אותו אחורה, למקום בו היה לפני שהחליק קדימה, מעקם מתכת וקורע פח. המסילות היו קרועות. תושבות הגגון היו מעוקמות. בכל מיקרה אי אפשר יהיה להעמיס אותו במטען שהיה עליו קודם. קפצתי למטה, מתחיל להוציא את תכולת החלק האאחורי של המיניבוס משאית הסגורה.
"מה אתה עושה?" שאל דומיניק בריחוק של מי שלא מאמין שאנהי עושה משהו מועיל.
"מסדר מחדש." אמרתי "אני לא יודע מי סידר את הדברים לפנ ישיצאתם, אבל צריך כמה שפחות משקל על הגג וכמה שיותר בפנים. דומיניק לא ענה והתחיל להוציא את הארגזים בשתיקה. איזבלה, יעילה כדרכה, עבדה ללא לאות. פטריק, בתנועות איטיות, הוציא ארגז והביט בנו. עוד ארגז , מביט בערימה שמצטברת.
כשגמרתי לסדר את פנים המשאית, מעמיס פנימה את הגלגלים והג'ריקנים הכבדים וכל מה שיש בו משקל שמעיק על גג וגגון,  ביקשתי מדומיניק את הפטיש, מתנפל על תושבות הגגודן המעוקם, על המסילות הקרועות, מנסה ליישר במכות. ההצלחה היתה מחלקית. אבל אחרי שלוש שעות של עבודה היה הגגון פחות או יותר במקום. לא כמו שהיהי, אבל אולי לא פחות. התחלנו להעמיס את הדברים הקלים יותר. לא היה איכפת לי מנפח. רק ממשקל.
דומיניק הראה לי איך מותחים את הרצועות האדומות. מנגנון המתיחה היה גאונות צרפתית מהסוג הרגיל. מתוחכם ויעיל מאוד. קל להעריץ את הצרפתים. תרבות גדולה וחכמה שלא עומדת במירוץ עם האנגלית אבל לא מוות

title Filter 

מספר מאמרים 
# כותרת מאמר צפיות
1 כוש- הולדתה של דרום סודן 2217
2 מורמי 2258