מונטנגרו בפריס

שישי עם חברים - משה גלעד

montenero

מבט חטוף בפניה הספיק לי כדי להבין שאם אני לא מוצא עכשיו מכונית עם גג נפתח היא הולכת עם היוגוסלבי הראשון שהיא פוגשת ושבשארית חיי העלובים תלווה אותי תחושת כישלון צורבת, מצפה להרעלת המזון שבוא תבוא.

 

ב-1981 יצא לבתי הקולנוע הסרט "מונטנגרו" של הבמאי היוגוסלבי דושאן מקבייב. הזמרת מריאן פיית'פול שרה בשיר הנושא של הסרט היפה הזה על עקרת הבית המשועממת, שבגיל 37 הבינה שהכיף נגמר והיא לא תיסע עוד בפריס במכונית פתוחה, עם הרוח החמימה מבדרת את שיערה. השחקנית סוזאן אנספאש גילמה את גיבורת הסרט השוודית מרילין ג'ורדאן שיוצאת מדעתה. רק הידידות המוזרה עם קבוצה של צוענים יוגוסלבים מצילה אותה משיגעון. זה נגמר רע. בסצינה האחרונה, בחיוך רחב , מחלקת ג'ורדאן לבני משפחתה פירות מורעלים.
היינו בני עשרים וחמש ואהבנו את הסרט. באותה שנה התחתנו. זמן קצר לאחר מכן הבטחתי לבת זוגי שבגיל 37, תריסר שנים קדימה, יהיה מה שיהיה, ניסע ברחובות פריס במכונית פתוחה. בעצם הבטחתי שלנו זה לא יקרה. אנחנו כבר נדע איכשהו להתמודד עם השיעמום העצום שמאיים עלינו.
צריך להיזהר עם הבטחות כאלה. הזמן טס. ב-1993 הגיעה השעה לפרוע את השטר.
בירור קצר העלה שהשנים אמנם חלפו אבל אנחנו עדיין לא שוודים. אשתי אינה עקרת בית. לפעמים היא משועממת. אין לי מושג אם היא מכירה צוענים יוגוסלבים, אבל ההבטחה ההיא ריחפה מעל ראשינו בלי שום קשר למצב חשבון הבנק, האקלים וכל שאר הבעיות. אף אחד כבר לא זכר את הסרט. מעטים נזכרו במאמץ בשיר של פיית'פול, אבל זה לא שינה כלום. ידענו, בלי לומר מילה, שאם אנחנו לא עושים את זה יקרה לנו משהו רע. איזה צל של כישלון יידבק אלינו ולא מהסוג הנעים.
בסיומה של נסיעה ליעד אחר השקענו הון עתק כדי להגיע בסוף נובמבר ליומיים לפריס. מצאנו מלון שני כוכבים ברובע הלטיני. התיישבתי על המיטה החורקת עם ספר טלפונים ושוחחתי, לפי סדר האלף-בית, עם שבעה עשר סניפים שונים של חברות השכרת רכב בעיר. גשם זלעפות ירד בחוץ ובכמה מהסוכנויות טרקו לי את הטלפון בפנים כששאלתי בנימוס כבר בתחילת השיחה אם יש להם מכונית עם גג נפתח. הציעו לי פרארי כתומה, פורשה שחורה מודל אחרון, לימוזינה של קדילק עם נהגת במדים. סירבתי בנימוס. הסברתי שיש כאן מקרה מיוחד. אני זקוק למכונית, לא משנה איזו, עם גג נפתח.
"מצטערים אדוני" הגיעה בכל פעם התשובה האחידה. "אנחנו לא מחזיקים כאלה. אולי כדאי שתנסה בריביירה, בניס או בקאן. שם יש להם ראש לשטויות האלה."  
בשלב מסוים התייאשתי. אשתי ניסתה להציע שאולי נדחה את זה לקיץ בשנה הבאה.
"מה זה כבר משנה? אז נעשה את זה בהזדמנות אחרת. אל תיקח ללב."
מבט חטוף בפניה הספיק לי כדי להבין שאם אני לא מוצא עכשיו מכונית עם גג נפתח היא הולכת עם היוגוסלבי הראשון שהיא פוגשת ושבשארית חיי העלובים תלווה אותי תחושת כישלון צורבת, מצפה להרעלת המזון שבוא תבוא.
העניין הכספי ירד מן הפרק לחלוטין. מה זה כבר משנה כמה שזה יעלה? הרי מדובר במשהו גורלי, שאין לו מחיר. ניסיתי לדבר עם כמה מגרשי מכירה של רכב משומש. מה כבר יכול להיות? אקנה מכונית עם גג נפתח, אחרי כמה שעות אחזיר אותה לאותו מגרש או למגרש אחר, אטען לאי שפיות זמנית ואקבל חזרה חלק מהכסף. לא מצאתי מכונית כזו בשום מגרש.
ניסיתי עוד כמה סוכנויות השכרה. באחת מהחברות גילה הפקיד עניין כן בבעיה שלי. משהו בהיסטריה שבה הסברתי את הצורך העז במכונית פתוחה מצא כנראה חן בעיניו. הוא בדק והודה שיש באחת המכוניות שלהם פתח גדול בגג ואפשר לגלול אותו. הבטחתי לחזור אליו בעוד שתי דקות.
התייעצנו. "תראי, זה לא בדיוק גג נפתח אלא פתח בגג, אבל בכל זאת, רואים את השמיים המעוננים והעניין עם השערות שמתבדרות ברוח החמה (בחוץ ירדה הטמפרטורה לשש מעלות, לראשונה באותה שנה) פתור לחלוטין".
אשתי, קצת מודאגת מהמצב שלי, הבטיחה לי חגיגית שזה בסדר גמור. עניין ההבטחה ייפתר על הצד הטוב ביותר, ללא כל משקעים או חוסר סיפוק. הנשימה חזרה אלי לאט לאט.   
בחברת ההשכרה החתימו אותי על טופס מיוחד שאם הריפוד יירטב בגשם אני חייב לפצות אותם. חצי שעה לאחר מכן כבר ישבנו, עניים יותר ומאושרים מאוד בפז'ו אדומה וגדולה. במשך יום שלם שוטטנו בעיר, מחכים להפסקות בגשם כדי שנוכל לגלול את החלון בגג, להניח לרוח לנשוב בשערנו ולהיגאל לנצח מסכנת השיעמום שמאיימת עלינו. יוהוהוהוהוהוהו. אין, אין כמו מכונית פתוחה בפריס.
כן, אנחנו עוד הולכים לסרטים, אבל משתדלים לא לקחת אותם באופן אישי. מה לנו ולבעיות הפעוטות האלה של השוודים?

 

הבלדה על לוסי ג'ורדן- מריאן פייטפול

הוספת תגובה


Security code
רענן

מאמרים לקטגוריה