יפה

שישי עם חברים - דן דאור

איך אני יודע שאתה יכול לגעת בידיהם של אלו שמתו?



היה לנו ויכוח על האמפי (Hampi). אני אמרתי שהאמפי נפלאה. דני חשב שהיא מגוחכת. אני מכיר את אהבת הטבע של דני הרבה שנים ולא הצלחתי להבין למה הוא חושב שהאמפי מגוחכת. הוא בא להאמפי בציפיה גדולה. אני אמרתי לו שזה מקום מצוין. חברים אחרים שמכירים את הודו ואת דני אמרו לו שנפלא שם. אבל מה שהוא ראה שם היה הפסל המוגזם של נרסימהא  (Narasimha). גילגול האריה הדרקוני של וישנו. עוד מקדש אחד (שיש יפים ממנו ברחבי הודו) וכמה דברים אחרים שמפוזרים במרחב הענק של האמפי.
לקח לי זמן להבין שלא חצה את הנהר צפונה, לחלק שאין בו עתיקות (חוץ מאמת מים מפוארת), ולא ישב תחת ה"מנגו טרי" ובין סלעי הגרניט האדומים  ושדות האורז הירוקים.
הוא ישן בהוספט (Hospet). שזה באמת לא המקום הנכון. והוא צדק כמובן אם שופטים את הפיסול והארכיטקטורה של האמפי. אי אפשר היה לרמות אותו עם אריה דרקוני מופרז. היתה לו עין חדה מידי.
הסכמנו על האלביד  (Halabid). כי אי אפשר שלא להסכים על האלביד. האליבידו. מקדש דמוי כוכב  שניבנה על ידי ההויסלה   (Hoysala ) במאה ה-12, 300 שנה לפני שהויג'יאנגר      (Vijanagar) בנו את האמפי. שיואב בן דוב  הוציא ממנו את הפרקטל. המקדש בהאלביד יפה כל כך, שהנשימה נעתקת והוא קטן מספיק כדי שיהיה אפשר להקיף וללטף את אבן הסבון הכהה עם מאות או אלפי החרוטות המפוסלות הכי יפות שיש והכל במידה ובגודל הנכון ובנשימה הראויה. אני יכול לראות את דני מקיף את המקדש וזולל את הדמויות המפוסלות באבן, נהנה הנאה פיזית מיופיו של המקום, מכישרונם של האמנים, מכך שלזמן אין ערך ולמעשי האדם שמתעלמים ממנו – יש. מקדש כערכו של דני.
האלביד הוא המקום בו נפגשנו והבנו אחד את השני. דרך תיווך האבן והאומנות. אף פעם לא נסענו להודו ביחד. אבל אני יכול לדמיין את דני יושב בבדמי (Badami), במקדשי המערות, מהכי יפים שיש, מעל מאגר המים הירקרק שהצוקים האדומים מקיפים ובגבו הארי הארה – וישנו ושיווא מאוחדים למהות אחת.
נדמה לי שזה אחד המקומות שאהב (אני מרמה, אני יודע את זה, כי כתב כתבה מופתית על בדאמי ). אם כי אני יודע שאהב גם את ביג'אפור  (Bijapur). ואת בלור  (Belur) ואת מרכבת השמש של קונארק  (Konark )   ואת הבהודי – מאגרי המים של אלהאבאד עם מסגדיה המאובקים.
דני אהב ארכיטקטורה. את מה שהארכיטקטורה עושה יפה בשני מימדיה – הצורה והחלל. תגיד מה שתגיד על הטאג' מאהל. קלישאה (כמו שהוא בעצמו כתב במדריך שלו ושל יגאל צור על הודו)– אבל כל כך יפה. הצורה. החלל לא שווה כלום.
יום אחד, לפני 10 שנים, הלכנו לבקר את הסולמניה שבאיסטנבול. ארכיטקט ענק בנה את המסגד המושלם. מימר סינאן. איך אני יודע שאתה יכול לגעת בידיהם של אלו שמתו? כשישבנו שם במסגד על השטיח והבטנו בכיפה הגבוהה וקלות ראש וריחוף מילאו אותנו, ידענו שסינאן שם. "חלל מרחף" קראתי לחלל המסגד ודני חייך. מרחף בחלל.
אבל התשוקה של דני לארכיטקטורה לא היתה הסיבה היחידה שלו לנסוע. אם כי היתה במרכז הנסיעות שלו. ארצות בלי ארכיטקטורה עניינו אותו מעט. אולי בשל כך הוא אהב כל כך את הודו. כמובן שהודו היא הרבה יותר מארכיטקטורה, צריך רק לקרוא את המבוא הנפלא למדריך הודו שכתב, כדי להבין את הריבוי, את האינסוף של הודו. את זה שבכל מקום שאתה זורק אבן מתגלה מתחת למקום בו הרמת אותה משהו. אבל אולי זה גם מסביר עוד משהו – למה איש שמקובל שהיה אחד מגדולי הסינולוגים, פילוסוף שתרגם והריק את לאו דזה וג'ואנג דזה הדאואיסטים ואת מנציוס הקונפוציוני לעברית ועוד המון שירה וספרות סינית, לא סבל את סין.
הוא אהב את הסיניות (שירה, פילוסופיה ספרות, ציור) ולא סבל את הזלזול הסיני העכשווי בנוף, בחיי אדם ואת האגרסיביות הקרה והמנוכרת של היום. אני לא זוכר שבשום שיחה על ארץ סין הוא השתמש במושג "יפה". "יפה" היתה המחמאה העליונה שמשהו יכול לקבל. בין אם זה ספר, סרט, מקום או ציור. לא היה מקום למחמאה מעבר לזה. כשדני אמר על משהו שהוא יפה, רציתי לראות. על הודו שמעתי אותו אומר את זה יותר מפעם אחת.
אה- אבל במה שהיה קשור לסין של פעם (שירה, פילוסופיה, סיפרות, ציור), עד המאה ה-16 נגיד, היה לא מעט יפה. והכי יפה הוא כמובן הדבר האחרון שהתחיל לתרגם ולא השלים. המסע למערב. שי יו ג'י של וו צ'אנג אן. אם דני היה סופר – זה הספר שהוא היה כותב. ספר המסע האולטימטיבי והמצחיק ביותר בעולם.  סיפורו של נסיך עולי הרגל – שואן דזנג, שיצא במאה ה-7 להביא בודהיזם מהמערב- מהודו. אבל וו צ'אנג אן הפך את שואן דזנג לנזיר קצת נודניק ואת גיבור הסיפור לקוף מרדן ששם זין על העולם. דני היה גם זה וגם זה. לא זה ולא זה. ג'ואנג דזה, קונפוציוס, שואן דזנג וקוף באחד.
קוף היה יצור חצוף שעזב את הקופים אותם הנהיג אל המערה שמאחורי מסך המים בהר הפרחים והפירות. ימה, מלך המוות, הפחיד אותו ולכן יצא לחפש את האלמוות. שלושה נחסך מהם המוות: בודהא, בני האלמוות ובעלי ההארה. הוא  זכה להארה אחרי שלמד 7 שנים במערתו של הפטריארך סו-בודהי בן האלמוות. המורה מציע לו ללמוד אומנות, הסמכת פילים ורכיבה על פניקס. להתמחות במדיטציה, צום, יוגה והתאפקות. "לא רוצה." אומר קוף. "אין בזה חיי נצח." מעורר את חמתם של התלמידים האחרים בסרבנותו. באשמורת העכבר, לאחר שספר נשימות, מתגנב קוף אל חדר הסו-בודהי שהושאר פתוח למענו והופך למואר. הוא חוזר למערת מסך המים שבהר הפרחים והפירות שם השאיר את נתיניו הקופים, נלחם במלך התוהו ובוהו שהשתלט על הקופים ויוצא אל מלך הדרקון להשיג לעצמו את המטיל שבו שוטח שביל החלב. לאחר שהשיג את המטיל, הוא מצווה על מלך דרקון להשיג לו בגדים. "לך לים אחר." אמר מלך דרקון מוקף בחיילים סרטנים וניצבים חסילונים.
"עדיף לשבת בבית אחד מלרוץ לשלושה," מכריח קוף את מלך דרקון ואת אחיו דרקוני הימים להביא לו את בגדי הזהב וקסדת הארגמן. יום אחד הופיע שליח ימה, מלך המוות לקרוא לו אל ממלכתו. הוא פורץ אל עיר המוות ומתייצב לפני עשרת השופטים. "מי אתה?" שואלים השופטים.
"אם אתם לא ידועים מה שמי, למה שלחתם שליחים להביא אותי?" הוא מזנק ומוחק את שמו מתוך ספר המתים. ואת שמות כל הקופים.
מצער אותי שדני מנומס כל כך ורק בכתיבתו ידע לזנק ולמחוק את טיפשותם של השופטים.
בהרבה מובנים, דני במסעותיו, הביא לנו מהמזרח את מה שלא הביא איש לפניו. את אוצרותיה של סין. את מכמניה של הודו. המדריך החדש של הודו הוא ספר מופתי בכל שפה. אוסף של חוכמה. עינו הבוחנת של דני.
האם באמת יש טעם לדבר על תחנות חייו של דני? מה יעזור למי שיקרא אחד מעשרות הספרים שתרגם או מאות המאמרים והכתבות שכתב אם ידע שנולד בתל אביב? שלמד בבית חינוך (מה שניקרא היום א.ד. גורדון), שהיה במחנות העולים והקפיד על משמעת מים במסעות ואהב את נופי הארץ אותם ראה בפלצות ובצער נרמסים מול עיניו? יומיים לפני שנדם ליבו אחרי הרצאה מבריקה (סינולוגיה), ישבנו בקפה מסריק בתל אביב והבטנו במכנף נאה וביררנו בינינו לבין המחשב הנייד שמצא את הרשת, האם יש קשר בין הז'קרנדה (סגלון, ביגוניים, מברזיל) לצאלון (קסלפניים, מדגסקר) ולמכנף (פרפרנים, בולביה ברזיל) - אין כמובן, לא אותה משפחה, לא אותה יבשת, אפילו צבעי הפריחה שונים. ודני חייך. תמיד היה נגד הכללות והנחות מראש. ספקנות היא יסוד מוצק בהרבה.
הכושר למצוא כל מילה. לדעת כל עובדה. ועם זאת לא להטריח בעניין וליהנות מהפריחה באשר היא.
במחנה נח"ל. מילואים בתותחנים (הוא היה מתמטיקאי עם תואר מאוניברסיטת ירושלים שחשב שאין לו שום כישרון למתמטיקה ובטח יכל להיות מתמטיקאי מצוין אם זה היה מעניין אותו) תואר שני בפילוסופיה אצל בן עמי שרפשטין בתל אביב שפתח לפניו את ספרייתו העשירה ורחבת האופקים, תואר שלישי בסינית ובפילוסופיה סינית באוניברסיטת לונדון. סוף שנות השישים ראשית השבעים של המאה ה-20. הסיקסטיז. עם כל מה שזה אומר. כל מה שניראה היום טריוויה בתל אביב היה מהפיכה גדולה שדני היה ממוביליה. דבר, העיר, פרוזה, מסע אחר.
חשיש. מעט אנשים הבינו חשיש כמו דני. לא כסם ממסטל. כמובן שכסם ממסטל, אבל במימד אחר – החומר משנה תודעה. ממסטל. ודאי. אבל מה אתה עושה עם זה? דני היה האיש הכי מצחיק ומבריק בעולם וכשחזר לתל אביב היה המגנט הגדול. אין לי מושג. זה מה שמספרים. אני מכיר אותו רק 21 שנים. נפגשנו ב"העיר" (הוא היה עורך המדור הספרותי) וביקש ממני לכתוב ביקורת על הגיליון השני של "מסע אחר". אפשר להגיד שנפגשנו ב"מסע אחר".
אבל איזה מוח סקרן שתמיד חיפש את מה שיש בו עניין וטעם.
"קח אותי למקום ביפו שניראה אותו דבר כמו פעם." הוא ביקש ממני לפני כמה חודשים.
נסענו לרחוב בעג'מי ששם פתח מישהו דוכן פלפל בחמישה שקלים. הרחוב ניראה מנדטורי. הבתים חלקם בני המאה ה-19 וראשית המאה העשרים ואחרים שנדחקו ביניהם בדרך היפואית. גינה קטנה עם עץ זית שמתחתיו ישב  דייג זקן והטליא רשתות וכורסא שמוטת צד לידו. דני ישב בכורסא ובעל החנות הקטנה טיגן פלאפל באיטיות ומילא את הפיתות בסלט. ישבנו שם מתחת לעץ הזית ועז שחורה כרסמה את הדשא מאחורינו. שתינו מיץ ענבים מבקבוק של פעם.
"יפה" אמר דני.

הוספת תגובה


Security code
רענן