האתי / דן דאור

שישי עם חברים - דן דאור

את הנסיונות האלה לפשר בין המסורת והעולם המודרני אנחנו מכירים גם מפה, וגם כאן הם לא פחות מגוחכים, ולידם הראדיקליות של אתאטו'רק, שניסה (ובמידה רבה הצליח) בשנים ספורות ובמחיר של לא מעט הרוגים להקים לאום ולכפות עליו נאורות (ונתן להם חוקה חילונית, ושוויון זכויות לנשים, וכתיב מתאים יותר לשפתם, והעתיק את הבירה וכו') נראית, לפחות לישראלי אחד, לא כל כך רעה.



על הגבעה השישית והגבוהה ביותר משבע הגבעות של איסטמבול, ליד החומה שבנה תיאודוסיוס השני במאה החמישית, עומדת הקוביה הגדולה של מסגד מיחרימה, ("מבחוץ כולו מסה, מבפנים כולו חלל", תרגום מקורב של מה שאומר על המסגד ארתור סטראטון, בביוגראפיה המבריקה והשופעת שלו על סינאן). סינאן, גדול האדריכלים העותומניים, בנה אותו בשנות החמישים של המאה ה-16 (ושנות השבעים שלו), למיחרימה, בתו האהובה של סולימן המפואר, ואלמנתו העשירה מאד של רו'סתם פאשה, הידוע גם כאיקבאל המתועב, מי שהיה בנעוריו רועה חזירים קרואטי ולימים נהיה ראש השרים וחתנו של הקיסר. בבוקר ה-23 באפריל 1991 היה שם רק עוד תייר אחד מלבדי, וכדרך בני תרבות זרה במסגד תפסנו כל אחד פינה אחרת של השטיח לנסות ולתפוס ממנה את החלל המואר. אחרי דקות אחדות ניגש אלי ואל התייר האחר גבר כבן שישים שדיבר אנגלית טובה (הוא היה מורה לאנגלית לדבריו) והציע את שירותיו כמורה דרך.

האתי / דן דאור
דן דאור. צילום: יכין הירש


כיוון שהתפילה השניה של הבוקר עמדה להתחיל הוא הציע שנשב על היציע מול המיחראב. עשינו כדבריו, מה שנתן לי זמן ונקודת מבט טובה לבדוק את טענתו של סטראטון כי "במסגד מיחרימה לא חסר אולי כלום, פרט לדת". הוא כתב את הדברים לפני השחזור האחרון, והלא ממש מוצלח, של קישוטי הקירות, אבל נכון שהיו מעט מתפללים וגם אי אפשר היה לחוש את התחייה המוסלמית, הממלאת כיום הרבה מסגדים אחרים, והמאיימת על הרפובליקה החילונית שהקים אתאטו'רק מהריסות הקיסרות העותומנית. (עות'מאנית, עוסמנית).
אחרי התפילה קבלנו (בחמישה דולר לגולגולת) סיור מלווה בהסברים ארוכים וסיפורים על חיי הנסיכה קלת-הדעת (שהיתה אולי גם אהובתו של סינאן), רשות לטפס על הצריח - שביום בהיר (היום לא היה בהיר) אפשר לראות ממנו את כל שש הגבעות האחרות של העיר הנפלאה הזאת, ופגישה עם האיש הצעיר והמוצק שניהל קודם לכן את התפילה. בחביבות הלא-סימפאטית של חוזרים בתשובה הציע לנו האיש לכתוב את שמנו באותיות ערביות ובעט אמן. סרבתי וחזרתי לשבת במסגד שהיה עכשיו ריק מאדם.


הפגנה באיסכנדרון


עד מהרה התיישב לידי זקן חבוש טורבאן, לבן לשעבר, וחייך אלי חיוך שיכורים בעיניים נוצצות ובפה רחב וריק פרט לשן אחת. למרות מצב רוחו המרומם הוא הבין שאני לא מדבר תורכית; בלי לשנות מהירות עבר לשוחח בשפה חדשה, מורכבת בעיקר משמות מקומות ושברי מילים בגרמנית ואנגלית, ואני עניתי לו מדי פעם ב"צ'וק גו'זל" או "צ'וק אי", לפי מה שהיה נדמה לי שהענין מחייב. אם אינני טועה הוא סיפר לי שהיה חיל במלחמת העולם הראשונה, שהרבה לנסוע באירופה, שעבד בגרמניה (במלחמת העולם השניה?) ושהוא אוהב עראק (ראקי).
נפרדנו בידידות גדולה והלכתי לחפש קפה (זאת אומרת תה, כי כידוע קשה למצוא קפה נסבל בתורכיה; התה לעומת זאת מצוי בשפע, והוא בדרך כלל בין טעים מאד לנפלא). בבית התה הסמוך לחומה היו כל השולחנות מלאים גברים ששיחקו קלפים ושש בש. על ידו, שלוש מדרגות למטה מהרחוב, היה מזנון קטן. נכנסתי וישבתי על יד דלפק הפורמאיקה. לא היו שם אלא בעל הבית ובנו, ושניהם, כמו כל אדם (כמעט, האימאם של המיחרימה הוא יוצא דופן בולט) שנתקלתי בו בתורכיה, היו חביבים ואדיבים מאד, אם גם בדרך מאופקת, אולי קצת עגומה.


איסטנבול


על הקיר היה תצלום במסגרת של איש חילוני, ראש הממשלה כנראה. כיוון שממראה הרחובות באותו בוקר התברר לי כבר שאותו יום אנשים לא עובדים, שאלתי את הבן של בעל הבית, שדיבר קצת גרמנית, אם יש איזה חג? כן. היה ברור גם שזה לא חג דתי. "יום הולדת של אתאטו'רק? לא, הוא חייך בעצבות. אז מה כן? יותר מאוחר גיליתי שזה ה-23 באפריל, וב"מדריך לתורכיה" מצאתי שזה יום הריבונות הלאומית: ביום זה, בשנת 1920 התכנסה לראשונה ה'כנסת הלאומית הגדולה', באנקרה.
"ואז הם סיפרו לנו על אנקרה," מספרת גיבורת רומאן-המסע השנון והמקסים של רוז מקולי "המגדלים של טרביזונד", "בית הנשיא עם בריכת השחיה, השגרירויות והקונסוליות, המסעדות הגדולות, מוזיאום אתאטו'רק, חוות אתאטו'רק, מאוזוליאום אתאטו'רק החדש... אנקרה, בקיצור, היתה תורכיה החדשה, שנולדה מהמהפכה הגדולה שכה הסעירה את הוריהם לפני שלושים שנה, ומוזר היה בעיני שהם לא פנו לה עורף." פחות מארבעים שנה אחרי "המגדלים של טרביזונד", הנצחון של המהפכה הגדולה נראה פחות בטוח. בתורכיה, כמו בכל העולם (פרט למה שאפשר לקרוא בעיתונים, אני מסתמך על ספרו המעניין של הסוציולוג הצרפתי ז'יל קפל, ספר הנקרא "נקמת אלוהים" - נוצרים יהודים ומוסלמים בכיבוש-מחדש של העולם) הנאורות נמצאת ככל הנראה בנסיגה מפני אור האמונה. לא "פונדמנטאליזם" (מלה שמקורה בעולם הפרוטסטנטי) מוסלמי, אפוא, אלא מגפה עולמית; וכפי שקל לראות היום בהודו, לא רק בקרב עמי ה"ספר".
כמו הגבורה של רוז מקולי, בפעם הראשונה שבקרתי באנקרה "לא רציתי לראות אלא את המצודה הסלג'וקית שבה נמצאת העיר הישנה, המקדש הרומאי של אוגוסטוס, ואת המראה מהאקרופוליס, ואולי גם את הדברים החיתיים במוזיאום, אף על פי שהחיתים לא ממש מלהיבים אותי. אנקרה המודרנית היא חתיכת שעמום."
הרבה תיירים חוזרים על הדברים והמדריך של הלונלי פלאנט גם הוא אין לו הרבה מה להגיד על המקום. אבל לפני שנתיים, כשישבתי בגן תה, עם עץ גדול ובריכה מוזנחת, לצד השדרה הרחבה החוצה את העיר החדשה מדרום לצפון, אתאטו'רק בולבארה, לא רחוק מכיכר שבה עומד פסל ענק של אייל אחד גדול ושניים קטנים, חשבתי גם קצת אחרת.
הפעם באתי לאנקרה מקרשהיר, עיירה ששכונותיה החדשות מכוערות מאד, ושהסיבה היחידה (לטעמי) לבקר בה היא ג'אג'ביי ג'אמי, שנבנה במאה ה-13 כקולג' תיאולוגי, ומשמש כיום כמסגד. כמו במבנים סלג'וקים אחרים, גם כאן אין עוד רמז לחללים המפוארים של המסגדים העותומניים, אבל שווה לראות אותו בגלל גילוף האבן היפה של הקיר והעמודים שליד הפתח. שלט באנגלית מספר לנו על המקום ואומר: "בית הספר התיאולוגי פיתח הרבה מדענים על החלל... במרכז דלת המסגד עמודים קיימים דומים לטילים נוכחיים..."

האתי / דן דאור
אנקרה, מואזוליאום אתא טורק. משה שי


את הנסיונות האלה לפשר בין המסורת והעולם המודרני אנחנו מכירים גם מפה, וגם כאן הם לא פחות מגוחכים, ולידם הראדיקליות של אתאטו'רק, שניסה (ובמידה רבה הצליח) בשנים ספורות ובמחיר של לא מעט הרוגים להקים לאום ולכפות עליו נאורות (ונתן להם חוקה חילונית, ושוויון זכויות לנשים, וכתיב מתאים יותר לשפתם, והעתיק את הבירה וכו') נראית, לפחות לישראלי אחד, לא כל כך רעה.
"טורקים, בדומה לרוסים ולבני-ישראל, רוצים ככל הנראה להראות לך את מה שמוכיח איך הם התקדמו מאז אתאטו'רק, או מאז המהפכה הבולשביקית, או מאז שהם השתלטו על פלסטינה," ממשיכה בהגיגיה המספרת של 'המגדלים של טרביזונד', שרוכבת מאוחר יותר על גמל לארץ הקודש, ומגיעה גם לתל-אביב, רק כדי לברוח ממנה. "אבל איך התקדמו האנשים זה מעניין רק את הארץ שבה הם התקדמו. מה שאיכפת למבקר הזר זה הדברים שהיו שם לפני שהם התקדמו."
בדרך כלל, ללא ספק, אבל אני מתל-אביב, ובעיצומה של מתקפת האלוהים החדשה; וחוץ מזה אנקרה נראית מוארת ומזמינה, ומראה נשים צעירות בבגדים קלים, וזוגות מעורבים (במזרח תורכיה מתרבים הצעיפים השחורים, ולא רואים נשים בבתי התה) הולכים חבוקים על המדרכות הענקיות משמח את העין ומחמם את הלב; והרבה מהמוצגים במוזיאון לתרבויות אנטוליה לא רק מעניינים אלא גם יפים להפליא, וערוכים בתבונה, וגם ברחובות שלידו נעים לטייל. אז בבית התה בעירו של אתאטו'רק אני נזכר בחיבה בתל-אביב, וקצת בצער על זה שבן גוריון, שמבחינות רבות דמה למייסד תורכיה החדשה, לא העביר את הבירה לבאר-שבע (למשל), ולא הפריד את הדת מהמדינה.
את הפסל הגדול בכיכר יצקו לפי אחד מפסלי הברונזה (מסוף האלף השלישי לפנה"ס) הנפלאים שבמוזיאון לתרבויות אנטוליה; השלט במוזיאון מייחס אותם ל"תרבות האתי", אנשים שדברו שפה לא הודו-אירופית, וישבו ככל הנראה באנטוליה לפני שהחיתים (שכן דברו שפה הודו-אירופית) באו לשם. אבל לפי ספרו של מאקקווין, "החיתים", לא לגמרי ברור מי עשה את הפסלים; ייתכן שעשו אותם בני תרבות אחרת, קשורה אולי לצפון הקווקאז, ושבני האתי נשלטו על ידי מלכים זרים אלה, וחוץ מזה "השאלה 'מי היו ההאתי?' נשארת לעת עתה [1987] פתוחה."

האתי / דן דאור
אנקרה, מואזוליאום אתא טורק. משה שי


לאתאטו'רק, אולי עוד יותר מאשר לבן גוריון, היה ענין רב בהיסטוריה, וגם לו היו השקפות לא-מבוססות אבל מוצקות בענינים שונים: הוא חשב למשל שכל השפות, מקורן בתורכית, ושהתרבויות הקדומות הגדולות היו כולן תורכיות, או שראו את האור בעזרת התורכים. הפסל הנפלא בכיכר שעל אתאטו'רק בולבארה היה בוודאי משמח אותו. סמל נקי מבעיות של היסטוריה ממשית, עוקף את האיסלאם המאיים על המודרניות האירופית של ארצו, ויחד עם זה מבטא מין מורשת של ארץ התורכים; ריק אולי מתוכן, אבל יפה ביותר, וללא ספק, שורשי.
שליטי הודו החדשה, שכמו אתאטו'רק, הקפידו להפריד את המדינה מדתם של מרבית תושביה, בחרו גם הם בסמל קדום, הכותרת של עמוד אשוקה. אשוקה כזכור הוא המלך ששמו קשור יותר מכל עם השתלטות הבודהיזם בהודו ובשכנותיה, במאה השלישית לפנה"ס. בארץ שבה הרוב הגדול הינדואי, והמיעוט הגדול מוסלמי, ושהבודהיזם נעלם ממנה כבר לפני כאלף שנה, זוהי בחירה נבונה העוזרת לעקוף בעיות זיהות בלתי-אפשריות. ישראל כידוע בחרה במנורה.



הוספת תגובה


Security code
רענן