ספפו, "מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו" / אלי הירש

שישי עם חברים - אלי הירש

 


sappho

די במעט הזה כדי לחשוף את יופיה החודר והמסחרר של שירת ספפו, ולבסס את מעמדה כאחת מגדולי המשוררים מכל התרבויות, השפות והזמנים.



לפני שנים רבות, במאה השביעית לפני הספירה, בעידן המכוסה באד כבד של אגדה, חיה באי היווני לסבוס משוררת פלאית ושמה ספפו. אין זו אגדה, היתה משוררת כזאת, שאהבה נשים וכתבה על אהבתה לנשים, וחופן השרידים שנותר מיצירתה הוא אחד האוצרות היקרים ביותר של תולדות השירה.

שיריה של ספפו היו אהובים מאוד בעולם העתיק, ולכן הרבו לצטט מהם, כדי להדגים סוגיות דקדוקיות וסגנוניות שונות או כדי לקשט את הכתוב בשורת שיר יפה ומוכרת. ממאות שיריה לא שרד כמעט כלום פרט לשייריהם של הציטוטים הללו – ביניהם שיר שלם אחד בלבד המפציר באפרודיטה לסייע למשוררת למצוא מענה לתשוקותיה, עוד שני שירי אהבה מופלאים ששרדו כמעט בשלמותם (ותרגומו של אחד מהם מצורף לרשימה), כמה חצאי שירים נוספים, והשאר רסיסים בני כמה שורות או מלים. למטמון נוספו שברי שיר שנמצאו על גבי חרס, פפירוס או קלף, ולאחרונה התגלה על פפירוס שיר נוסף משל המשוררת ששרד כמעט בשלמותו, ובו היא מקוננת על זיקנתה. זה נשמע מעט, וזה באמת מעט, אך די במעט הזה כדי לחשוף את יופיה החודר והמסחרר של שירת ספפו, ולבסס את מעמדה כאחת מגדולי המשוררים מכל התרבויות, השפות והזמנים.

לכאורה אנחנו לא יודעים איך בדיוק ספפו אהבה נשים, מה היה ההקשר החברתי של האהבה הזאת ומה היתה הזיקה בינה לבין מוסד הנישואים ההטרוסקסואלי (ספפו עצמה היתה נשואה לגבר, ומוסד הנישואין ממלא תפקיד חשוב בחלק מהשירים עצמם), אבל הערפל ההיסטורי לא מפריע לשיריה להיות לא רק יפים להפליא אלא גם מובנים להפליא, ובלבד שמישהו עם אוזן טובה ולב פתוח לשירה מתרגם אותם למעננו מיוונית עתיקה.

ויש המון תרגומים, ביניהם לא מעט תרגומים לעברית, וכעת מצטרף אליהם התרגום המצויין של שמעון בוזגלו. מה שמאפיין את התרגום החדש הוא בין השאר נאמנותו המופגנת לנקודת המבט של הפילולוג, כלומר של המומחה לתעודות ושפות עתיקות. בוזגלו תרגם את כל שרידיה של שירת ספפו (פרט לאלה המורכבים ממילה אחת בלבד) והשתדל לעצב את תרגומיו קרוב ככל האפשר לדרך שבה היא מתגלה לחוקריה, כלומר תוך הדגשת ההקשר העתיק, התלוש והקרוע, שבו השריד נשמר. במקומות שבהם הטקסט מושחת, ואין ברירה אלא להשלימו באמצעות ניחושים, בוזגלו לא מסתיר את החורים, והמלים החסרות או המנוחשות מוקפות בסוגריים. גם הערותיו הן פילולוגיות באופיין, כלומר מכוונות להאיר את ההקשר הלשוני העתיק שבו הפרגמנט שרד. התוצאה מועילה ולעתים אף מאלפת.

אין להסיק מכך שבוזגלו נאמן למקור יותר ממתרגמים אחרים. על הנאמנות הפילולוגית הוא מפצה בבוגדנות צורנית ומוזיקלית מודעת לעצמה. לא ניכנס לפרטים, אבל הקושי הגדול בתרגום שירה יוונית עתיקה (מעבר לקושי לשחזר ולהבין את המלים עצמן) קשור לפער מוזיקלי בסיסי שמפריד בינה לבין השירה האירופית החדשה, שהשירה הישראלית התעצבה בעקבותיה. רוב המתרגמים מנסים למצוא מבנה מוזיקלי בשפת התרגום שיש בו הד למבנה המוזיקלי של המקור. אהרן שבתאי, למשל, יודע לעשות את זה נפלא, במין עדינות מתעתעת. בוזגלו, לעומת זאת, לא נאמן אפילו לתשתית הבסיסית של המוזיקליות המקורית, כלומר לדרך שבה השיר נחלק לבתים ולשורות.


sappo3

קראו את התרגום המצורף. במקור השיר נחלק לבתים בני ארבע שורות שלכל אחד מהם אותו מבנה מוזיקלי. הדבר מטיל על השיר משמעת אסתטית שמעדנת את הדרמה הרגשית הקיצונית שמתוארת בו, שהרי גופה של ספפו כמעט קורס מרוב תשוקה. בוזגלו מוותר על זה ומניח לדרמה להשתלט גם על מבנה השיר, מה שמודגש בשורה המתחנחנת שפותחת את הבית השני, "בחיי, זה מקפיץ את הלב בחזי" שבמקור מובלעת בתוך הרצף. אפשר לאהוב את זה יותר או פחות, אבל אין ספק שיש משהו רענן ומושך בתרגומים של בוזגלו, בעיקר משום שהוא מנווט ברגישות רבה בין נוקדנותו הפילולוגית וגחמנותו הצורנית, ומצליח לחלץ מהן שפת תרגום מאוזנת, נעימה ואינטיליגנטית.

sappho1
פורסם בתאריך 11 בדצמבר 2009 במדור הספרות של ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות

ספפו, "מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו", ערך ותרגם מיוונית עתיקה: שמעון בוזגלו, אבן חושן

לאתר של אלי הירש

הוספת תגובה


Security code
רענן