קוסובו

עיתונות - משימות מיוחדות

הייתי הראשון מהעולם החיצון שהגיע אל הטבח. התקשרות הבינלאומית נמנמה במיטות החמימות שבפרישטינה. כלב השמירה של העולם החופשי היה שרוי עדין בעלטת הלילה הבלקני.

סבא וילדה בורחים מרצ'אק


המטוס של אולימפיק היה ידידותי. אנשים עישנו והפוליטקלי קורקט היה מרוחק מהבואינג 737 כמרחקה של מזרח אירופה מהמערב הדיגיטאלי. הבטתי בשמים האפורים של בלגרד כשנחתנו. בית הנתיבות לא היה צפוף. חיכיתי לתרמיל. כלום. המעבר מתל אביב דרך אתונה השאיר את התרמיל הגדול בנמל התעופה של אולימפיק. עליתי למשרדי אולימפיק והנערה שם החתימה אותי על טפסים. יכולתי לחכות לתרמיל. אבל משום מה לא רציתי. אולי משום שהיה לי כל כך מעט כסף. לקחתי בסך הכל 350 דולר. "מסע אחר" לא היו ממש מעונינים שאסע לקוסובו. הם לא הבינו מה דחוף לי לנסוע באמצע ינואר לשם. הם אשרו חצי מהסכום שביקשתי ואני לא לקחתי כלום. לפעמים יש במיקוח יותר עלבון מאשר בסירוב המוחלט. לא צריך מהם כלום. כשהורדתי את השפופרת אחרי השיחה עם העורכת חשבתי על המקצוע הדפוק הזה, שכמה שלא אתקע את צווארי לתוך האזורים האלו – שאני כל כך נהנה לנסוע אליהם – וכמה שלא שיחק לי מזלי ותמיד חזרתי עם תוצאות של 100 אחוזי הצלחה – בכל פעם מחדש אני צריך לבקש על נפשי, לתאם בין עיתונים וטלוויזיות ולהוציא תקציבים. פרי לנס – חניתן להשכיר שחשיבותו בהבקעת מערכים והבאת ידיעות ושאין שום התקשרות נפשית אליו. עזבתי את הטלפון וארזתי את התרמיל שנשאר באתונה. ישבתי בחדר של אולימפיק בקומה השנייה של הטרמינל וגלגלתי סגריה. הנערה הציעה לי פיצוי של 50$ עד שיגיע התרמיל. בקשתי את זה במרקים שהם מטבע נבון יותר לנוסע ביוגוסלביה. או מה שנשאר ממנה. באותו רגע לא ידעתי כמה יפה היה מצידה של חברת אולימפיק להשהות את התרמיל באתונה ולשלם לי. אוטובוס שדה התעופה יצא מהשדה, נוסע דרך האור האפרורי. היה קר ואני צילמתי דרך החלון הקדמי. בתיק הקטן היה לי כל מה שאני צריך. שתי מצלמות סטילס. מצלמת וידאו, עשרים סרטים, ערכת חילוץ, ספר שמן של רבקה ווסט על המסע שערכה ביוגוסלביה לפני 60 שנה, סיגריות, מעיל ומכנסי סערה ובקבוק וויסקי קטן. כל הבגדים שלי היו עלי. פליז, חולצת בד, טריקו, מכנסיים, תחתונים, גרביים עבים ונעלי הליכה. רוח מעורבת בגשם ירדה על הגשר שעל הדנובה שאחריו עצר האוטובוס ליד תחנת האוטובוסים המרכזית. הסרבית היא שפה סלאבית. כמו הרוסית. הנסיעות למרכז אסיה ורוסיה הקנו לי ידיעה צרה בשפה. הבטתי בפקס ששלח לי גיל רייך, מספר 2 בשגרירות הישראלית בבלגרד. לדיפלומטים הישראלים שי מידע לא רע על הארצות בהן הם יושבים. סקרנות ומעורבות. הבטתי בשמות שבפאקס: פרישטינה או פריזרן? המדריך נשאר בתרמיל הגדול. לא ציפיתי לפגוש את התרמיל אלא בעוד שבוע לפחות. "פרישטינה" אמרתי לאישה שמאחורי האשנב, מונה את הדינרים. יוצא אל רחבת הבטון. האור האפרורי. שש שעות נסיעה לפרישטינה. הבטתי בפרצופים, מנסה לפענח קווי הבדל בין אלבנים לסרבים. האוטובוס נסע על הכביש הרחב דרומה, גשם חובט בחלונות. ההימור על הנסיעה לקוסובו. למה קוסובו? כי קוסובו ניראתה לי מקום הסכסוך הבא בבלקן. כי ידעתי שיש צרות בקוסובו. כי החלטתי שאלמד ואגע בכל שורשי הרוע בעולם. ככה.
גברים עם ילדים ישבו במושבים שלידי. כמעט ולא היו נשים באוטובוס. כשעצרנו בחושך, אחרי שלוש שעות נסיעה, היה הקור מחוץ לאוטובוס מקפיא. לא היה שום מחסום של המשטרה או הצבא בין בלגרד לפרישטינה. אב ובן עמדו לידי בחושך כשגלגלתי לעצמי סיגריה בקור. שאלתי אותם על המצב. האב, גבר בן ארבעים, אמר שלא טוב. הם היו מפריזרן. הוא לא רצה לדבר. לממשלה יש מודיעים בכל מקום. שלטון הפחד. ועם זאת, אולי בגלל שלא היו מחסומים גלויים לעין ומדים, כפי שאדם הבא ממשטר שדיכא במשך שנים את שכניו מצפה – לא הרגשתי באיום.
בעשר בלילה עצר האוטובוס בפרישטינה. אני שונא להגיע למקומות בלילה. מי שואל אותי. נהגי המוניות אמרו שאני יכול לנסוע למלון גראנד שבמרכז העיר או לפנסיון זול יותר בשוליים ולחזור למחרת בבוקר למרכז. כמה מעט כסף היה לי בחגורת הכסף. למרכז. היום הראשון הוא תמיד יום של התארגנות, אישורים, תעודות מסוגים שונים. המלון היה גדול ואפור ואפלולי. לקחתי חדר, התקלחתי ונרדמתי. המחר ידאג לעצמו.
ההימור על בית המלון היה מוצלח. בקומה הראשונה היה משרד האינפורמציה הסרבי. אנה, אשה בשנות הארבעים, חסונה ונעימה, קבלה את פני. שאלתי אותה על אישורים. היא שלחה אותי למשרד האינפורמציה הסרבי. שאלתי אותה על האפשרות להתארח בבית של משפחה אלבנית.
" אני אתקשר פה לאישה שאני מכירה." "היא אמרה "אני אגיד לך כשתחזור".
במשרד האינפורמציה היו שני עיתונאים יפנים ובחורה חבושת ברט ונעולה בנעלי הליכה. שולי מכנסיה היו מכוסים בבוץ.
"עיתונאית?"
"אז מה אני עושה פה לדעתך?" היא נחרה בחוסר סבלנות. היא היתה עיתונאית המוצבת ביוגוסלביה לאורך זמן וניראה היה שהמקום מקצר את חייה.
"יש לך מושג איפה המשרד של האלבנים?"
"תשיג לך מתורגמן ותיגש אליהם. הם ירצו לראות מי איש הקשר שלך."
"איפה אני מוצא כזה?"
"תנסה ב"קוהא דיטורה""
"מה זה?"
"העיתון האלבאני." היא הביטה בתדהמה בבורות שלפניה.
"איפה זה?"
"על הרחוב הראשי, מאה מטרים מכאן. יש להם עיתונאים שמדברים אנגלית." היא אמרה בחוסר סבלנות.
"תודה."
"בהצלחה." היא אמרה בכעס ונעלמה במדרגות האפורות.
יצאתי מהבניין וירדתי במדרגות. במקומות הלא מרוצפים היהבוץ. בכיוון האצטדיון היתה התקהלות. צוותי טלוויזיה ועיתונאים הצטופפו סביב מרכז ההסברה האלבני. הצטרפתי למצפים. אברהים רוגובה, המנהיג האלבני המתון, הופיע במסיבת עיתונאים, מדבר על רציחות ומסע לשלום. הוא דיבר צרפתית גרונית. מסיבות עיתונאים יכולות להיות משעממות אם אינך מצוי בפרטים ומחפש שבר של משפט שישלים פאזל בכתבה. עליתי בחזרה לרחוב הראשי ומצאתי את "קוהא דיטורה" בקומה השנייה של אחד מבתי הרחוב הראשי של פרישטינה. עצרתי בחור צעיר ליד המרכזנית שישבה מאחורי חלון זכוכית ושאלתי אותו אם הוא מדבר אנגלית. הוא דיבר אנגלית. שאלתי אותו אם הוא מכיר מישהו שיבוא בתור מתורגמן.
"כן." הוא אמר, "חכה רגע." הוא עבר את המסדרון הארוך ונעלם, חוזר אחרי כמה דקות. "אני אבוא אתך אם אתה לא מתנגד."
"צור שיזף." אמרתי והוצאתי כרטיס. לא יכולתי לבחור שם פחות תקשורתי למקצוע בו אני עוסק.
"נאסר מיפטארי." הוא לחץ את ידי. "לאן אתה רוצה ללכת?"
"להוציא אישור מהאוצ'קה."
יצאנו מהמערכת וצעדנו דרך הרחובות אל שער ברזל כחול. האיש במשרד לקח את תעודת העיתונאי שלי ואת התעודה המזהה של נאסר, הציץ בהם ושלח את נאסר לצלם את המסמכים. חיכיתי בחוץ מתחת לשמים האפורים והקרים. האלבנים לא טרחו להזמין אותי פנימה לתוך המשרד. כשנאסר חזר, חלצנו נעליים ונכנסנו פנימה. תרבויות. האיש מאחורי המכתבה, נציגו של אדם דמ'יק - הנציג הפוליטי של ה"אוצ'קא" - הגרילה האלבנית, הצבא לשחרור קוסובו, אמר שזו הפעם האשונה שהוא רואה ישראלי בקוסובו. הוא הדפיס אישור וחתם עליו. יצאנו בחזרה אל הרחוב וניסינו למצוא נהג מונית שינהג אותנו. נהגי המוניות סרבו. הם לא רצו להסתובב בין אוצ'קה ומשטרה סרבית. עצרנו אצל סנדלר שהושיב אותי על ספסל עץ ותפר את התפרים שנפתחו בנעלי המסע שלי. הרובע הטורקי היה פרוש מסביבנו. רחובות קטנים מרוצפים ובתים עם גגות רעפים. בפתח המלון קבעתי עם נאסר שאתקשר אליו בלילה כדי לראות אם הצלחתי להשיג מכונית עם נהג.
"אה, הנה אתה!" אמרה אנה כשנכנסתי בשעת אחר צהריים מאוחרת למרכז העיתונות. "מצאתי לך בית. אני מתקשרת אליה."
הבטתי בדפי המידע שהוציא מרכז התקשורת הסרבי. בידיעה שהודפסה בשלוש וחצי אחרי הצהרים דיווח המרכז על קרב שהיה בכפר בשם רצ'אק. לפי הידיעה נהרגו בקרב 15 אנשי אוצ'קה ושוטר סרבי אחד נפצע. רצ'אק. חשבתי לעצמי. עשר דקות מאוחר יותר עלתה לתוך המרכז אישה שמנמנה עם שיער צהוב ועיניים חומות. היא לחצה את ידי, הציגה את עצמה כנאדז'ה והובילה אותי למכונית רנו ירוקה וחבוטה שחנתה למטה. "זה אדריאן, הבן שלי, הוא נהג מצוין. יש לנו בית חם. באוקטובר היה אצלנו צוות של העיתונות היפנית. לכמה זמן באת? אתה צריך מתורגמנית?"
נסענו דרומה ופנינו שמאלה בצומת מרומזר, עולים שתי צמתות לראש גבעה, עוברים על פני בתים קטנים ועוצרים במגרש חניה ליד בית דירות.
"תן – אני אעזור לך" היא אמרה.
"תודה." אמרתי, תרמיל קטן, גם אם הוא מלא במצלמות אני סוחב לבד. ליד הדלת, בקומה השנייה, חלצנו נעליים.
"לא חשוב, אתה יכול הכנס עם הנעליים." היא אמרה. פנים הבית היה מוסק. "אתה רעב?" היא ערכה שולחן והגישה לי ארוחת ערב. הייתי רעב ועייף.
תוך כדי האוכל שאלתי למחירו של האוטו ליום עבודה. היא אמרה סכום, דיברנו בידידות וסיכמנו שמחר בבוקר אצא עם אדריאן. התקשרתי לנאסר וקבענו בשבע בבוקר ליד מערכת "קוהא דיטורה".
"בוא תשתה קפה." אמרה נאדז'ה. אברהים, בעלה, ישב בסלון. הוא היה מבוגר ממנה בכמה שנים והרכיב משקפיים.
"הוא נגן קלרינט מצוין. רוצה לראות וידאו מהופעה שלו עם הלהקה האלבנית של פרישטינה בסקופיה? עכשיו אין לו עבודה כי אנשים אומרים – איך אתה יכול לנגן בשמחות כשהכל כאן עצוב כל כך? הקפה טעים לך? אדריאן הוא נהג מצוין. הוא מכיר את הדרכים טוב מאוד. אתה רוצה שאבוא אתך כמתורגמנית?"
"קבעתי עם נאסר."
"כן, אני מכירה אותו. הוא בסדר." אמרה נאדז'ה. "יהיה לך נוח אצלנו. לא תצטער שבאת."
נכנסתי אל החדר. קורא מתוך הספר של רבקה ווסט את הפרק על סרביה העתיקה.
ביוני 1389 התייצבו הצבאות הסרבים מול הצבא העות'מני. הסרבים היו חלק מקבוצת השבטים הסלאביים שחצו את הדנובה במאה ה – 7 והתיישבו בחצי האי הבלקני. הבלקן לא היה ריק. השבטים האיליריים, אבותיהם של האלבנים, ישבו בחצי האי הבלקני כבר למעלה מאלף שנים. הסרבים התנצרו ב – 879. האלבנים התנצרו גם הם. ב- 969 ניתקו הסרבים את עצמם מהאימפריה הביזנטית הגוססת וייסדו ממלכה עצמאית למשך 200 שנים. הביזנטים שבו והשתלטו עליה במאה ה -11. ב- 1217 הפכה שוב סרביה לעצמאית ובמאה ה – 14, תחת המלך סטפן דושאן, הפכה לכוח העיקרי בבלקן, משתלטת על חלקים נרחבים מצפון יוון ומאלבניה. תור הזהב הסרבי תם עם מותו של סטפן ב- 1355.
ביוני 1389 נאספו הצבאות העות'מנים מול הצבא הסרבי בקוסובו. הסרבים ידעו שהם הולכים אל מותם. בעיניהם, אז והיום, היה הקרב המחסום האחרון בפני האיסלאם הכובש את אירופה. עשרות אלפי סרבים נהרגו בקרב ביחד עם מלכם. בלילה שלאחר הקרב, חדר פרטיזן סרבי אל אוהלו של הסולטאן מוראט ה - 1 והרג אותו בדקירות פגיון. קברו של הסולטאן – הגאזי מסטאן, משקיף על מישור קוסובו בו ספו הצבאות הלוחמים. מצד אחד המציבה אותה הקימו הסרבים ושעליה נשבע מילושוביץ' ב– 1989 שלא ייטוש את סרביה העתיקה לעולם, ומצד שני קברו של הסולטאן המת שהאלבנים, שהתאסלמו ב – 400 שנות השלטון העות'מני, עולים אליו לרגל לבקש פרי בטן. מים קדושים נובעים ממעיין בצל עץ ענף וסרטי משאלות קשורים לענפיו.
מילושוביץ' נשבע על מקום הקרב בקוסובו כדי להתרומם על גלי הלאומנות – מפלטם של כל כך הרבה תאבי שילטון בכל הזמנים.
ואיפה היו האלבנים בכל אותו זמן? שם. הסרבים מאשימים את האלבנים שעל מנת לקבל זכויות יתר, התאסלמו והפכו למשרתיהם ועושי דברם של הטורקים. שנאות קדומות. מוחמאד עלי שהקים שושלת מלוכה ששלטה עד פארוק במצרים היה אלבני במוצאו והגיע עם הצבאות הטורקים המובחרים אל גדות הנילוס.
בסוף המאה ה – 19 קבלה סרביה עצמאות. ב- 1929 קבלה יוגוסלביה עצמאות. יוגוסלביה הוא שמה של ממלכת הסלבים הדרומית שאיגדה בתוכה קרואטים, בוסנים, סלובנים וסרבים.
האלבנים, שהשתתפו במאבק נגד האימפריה העות'מנית בראשית המאה, סופחו לסרביה ב – 1913 ולא זכו בעצמאות. יתרה מכך, חצי מליון אלבנים עזבו את קוסובו עם הטורקים והתיישבו בטורקיה. גם האוטונומיה שהבטיח להם טיטו במלחמת העולם השנייה כשנלחמו בגרמנים ובאיטלקים, מומשה רק ב – 1974 ונלקחה מהם על ידי מילושוביץ' ב – 1989. טיטו, המנהיג הנערץ, המשיך בטרנספר, מעביר ב- 1954 195,00 אלבנים מקוסובו לטורקיה לאחר שהרעיון של איחוד אלבניה עם קוסובו כרפובליקה שביעית של יוגוסלביה לא עבד. האם שנאות היסטריות ודתיות מתות? המתים הם הקשים באויבים. תבוסות יש בהם יותר דלק נפיץ מאשר בניצחונות. כוחו של הגהנום של קוסובו. מצדה. קברי האבות בחברון.
הסרבים נסוגו צפונה לאחר תבוסתם בקוסובו. האלבנים נשארו ומילאו את החלל. קוסובו, על כמעט 11 אלף הקילומטרים הרבועים שלה ושני מליון תושביה (עד הטרנספר של 1999), היתה המחוז הצפוף בבלקן.
שלילת האוטונומיה האלבנית על ידי מילושוביץ ב- 1989 הניעה תנועת התנגדות שהובלה על ידי אברהים רוגובה, משורר מתון שהטיף להתנגדות לא אלימה – גנדי אלבני. מנגד, בהנהגת אדם דמצ'יק, קמו ארגוני גרילה אלבנים ששמם הכולל הוא ה"אוצ'קה" – הצבא לשחרור קוסובו, קואליציה רופפת של אדוני מלחמה מקומיים שהחלו למקש, לחטוף ולירות מהמארב במשטרה הסרבית. הסרבים התעלמו מרוגובה וניסו למעוך את הצבא לשחרור קוסובו. הדבר הוליך למשטר צבאי הולך ומתהדק שהפך להתפרצות אלימה ונעצר באוקטובר 1998 על ידי איום ההפצצות של נאט"ו.
ההסכם הרופף, מגובה במשקיפים לא חמושים החזיק מעמד שלושה חודשים.
השעון צלצל בשש. נאדז'ה התעוררה והרתיחה קפה לאדריאן ולי. אדריאן שפשף את עיניו. ירדנו למטה. לא היה לי מה להשאיר בבית. לבשתי את כל הבגדים וירדנו אל החניה. הרנו החבוט היה מכוסה בשכבת כפור. אדריאן גרד את הכפור מעל החלונות בסכין חד. השמים היו בהירים וקרים. נאסר חיכה ליד הכניסה למערכת. "לאן נוסעים?" שאל.
"לראצ'ק." אמרתי. "היה שם קרב אתמול. "בוא ניסע לברר מה באמת היה שם."
"רגע" אמר נאסר, מוציא דפים לבנים גדולים עליהם היה מודפס בגדול PRESS. הוא הדביק את הדפים עם נייר דבק על חלון צדדי ועל החלון הקדמי. לא ידעתי אם זה רעיון טוב במדינה שבה היו חיי עיתונאי בסרייבו שווים 500$ לצלף שיצליח לפגוע.
הכבישים היו ריקים, מכונית משטרה סרבית עם שוטרים לידה עמדה בצד הדרך. נופפתי לשוטרים בידידות והם נופפו בחזרה. הנוף היה שטוח וקפוא, בתי כפר, ערמות חציר בשדות, עשן דק עולה מהארובות. עברנו תחנת משטרה ופנינו דרומה לדרך שבתים משני צדדיה. הדרך הצטופפה. לאחר שלושה קילומטרים חסמו את הדרך שני אנשים מזוינים לבושים בשחור. "אוצ'קה" אמר נאסר. הם הביטו באישור ממשרדו של אדם דמצ'יק והתירו לנו להתקדם, מסרבים בתקיפות לצילום. עשן עלה מהבתים שלצד הדרך. בקשתי מאדריאן שיעצור. נאסר הזהיר אותי ממלכודות פתאים שהמשטרה הסרבית משאירה בבתים. הבית היה מנופץ ועשן שחור עלה מערמת קש שבערה בחצר. טיפסתי במדרגות להשקיף על הכפר.
"מישהו בא." אמר נאסר.
"תשאל אותו מה קרה כאן."
נאסר ירד מהקומה השנייה. "הוא אומר שבלילה היה פה קרב, פה ובפטרובו והרבה אנשים נהרגו."
"איפה זה?"
"לא רחוק, 2 קילומטרים מפה."
"אז בוא ניסע."

Click to enlarge
רצ'אק ינואר 1999

בדרך עמדו עוד שני אנשי אוצ'קה, ידיהם ממוללות בעצבנות את הקלשניקובים. זקנה ושתי נשים צעירות צעדו בדרך שעצים ושיחים נמוכים סוככו עליה. הם שאלו אם הדרך לפטרובו פתוחה ואם יוכלו להגיע לכביש הראשי. הם פחדו להישאר בכפר. הבטחנו להם שהדרך פתוחה ושלא ראינו שום צבא או משטרה סרבים. הם אמרו שבלילה היו יריות. המשכנו למרכז פטרובו. במרכז נאספו הגברים. אחד מהם פנה אלינו.
"היה טבח." אמר אחד מהם. הוא היה גבר בן 30, גבוה משופם ועם עיניים בולטות. "עשרות אנשים, הם נמצאים בגאיון קטן מעל ראצ'אק."
"איפה זה ראצ'אק?"
"שני קילומטרים מפה. הוא אומר שאם תבוא אתם – הם יראו לך. לבד הם מפחדים ללכת."
"אז בוא נלך."
"רגע." אמר אחד מאנשי האוצ'קה, "המפקד רוצה לדבר אתך."
המפקד היה איש נמוך ושמנמן לבוש במדי קרב מנומרים. השוטרים הסרבים לבושים מדים כחולים. הקלשניקוב היה אותו כלי הנשק. האוצ'קה הסתובבו בג'יפים ובטנדרים ברחובות הכפר, גברים מתגודדים ברחוב, הנשים בפתח הבתים. המפקד סיפר על הקרב שהיה אתמול. על הטבח.
"אנחנו ניקח אותך." אמר איש אוצ'קה מבוגר.
"אל תצלם!" אמר טוניו, איש אוצ'קה, צעיר יותר.
הפעלתי את המצלמה ונתתי לה לרוץ תוך כדי הליכה. אדריאן סובב את המכונית בתוך הבוץ. נסענו בסמטאות הכפר ועצרנו מתחת לגבעה. אנשים נאספו על עגלה כבדה ופתוחה רתומה לסוס שעיר, הרמתי את המצלמה. לאחר כמה שניות הגיח הג'יפ של האוצ'קה וטוניו ירד ממנו, חוסם את עדשת המצלמה בכעס. "אמירתי לך לא לצלם!" הוא אמר. קולו היה מתח וסכנה.
"או קי." אמרתי, מורדי את המצלמה מהעין וממשיך לצלם. נאסר ואדריאן הביטו בי. מסביב היה לחץ גדול ובהילות. כיבתי את המצלמה. אין טעם להייירות לפני שיש את הסיפור.
"סעו אחרינו-" אמר איש האוצ'קה המבוגר שהיה לבוש במדים ירוקים חלקים. כשאדריאן עצר הוא ניגש אלינו שוב והתרה בי לא לצלם. יצאתי מהרנו והפעלתי את המצלמה. המכוניות נשארו בצומת הבוץ. טיפסנו במעלה הגבעה. האדמה היתה קפואה והכפור כיסה את העשב בפרחים ומנסרות. האוויר היה קר. השמש האירה לא מזמן. החלקתי על הקרח והאלבנים שצעדו לפני הציצו אחורה לראות אם אני יכול לטפס. הכפר נעלם מתחת. מצפון לנו היה עמק רחב שאיש האוצ'קה המבוגר הצביע למקום בו עמדו הטנקים הסרבים ותותחי הנ.מ. שיראו ישירות לתוך הכפר. עצים מעל לגאיון שמעבר לרכס. על מה חושב אדם כשהוא בדרך לראות טבח?
"הנה הראשון." אמר נאסר.

Click to enlarge
גיא ההריגה ברצ'אק



בתוך הגאיון, שלולית של דם קפוא מתחתיו, שכב הראשון. פרחי כפור נבטו על בגדיו. המשכנו לעלות באפיק הערוץ הצר. הירוי השני שכב מעט מעליו, צידו הימני של הראש מחוץ בפגיעת קליע, במקום עין, היתה בריכה של דם קפוא ומסביב נכנעו עצמות הגולגולת למהלומת הכדור. פסעתי לאט במעלה הערוץ.
"בוא הנה-" קרא טוניו. "תביט!" הוא אמר, מצביע על עיגול חדירת הכדור שהכה בעורפו של אחד הגברים. סמני פחם של יריה מטווח קרוב השחירה את החור בעורף.
הסתובבתי אל הקריאה, המצלמה ממשיכה לפעול, מלווה את הסיבוב, חזרתי אל הירוי. מסתכל דרך העינית, מקרב את התמונה אל המקום בו נחרך העור מסביב למקום פגיעת הכדור בעורף, מתחת לאוזן. דווקא המוות הזה, הנקי, היה אלים מאוד. פסעתי לאט במעלה הערוץ. סופר את הנרצחים. חמישה עשר. מסודרים בשביל של דם קפוא במקום בו נקטלו ממהלומת הכדור. עוד פנים מחוצים. למי שהרג היה חשוב להשחית את הפנים. לירות לתוך האף כדי שהפנים ימעכו כלפי פנים. להעלים צלם. מסיכות הדם הקפוא על הפנים היו פלסטיות. במקום בו התמזג הגאיון עם ערוץ נוסף, שכבו עוד גברים. יד מונחת על יד, רגל על רגל. המוות האלים לא הותיר את אשליית השינה או המנוחה של כפרי בשדה. הפנים המחוצים, פרחי הדם שהכפור עיטר מסביב, שכבת הכפור הלבנה על הבגדים.
מעל ההרוגים שכב כלב. גם בכלב ירו. במקום בו חיים אינם נחשבים, מותו של כלב מצטרף למותו של בעליו.
"בוא לפה!" קרא טוניו. עברתי את מזלג הגאיות, זונח את הטבוחים. "תביט!" הוא הצביע על גבר עם חור ברקתו. "לא רק שהם רצחו אותם, הם גם שדדו!" מסביב למת היו מפוזרים תעודה מזהה, ניירות, תמונות וארנק ריק. מי שטבח את הגברים חמס את רכושם. השקט של הבוקר המוקדם.


ביזה

הייתי הראשון מהעולם החיצון שהגיע אל הטבח. התקשרות הבינלאומית נמנמה במיטות החמימות שבפרישטינה. כלב השמירה של העולם החופשי היה שרוי עדין בעלטת הלילה הבלקני. מה מושך אותי אל מחוזות המוות? איזה חוש מנחה אותי תמיד למקומות שעיתונאים, בדרכם, אומרים שהם מקומות טובים – מה שטוב לעיתונות רע לאנשים שכל רצונם לחיות את חייהם. קוסובו הוא לא מקום שבו אדם יכול לחיות סתם את חייו, או אפילו להתגאות במותו.
מלמטה, מהכפר, עלה קול נהי. החדשות התגלגלו במדרון הקפוא והתפזרו בין החצרות המוכות. הנשים שבעליהן נעלמו בערב, הילדים שאבותיהם נאספו על ידי השוטרים ולא חזרו. במעלה הערוץ הופיע נער בן 13 או 14, פניו היו מסיכה של דמעות וכאב. "אני רוצה את אבא ואת האחים שלי!" הוא צעק בבכי.
"לך מכאן, אסור לך לראות-" אחז בו טוניו, מנסה למנוע ממנו לעבור בין הגויות לחפש בין המתים.

Click to enlarge
גיא ההריגה ברצ'אק

"עזוב אותי!" שאג הילד מתוך הדמעות. "אל תגיד לי מה לעשות, כשבאתם לכפר, אמרתם שתגנו עלינו אם הצבא או המשטרה יבואו וכשהם באו – ברחתם!" הוא השתחרר מטוניו וכרע על אחת הגופות, נהמותיו מתערבות בקול הנהי שעלה מבתי הכפר.
חזרתי אל המקום בו היה מונח ריכוז הגויות. אחד מאשני שהאוצ'קה עבר וספר את הטבוחים. "תחזיק!" אמרתי לנאסר, מגיש לו את מצלמת הוידאו הקטנה. הגויות למרגלותי. אין קורס שמלמד אנשים להביט במות. סופה של המאה ה – 20, המאה הקולנועית, הטלוויזיונית הפך את המוות ממאורע דמיוני לדבר המתרחש טוב יותר בסרט.
העמק היה שליו. ארובות הבתים לא עישנו. דממה של מוות היתה תלויה באוויר. למטה, התגודדו הנשים הבוכיות. מאחת הסמטאות הגיחו 3 גברים זקנים, על ראשיהם כובעים לבנים דמויי ביצה שהם כיסוי הראש האלבני.
ירדנו במדרון הקפוא. חולפים על פני הנשים המקוננות. האוצ'קה נסעו לפנינו אל אחד הבתים. כמה עשרות גברים נאספו מחוץ לחצר המגודרת. בקשתי את רשימת השמות ואת גיל הטבוחים. ההמתנה התארכה.

Click to enlarge
אלמנות ברצ'אק


"קודם הגיעו המשקיפים של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE) ומיד אחריהם המשטרה והצבא הסרבים." הטיח אחד הכפריים. "תגיד לי – הם מסמנים את הכפרים כדי שהמשטרה תוכל לבוא ולרצוח אותנו?"
הדפים הגיעו. 36 שמות. בני 12 ועד 70. אף אחד מהם לא היה חבר או לוחם בצבא לשחרור קוסובו. עד הערב עלתה רשימת המתים ל – 46.
"גמרנו פה?" שאל נאסר.
"כן. ניסע לפרישטינה."
אדריאן נסע על דרכי הבוץ. היום התחמם. כמעט צהריים. עדיין לא היו מחסומי צבא ומשטרה. עדיין לא היתה עיתונות והמשקיפים בכלי הרכב הכתומים הגיעו רק עכשיו לכפר. ירדנו אל הכביש הראשי ופנינו לכיוון פרישטינה. עמדנו בכיכר של שיסטינה שבה תחנת המשטרה הסרבית. החדשות על הטבח עוד לא הגיעו. רכב של משקיפים עמד בכיכר. הפקח היה טרוד במכשיר האלחוט. הוא לא רצה לדבר. כתב של רשת הטלויזיה הצרפתית ירד מלנדרובר משוריין צבוע בלבן ועליו כתוב בגדול TV.
"היית בראצ'ק?"
"כן."
"מעניין?"
"כן." אמרתי.
"כדאי לנסוע?"
"כן."
"יש גוויות."
"כל מה שעיתונאי חולם עליו." אמרתי לצרפתי והעיתונות הבינלאומית זינקה על הג'יפים המשוריינים שלה, מצויידת בצלחות לוין ותחנות שידור ניידות, ממהרת אל זירת הטבח.
כבוד גדול להיות עיתונאי ראשון בגיא הריגה.
"אמרת להם?" שאל נאסר.
"כן." אמרתי. "בוא ניסע לפרישטינה."
פרישטינה ניראתה דומה למה שהיה בבוקר. "אנחנו יכולים לנסוע לעיתון?"
"כן." אמרתי. "יש לך עבודה לעשות."
"אתה חושב שאוכל להשתמש בצילומים שלך?"
"כן."
אדריאן לא אכל ושתה מהבוקר. אף אחד מאיתנו לא אכל ושתה. שלחתי את אדריאן הביתה ואמרתי לו לחכות לטלפון ממני. נכנסנו למערכת. העורך וסגן העורך הציצו לתוך עינית הוידיאו, מקשיבים לחדשות. הם בקשו רשות להוריד קבצי תמונות למחשב כדי להדפיס בעיתון. השארתי אצלם את אחד מסרטי התמונות שצילמתי בבוקר ואת נאסר שהתיישב בבהילות ליד המחשב לכתוב כתבה. נסעתי עם העורך הגרפי למחשב עריכה באחד מבתי פרישטינה, מחבר את מצלמת הוידאו למחשב, מוריד תמונות.
ביקשתי מהעורך של "קוהא דיטורה" לשדר את קבצי התמונות לתא הדואר שלי ולזה של "ידיעות אחרונות". התקשרתי הביתה והשארתי הודעה על הטבח, את מספרי הטלפון בעיתון ובמרכז העיתונות.
נאסר עדיין כתב כשחזרתי.
"אני הולך למרכז עיתונות."
"מתי לפגוש אותך שם?"
"מתי תגמור לכתוב?"
"תוך חצי שעה."
"בארבע." אמרתי "תתקשר לאדריאן ותגיד לו לבוא למרכז העיתונות בארבע. אני אהיה שם." ירדתי ברגל את מאתיים המטרים שבין העיתון למלון.
במרכז היתה ידיעה שהמשטרה מציגה תערוכה של נשק שתפסה ברצ'אק. ירדתי אל המבוא שם חיכו נאסר ואדריאן. אדריאן הקפיד לא לאכול. רמדאן. חלקתי עם נאסר את השוקולד שקניתי בשדה התעופה ושתיתי מים מהמימייה.
"לאן?"
"לאורושובץ, למשטרה." אורושובץ נמצאת 40 קילומטרים דרומה מפרישטינה. האור היה הטבע הנטראלי. העיירה היתה צפופה באנשים וכלי רכב. יום שבת. השוק היה מלא. כנסיה ומסגד אחד ליד השני בכיכר העיר, חלפנו על פניהם ופנינו אל תחנת המשטרה – מבנה חמור ששוטרים מזויינים על פתחיו. השארנו את אדריאן במכונית ונכנסנו פנימה.
"איך ההרגשה להיכנס למשטרה הסרבית?"
"מוזר." אמר נאסר. "הרגשה משונה."
שוטר הוביל אותנו לקומה השנייה וסגן מפקד המשטרה הראה לנו בגאווה את המקלע הכבד, שני המקלעים הקלים, עשרות רובי הסער, רימונים, תחמושת, שני מטולי RPG אפודים ומסכות שחורות. הכפריים מרצ'אק אמרו שהשוטרים היו חבושים בכובעי מסיכה שחורים. סגן המפקד היה גאה במבצע. שאלתי אותו לשם מה שפשטו על הכפר למרות הסכם השלום או ההסכמה מאוקטובר 1998. הוא אמר שזו סרביה ושאומנם האלבים הם רוב בקוסובו, אבל מיעוט מבוטל ביוגוסלביה ושהטרוריסטים האלבנים הרגו שני שוטרים שלו והניחו מוקש שפצע 9 אחרים. הוא היה גאה ביוגוסלביה הסרבית. בשילטון המרכזי.
"זו הארץ שלנו ואנחנו נתקוף את הטרוריסטים בכל מקום."
"האם נהרגו אזרחים?"
"לא."
"מי היה מפקד הפעולה?"
"אני."
"תעשו עוד פעולות כאלו?"
"ודאי. זו הארץ שלנו. אנחנו נתקוף בכל מקום ובכל זמן שיראה לנו."
המילים היו כל כך דומות לסוג המילים שאדם שומע בשטחי מחלוקת כבושים.
מה גרם לסרבים לתקוף? האם זה הרעיון של להרוג, לשרוף ולהרוס על מנת לגרום לאלבנים להגר לאלבניה ולכל מקום החוצה מקוסובו? האם זה הזעם חסר האונים של החזק הנדקר על ידי החלש? ואולי שיטה חדשה שבה כפר הנותן מחסה לאנשי האוצ'קה משלם מחיר שאין כבד ממנו? סגן המפקד, גבוה, מוצק וחייכן שהביט בידידות בעיתונאי הישראלי ידע יותר ממה שאמר. לא יותר משלושה חודשים עברו מהטבח ברצ'אק עד שהחלו הסרבים בטרנספר הגדול.
נסענו בדממה בחושך לפרישטינה. הורדנו את נאסר ליד המערכת ועברנו דרך המרכז.
היום עוד לא נגמר. בשש בערב כינס ווליאם ווקר, ראש משלחת משקיפי הקהיליה הארירופאית מסיבת עיתונאים. שומרים בדקו את קהל העיתונאים בקפדנות, האנגלית של ווקר מתורגמת לאלבנית וסרבית. ווקר קרא לדבר בשמו – טבח. הוא הודיע על הזמנת שופט חוקר מבית הדין הבינלאומי בהאג. יצאתי מהבניין וחזרתי למלון. יש פעמים בהם מקצוע העיתונאות הופך למרדף אחרי פרטים ואנשים ומאורעות ויש שהוא הופך להמתנה ארוכה ומייגעת.
שאלתי את אנה ממרכז העיתונות מתי אוכל לדבר עם מישהו מצד הסרבי. היא אמרה שמיקי, מנהל משרד המידע הסרבי, העיתונאי הסרבי הבכיר בפרישטינה, ידבר איתי כשיתפנה. ישבתי באולם העיתונות, שעיתונאים מסודרים ממני חיברו מחשבים לפקסים ושלחו כתבות וידיעות לכל העולם ישבו בו, וגלגלתי סיגריה, מוסיף עשן לחלל הדחוס של החדר.
"מיקי יוכל לקבל אותך עכשיו." אמרה אנה כשנכנסתי. עיני היו מעוכות מעשן וממראות היום. הנפתי את התרמיל הקטן שבתוכו היה כל מה שאדם צריך ופניתי בעקבותיה לחדר מעבר למסדרון. מיקי, זקן שחור ופנים מחודדים ורדובן אורושוביץ, ממושקף שפניו מרובעים, קבלו אותי כשנכנסתי. הם הביטו בידיעות המופיעות במחשב, במסך הטלוויזיה, עונים לטלפונים.
הטלפון צילצל והפקידה העבירה לי שיחה מהרדיו. אבי בטלהיים מקול ישראל התקשר אלי, מדבר איתי על הטבח. הטבח עוד לא חילחל החוצה למרות הדיווח בכלי התיקשורת.
הם התפנו אלי אחרי רבע שעה של המתנה והתיישבו ליד השולחן העגול. מיקי לא דיבר אנגלית ורדובן תרגם. כדרך המתרגמים, ערך את הנאמר תוך כדי תרגום. מיקי נשא את הנאום הרגיל על המולדת הסרבית. על הקרב בקוסובו. על מותם של 500 סרבים מידי טרוריסטים אלבנים ב – 1998 ועל מותם של 3000 אלבנים.
רדובן אורושוביץ דיבר על הדמיון בין ישראל לסרביה. "כל ההבדל ביננו הוא שאתם חברים יותר טובים של האמריקאים מאתנו." הוא אמר, "קוסובו לנו היא מה שירושלים לכם."
שתקתי והקשבתי. מצידי, ירושלים - העיר שבה נולדתי ואני רוחש לה את חיבת הנולד לעיר הולדתו – יכולה לעלות כמו שהיא לשמים ולהישאר עיר שמימית, מותירה את הארץ לבני האדם. סוף המאה ה- 20. כל הטכנולוגיה, המצלמה הדיגיטאלית הקטנה שלי שמקליטה ומצלמת, הדואר האלקטרוני, הפקסים, המטוסים והכל אותו דבר. אנשים הם אנשים, ענן חומר מסביב לגן האנוכי.
"בגלל האיומים האמריקאים נאלצנו לחתום על הסכם להפסקת אש באוקטובר 1998 והאוצ'קה חזרו והשתלטו על הכפרים שהם ברחו מהם. לנו אין לובי יהודי בקונגרס ויהודים עשירים באמריקה כמו לכם. ואני אגיד לך משהו – אם תהיה פה מלחמה – היוונים יתערבו לטובתינו והטורקים לטובת האלבנים וכל הכנף הדרום מזרחית של נאטו תקרוס – לכן האמריקאים מנסים לשבור אותנו. ויש עוד סיבה – הגז הטורקמני, האנרגיה של המאה ה- 21."
"בקוסובו?"
"לא. בטורקמניסטאן. אבל הצינור יעבור פה – ומי ששולט בצומת – שולט בכסף. אני עבדתי בבנק העולמי, אני יודע."
לא עלה על דעתו שאולי יש לאנשים רעיונות אחרים חוץ מממניעים כלכליים. כמה נזק עשו מארקס אנגלס ואדאמס עם התיאורית החברתיות – כלכליות. ואולי מקור הרע הוא בכך שהסרבים אינם רואים באלבנים בני אדם שווים להם. כמו במקומות אחרים בעולם – העליונות רבת השנים של קבוצה אחת על קבוצה אחרת, יוצרת תבניות מוחיות שאינן ברות שינוי.
היה קרוב לעשר בלילה כשיצאתי מהחדר המעושן. שום דבר לא צפוי לא נאמר בחדר. האם הטרגדיה היוונית היא אירוע מומצא או צילום מציאות? להגנתם יכולים לטעון הסרבים והאלבנים שחצי האי הבלקאני הוא מולדתה של הטרגדיה. אני מעדיף את אריסטופנס. לזיסטרטה. הציפורים. התקשרתי ונאדז'ה ענתה לי, שולחת את אדריאן לאסוף אותי מהמבוא האפלולי של בית המלון.
חלצתי נעליים בכניסה. הלילה היה קפוא ופנים הדירה היה מוסק, נעים ומואר. נאדז'ה ערכה את השולחן. הייתי רעב ומיובש אבל כמות קטנה של אוכל השביעה אותי. רציתי להתקלח במים חמים, לשטוף את היום.
נאדז'ה דפקה על דלת החדר, מזמינה אותי לשתות קפה בסלון בו ישבו אדיראין, אחותו, אבא וחוג'א – משורר בשנות החמישים לחייו עם רעמת שיער פואטית ודיבור מתגלגל. הוא דיבר אנגלית מצויינת מהשנים בהן חי בארצות הברית. חוג'א מצא חן בעיני מיד, בחום ובחיות שהביא לחדר העצוב. חזרתי לחדר להביא סיגריות ואת בקבוק הוויסקי שהנחתי על השולחן. שתינו ראקי וקפה. שאלתי את חוג'א על מאורעות היום.
"לא ראינו דבר כזה מאז הימים של הפשיסטים הנאצים." הוא אמר "ההרגשה של האנשים ברחוב היא שקרה משהו שאי אפשר לתפוס. המראה של הגופות של הכפריים, בני 12 או שבעים, ויורים בהם ככה – "
"ומה אתה מרגיש?"
"מעבר לזעם. מעבר לייאוש. אין לי התנגדות שאנשים ימותו במלחמה, זה דבר שקורה ויקרה – אבל ככה? לאף אחד לא מגיע למות ככה – מוות בלי כבוד. "
"מה יהיה?"
"רק יותר רע." הוא אמר "לסרבים זוהי חלקת אדמה שהיא ערישה למרות שהם פחות מ – 7% מהאוכלוסיה, ועבורנו זו מולדת."
האלבנים מפוזרים בכמה מדינות. באלבניה שבירתה טירנה שלושה וחצי מליון. במקדוניה עוד כמה מאות אלפים. בקוסובו עד הטרנספר 2 מליון. בטורקיה 2 מליון. ביוון כמה מאות אלפים. ולמה לא ילכו האלבנים של קוסובו לאלבניה? ולמה לא ילכו הפלשתינאים מיהודה ושומרון לירדן? האם זכויות נשמרות? ולכמה זמן? עשר שנים? חמישים? שש מאות ועשר? אלפיים שנה?
"מה יהיה?" שאלה אותי נאדז'ה
"מה יהיה?" שאל אותי נאסר מיפטארי
"מה יהיה?" שאל אותי רדובן אורושוביץ
לא היו לי תשובות, רק הרגשה עמומה וקשה שיהיה הרבה יותר רע.
שתינו עוד כוס ודיברנו על מאורעות היום. הטלוויזיה היתה פתוחה על ה- BBC. העולם מביט בטבח שגילינו.
"ומה מחר?" שאלה נאדז'ה?"
"תעירי אותי בשש." ביקשתי. "אני יוצא עם אדריאן בשש וחצי."
כשסגרתי את הדלת ופתחתי את ספרה של רבקה ווסט על מסעה ביוגוסלביה לפני 60 ויותר שנים יכולתי לשמוע את הקולות ממשיכים להתמלמל בחדר השני.

"לאן?" שאל אדריאן בבוקר כשאספנו את נאסר מהמהערכת.
"בחזרה לרצ'אק. ההלוויות היום."
השמים היו צלולים מאוד. כפור לבן הצטבר על קצות ענפי העצים. פרישטינה היתה מכוסה בשמיכת ערפל לבנה. פוך. הכפרים מסביב נראו שלווים. הנוף הירוק והצלול, העשן הרך העולה מארובות הבתים המתעוררים והגופות מנופצות הגולגולת שהמתינו קפואות ומכוסות בפרחי כפור לבנים בערוץ העולה לתוך ההר שמעל לכפר.

מינארט המסגד הזקוף הלבין במרכז הכפר, הכיפה הרכה. ליד המסגד התנהלו נשים בוכיות, ממררות על הגברים. צריח המסגד היה גבוה, קווי ואפור. השמש היתה נמוכה וקרה וריח העשן של הקרב דעך מתחת לכפור. ילדות בכו על עגלה מגושמת רתומה לסוס כבד ומקושט מחוץ לחצר המסגד. נכנסתי פנימה. השמש שפכה מנסרות של אור לתוך חלל המסגד הגבוה. צוותי הטלוויזיה עוד לא נכנסו פנימה. הם צילמו את האבלים בחוץ. על הריצפה – גוף נוגע בגוף, היו מונחים הטבוחים. יד נוגעת ביד, רגל מונחת על רגל. בדממת המסגד, באור השמש הזהוב שאינו מבדיל בין טוב לרע, היה מראה הטבוחים המכונסים יחד, שרועים בשורות צפופות על רצפת המסגד, מצמרר. מימין לכניסה, על בימת עץ קטנה, היו מונחים אב ושלושת בניו. משמאל שכבה אשה ושני ילדיה. עיניהם פעורות בפליאה התמימה של המוות. איש מבוגר הוליך פנימה ילד נאבק, אוחז אותו בזרועו, מרים מטפחת מעל ראש ירוי, שוטף את פניו של הילד בדמעות. הצלמים גילו את הגוויות – נכנסים לצלם.
"המשטרה מגיעה!" צעק מישהו מבחוץ.


טבוחים במסגד


"מהר!" שאג משקיף מה – OSCE, חייבים לצאת מהכפר!"
"בשביל מה אתם פה?" נהם אחד העיתונאים "לברוח כשהמשטרה מגיעה?" העיתונאים מיהרו לעלות על כלי הרכב. יריות של נשק קל החלו לזמזם מעל הקירות.
"רגע." אמרתי לאדריאן שהחנה את הרנו החבוטה בין הג'יפים המשוריינים של ה – BBC, הצרפתים והאוסטרלים "אני נכנס רגע להשתין." גם לחיים יש זכויות. אדיריאן הציץ לחצר בה עמדתי, שם זין על העולם. כרגיל, כשיורים, כל דבר פשוט נדמה כאילו הוא נמשך זמן רב. משכתי את התענוג, כדורים מזמזמים ונחבטים בקירות.
"מה אתה עושה כאן?!" שאג המשקיף, ממהר לתוך ההאמר בצבע התפוז "בוא נעוף מכאן!"
"יש לנו הרגל." אמרתי לאדריאן "להגיע ראשונים ולעזוב אחרונים." הוא חייך ולחץ על דוושת הדלק, רכב המשקיפים נחבט באחורינו כשהם ממהרים להתרחק מצרות.
"קחו אותנו איתכם-" פנו הכפריים האלבנים למשקיפים.
"אנחנו לא יכולים", אמר משקיף צהוב שיער וממושקף "אסור לנו לתמוך באחד הצדדים."
עצרנו בשולי הכפר. היריות התגברו. מי יורה על מי? בשביל מה נכנסה המשטרה שוב? להרוג את המתים?
"סע!" אמרתי לאדריאן, מורה לו להגיע לתחנת המשטרה של סטימג'ה שם עמדו המשקיפים. המשטרה נכנסה מכיוון שהסרבים שלחו שופטת חוקרת בשם דניקה מרינקוביץ'. המשקיפים הגיעו להסכמה בין הצדדים שתכנס עם ליווי לא חמוש. השופטת לא הסכימה. המשטרה נכנסה חמושה ובירי. בפנים חיכו לוחמי הצבא לשיחרור קוסובו. הקרב היה בלתי נמנע.
ליד הבית האחרון בכפר הצטופפו פליטים סרבים מבוסניה. להם לא היה יותר לאן לברוח. קבוצה של כפריים נמלטים הגיעה לשולי הכפר אליו חזרנו כדי להיות קרובים יותר לצרות. "לאן ללכת?" שאל אלבני מבוגר שנשא תינוק בן שנה על כתפיו. פניו היו פחד ותהיה והשלמה עם העולם המחורבן שסביבו.
נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם עיתונאי פרו-יוגוסלבי שטען שהסרבים מפסידים בגלל שהם לא יודעים לנהל מלחמה תקשורתית ותהיתי אם זו הסיבה היחידה.
הגופות המקובצות בתוכו. בכי התמרורים של החיים מחוץ למסגד, כתמי הדם הקפואים על הרצפה, מטחי היריות של המשטרה הסרבית המתקדמת לתוך הכפר, מבריחה את התושבים ואת העיתונאים כדי שיוכלו להעלים את עשרות הגופות. האם היה הבוקר של ה- 16 בינואר תחילתה של התוכנית הסרבית הגדולה לטיהור קוסובו מאלבנים? ממרחק של יותר משלושה חודשים ניראה הכל מתוכנן. הטבח המאורגן, חטיפת הגופות, משיכת הקרקע מתחת לרגלי האלבנים, המלחמה התקשורתית הסרבית שבאה להעמיד את האלבנים כטרוריסטים לעומת הסרבים הנלחמים על סרביה העתיקה – על קוסובו.
"בוא ניסע." אמרתי לנאסר ואדריאן לאחר שהקרב נמשך ללא מוצא ופליטים הצטברו על הדרך המוליכה מפטרובו ורצ'אק, צועדים לכיוון הכביש הראשי. על הכביש הראשי עמדו רוב העיתונאים והפקחים, מקשיבים לקולות הקרב. הם יסתדרו בלעדי. 2 קילומטרים מעבר לכפר היו החיים רגלים. ארץ חקלאית פורייה ואומללה. שלא כמו במזרח התיכון, בו נלחמים הצדדים אחד בשני מתוך הרגשה שניצחון, גם אם יתמהמה בוא יבוא ולכן הם יכולים לדבר על שלום, היה היאוש בקוסובו פרוש כמו שמיכת הערפל הרכה. מלחמה אינסופית שאין לה ראשית ואין לה סוף וששני הצדדים ילחמו מתוך ידיעה אומללה שאין דרך אחרת.
"לאן?"
"לקוסובו." אמרתי, מתכוון למקום הקרב של יוני 1389. לגאזי מסטאן. לסיבת הסיבות של החורבן הנוכחי.
השדה הרחב היה אכזבה. מגדל אבן עם כתובות הקדשה בהן נשבע מילושוביץ שלא יעזוב את קוסובו לעולם ביוני 1989.
מעבר לו עמד קברו של מוראט ה – 1. שטפתי את הראש במי המעיין והבטתי באנשים הבאים לבקש פרי בטן, להביע משאלה. אחרי היומיים האחרונים היה ראשי ריק ממשאלות, דרוס מהברוטאליות של המקום הזה שניראה כל כך תמים. בנוף כמו ההימלאיה או ההינדו כוש היתה הברוטאליות נתפסת, אבל דווקא אירופה היא היבשת הברוטאלית מכולן. תמיד היתה. מין גאווה תרבותית אלימה ויהירה.
עצרנו בגרשניצה, ציורי הקיר המיוסרים על הקירות, אפלולית הכנסייה הסרבית בת מאות השנים, השריד והשורש של הקשר הסרבי לסרביה העתיקה שהיא קוסובו. מסביב היה הכל שקט, כפר חקלאי בפרברי פרישטינה. כפר סרבי ולידו כפר אלבני. חוטים לא נראים שאסור לחצות.
אדריאן הוריד אותי בפתח המלון ואני אמרתי לו שאתעכב עד שעה מאוחרת ושאתקשר הביתה כשאסיים. למעלה חיכו לי הודעות. חיפשו אותי ויחפשו בזמן הקרוב.
גלגתי סגריה וכשצלצל הטלפון הוא היה מ"ידיעות" הם רצו כתבה למוסף תוך זמן קצר.
התיישבתי לכתוב. בלי מחשב דובר עברית וענף אינטרנט לא נשאר לי אלא לחזור לשיטות בהן נהגו בני אדם לכתוב את תהפוכות ההסיטוריה. נייר ועט. העיתונאיות האמריקאיות הצעירות הביטו בי בהערכה, יושב וממלא דפים. לא היה לי כוח לספור את המילים. כתבתי שמונה עמודים. כשהייתי באמצע הכתבה שאלה אותי העיתונאית מהוושינגטון פוסט אם אני רוצה לאכול איתם במסעדה. הן היו 5 בנות וחיפשו מלווה. היא רשמה לי את כתובת המסעדה והניחה לידי. יש משהו משעשע בחברתיות של עיתונאים במקום זר. הלואי והיה לי זמן להיות חברתי. בעשר גמרתי את הכתבה ופיקססתי אותה למערכת, מחכה עוד שעה שיאשרו שקבלו את החומר כמו שנדברנו בשיחת טלפון מוקדמת יותר. אף אחד לא ענה. הייתי שפוך, הראש התפוצץ אחרי 48 שעות של התרוצצות מאומצת, מתים ויריות. התקשרתי לאדריאן והוא ונאדז'ה הופיעו לאחר מספר דקות, נוסעים דרך ערפילי הלילה הקר. המפגשים החברתיים יחכו. נשארתי עם מעט מאוד כסף מהקצת איתו יצאתי.
"אתה בטח רעב-" אמרה נאדז'ה. מסדרת את השולחן. "מחר אם תרצה אני אבוא איתך לפודג'בו – שם זו קוסובו העצמאית – הם ממש צבא שם."
"נראה-" אמרתי. "יכול להיות שמחר אני נוסע לבלגרד."
נכנסתי לחדר וצנחתי בעייפות על המיטה.
הטלפון צלצל בדירה. נורית מ"מסע אחר" שאלה אם העברתי את הכתבה ואמרה שאם המוסף לא התקשר בהיסטריה סימן שהכל בסדר. אמרתי לה שאגש למרכז העיתוות ואהיה שם עד הצהריים. אם יחפשו אותי אהיה שם.
נפרדתי לשלום מנאדז'ה. אחרי ששילמתי על החדר, הארוחות והרכב. נשארתי עם כסף לאוטובוס לבלגרד.
ממרכז העיתונות התקשרתי לשגרירות ישראל. "אנחנו יכולים לתת לך הלוואת נזקק של 80$ אמרה איילה, קצינת המנהלה של השגרירות.
"אין לכם ניסוח פחות מעליב מזה?"
"זה מה שאנחנו נותנים" היא אמרה ביובש "אתה יכול לבקש מהעיתון שלך שיעבירו לך כסף – אם הם באמת רוצים להעביר לך כסף. אני יכולה לשאול אותך שאלה אישית?"
"בבקשה."
"איך זה שעיתונאי נתקע בלי כסף?"
"נגמר לי." אמרתי. "מכשירי הכספומט פה לא עובדים."
"אה- " היא אמרה "כי אין שם." היא היתה מוכנה לשלוח מברק למשרד החוץ בירושלים כדי שיבקשו מ"מסע אחר" להעביר לי כסף כדי שאוכל לעבור את הימים עד הטיסה הביתה. לא היו יותר טלפונים. בצהריים ירדתי ללובי. העיתונאית האמריקאית מהיום הראשון, באותם מכנסיים מזוהמים ונעליים בוציות ישבה שם. "את מכירה מלון לא יקר ונחמד בבלגרד?"
"תנסה את מלון פארק." היא אמרה.
הודיתי לה ועמסתי את התרמיל הקטן, צועד אל תחנת האוטובוס של פרישטינה.
גהגה, צעירה סרבית שעשינה סגריה בתור התחילה לפטפט איתי בידידות. היא למדה אנגלית באוניברסיטת פרישטנה וחיכתה שהחבר שלה ישלח לה ויזה כדי שתוכל לנסוע להולנד. לברוח מהאדמה הבוערת. היא דברה באימה על תקיפות אוויריות אמריקאיות, על שנאתה למשטר של בלגרד. "מה אנחנו יכולים לעשות – כששבתנו נגד המשטר עצרו וזרקו לכלא את ראשי השובתים ואחרים פוטרו מהעבודה. תגיד לי אתה - מה צריך לעשות? " ישבנו אחד ליד השני באוטובוס שנסע צפונה באור הצהריים שנעשה רך יותר ויותר. "אתה נשוי?"
"כן."
"חבל!" היא קראה "אוי, סליחה – זה לא מה שהתכוונתי. יש לך אינטרנט?" היא רשמה את כתובת האינטרנט שלה בפנקס הקטן שלי כשעצרנו במסעדת דרכים, שותים קפה ומעשנים. "אתה בטוח שאין לך זמן? אני יורדת כאן, אתה יכול לבוא לראות את העיר שלי-"
לא יצאתי עם ידע מוקדם או דעות על יוגוסלביה, סרביה, קוסובו או אלבנים. אבל אחרי שבוע לא ממש הרגשתי רצון להתיידד עם סרבים. גם אלו שאינם מעורבים ישירות במעשים האלו הם משתפי פעולה עם השלטון. היא נפרדה ממני והאוטובוס המשיך לנסוע, אני מנמנם את מרחק השעות לבלגרד.
נשארו לי 5 מרק. ירדתי מהאוטובוס וחשבתי אם לחפש מלון זול בקרבת תחנת האוטובוס. ואז הרגשתי את העייפות המתח והמיאוס עולים לגרוני. הנפתי יד למונית ואמרתי "מלון פארק." הוא עצר אחרי חמש דקות. שאלתי את פקיד הקבלה כמה עולה חדר ואחר כך, בלי להקשיב, לקחתי את החדר. בין כה וכה לא נשארה לי פרוטה. כרטיס האשראי שלי לא היה שווה כלום, לא בפרישטינה ולא בבלגרד שמאמינה רק בדולרים או במרקים במזומן.
מהחדר התקשרתי לאיילה. "העיתון שלך באמת העביר לך כסף." היא אמרה בהפתעה.
מעולם לא היה לי עיתון. "אתה רוצה לבוא לקחת את זה עכשיו?"
"אני עייף מידי. מחר אעבור בשגרירות." אמרתי ונכנסתי להתקלח. מבעד למים הזורמים יכולתי לשמוע טלפון. לקחו עוד כמה צלצולים כדי שאשתכנע שזה הטלפון בחדר. התעטפתי במגבת והרמתי את השפופרת. זיווה. המזכירה של המוסף. לא כל הטקסט הגיע. עברתי איתה על הטקסט. כל הטקסט הגיע אבל היה קצר בכמה מאות מילים ממה שהוזמן. הבטחתי להעביר עוד כמה מאות מילים תוך שעה.
"אנחנו סוגרים היום את העיתון, תוכל תוך חצי שעה?"
"חצי שעה." אמרתי והתיישבתי עם המגבת ליד השולחן, מושך את הניירות שעליהן הכתבה, משתמש בצד החלק של הכתוב.
הטלפון צלצל אחרי 25 דקות. לחצנים, אמרתי לחלל החדר כשהרמתי את השפופרת. דורית.
"איך אנחנו?"
"מצויינות." אמרתי, לא היה לי מושג על מה היא מדברת.
"אין לך מושג, "ידיעות" מחפשים אותך מהצהריים, הם התקשרו לפרישטינה וחיפשו אותך, אבל שם אמרו להם שנסעת לבלגרד. חשבנו באיזה מלון אתה יוכל להיות בבלגרד והתקשרתי לטדי פרוייס בירושלים כדי לשאול אותו איפה אתה יכול להיות, ואז עלה לי הרעיון לשאול אותו מה המלון הכי זול שהוא מכיר בבלגרד ואת הטלפון של מלון פארק העברנו ל – 7 ימים."
"מדהים." אמרתי. הרבה יותר מפתיע מלנסוע בלי סיבה לקוסובו וליפול על טבח. אני לא שמעתי על מלון פארק עד הצהריים. הייתי משוכנע שזיווה, מזכירת המערכת, חיפשה אותי דרך השגרירות וקבלה את הטלפון מאיילה. צרופי המקרים הקטנים האלו. הקראתי לזיווה את שארית הטקסט והלכתי לישון.
בבוקר הלכתי דרך בלגרד. האנשים לא היו חביבים ולא לא חביבים. חציתי את הנהר וטפסתי לכיוון השגרירות. אנשי הבטחון הנעשים צעירים משנה לשנה הביטו בי בפקפוק. הדרכון נשאר במלון. הם שאלו איך אני מעז הסתובב בעיר זרה בלי דרכון. משכתי בכתפים. שאלו יהיו הצרות שלי. כשנכנסתי למשרדה של קצינת המנהלה ואמרתי בוקר טוב, היא הייתה עסוקה בטלפון, מחליקה בידה השנייה על סנטרה, מתכוונת לשאול איך אדם מהלך ברחובות בירה אירופאית לא מגולח. התרמיל היה עדיין בשדה התעופה. הבגדים שלבשתי היו אותם בגדים בשמונת הימים האחרונים. יש אנשים שגילוח ניראה להם ההגנה האחרונה על התרבות האנושית. לקחתי ממנה את הכסף שהועבר על ידי "מסע אחר" והיא השאילה לי את מילון הכוזרים של מילוראד פאוויץ'. קיוויתי לפגוש אותו למחרת, מנסה לחדור לנפש הסרבית. אם סופר הוא סוג של מדיום שמעלה את התת והלא מודע של הקבוצה ממנה ינק את התחושות האפלות והחבויות. אחרי שצלמתי קצת ברחובות צללתי לתוך המלון עם מילון הכוזרים. מתאם פגישה עם פאוויץ' בקפה המסתכל על האריות שמול בית האופרה, בפתחו של המדרחוב.
הגעתי חצי שעה לפני הזמן וישבתי בקומה העליונה, משקיף על הפתח. משעברה שעת הצהריים ירדתי למטה.
"כן," אמר לי אחד המלצרים "מר פאוויץ' היה כאן והלך. הוא יושב כאן כמעט כל יום, אני לא יודע אם יחזור." חזרתי למלון והתקשרתי לפאוויץ'.
"אני חולה ואשתי חולה והילדה שלנו חולה, חיכיתי לך ולא היית."
"הסברתי לו שלא ראינו אחד את השני.
"ובכלל באתי לראות אותך כקולגה סופר – אני לא מתראיין לעיתונאים יותר."
"אני אשמח לדבר איתך על ספרות."
"אני לא מרגיש טוב – בפעם אחרת."
"אני טס מחר."
"אז אני מקווה שניפגש מתשיהו. אני כמעט לא יוצא מהבית. כולם חולים וזה לא היה לי טוב לצאת מהבית."
מילון הכוזרים הוא ספר יפה. הפסיעה בין איסלאם, יהדות ונצרות, הכניסה לזרמי החשיבה. ועם זאת פאוויץ' מוכר כלאומן סרבי ולסרבים לא היתה לי חיבה גדולה אחרי מה שראיתי, אחרי שיתוף הפעולה הסביל של חלקים גדולים מהם. סבל והמלחמה בנאצים במלחמת העולם השנייה אינם מכשירים אנשים המבצעים מעשים שלא יעשו. פתאום לא התחשק לי לפגוש את פאוויץ'. סגרתי את הספר במקום שבו הייתי, נמנעתי מלדבר עם הסרבים ברחובות ועפתי הביתה.

מעשה הטבח פתח שרשרת אירועים שהתגלגלו כאבן הרסנית ומנפצת למערכה שמנהל נאט"ו מול הסרבים ומצד שני להאצת תוכנית הטרנספר – הטיהור האתני, אחד ממופעי הראווה הגדולים והמצמררים המתרחשים בשידור חי בסוף המאה ה – 20.
המצחיק, אם אפשר להביט על מלחמה כשעשוע, שהסרבים החליטו לרמוס את שאיפות ההתבדלות של בוסניה המוסלמית כדוגמה ואזהרה למה שיקרה לאלבנים אם ימשיכו במסלול העצמאות. כך יצאה המלחמה הסרבית-בוסנית לדרך ונעצרה רק עם התערבות הקהילה הבינלאומית ולאחר רצח עם, טיהור אתני והרס. קוסובו הוא הלקח הסרבי הבא. הסרבים כנראה טובים במלחמות אבודות. מאבדים ומתאבדים.
נאסר מיפטארי לא רצה להילחם. חוג'א – המשורר אלבני שחזה את הסלמת הסכסוך ואת התערבות נאט"ו. נאדז'ה ביאושה מה תביא לביתה כדי לפרנס אותו. אדריאן עם מכונית הרנו החבוטה. בברק טילי השיוט, ברכבות המגיעות ממקום למקום, חשבתי על נאסר ועל חוג'א על נאדז'ה ועל אדריאן. איפה הם. מה קרה להם.

קוסובו
kosovo massacre in rachak

קץ ההיסטוריה ניראה רחוק מתמיד. ההיסטוריה היא מעשי האדם. המהלך הכללי והלא ברור. המאבק על טריטוריה. בין קבוצה לקבוצה. הדם מול המוסר. ומהו מוסר? ומהי היסטוריה? האם קרב תבוסה לפני 610 שנים קובע יותר מחייהם של מיליונים? האם אנחנו עננת חומר סביב גנים ומונעים על ידי ציווי טריטוריאלי או שמא יש שם לכל איש? נאדז'ה ואדריאן בנה ובעלה נגן הקלרינט. ונכדיהם הגרים אתם וחוג'א שבא לבקר ולשתות את העראק המקומי. ונאסר ואחותו, והסנדלר שתפר את הפתחים בנעלי בסמטא המרוצפת שברובע הטורקי בפרישטינה וחייך ברוחב לב כשישבתי וחיכיתי בגרביים על ספסל העץ והמלצר במסעדה הטורקית ליד מלון גראנד האפור.
המצלמה המלווה את טילי השיוט והפצצות החכמות, מתלהבת מרכבות הפליטים ומארגוני הסיוע. מקום טוב לתקשורת הוא מקום רע לבני אדם. המלחמה פוגעת באנשים, משחיתה. התמונה הקרה והמרוחקת דרך המסך אינה הסיפור האמיתי. הכתב המדווח אינו גיבור. הוא אינו הסיפור האמיתי. ומהו הסיפור האמיתי? בשר נקרע של אנשים שכל אחד מהם מכיל כאב המצמרר חיים שלמים.

כתבת הוידאו

הוספת תגובה


Security code
רענן