צ'צ'ניה - טיול קצר בקווקז

עיתונות - משימות מיוחדות


ביום אחד של 1944, הודיעו קציני הק.ג.ב לתושבים בכל רחבי חלקי צ'צ'ניה, להיאסף במרכזי היישוב. עם שלם הועלה על משאיות והובל אל מסילות הברזל, מוסע במשך ימים בחורף המרכז אסיאתי אל ערבות קזחסטאן. כשעצרו קרונות הבקר בתחנה האחרונה, היה חלק ממטענן קפוא ומת. הצ'צ'נים לא נשברו. רק ב-1957 הכריז חרושצ'וב שהכול טעות. הכרזה שהגיעה באיחור לפחות לתושבי הכפר חיבאח, אחד מאותם כפרים הרריים שאליהם לא הגיעה דרך עבירה למשאיות. גנרל הנ.ק.וו.ד החליט שזה מאמץ גדול מדי לפנות את הכפר ולכן ירה בתושבי הכפר על סיפה של תהום. "אה," אמר רוסלאן כשביקשתי להגיע לחיבאח, "יש כל כך הרבה כפרים צ'צ'ניים שעד היום לא מגיעה אליהם דרך סלולה."



סלפצוסקיה היא עיירה נאה למראה שהיתה סטניצה - כפר של קוזקים במאה שעברה. עד שגרשו האוסטים את האינגושים מהחלק ההוא של הקווקז, והאינגושים, קבוצה צ'צ'נית, התיישבו בסלפצוסקיה. ה"קוזקים" של טולסטו מתאר את המאבקים יומיומיים בין הקוזקים הנוצרים לבין הצ'צ'נים שאוסלמו על ידי העות'מנים במאה השבע-עשרה. האיבה בת יותר ממאתיים שנה בין רוסי וצ'צ'ני. טולסטוי אימץ את הקוזקים, שבט שנדד לערבות הוולגה ויושב ביישובים צבאיים לאורך הטרק על ידי הצארים הרוסיים, כאנשי הטבע, הציידים והרוכבים, משקל נגד לצ'צ'נים שהיו חוצים את הטרקֶ היורד בזרם חום, עטוף בגלים לבנים סוערים, מרכס הקווקז התוחם את גרוזיה מצפון, אל המרחבים הירוקים של אינגושטיה וצ'צ'ניה. הרוסים הקומוניסטים הפרידו בין שתי הרפובליקות, לא תוחמים תחום אמיתי, מפרידים כפי שהפרידו הפרדה מלאכותית בכל מרכז אסיה שתחת האימפריה הצארית-סובייטית עם תוםֶ המהפיכה ומלחמת האזרחים ב-1922.

אוסטים לא נכנסים לאינגושטיה, צ'צ'נים יחשבו היטב לפני שיעזו לעלות על הדרך הרוסית הצבאית הנוסעת דרומה לוולדי קווקז, דרך מבוצרת יישובים שנסללה בראשית המאה התשע-עשרה, בדרכם של הרוסים להשתלט על הקווקז ולזרוע את זרעי כל הסכסוכים שיבואו.

כאן, בגבול צ'צ'ניה הוקמו מחנות הפליטים הצ'צ'נים שנמלטו או גורשו על ידי הרוסים במבצע הגדול השלישי למחיקת צ'צ'ניה.

הנימוק היה הטרור הצ'צ'ני במוסקבה. אם ישראל היתה נוהגת כמו הרוסים, הרי ששבע פעמים היה הצבא הישראלי מחריב את שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. אלא שישראל אינה מעצמה בסדר גודל של רוסיה ורק שישית מהאוכלוסיה הישראלית מוצאה רוסי, כי אם חלק זה של האוכלוסיה הישראלית נגוע רק בחלק קטן מהאיבה, הפחד הבורות והתעוב הרוסי כלפי כל מה שהוא מוסלמי ומורד במלכות -

מאז התפרקותה של ברית המועצות ב- 1991 הייתי לפחות פעם בשנה בחלקים שונים של מה שהיתה ברית המעוצות. לומד מקרוב את עמי מרכז אסיה ואת הרוסים. בצ'צ'ניה הייתי ב-1995, קרוב לסופו של סיבוב הלחימה השני בין המעצמה הרוסית בת כמעט 200 מליון התושבים למליון הצ'צ'נים.

יוסוף רוסלאן הגיע בערב. החושך בחוץ הופר ביריות והתפוצצויות. היה לו שיער קצר ופנים קווקזיים עגולים. השוויתי את תווי הפנים לגרוזיניים איתם חציתי את דרך המשי. אחד מאבותיו של זאזא ציצישווילי, האביר הגרוזיני שבביתו התארחתי ובחברתו נסעתי על דרכי המסחר האסיאתיות, היה ממושליה של צ'צ'ניה וממארגן הכיבושים באזור. ומה עשו אבותיו של רוסלאן? ישבנו בחדר הבית שהואר במנורות שהוזנו על ידי הגנרטור שתיקתק בחצר השנייה. המים עדיין לא חוברו ואספקת הגז היתה במשורה.

רוסלאן אמר שהרוסים מכרו טנקים לבוסניה וסרביה וכדי לכסות על העסקאות האפלות תקפו את צ'צ'ניה. לרוסלאן לא היתה תשובה למה תקפו הרוסים דווקא ב-, 1994. שכן צ'צ'ניה הכריזה על עצמאותה ב-1991. אז נבחר דודייב לנשיא. לפי החוקה הרוסית צ'צ'ניה היא עדין חלק מרוסיה ולפיכך פרישתה ממנה לא היתה חוקית. ולמה לא נקטה רוסיה פעולות לפניכן? מכיוון שילצין היה עסוק במאבק להוריד את גורבצ'וב מהשלטון. מכיוון שהיה ניסיון הפיכה באוגוסט 1991. מכיוון שהמשבר הכלכלי והרפורמות הכלכליות האדירות צרכו את כל כוחו של ילצין.

"רוצה לצאת לסיבוב בחוץ?"

" כן, אמרתי, למה לא."

פצצת תאורה מעל הבתים. לילה בלי ירח. שלוליות מים נצצו באפילה בדרך הבוץ. רוסלאן הצית סיגריה. אפלה שחורה וסמיכה. טיפסנו במדרון קצר ותלול. "שם למעלה על הגבעה יש מחנה רוסי," אמר רוסלאן. "לפעמים הם צולפים משם."

"כמה זה רחוק מפה?"

"200 מטרים." מכשירי ראיית לילה וצלפים. נכנסנו לתוך שדירת העצים.

"הם מוציאים מארבים בלילה?"

"לא." אמר רוסלאן בזלזול, "הם פוחדים לצאת." פרץ יריות והתפוצציות מכיוון מרכז העיר. "הם פוחדים ויורים אל כל מה שזז בלילה. סתם."

"לאן אנחנו הולכים?"

"עד לפינה בקצה הרחוב, לצפות משם על המחנה של החטיבה." דרך הבוץ החשוכה. קיוויתי שאף אחד לא טמן מוקש. העוצר הלילי נכנס לפני למעלה משעה. באופן טכני היינו בני מוות. רוסלאן הלך בביטחון של בעל בית. אף אחד לא הסתובבֶ ברחובות. "שם." הצביע רוסלאן על המחנה. המחנה היה מרוחק יותר מארבע מאות ֶמטר. לפני כמה ימים ישב צלף על הבניין הגבוה שמעל למחנה ופגע באיש מבוגר. בערב שאחרי זה תקפו הגרילה את המחנה."

"כמה אנשים?"

"הצ'צ'נים פועלים תמיד בקבוצות של שלושה, חמישה ועשרה. יש לנו בזוקות וסאגרים. ככה נלחמנו גם בקרבות של גרוזני."

בפעם הראשונה ניסו הרוסים לתקוף את גרוזני ב-26 לנובמבר 1994. שירות הביון הרוסי הכין מבצע שבו גויסו גורמי האופוזיציה על מנת ליצור הפיכה פרו-רוסית שתסלק את דודייב. בימים שלפני המבצע התמלאו הדירות סביב ארמון הנשיאות בשכירי חרב. אלא שמשתפי הפעולה הצ'צ'נים נרתעו. הרוסים החליטו להמשיך במבצע. הצ'צ'נים חיכו למבצע בקנה מידה הרבה יותר גדול ובמהלומה ֶקצרה דיכאו את הניסיון, מעניקים סטירה מעליבה לרוסים.

לאחר מכן הבטיח גרייצ'ב, שר ההגנה הרוסי, לילצין, כי כל מה שהוא צריך זה שני גדודי צנחנים ושעתיים על מנת לכבוש את גרוזני. חודש לאחר מבצע הנפל החלה ההתקפה הרוסית על גרוזני. 40,000 חיילים השתתפו בהתקפה. דצמבר הוא חודש של חורף וערפילים. בוץ ותחילת הקרח בדרכים. סיוע אווירי מוגבל וזיהוי מטרות עלוב לתותחנים. ההתקפה הגדולה הראשונה על גרוזני הייתה באמצע דצמבר. בלילה שבין ה-31 לדצמבר 1994 ל-1 לינואר 1995 נהרגו ברחובֶ הראשי הנכנס אל מרכז העיר 1300 - 1500 חיילים רוסים. לפי דו"ח רוסי הושמדה החטיבה הממוכנת ה-131 של מייקופ. כתב של סוכנות הידיעות הצרפתית ֶשעקב אחרי הלחימה הצ'צ'נית אמר שלאחר זמן הפסיק לספור את הטנקים ונושאי הגייסות המשוריינים, שנפגעו ועלו באש.

"הם לא פינו את ההרוגים והפצועים. במשך ימים הכלבים הסתובבו וכרסמו את הגוויות. רק אחרי כמה שבועות הם אספו את כל הגופות, וקברו עם דחפורים בקבר גדול. אני ראיתי קולונל רוסי עורם קש על הגוויות ושורף אותן."

הלחימה הרוסית. די לקרוא את טולסטוי ואת איסק בבל המתארים את מלחמותֶ המאה התשע-עשרה ומערבולת המהפיכה כדי לראות את שוויון הנפש הרוסי כלפי הפצועים והמתים המתגוללים ברחובות ולצד דרכי הקרב הרוסיות. בזמן המלחמות בקווקז במאה ה-19, כשבעת ובעונה אחת התמרדו הפולנים בקצה אחר של האימפריה הרוסית אמר הצאר, אני זקוק למאה אלף אנשים בפולין וצ'צ'ניה. מתכוון בכך למאה אלף איש אותם אפשר להטיל למכונת הבשר בכל צד של האימפריה.

לפני שהגעתי לצ'צ'ניה לא בחרתי בשום צד. יצאתי לדרך בלי דיעות קדומות. חוץ מהדיעות הרגילות על רוסים ורוסיות והשמועות על הצ'צ'נים אותן הפיצו הגרוזינים והרוסים. בין 1991 ל- 1994 הפך נמל התעופה של גרוזני, לפי משרד הפנים הרוסי, למקום בו עוברות מאה עד מאה וארבעים טיסות לא רשומות לחודש. אחד ממרכזי המעבר וההכוונה הגדולים בעולם לנשק, סמים וסחורות לא רשומות. האם גם הרוסים השתמשו בנמל? אולי. מקום נוח לייצא כלי מלחמה רבים. הצבא הרוסי יצא מצ'צ'ניה תוך שעתיים, משאיר מאחוריו ארסנל מרשים של נשק. רק חלקו נשאר בצ'צ'ניה. מקורביו של דודייב יצרו את אחד מארגוני המאפיה המאורגנים והיעילים שיש. אם כי סיפורי הפשע והמאפיה על מוסקבה מוגזמים מאוד. הרוסים הם פרנואידים גדולים. הכלכלה במוסקבה פורחת והסכנה לנסוע במטרו בשעות הקטנות של הלילה קטנה מבניו יורק. אלא שלמיעוט הצ'צ'ני היתה מדינה שאפשר היה לכוון אליה אצבע. מה גם שבאישור המדינה הצ'צ'נית ובמסמכים מזויפים הצליחו מקורביו ועושי דברו של דודייב לחלוב עשרות מיליוני דולרים מבנקים רוסיים.

פצצות תאורה האירו את השמים באור צהוב, הופכות את העצים לצללים רוטטים. ממרכז העיר המשיכו לנהום קולות ירי ופיצוצים. שמחתי להסתובב בקצה רחוב הבוץ החשוך ולהתחיל את הדרך חזרה. "לפני כמה ימים הם הרגו גבר, אשה וילד במחסום. סתם. בלי סיבה. אין סיבה להרג, הם רוצים להרוג. פה, בבית הזה-" הוא הניד בראשו כלפי בית חשוך, גר דוד שלי. האומון נכנסו אל הבית כדי לשדוד וירו בדוד שלי. בלי סיבה."

"אתה שונא את הרוסים?"

"אין לי שינאה לרוסים, אבל אני לא יכול להגיד שאני אוהב. כל כך הרבה אנשים נהרגו. בזמן המלחמה היו פה חצי מיליון חיילים. צנחנים, נחתים, יחידות מיוחדות. יש פה שכירי חרב, אסירים שמציעים להם להתגייס במקום לשבת בכלא. אין להם ניירות. אם הם נהרגים - הם לא מוכרים כאבדות. והאומון- היחידות המיוחדות. אם הפרצוף שלך לא מוצא חן בעיניהם הם יורים.."

"אתה גאה במלחמה?"

"אני לא גאה שנהרגו אנשים. אנחנו לוחמים יותר טובים. מאתיים שנה הם מנסים לשעבד אותנו. זה לא משנה אם זה בימי הצאר, לנין, סטלין או ילצין-"

אחד מאנשי ממשלתו הגדיר אז את ילצין ומקורביו כחצר ביזנטינית דקדנטית שבה מתקבלות החלטות לא מתוך מחשבה ושיקול אלא מתוך נהמת בטן, שכן גורמים בתוך הממשלה הרוסית הציעו מסמך עבודה הבא לפתור את הבעיה הצ'צ'נית בדרכי שלום.

הצעת גופים בתוך הממשלה הרוסית הייתה לסגור את המרחב האווירי של צ'צ'ניה ולנתק אותה מהעולם. להניח לגורמים האופוזציוניים ולחוסר הנחת שלה מדודייב לעשות את שלו. אז למה פתחו הרוסים במלחמה אם הכול סימן אתֶ התמוטטתו של המשטר?

"אין תשובה ללמה החלה המלחמה." אמר פיטר אוליביה, קצין צבא אנגלי שהיה מראשי המשלחת האירופית שתיווכה בשיחות בין הצ'צ'נים לרוסים.. "מכיוון שאם הייתה סיבה, היה אפשר לפתור את הסכסוך. ועד שהרוסים לא יענו על השאלה, ובמידה מסוימת הצ'צ'נים – לא יהיה פתרון."

הרוסים הם רוסים והצ'צ'נים צ'צ'נים. שום דבר לא משתנה באמת. וזה לא שייך לאיסלאם ונצרות אם כי זה התירוץ הפונדמנטליסטיץ. בעיקר של הרוסים.

ב-1944 הוציא סטלין הוראה להגלות את הצ'צ'נים לקזחסטאן. הסיבה הייתה חשד לבגידה. "סבא שלי נלחם ביחידות הצ'צ'ניות נגד הרוסים במלחמת העולם השנייה," אמר רוסלאן. לעומת זאת רבים מהצ'צ'נים שירתו בצבא האדום, נלחמים עד סוף המלחמה. הצ'צ'נים שנואים על הרוסים וביחד עם זאת נחשבים ל"לוחמי הלילה", יחידות השדה הרוסיות משתדלות להחזיק בכמה לוחמיםֶ צ'צ'נים הידועים ברוח הלחימה וביכולת הלילית שלהם. ביום אחד של 1944, הודיעו קציני הק.ג.ב לתושבים בכל רחבי חלקי צ'צ'ניה, להיאסף במרכזי היישוב. עם שלם הועלה על משאיות והובל אל מסילות הברזל, מוסע במשך ימים בחורף המרכז אסיאתי אל ערבות קזחסטאן. כשעצרו קרונות הבקר בתחנה האחרונה, היה חלק ממטענן קפוא ומת. הצ'צ'נים לא נשברו. רק ב-1957 הכריז חרושצ'וב שהכול טעות. הכרזה שהגיעה באיחור לפחות לתושבי הכפר חיבאח, אחד מאותם כפרים הרריים שאליהם לא הגיעה דרך עבירה למשאיות. גנרל הנ.ק.וו.ד החליט שזה מאמץ גדול מדי לפנות את הכפר ולכן ירה בתושבי הכפר על סיפה של תהום. "אה," אמר רוסלאן כשביקשתי להגיע לחיבאח, "יש כל כך הרבה כפרים צ'צ'ניים שעד היום לא מגיעה אליהם דרך סלולה." הצ'צ'נים לא נכנעו לרוסים, לא בגלות ולא במחנות הכפייה, מסרבים לשתף פעולה, מפחידים את הרוסים בעצמאותם וברוח הלא נשברת.

הבוקר היה אפרורי ובוצי. מכתשי הפצצות עמדו מלאים במים והדרך הצטופפה מכוניות שנסעו למרכז העיר דרך מחסומי הצבא. גם במחסומים לא היתה אחידות. בחלקם היו נערים צעירים, ממגויסי צבא החובה הרוסי, ובחלקם חיילי הקבע של ה"אומון". החיילים בדקו רשיונות נהיגה ופתחו תאי מטען. ככל שהתקרבנו אל ֶמרכז העיר היה ההרס ברור יותר. מרכז העיר לא היה קיים כמרכז. התיאטרון, האוניברסיטה, בית המשפט, משרד הפנים, הפרלמנט. אבק והריסות. ניסיתי לדמיין מה קרה כאן בלילות הקרים של ינואר ופברואר 1995 כשהארטילריה הרוסית המטירה 4000 פגזים בשעה. בסרייבו, בשיא האש, נחתו 350 פגזים בדקה. ביירות הייתה סוג של קייטנה. תותחים, טנקים, טילי סקאד, מסוקי תקיפה ופצצות. מרכז העיר נעלם. כמה פצצות רגילות שוות לפצצה גרעינית אחת? המלחמה שהייתה כאן הייתה איומה באמת. שלושה מחזורים בתוך חמש שנים בין 1994 ל –1999. עשרות ומאות שנים בונים עיר. הגשר על הנהר היה הרוס בחלקו ונושאי גייסות רוסיים הגנו עליו, צריחי תותחיהם והמקלעים מציצים מעל קוביות הבטון.

"לאן נוסעים?"

"להרים. כמו שבקשת. לשטוי." שטוי נמצאת כמה עשרות קילומטרים דרומית ֹמערבית מגרוזני. כמו במאה שעברה, נסוגו הצ'צ'נים לאחר שהוכו בשפלה ובמישור, אל מחסה ההרים והיערות. למקום בו טנק, מטוס וניידות לא עוזרים. ארץ המישור היתה בידי הצבא הרוסי. וההרים? משני צדי הדרך התפרשה סוללת תותחים כבדים בחפירות, הקנים מורמים לכיוון ההרים הרחוקים. אבקֶ מלחמה עמד באוויר. לא עיר מנופצת וטרור. אלא סוללה שקניה דרוכים לירי. מפקד המחסום הניח לעבור תמורת כמה סיגריות אמריקאיות. חמישה קילומטרים דרומה משם, ליד גדוד טנקים פרוש במחפורות, לא הניח המחסום לעבור יותר. חזרנו אחורה, נשימת המלחמה על לחיינו. שלושה מסוקי תקיפה כבדים, חמושים בטילים ותותחים, חלפו במעוף כבד לא הרחק מהכביש. "אל תצלם!" פלט חוסאם הנהג, "הם יכולים לירות אם זה לא מוצא חן בעיניהם." המסוקים היו גדולים מגושמים ומאיימים.

"בשבוע שעבר הם תקפו אוטובוס והרגו 30 אנשים. כך. בלי התראה." אמר ֶרוסלאן. חיילים התחרו בריצה על הכביש. מחנה חטיבתי עמוס בשריון ֶונגמש"ים. פנינו ליד המחנה ועלינו על דרך צדדית העוקפת וחוצה את נהר ארגון. במהלך חודש אוגוסט 1995 תקף אלאדין חמזטוב את בניין המשטרה בארגון. חמזטוב היה מפקד העיר בזמןֶ המתקפה הרוסית וארגון החזיקה מעמד עד לסוף מאי. אף אחד לא הבין למה הסתער חמזטוב על הבניין. הרוסים תקפו בכל כוח האש, אלא שכרגיל, הצ'צ'נים כבר נטשו את הבניין והמשיכו הלאה. חמזטוב היה פושע לפני המלחמה, גבורתו עשתה לו שם. או כמו דברים רבים בסכסוך הזה, עוד שלב חסר הגיון במלחמה שאין לה ראשית, סוף, או סיבה שאפשר למשש ביד.

"בואי" הצביע רוסלאן על מגדל אבן מחודד שהתנשא לגובה בין העצים מעברֶ לגדת נהר הארגון שירד בזרם לבן וחום מההרים. יערות ירוקים וצפופים. שלדי טנקים רוסיים רבצו מפוצצים, ונושאי גייסות שחיילים רוכבים על סיפוניהם התיזו רפש בדרך ההררית הצרה, הלאדה נמלטת לשוליים. "מהמגדלים האלו היו מזהירים בפני אויב מתקרב." נסענו באיטיות בין מהמורות הכביש, מביטים בדרכים שהן מלכודת לשריון וצבא מסודר. "השפה הצ'צ'נית מקורה באגם ואן, משם היגרו הצ'צ'נים לכאן. צ'צ'ניה הוא שם רוסי. בשפה שלנו קוראים לנו נוחצ'י - בני נוח, על שם התיבה שעצרה על הר האררט שמעל לאגם ואן. אבלֶ אנחנו לא יודעים את ההיסטוריה שלנו. באוניברסיטה אתה יכול ללמוד הסטוריה של רוסיה, אמריקה, אפריקה וישראל. רק לא של צ'צ'ניה." רוסלאן כיוון את חוסאם שמאלה, ימינה או ישר ברוסית. המשך השיחה היה נוחצ'י. מספרים נספרו ברוסית. עצרנו לצד הדרך וחוסאם נעלם מאחורי העצים. הנימוס והעדינות. שום גילוי של פרטיות או גופניות. הוא חזר ממסתור העצים וידיו עמוסות פירות יער אדומים "קיזיל," הוא אמר את המילה הטורקית, מושיט פירות חמצמצים שהרוו את דרך האבק והבוץ ואת ניחוח אבק השריפה שעמד באוויר. מעבר לנהר, על גבעה, הציצו קני הטנקים. הוא קנה לחם טורקי עגול ומילון. נושאי גייסות עמוסים אשכולות חיילים התיזו בוץן.

על הגשר עמדה מכונית לאדה שעליה התנופף הדגל הצ'צ'ני. שני לוחמי גרילה דיברו עם שני חיילים רוסים מרופטים. הלאדה שחתה לאיטה לאורך הקניון בדרך הגיר הצרה. "בורזוי, כפר הזאבים" אמר רוסלאן. שני לוחמי גרילה חמושים הביטו בנו בחשד ולאחר שהסברנו למה באנו הם פנו לקרוא למפקד הקבוצה המקומית. קבוצה הוא השם ליחידות הגרילה הצ'צ'ניות הקטנות שפיקוד עליון השולט בהן, הוא יותר תקווה מדבר קיים. אפשר היה לראות את מחנות היחידות הרוסיות מקיפים את הכפר. בלוייב בלאודין היה המפקד המקומי. פניו כבדים מ-45 שנותיו. שאלתי אותו על לוחמי הגרילה והחיילים שראינו בגשר שמתחת לכפר. "מחליפים אוכל בנשק" אמר בלאודין. "הרוסים הגיעו לפה לפני חודש. זקני הכפר ביקשו שלא יפגיזו את הכפר והם ביקשו שהגרילה תצא. ומאז הם בזזו הכול. הילדים לא יכולים לצאת. הם מיקשו מסביב לכפר. הם אוספים אתֶ התוצרת החקלאית ומסיעים אותה בב.מ.פ למחנה התותחנים ומשם בהליקופטרים לגרוזני כדי למכור בשוק." החורף מתקרב. ב'קוזקים' כותב טולסטי על יחידות הצבא הרוסי שתפקידן לדאוג לעצמן. "ולכן בשבוע שעבר, כשהם באו עם טנק ושני ב.מ.פ לתוך הכפר, נאלצנו להרוס אותם ולהרוג את הרוסים."

"תמלוי," אמר רוסלאן, "הוא השם של לוחמי הגרילה בנוחצ'י."

"היחידות הרוסיות שם הם שכירי חרב." אמר בלאודין. "פושעים שמציעים להם להתגייס למלחמה במקום לשבת בבית הסוהר. אם קורה להם משהו - אף אחד לא יודע והם לא נכללים במניין ההרוגים." כמה חיילים רוסים נהרגו במלחמה עלֶ צ'צ'ניה? הנתון הרשמי מדבר על 2000 הרוגים וכ-4000 פצועים בשמונת החודשים הראשונים. הרוסים אינם מאמינים לעצמם. טולסטוי, בחג'י מוראט, מספר על היתקלות קטנה שבה נהרג מכדור טועה חייל שעסק בכריתת עצים. הדיווח הרשמי למפקדה הרוסית בטיבליסי שונה מעט: "בחצות היום התנפל פתאום על החוטבים גדוד גדול של הררים. השלשלת החלה להיסוג אחור, אך באותה שעה ֶהסתערה הגונדא השנייה בכידוניה והניסה את ההררים. בתגרה זו נפצעו שניים פצעים קלים ואחד נהרג. אצל השונא כמאה הרוגים ופצועים."

מהצ'צ'נים, נהרגו כארבעים-אלף בסיבוב שהסתים ב- 1995 כמה לוחמים וכמה לא לוחמים כלולים במניין? כמה נהרגו בסיבוב החדש שהחל פוטין ב- 1999?

"אנחנו לא לוחמים בשביל מנהיג, אלא נגד הכיבוש הרוסי." יותר מאדם אחד נושא נשק הפגין אז זלזול בדודייב המסתתר בצ'צ'ניה ומשדר מפעם לפעם. הרוסים הצליחו לחסל את דודייב. הם לא הצליחו למחות את המרד למרות הייאוש בפני האיכר של בלאודין. חריקת השיניים מול הכמות הבלתי ניתנת להבסה של צבא רוסי. הבטתי בחבורה שהצטופפה סביבי. הצעירים שפניהם נחושות והםֶ מאמינים בכוחם, הגברים שאימת המלחמה וכובד המשקל על כתפיהם, המנוולֶ שחייך וליטף את להב סכינו. בירכתי שאין לי צורך להישאר עם הסכינאי לבדי. אימאם הכפר הגיע בפנים מאירות והזמין אותנו פנימה. אשה ונערה הגישוֶ במהירות מרק כבש וכוס תה. האימאם דיבר בחיבה עם רוסלאן, יושב מולי מחייך בעיניים כחולות וזקן עגול. אנשי הגרילה עטו זקנים וחבשו כיפות.

"המשפחה של אמא שלי היא מהכפר הזה," אמר רוסלאן, "אבא שלי והאימאם היו ֶחברים מגיל צעיר, רוב האנשים פה הם קרובי משפחה שלי."

"האימאמים נלחמים ברוסים?"


"הם תומכים מבחוץ." גשם דק ירד על הגבעות הירוקות-שחורות. מסגד בכל כפר. כיפות כסף על עמודי מינארט. אלא שהאיסלם, חוץ מקריאת הקרב "אללה אכבר!" הנישאת עם אגרוף קמוץ מצ'צ'ני לוחם לצ'צ'ני לוחם, אינה יותר מכך. האיסלם הגיע לכאן לא מזמן, אחד המקומות האחרונים אליו הגיע. עד אז האמינו יושבי ההרים באלי אדמה, מים ושמים. שביל החלב נוצר כשטשולי, בתו של סלא, התחתנה עם ירדי, אל הציד. בליל החתונה לקחה הכל הֶשחת רך לרפד את מיטת הכלולות וזו התפזרה בשמים,ומאז פרוש מאופק עד אופק שביל החלב.

אשתו של דודייב, הנשיא הראשון והיחיד של צ'צ'ניה, היתה יהודייה מאסטוניה. כשמונה לנשיא הודיע כי מעתה יתפללו שלוש פעמים ביום. כשלחשו לו שבאיסלם נהוג להתפלל חמש פעמים ביום אמר: כמה שיותר, יותר טוב. כבכל הארצות האיסלמיות של מרכז אסיה, האיסלם מתהדק מול הרוסים, ומתרופף לכלל דבר לא מחייב.

ירדנו בזהירות בדרכי הבוץ ההרריות אל עמק הנהר ארגון הזורם צפונה אלֶ הבקעה שבה נמצאת גרוזני. חרגולי נפט ומגדלי קידוח על הרכסים. בכניסה לעיר מפעל ענק לזיקוק. לאורך הכבישים תחנות דלק מאולתרות של מכלי זכוכית בני עשרה ליטר, הדלק הגס שבתוכן מבהיק זהבהב ושמן בקרני שמש המסתננת ביןֶ העננים.

אליאסה הוא מהנדס מכונות האחראי על ציוד שדות הנפט. 40 מיליון טונות נפט גולמי מופקים בצ'צ'ניה בבתי זיקוק מיושנים שאינם עומדים בשום רמה בטיחותית וזיהומית. אליאסה הוא אחד מכמה צ'צ'נים בודדים שהתקדמו לעמדות ניהול בזמן הרוסים. הרוסים מעולם לא סמכו על הצ'צ'נים. רוב דלק המטוסים הרוסי מופק כאן. קווי התקשורת, הרכבת והכביש הראשי מרוסטוב לבאקו ולמרכז אסיה עוברים בגרוזני. יש לצ'צ'ניה חשיבות אסטרטגית. ובעיקר רגשית. שדות הנפט ומתקני הזיקוק לא נפגעו במלחמה. בסנוקייב שמסאדינוב, אביו של אליסיה, שאל אותי על יום העבודה, מגחך על עבודת העיתונאי הנוסע. מראה כפות ידיים של פועל בשדות הנפט במשך ארבעים שנות עבודה קשה עד היציאה לפנסיה. שאלתי את אליאסה על עמדות ניהול.

"גם לא בצבא." אמר אליאסה, "את הצ'צ'נים היו שמים בגדודי עבודה – העבדיםֶ של הצבא האדום."

"דודייב הגיע להיות מרשל אווירייה-"

"מתי? ב-1991?" צחק אליאסה, "כשהיה צריך להצביע על שינוי?"

סלמבק חג'ייב היה שר הנפט של ברית המועצות בימי גורבצ'וב. כמו אחרים מבני העמים הסובבים את רוסיה, כשהבין שימי ברית המועצות ספורים, פנה לעשות לעצמו בביתו, מנסה להפוך את המקום לגרורה רוסית בעזרת שירותי הביטחון הרוסיים. הוא נעזר בביסלאם גמיטרוב, ראש העיר של גרוזני, ועומר עבדול חנה. לדעת הצ'צ'נים הלוחמים ברוסים, הזמינו אלו את ההתערבות הרוסית שמחצה את צ'צ'ניה. עברנו באורוס מרטאן- הכפר של ֶגמיטרוב. הוא היה אחד מאלו שניהלו את תרגיל הבנקים הגדול שרושש את ֶהבנקים ברוסיה בעשרות מיליוני דולרים. הכפר שלו לא נפגע במלחמה. כדור לא נורה במקום.

הרוסים ניסו לעשות הכול מבחוץ, כמו שעשו בגרוזיה בהשראת שוורדנזה. לעתים נראה הדבר כתכנית מגירה רוסית ליום שבו ישתחררו עמי הקווקז. או ֶאופרטיוניזם לשמו. מאז מותה של ברית המועצות, הפך הקווקז, יותר מכל מקום אחר, לזירה של מלחמות ושנאות מקומיות, אוסטים נגד צ'צ'נים, אבחזים וצ'צ'נים נגד גרוזינים, רוסים נגד כולם. ההפרד ומשול.

בבוקר נסענו לחאן קלה, לגנרל רומנוב, מפקד הצבא הרוסי בצ'צ'ניה, מי שניהל את שיחות השלום מול מסחדוב, הנקרא ראש הכוחות הצ'צ'נים. מסחדוב אינו איש של דיבורים ורומנוב מסרב להיפגש עם עיתונאים. רומנוב הוא המינוי הרוסי במקום גנרל אדוארד וורביוב, שסירב לקבל את הפיקוד על הצבא הרוסי התוקף את גרוזני. בראיון שנתן לדוויד רמניק מהניו יורקר, סיפר וורביוב כי לא אידיאולוגיה הניעה אותו לסרב להתקפה על גרוזני, אלא ראייה של איש צבא כי החיילים אינם מוכנים וכי ההכנות לפלישה יימשכו בין שלושה לשישה חודשים. הטנקים הרוסיים נכנסו לגרוזני ללא מפות, שוקעים במלכודת הרחובות, סובלים אבדות איומות. שמונה חודשים נמשכה המלחמה שהיתה אמורה להימשך שעתיים עם שני גדודי צנחנים על פי גרייצ'ב, שר ההגנה הרוסי.

חזרנו ללאדה הצהבהבה וחלפנו על פני שומרי העיירה הספורים. במרחק פחות של מקילומטר משם עמד המחסום ליד המחנה הרוסי העצום שצריחי נגמש"ים וטנקים הציצו ממנו. האנומליה הלא אכפתית של הרוסים. כאילו נחת תנין ענק על הארץ ורובץ בבוץ האפרפר, באותה יכולת של תנין לאטום את כלי הדם לאברים שנפגעו ונקטעו. "לאן?" שאל רוסלאן.

"לגרוזני, למצוא משהו ממשפחת בסייב לדבר איתה על בודנובסק."

בודנובסק. הפשיטה שבעים קילומטרים צפונית לגבול הצ'צ'ני לעומקה של רוסיה, היה מעשה הטרור הצ'צ'ני הבולט של המלחמה ב- 1995 ההרג ברחובות וחטיפת בני הערובה, גרם להלם בצד הרוסי, להבנה כמה הבטן הרוסית פגיעה לטרור ולהפסקת המלחמה והתחלת שיחות השלום. זרע העלבון נבט כמה שנים מאוחר יותר כשהצבא הרוסי יצא שוב למחות את צ'צ'ניה מעל פני האדמה

ליד מפקדת הכוחות הצ'צ'ניים בגרוזני, בצמוד למבנה המשלחת האירופיתֶ לשיחות השלום, חנו מרצדס אפורה וג'יפ ניבה ירוק מעוטרים בדגלים צ'צ'נים ענקיים. ליד הג'יפ עמד איש צעיר לבוש חולצת טריקו ירוקה, מכנסי צבא ונעליים גבוהות. הוא חגר אקדח בנרתיק עור וסכין ציד בנדן ופניו עטורי הזקן חייכו. "שרוון בסייב", אמר רוסלאן, "אחיו של שמיל בסייב שפשט על בודנובסק." יכול להיות שאי אפשר לדעת הכול על אנשים על סמך חיוך ולחיצת יד. ויכול להיות שבאותה מידה גם שנים של חיים ביחד עם אדם לא מלמדות דבר. היו בשרוון בסייב עקשנות ואופטימיות. אנשים ניגשו אליו ובקשו דבר כזה או אחר, אשה ניגשה אליו והניחה כסף בידו, כסף שנועד לפרנס את שומרי הראש הלבושים מכנסי ג'ינס שחורים וחולצות שחורות, מרכיבים משקפי שמש וחמושים עד לצווארם ברובי סער רוסיים, אקדחים, מקלעונים ומטולי רימונים. הוא דיבר עם האנשים בחיבה, מכוניות חולפות ברחוב הראשי מצפצפות בגאווה למראה הדגל הצ'צ'ני הרחב המתנופף מעל למכוניות החונות בצל העצים. ילדים ניערו אגוזים מהענפים, מקלפים את הקליפה הירוקה, מבקעים את הציפוי הקשה וחומסים את הלב הרך. בתוך המתחם הסגור של הבית הצ'צ'ני עמד חום היום גם בצל. שאלתי בשל מה החלה המלחמה. "הרבה סיבות." חייך שרוון, "הראשונה היא שרצינו להיות עצמאיים והרצון השונה של הפדרציה הרוסית לשלוט ברפובליקה. לא מצא חן בעיני הרוסים שצ'צ'ניה עשירה ושיש לה קשרים עם ארצות מערביות וערביות. הם חשבו שצ'צ'ניה לא תוכל לחיות בלי רוסיה."

הרוסים נימקו את ההתקפה בכך שצ'צ'ניה היא מדינת פושעים. כולם?

שאלתי מי מנהיג את צ'צ'ניה. שרוואן לא ענה מייד ולא נקב בשם. "יש לנו נשיא, פרלמנט, ממשלה וצבא. כשהחלטנו על עצמאות, הכירו בנו 26 ארצות." ועדיין את הנשיא אי אפשר היה לפגוש משום שרוסים וצ'צ'נים בעלי אינטרסים סוככו עליו. דודייב לא היה מחוז חשק. עם עבר כשלו, אולי עדיף היה שיישאר במחתרת. שכן הוא וילצין הם שני האישים שיצרו את חוסר המוצא.ורמו לדרדורה של צ'צ'ניה למצב שבו קבוצה של כמה עשרות, או מאות אנשים, מפעילה מערכת לא חוקית בשם המדינה, מבריחה, מעלימה ומפעילה קשרים בינלאומיים, ומצד שני ילצין, ששכרון הכוח, השכרות, חוסר הביטחון וחוקי החצר הביזנטינית המנוונת הובילו אותו להחלטה על מלחמת חורמה בצ'צ'נים. בזמן הפשיטה הצ'צ'נית לבודנובסק בחר ילצין לנסוע להליפקס שבנובה סקוטיה, לפסגת המדינות המתועשות, להיפגש עם קלינטון. התגובה האמריקאית לפלישה היתה כאל עניין רוסי פנימי. פעם שניה בתוך מאה וארבעים שנה חיכוֶ הצ'צ'נים להתערבות בינלאומית. בשנות החמישים של המאה התשע-עשרה הסתובבו שני הרפתקנים בריטים במחנהו של האימאם שמיל ועוררו תקוות על התערבותה של בריטניה הגדולה, אז המעצמה החשובה בעולם, לפחות באספקת נשק. אלא שבריטניה, לאחר הסתבכות כושלת באפגניסטאן, החליטה לשמור את הכוחות לסיבוב הבא של המשחק הגדול, המאבק האסטרטגי בין רוסיה ובריטניה על מרכזֶ אסיה, שממנו יצאה רוסיה כאימפרית ענק השולטת עד היום על רוב שטחי כיבושיה מאז לעומת בריטניה הגדולה הנקייה מנכסיה הטריטוריאליים. לא עם שמניח מידו משהו הרוסים.

ביולי 1995, לאחר שמונה חודשי מלחמה, ארגן שמיל בסייב, אחיו הגדול של שרוון, כוח משימה שהורכב מכמה עשרות לוחמים צ'צ'נים, חצה את הגבול הרוסי והגיע לבודנובסק. שמיל בסייב היה מפקד הגדוד הצ'צ'ני שלחם נגד הגרוזינים באבחזיה. הרוסים הם שיצרו את המלחמה האבחזית כנקמה בגרוזינים שפרשו ראשונים מברית המועצות, כדי לעזור לשוורנדזה להשתלט על ג'ורג'יה. זה כל כך דומה לחמאס שהקימו שירותי הבטחון הישראלים בשטחים וחזר כחרב פיפיות. בבודנובסק הוציאו הצ'צ'נים את כלי הנשק והחלו לירות ברחובות. הורגים עשרות עוברי אורח. לאחר מכן השתלטו על בית חולים ותפסו מאות בני ערובה. הצבא הרוסי ניסה להתערב, הוכה והרג בדרכו עוד אזרחים. בסוף הפשיטה חזרה שיירת אוטובוסים עם 140 בני ערובה לצ'צ'ניה, החוטפים נעלמו אל ההרים והחטופים שוחררו לאחר ארוחת ערב. כבמטה קסם פסקו הקרבות והוכרז על הפסקת אש.

"במשך 8 חודשים לא נגענו ברוסים. היינו ג'נטלמנים. היינו מוכרחים לעצור את המלחמה." עניין אותי איך הגיעו עשרות צ'צ'נים חמושים עד לשיניהם שבעים קילומטרים לתוך רוסיה כשמחסומים מקיפים כל צומת מארבעה כיוונים והדרכים מלאות נשק וצבא. רוסלאן אמר שמשאיות השוד והביזה של הצבא הרוסי מובילות את הסחורות לערים הרוסיות ואנשיו של בסייב התחבאו במשאיות שלל וביזה. "רצינו להגיע לקרמלין, אלא שמשטרת הדרכים הרוסית לקחה כל כך הרבה כסף, עד שבבודנובסק לא נשאר לנו כסף. המשטרה בבודנובסק רצתה יותר מכולם ולכן החלטנו לבצע את הפשיטה שם." שרוואן לא היה בכוח הראשון אלא הצטרף לפשיטה כמה ימים מאוחר יותר. היעילות הצבאית הרוסית. 16 צ'צ'נים נהרגוֶ במהלך הלחימה. "שמונה ימים תיכננו את המבצע. זה מה שעצר את המלחמה ועורר את רוסיה והעולם למה שקורה בצ'צ'ניה."

הצבא השיג את מטרותיו. הוא כבש את צ'צ'ניה והצליח להגיע לכך שלאף אחד אין מושג כמה טנקים, נושאי גייסות וכלי נשק נמכרו למדינות מפוקפקות וכמה אבד במלחמה. לוחמת הרים ויערות מרתיעה כל איש צבא ומהווה סיבה טובה לא להסתבך בה בערוצי הקווקז במקום שבו יעילותם של שלושה אנשים נחושיםֶ עדיפה על כלי נשק משוריינים רבים. בודנובסק היתה העילה. עילה שהרוסיםֶ נזקקו לה לא פחות מהצ'צ'נים. הרוסים רואים בשמיל בסייב פושע מלחמה וטוענים שכשיילכד, יועמד למשפט. הצ'צ'נים רואים בו גיבור מלחמה. דודוייב, ילצין, פוטין, גרייצ'ב ומסחדוב נעלים מפשעים או טעויות. ברמות האלו יש תמיד מעט מאוד הרוגים. אלא שמאז התעייף העולם מצ'צ'ניה ומצד שני רוסיה גדולה עליו. מפחידה. אף אחד לא רוצה להתעסק עם הדוב הרוסי שמכונת התעלמולה שלו מזהירה מפני האיסלאם הקנאי. מה שיפה במכונות תעמולה, שהן מגשימות את עצמן ולפעמים מייצרות פרובוקציות על מנת להצדיק את טיעוניהן.

למה שרוסיה תעזוב? שאלתי את שרוואן בסייב, חוזר על מראה הצבא הרוסי הרבֶ שראיתי בכל מקום, משקע את אדמת צ'צ'ניה, מותיר מעט מאוד מרחב למישהוֶ לנשום. "כל אחד יכול לנצח אדם בקרב - אבל לנצח עם זה בלתי אפשרי. אנחנו לא הפולשים, אבל אם ייכשלו השיחות ותהיה מלחמה - היא תהיה שם, ברוסיה."

מגמאט, איש בן 36 עטור זיפים ומוזנח עם לאדה שחלונה הקדמי שבור כאנגלית שבפיו, התייצב בשעה מוקדמת של בוקר, מדהיר את הלאדה על הכביש המנופץ לוודנו. שרוון בסייב הזמין אותנו להיות נוכחים בשלב מעשי של הסכםֶ השלום בין הצדדים. השמדת הנשק שבידי הגרילה שלאחריה יתפנו הרוסים מחלק זה של צ'צ'ניה. ודנו היתה בירתו של שמיל. הכביש חצה במישור, חולף על מחנות הצבא, ואז פנה דרומה, לתוך הרכס הירוק-שחור של הקווקז. יופיו של הקווקז. יופי פראי, פריחה קיצית לחה, עלוות עלים נושרים של סתיו מתחיל, מעוף ציפורים מעל ֶהנהרות הכבירים החוצים את ההרים התלולים העולים במתינות בצד הזה וגולשים במדרונות זקופים לכיוון גרוזיה. מסוקים טסו גבוה, לאט בתוך שמים כחולים, מטילים כרוזים שהיטלטלו באיטיות למטה, אל האדמה. פסענו אל המבצר שבו ישב האימאם שמיל. מאה וחמישים מטרים של מכתשי פצצות, בניינים הרוסים ושריפה גדולה הפרידו בין הכיכר למבצר הרוסי שנבנה על משכנו של שמיל לאחר שזה הסגיר את עצמו בגונייב שבדגסטאן ב-1865. הצאר הושיב אותו במוסקבה ובערוב ימיו התיר לו לקיים את מצוות החאג'. שמיל נפטר במדינה ב-1871. הוא היה איש גבוה, חזק, פרש מעולה ולוחם בעל רצון ברזל, סבלנות ומשמעת עצמית. למעלה משלושים שנה ניהל מלחמת הרים נגד הצבא הרוסי עד שהוכנע. "אם לרוסים היו את כלי הנשק של אז-" אמר מאולצה, אחד ממפקדי קבוצת הגרילה בכפר, "הם לא היו מנצחים אותנו. מה היה להם אז? מושקטים וחרבות?" הרוסים של אז לא האמינו בנשק חם, מסתערים בכידונים על הצ'צ'נים שירו בהם מראשי העצים, נאחזים בהם כמגדל יער. הריסות המבצר. מסורת גבורה של עבר אינה טובה דיה נגד טכנולוגיות הרס של סוף המאה העשרים. "חרב מול חרב, כידון מול כידון" אמר מאולצה "אבל לנו אין את הטכניקה שלהם. במאי הם תקפו את הכפר, 17 אנשיםֶ עצרו גדוד שריון רוסי. השמדנו 11 מתוך 25 הטנקים שלהם. לנו היו הרוג ופצוע. הרוסים דיווחו על ניצחון ועל 300 צ'צ'נים הרוגים." נהר החולחולה זרם באפיק רחב מתחת למבצר החרב. מנשרי הנייר נשרו מהשמים על הדרך הלחה ומגמאט, השיבוש הרוסי למוחמד, הרים את המנשר וקרא בו את דברי האופוזיציה הצ'צ'נית. דבר האופוזיציה המוטס על ידי מסוקים של הצבא הרוסי.

שאלתי איפה הצעירים. "מאז הפסקת האש ניתנה הוראה לצעירים להחביא את הנשק על מנת לא להתעמת עם החיילים שמגיעים לגנוב בעלי חיים וציוד." אמר מאולצה.

רכב של הטלוויזיה הרוסית עבר במרכז הכפר. מגמאט לחץ על דוושת הדלק של ֶהלאדה וזינק בעקבות הרכב. אחזתי בלוח הפלסטיק שלפני. "סליחה-" אמר מגמאט כשהחלקנו על הבוץ, כמעט עפים מהדרך, הרכב מצליח בדרך לא נהירה להתייצב,ֶלחזור אחורה ולנסוע בטרוף בעקבות רכב השטח של הטלוויזיה הרוסית. כלי התקשורת הרוסיים לא מדווכים באמת על האבדות הרוסיות, אלו הצ'צ'נים שמפרסמים את הדברים דרך אתרי האינטרנט. צוותי עיתונות זרים מדירים את רגליהם משם, הרוסים לא אוהבים אותם ומספר מקרי חטיפה ורצח צ'צ'ניים שפגעו באנשי אירגוני הסיוע הפכו את צ'צ'ניה למקום מצורע. שקענו בתוך קוליסים עמוקים שיצרו הטנקים שלפנינו, מטיחים בוץ על השמשה הקדמית. מעכשיו היתה הנהיגה עניין של מזל בלבד. מה שיהיה יהיה. החלקנו עוד פעמיים, מגמאט מתנצל ומקלל בדרך הידועה ליושבי הקווקז ולבסוף הצליח לרחף על כר דשא נרחב, עוצר במרחק טפיחה מחוטמו של ב.מ.פ שחיילים רוסיים רבוצים על חרטומו. השדה היה מוקף שריוניות. במרכזו הונחו עשרות רובי סער רוסיים בשורה ולאחריהם רובי ציד מיושנים. בשורהֶמקבילה הונחו מטולים נגד טנקים וטילים אישיים נגד מטוסים. במרכז השדה עמד פולקובניק (אלוף משנה) רוסי שפקד על החטיבה שתפסה את אזור ודנוי ולידו שרוואן בסייב. הרוסים, לפי ההסכם, קנו את כלי הנשק מהצ'צ'נים, משלמים 200 דולרים לרובה, 250 למקלע, 500 לטיל. נזכרתי בשיחה עם איש צעיר שהתמחה בקרטה ולא השתתף במלחמה. כששאלתי אותו מדוע אמר כי רובה עולה כסף. שאם היו מחלקים רובים לכולם, ודאי שהיו נלחמים. אלא שבשביל נשק - צריך למכור חלק ממשק הבית. ומה קורה אם אדם נהרג ומישהו שלא שילם עבור הנשק לוקח ומשתמש בו? קמעונאות זהירה.

מתי תיגמר המלחמה? שאלתי את הפולקובניק "כשהצ'צ'נים יפורקו מנשקם." אמר הקצין הרוסי.

"כשאחרון החיילים הרוסים יעזבו את צ'צ'ניה ותוחזר לנו עצמאותנו." אמר שרוואן בסייב וחייך

הלאה- אמרתי למגמאט שהחליק על דרכי הבוץ בחזרה לאפיק נהר החולחולה "בוגד." ירק מגמאט לעבר אדם זקן שפסע לאורך הדרך בחזרה אל בית בודד. אין שום אחידות בדיעות האנשים. יש נייטראליים ופרו רוסיים ובעד צ'צ'נים וכאלו שלא עמדו על דעתם. "לאן?" שאל מגמט.

"לשמאסקי."

העמק של גרוזני היה חם והגשר על הכביש הראשי בין רוסטוב לבאקו הרוס. פנינו לדרך צדדית, עוצרים במחסומים של חיילים רגוזים ותאבי סיגריות אמריקאיות. לא היתה שום גאווה במגמאט במשא ומתן עם החיילים במחסומים.

ולריק, כפר לידו התנהל קרב לפני מאה ומשהו שנים ועליו כתב לרמונטוב, באור הצהריים החם. ארץ המלחמות ופורעי החוק של רוסיה. מחוז השודדים, האיום, ההרפתקאה, הגבורה. היסטוריה היא חזרה על טעויות אנושיות המלובה באגדות ובשירים. אנשים משתנים מעט. הלאדה דהרה על הכביש הרע לשמאסקי. מתחת לעמדת השמירה שעל הצומת המוליכה לשמאסקי עמדה משאבה ידנית ששאבה מהמים של מעיין ידוע במתיקותו. המשאבה שיש להעלות ולהוריד את הזרוע שלה היתה מתחת לבואי, מגדל השמירה החרוטי הצ'צ'ניֶ שחלקו נופץ בקרבות. בראש הבואי ישבו שני חיילים מהאומון. שמאסקי הוא המקום שדיווחים על טבח חלחלו ממנו.

שמש נמוכה ואור נפלא ורך. הכול היה ירוק מאוד וגבעות רכות עלו מעברֶ לשדירות הצפצפה, הדולב, ואגוזי המלך לעבר הרכס הגבוה יותר של הקווקז. שמאסקי נמצא באחת מאותן פינות שנוסע יגע מתאהב בהן כשהוא תועה אליהן בסופו של יום ארוך. ליד מבנה בית הספר התרכזו זקני הכפר, גברים ונשים מתחת לדיוקנאות ענק של דודייב, בסייב, מסחדוב ושמיל. אסיפת בחירות. ברכתי את הזקנים בדרך הצ'צ'נית, יד חובקת אגן ירכיים. אחד מהגברים הוביל אותנו ברחובות הכפר אל הסיפורים הקטנים ההופכים מלחמה מעסק מיתי לעניין אכזרי וחסר פשר. אנושי.

זקנה קטנה עמדה ליד בית שרוף וחרב. שני פועלים צ'רקסים עמדו והקציעוֶ לוחות על מנת לתקן את הגג לפני שיגיעו גשמי החורף. מכונית שרופה ומעוכה לפני הבית. "במכונית הזו נהרגו אב ובת. הנערה היתה צריכה להיות היום בת 18." אמר נאסר א-דין. "זה היה ב-7 לאפריל 1995. הרוסים הקיפו את הכפר. זקני הכפר יצאו אליהם והגנרל הרוסי דרש שיסגירו את הנשק ושהגרילה יעזבו עד 1600 את הכפר. אבל הם התחילו לירות בעשרים לארבע, ואחד הפגזים הראשונים פגע במכונית." האחות, אשה קטנה וציפורית שהמלחמה כיווצה עוד יותר, סובבה בבית הנטוש. קלעי הכדורים על שער הברזל. "215 אנשים נהרגו לפי הדיווח הרשמי. אחר כך מצאנו עוד שנשרפו. חוץ מהם היו אלו שברחו ליער ונהרגו שם.ֶגם היום אנחנו עוד מוצאים אנשים שמתו ביער." לפי אחד הדיווחים סגרו הרוסים את הכפר השליו ועברו יורים מבית לבית, מבעירים בלהביורים ומטילים רימונים למרתפים.

"היתה פה מלחמה עם הרוסים?"

"כן. הם התחילו לירות לפני ארבע, היו בכפר 15 אנשי גרילה שלא הספיקוֶ לברוח. הם נלחמו ברוסים כשנכנסו." צעדנו לאורך הרחוב המפוחם. אוטובוס שרוף בפינת הרחוב. דחפנו דלת ברזל ונכנסנו לתוך חצר שמכונית שרופה עמדה בירכתיה. ראיסה איזאורובה, אשה צעירה קיבלה אותנו בפנים חמורים. "בֹ7.4.95 הודיעו הרוסים שיבואו לבדוק מסמכים. לפני ארבע אחרי הצהריים התחילו התותחים לירות וכשירד הלילה טסו מעל הכפר מטוסים והטילו פצצות תאורה. היינו 3 אחיות במרתף. אבא לא רצה לרדת. הם נכנסו לחצר וזרקו רימוני עשן. התחלנו לבכות והחיילים צעקו איפה אתם!?. בבוקר היה שקט. ֶבשמונה בבוקר עצר ב.ט.ר מול הבית והתחיל לירות שוב. הם פתחו את השערֶ המרכזי ועשרים חיילים ירדו ממנו. הם נכנסו לכל בית. הם לא היו חיילים צעירים, אלא בני שלושים, ארבעים. הרוסים קוראים להם 'קרטלי' - משמידים - חיילים שכירים. הם צעקו: איפה אתם?! וכשאבא יצא הם צרחו למה אתה פה, למה לא עזבת את הכפר, איפה הבנים שלך? העמידו אותנו לקיר ושרפו את הבית."

בקצה הדרומי של הרחוב, השמש כדור אש על גגות הבתים, גר חסן רסוייב. עינו הימנית מעט מכווצת. גבר גבוה בין ארבעים לחמישים. הוא יצא מהבית בלי רצון ונכנס לחצר הצמודה בה עמדה משאית שרופה ומנופצת. עמדנו בתוך אולם מאורך ושרוף. חסאן הצביע על המקום בו היו קירות שהאש עיכלה. "היינו שלושה גברים ושלוש נשים. אחד מאיתנו היה פצוע ביד ובכתף. החיילים נכנסו אל החצר ואחד מהם ביקש דלק. הוא שפך אותו על הרצפה. הפצוע ישב על הכיסא. אתה צ'צ'ן ואתה פצוע? שאל החייל. כן. אתה חיה, אמר החייל והצית את ארוןֶ הבגדים. יצאנו מהחדר שבו התחבאנו בגלל העשן וראינו שהמשאית בוערת והבית בוער. האנשים שהיו בחדר השני ביקשו לצאת, וכשהגיעו למקום שבו אנחנו עומדים עכשיו-" עמדנו מחוץ לחדר השרוף, נשענים על הקיר, "הם לא רצוֶ לצאת, האש הכריחה אותם לצאת, הרוסים ירו בהם." חורי פגיעות הקליעים על קיר הלבנים. "נמלטתי מהמקום. הם ירו אחרי אבל לא פגעו. ראיתי שניים שניסו להימלט ונהרגו. השניים האחרים שמעו יריות והחליטו לא לצאת מהאש ונשרפו. ברחתי והחיילים תפסו אותי במקום אחר. החיילים היכו אותי והבטיחו לכרות לי את הראש. הם היו מהבטליון של באקו ווילנה. אומון. איתי היו עוד ֶשני צ'צ'נים ורוסי אחד, נכפתנו לב.ט.ר ונגררנו אחריו עד למשאיות. כשהגענו לשם היו שם 33 מזקני הכפר. שמעתי אותם שואלים בקשר מה לעשות.ֶכפתו אותם וירו בהם. הם ירו בהם בשבע ושרפו אותם בשמונה. ואז זרקו אותנו על הפסים כמו ערימת עצים. אלו שהיו למטה נחנקו. כשהעלו אותנו להליקופטר עברנו אחד אחד דרך שתי שורות של חיילים שהיכו כל אחד מאיתנו. הטייס הבטיח שיזרוק אותנו מהמסוק. משם לקחו אותנו למוזדוק, למחנה סינון. הםֶ כיוונו את כלבי התקיפה לנשוך באשכים, לקרוע את אברי המין. ראיתי כמה אנשים שנטרפו על ידי הכלבים. לאנשים אחרים חיברו אלקטרודות לאשכים.ֶסרגיי קובלוב, פעיל זכויות האדם היה פה וצילם היו איתי עוד מאתיים מאנשי הכפר. הייתי שם יומיים בלי בגדים. אחרי יומיים הגיעה הטלוויזיה. כששאלו מי היכה אותי, אמר הקצין לידי, אל תעשה פרובוקציות, והזהיר אותי שלא אגע יותר בנשק. מעולם לא היה לי נשק. לא יכולתי לחזור לשמסקי. הם הרגו את אמי ואת אשתו של אח שלי ולכן היה אסור לי לחזור. אנשים זרים קברו אותם. הנה," הצביע חסאן על ערמה לא גדולה של עצים בירכתי החצר, "אלו עצים מרוסיה. עזרה הומניטרית."

הוא פנה ויצא מהחצר במבט כבוי, מצית סיגריה בקודמת. טנקים הרוסים רבצו ברחובות. מנופצים, מעלים חלודה. אולי לא היה פה טבח מכוון, אולי היה כאןֶ הבלבול הרגיל של מלחמות ודמונזציה של האויב. הצ'צ'נים הם אזרחים רוסיים על פי החוקה הרוסית. אלא שכשהאומדן הרשמי עומד על 250 הרוגים, נשים גברים וילדים-

7.1995

הוספת תגובה


Security code
רענן