עירק - סמרה

עיתונות - משימות מיוחדות

כאן, בסמרה, נעלם מוחמאד אל מונתזר, בנו של אל עסכרי, האימאם השיעי האחרון משנים עשר האימאמים. הוא ירד אל מרתף ביתו שבסמרה ב-878 ולא עלה משם לעולם. בן 12 היה כשנעלם והשיעים מאמינים שהוא זה שפתח את שושלת האימאמים הנעלמים ושישוב יום אחד כמהאדי- כגואל.
עירק - סמרה
מסגד אל עסכרי ממינארט המלאוויה El Askari view from the Malawiya - samara


מאורעות השבוע החולף, ופיצוץ המסגד השיעי אל עסכרי בסמרה, הזכירו לי את הנסיעה לסמרה במאי 2003.
כבר אז, ממש אחרי מה שכונה מלחמת המפרץ השנייה, החלו לנבוט זרעי המילחמות האמיתיות. זו שנגד האמריקנים שהחלו להיסתבך אז בפלוג'ה והפנימית – זו שמתפתחת לאיטה במסווה של לחימה בכובש- מלחמה עתיקה בת למעלה מ-1300 שנים שבין שיעים לסונים.
מבגדד צפונה נמתחו קווי מתח גבוה לאורך הדרכים. מתחת לקווים היו כפרי חומר שהזכירו את הכפרים בדלתא המצרית. המתח בין עושר ועוני הכביד על קווי החשמל שבטנם התעגלה לכיוון האדמה.
ירדנו מהכביש המהיר (שלושה נתיבים לכל צד – יש כבישים נפלאים בעירק) במחלף ששלט כחול באנגלית ובערבית הודיע שהוא מחלף הכניסה לסמארה.
"זה בית החרושת לייצור תרופות של סמרה." אמר פארס שנהג את המכונית המאקינית הגדולה. בראשית שנות השמונים של המאה העשרים החל סדאם בתוכנית הנשק הלא קונבינצונאלי שלו. במפעל בסמארה יוצרו הכימקאלים הקטלניים סירין וטבון שבהם נעשה שימוש במלחמת אירן- עירק ובחלבג'ה הכורדית שעל הגבול האירני.
הגענו מכיוון הנהר. סכר הידרואלקטרי יצר ממנו אגם בצידו הצפוני.
נסענו לכיוון מינארט המסגד שבנה הח'אליף אל מו'עטאסים לפני כמעט 1200 שנה כשהחליט להעביר את הבירה ולבנות לו בירה חדשה על החידקל 125 קילומטרים צפונה מבגדד. המסגד החום והמוזר התנשא מעל המישור.
אל מו'עטאסים בנה ארמון ומסגד צפונה מהעיר שהתפתחה כמו שבלול מסביב למסגד של חלק הדת המתנגדת לו – זכר לאל עסכרי - אימאם שיעי שהוציא להורג ח'אליף סוני אחר. שני מינארטים, שני מסגדים. אותה אמונה. לא אותה דת.
עירק, כמו המזרח התיכון, היא היסטוריה מסובכת של שינאה, תחרות דתית, עושר, הסתמכות על העבר ויכולת ליצור פלונטרים שימשכו לנצח אנושי.
זו לא היתה אותה מסופוטמיה שרוברט ביירון, סופר מסעות עם עין חדה עבר בה בשנות השלושים של המאה ה- 20 : "יש מעט נחמה בזיכרון שמסופוטמיה היתה פעם כל כך עשירה, כל כך שופעת באומנות ההמצאה, כל כך מאירת פנים לשומרים, לסלווקים ולססנידים. העובדה המרכזית בהיסטוריה של מסופוטמיה היא שהולאגו המונגולי הרס במאה ה- 13 את מערך תעלות ההשקיה ומאז ועד היום מסופוטמיה היא ארץ של בוץ בלי היתרון היחיד שבוץ מביא – פוריות של צמחיה. זה מישור של בוץ, שבו אנפה בודדת העומדת על רגל אחת ליד פלג מים ניראית גבוהה לפחות כאנטנת מכשיר אלחוט. מתוך מישור הבוץ מתרוממות ערים של בוץ וכפרים של בוץ. הנהרות זורמים בוץ האוויר עשוי מגז שזוקק מבוץ. האנשים הם בצבע בוץ הם לובשים בגדים בגוון בוץ והכובע הלאומי שלהם הוא לא יותר מעוגת בוץ שעוצבה לכובע..."
עירק של ראשית המאה ה- 21 לא דמתה לארץ בה נסע ביירון 70 שנה קודם. חוץ אולי מסופות האבק והחום הנורא. מערך ההשקיה, תעלות, גשרים וסכרים סידרו את הארץ ולא היה בה מחסור, סאדאם ומפלגת הבעת', עם ההכוונה הסוציאליסטית חקלאית שלה וחלוקת הקרקעות, הפכו את עירק למקום שנושא את עצמו בקלות.
מתחת לבתים שעל הגדה היצטברו ערימות פסולת עפר ואשפה. מרחוק ניראתה חזית העיר כמו תל אחד גדול. ככה נוצרו תמיד תילי הערים במסופוטמיה.
"זה בית החרושת לתרופות הכי טוב בעירק!"
"ואלו תרופות טובות?"
"תרופות תוצרת חוץ אתה תקנה ב-50 דינאר," אמר פארס, "על אותה תרופה עיראקית תשלם 1000!"
אולי האמונה בתוצרת המקומית מול היבוא הבינלאומי הם מחלה תורשתית של הסוציאליזם, או שפטריוטיות וחוסר אמונה בזר הם תופעה כלל עולמית. סאדאם טיפח את הפטריוטיות העירקית בכל הכוח.

עירק - סמרה
Minaret Malawiya Samara מינארט המלאוויה בסמרה


עצרנו ליד מתחם המסגד העצום שלידו מינארט חום וגבוה עם מדרגות שמקיפו אותו בספיראלה חיצונית שבנה החליף הסוני מו'עטאסים. מו'עטאסים היה הח'ליף שעזב את בגדד ובנה לו פה בירה חדשה. זו היתה בירת האימפריה העבאסית לחמישים שנה. אחר כך נעזבה והבירה חזרה לבגדד. מסביב היה הנוף שקט מאוד מישורי, ארץ שטוחה ופוריה. טיפסנו לאיטנו באוויר הצלול לראש המינארט. זה היה כמעט מוזר להתנהג כאילו לא היתה מלחמה ואין אנרכיה וחוסר חוק מסוכן, לשלם כרטיס ולטפס לראש מינארט שנבנה במאה ה- 9. האם חיקה המאלוויה - המינארט המסתובב סביב עצמו את הזיקוראט הקדום של אגרגורף ליד בגדד? אולי. חוקרי איסלאם אומרים שכך דמיינו המוסלמים את מגדל בבל. כך בנה אותו אל מו'עטאסים ב-850. היה נעים לטפס לראש המגדל הגבוה כשמתחתינו נפרש הנוף החקלאי השליו ומדרום הזדקרה מעל העיר הנעימה כיפתו המוזהבת של מסגד אל עסכרי. המסגד בו קבורים עלי אל האדי וחסאן אל עסכרי, שניים מתרי עשר האימאמים של השיעה. אל עסכרי הוצא להורג בגיל 28 עלי יד הח'אליף העבאסי מועת'מד. השיעים טוענים שהאימאמים הם ממשיכיו של מוחמאד מכיוון שהם יורשיו הישירים גנטית. הח'ליפים הסונים טוענים שהם מחליפיו הנבחרים. זו כל אי ההסכמה העיקרית בין שיעה לסונה. כיפת זהב עצומה היתה למסגד עד שפוצצה בשבוע שעבר.
"יש הרבה זהב בעירק." אמר פארס שטיפס בזהירות ואפשר היה לראות עליו שגובה לא חביב עליו. ישבנו על גג המינארט והבטנו בנוף השליו.

מסגד אל עסקרי סמרה
El Askari mosque - Samara , Iraq


בשונה מבגדד, היתה סמארה פינה של שלווה. כמו שודאי ניראתה עירק בין המלחמות. קצבים שחטו כבשים בעיגול החיצוני, החנויות היו פתוחות וריח רענן של יום חדש היה תלוי מעל העיר הנינוחה.
"סמארה לא נלחמה, ראש העיר יצא לאמריקנים והבטיח להם שהם לא יילחמו והאמריקנים עקפו את העיר." אמר פארס, מסביר את חייה השלווים והלא מופרעים של העיר.
חשבתי על מה שאמר, ועל שלוותה של העיר כששיירה אמריקנית הותקפה ממארב ובתגובה תקפו האמריקנים באוקטובר 2004 את העיר ופגעו בתושביה. ושוב בנובמבר – הורגים מספר אזרחים. אבל גם זה לא הצליח להוציא את תושביה משלוותם ואולי זה הדבר שהביא לפיצוץ המסגד. השיעים פה מגיעים כמעט למקום הצפוני ביותר בעירק. עיר שיעית בלב אזור סוני. בחצי הדרך בין בעקובה ותיקרית, עיר הולדתו של סדאם (הסוני) ומרכז השבט שלו נמצאת רק כמה עשרות קילומטרים צפונה מכאן. ואיזה הבדל בין תיקרית שבה הכל חדש ושערי הלל לסאדאם פיארו אותה ואת הארמונות שבנה שם על החידקל.
עיר עתיקה סמארה. היא היתה בירתם של כמה ח'אליפים כמעט 60 שנה במאה התשיעית. היא לא צריכה את סאדאם כדי להיראות טוב. השוק העגול, הרחבה הגדולה מוליכה אל המסגדים.

מסגד אל עסקרי סמרה
El Askari mosque - Samara , Iraq מסגד אל עסכרי, סמרה


נסענו אל מסגד אל עסכרי, מבחוץ היו כיפות הזהב מרשימות, מבפנים היה המסגד מאכזב. קטן מידי, ללא הריחוף וגדלות הרוח של המסגדים הטורקיים או המצרים. אכל ככה הם המסגדים בעירק. מאכזבים. איש מבוגר שאל אותי אם אני מוסלמי. הודיתי שלא והוא ביקש ממני לצאת. במצרים ובטורקיה לא מוציאים אדם שנכנס למסגד. כאן היה אולי חוסר המנוחה הדתי שבא עם החשד בזר, כמו שקורה במסגדים במדינת ישראל שם לא רוצים המוסלמים בנוכחות יהודית מתוך סכסוך עמוק וחוסר ביטחון. יצאנו מהמסגד ועצרנו ליד חנות מיצים וגלידות. ביקשתי מהמוכר שתי כוסות של עסיס רימונים. המיץ היה קר מתוק ומרווה מאוד ועלה מעט. הקפנו את העיר שהיתה בנויה במעין מעגל מסביב למסגד, החנויות פתוחות, שוק קצבים פעיל, מסעדות שאיבכו עשן של קבאבים ושישליק ודוכני ירקות. מקום מתוק היתה סמארה.
כאן, בסמרה, נעלם מוחמאד אל מונתזר, בנו של אל עסכרי, האימאם השיעי האחרון משנים עשר האימאמים. הוא ירד אל מרתף ביתו שבסמרה ב-878 ולא עלה משם לעולם. בן 12 היה כשנעלם והשיעים מאמינים שהוא זה שפתח את שושלת האימאמים הנעלמים ושישוב יום אחד כמהאדי- כגואל.
בכל מקום שתיזרוק אבן במסופטמיה קרה איזה נס. יקרה איזה אסון.

מסגד אל עסקרי סמרה
El Askari mosque - Samara , Iraq מסגד אל עסכרי, סמרה


כיפת הזהב של מסגד אל עסברי נחרבה בפיצוץ. נעלמה כגל הריסות. אל-קעידה? לפני חודש נירצחו מאה מתגייסים חדשים למשטרה בסמרה. אלפי אנשים יצאו להפגין ברחובות, מנהיגי מורדים שיעים אמרו שהגיע הזמן להוציא את אל קעידה מעירק. חודש לפני הטבח בשוטרים נירצח שייח שבט סוני מהעיר שדיבר בגנותם של אל קעידה שפוגעים בחפים מפשע.
תיקרית קרובה לפה. יש רוב שיעי בערק ואלימות סונית לא מהיום. הסונים טבחו את עלי, ממשיכו של הנביא ב-661 וכמה שנים לאחר מכן את בנו חוסיין ו-70 ממלוויו ליד קופה לא רחוק מכרבלא. וכאן מביט מינארט סוני מסולסל בחורבותיו של מסגד שיעי שבו קבורים שני האימאמים החיים האחרונים של השיעה.
הצליחו יפה האמריקנים. שנאות ישנות מגיחות מהקרקע כמו ערימת שדים.

מסגד אל עסקרי סמרה
El Askari mosque - Samara , Iraq

הוספת תגובה


Security code
רענן