עירק - המלחמה שלא היתה

עיתונות - משימות מיוחדות

לא עמדו לרשותי שירותי ביון, תצלומי אוויר ולא ראיתי מסמכים, אבל את תוצאות המלחמה אי אפשר היה להסתיר. אין לי מושג מה קרה בבצרה ובנסריה. אבל אם לסמוך על הדיווחים החלקיים של הכתבים שהוצמדו לכוחות הבריטים והאמריקנים בדרום – ולמרות ששם היה עיקר הלחימה – גם הם ציפו שהמלחמה תהיה סביב בגדד. כולם דיברו על מה יהיה סביב בגדד. העובדה היא שחוץ מהתקלויות ספורות סביב בגדד – גם שם לא היתה מלחמה. ובשאר המקומות לא היתה עיתונות.

הייתי קרוב לסוף. נסעתי צפונה 300 קילומטרים עד דרומה למוסול. מערבה נסעתי עד לגבול הירדני דרך אוטוסטרדת המדבר שעוברת על פני רמאדי ודרך ע'וריב לפלוג'ה על הכביש המשני שנוסע לכיוון דרום מערב.

ילדים שיעים וסדאם בכניסה לקרבלה 2003

ילדים שיעים וסאדאם


נסעתי דרומה לקרבלה ועוד דרומה לנג'ף ולקופה ולכביש שנוסע דרך אל-ח'ילה לבבל. ונסעתי על הכביש שמוביל דרך מאגר התחמושת שהתפוצץ בזעפראנה לקטסיפון שליד מדעין שבה הקרייה הגרעינית העירקית של תמוז.

הסתובבתי באינטנסביות בחלקיה השונים של בגדד. במרכז ובשכונות הצדדיות. בכל הנסיעות האלו, על מערכת הכבישים המופתית ועל הכבישים המשניים המוליכים לבגדד ועד למרחק של 200 קילומטרים דרומה, 300 צפונה וכמעט 600 מערבה, לא ספרתי יותר מ-200 כלי רכב צבאיים מושמדים. שליש מהם היו טנקים, שליש מהם היו רכבי קרב משוריינים, בי. אם.פי. משהו לא הסתדר לי. איפה דוויזיות המשמר הרפובליקני שחיל האוויר האמריקני השמיד, אלו שאמרו שהן נעות מצפון לכיוון בגדד? רוב כלי הרכב היו במעגל הקרוב, בתחום חגוררת ה- 50 קילומטרים שמסביב לבגדד, לעיתים היה מעגל ההשמדה קרוב יותר. היתה פלוגת BMP וטנקים שהושמדה לא רחוק מאל ע'וריב שעל הכיבש הראשי לכיוון פלוג'ה ורמאדי. שתי פלוגות כאלו היו על הכביש המהיר שמוליך צפונה לכיוון מוסול, דרומה, ביציאה לכיוון מחמודיה היה עוד גיא הריגה. פה ושם בתוך מטעי הדקלים היו עוד משאיות מושמדות, כמה קני ארטילריה. אבל לא הכמויות שחשבתי שיהיו. גם בתוך בגדד היתה התמונה דומה. היו מעט כלי רכב צבאיים. כמעט ולא היו טנקים, מעט מאוד נגמש'ים. בכל התקופה בה הסתובבתי בבגדד לא ראיתי יותר מ-5-6 סוללות נ.מ של תותחים פזורים פה ושם בשדות הפתוחים שבין הבתים. בכל השיטוטים שלי מצאתי רק סוללת טילי סאם 6 אחת עם קרון הבקרה מושמד ליד הזיקורת באגרגוף. איפה הצבא העירקי? היתה מלחמה?

לעיתים תוקפת אותי צמרמורת ממה שמומחי הצבא הישראלים מסיקים מהנצחון האמריקני. כן, היה ניצחון אמריקני, אבל לא היתה מלחמה. אם היה צבא עירקי – הוא לא נלחם, ומה שנילחם הושמד בקלות. אבל לא בכמויות. מה שכן ראיתי לאורך הדרכים בכמויות רבות יחסית היו טילים. עשרות רבות של טילים על משגרים ועל משאיות. בעיקר לצד הכביש הרחב צפונה לכיוון מוסול ועל הכביש דרומה לכיוון נג'ף, כרבלה ובצרה. הפגיעות, כשהיו, היו מדויקות מאוד. לעיתים נפגע טנק ונשרף בין שני דקלים בלי שהעצים ייפגעו. לא היה ספק שטכנולוגית ההרג האמריקנית קטלנית, או כמו שאמר מיץ' : ' אני מקווה שהאמריקנים יישמרו על הטכנולוגיה הזאת שלא תזלוג לשום ארגון טרור, מפחיד לאיזה דיוק נקודתי אפשר להגיע.'
אבל האם היתה פה מלחמה?
אני אחזור להרודוטוס. אני לא יודע אם זה אמת ואם מה שאמרו לי נכון אבל זה מה שראיתי וזה מה ששמעתי ואת זה אני מספר.
לאמריקנים היו מעט נפגעים עד להפלת האנדרטה של סאדאם ב-8 לאפריל. פחות מ-150, חצי מהם מטעויות של אש על כוחותיהם. השאר בעיקר ממארבים והתקלויות של נשק קל. הם לא נתקלו בהתנגדות אמיתית. מתקדמים בלי קרב כמעט עד בגדד, אף אחד לא פוצץ את הגשרים על הפרת והחידקל ואחרי קרב אחד שבו נהרגו מאות עירקים בשדה התעופה ולאמריקנים כמעט ולא היו נפגעים, נכנעה בגדד והמלחמה נגמרה.
לא היה שום קרב שיריון גדול במלחמה הזאת. עד שהגעתי לעירק חשבתי שטייסות האפאצ'י הן שניצחו את המלחמה. אבל איפה הכלים שהשמידו?
בשיחה שהיתה לי עם רון בן ישי שירד מהצפון לבגדד במהלך המלחמה, הוא אמר שהדוויזיות נשארו במחנות הצבא מוסוות מתחת לרשתות. כמו בקוסובו. אולי. בקוסובו תקפו מטוסי נאט'ו כל מטרה, אמיתית או מדומה. היה פער בין ההצהרה של רמספלד בשלב מסויים במלחמה שהדוויזיות חדלו להתקיים ובין הקריסה הסופית. מה זאת אומרת חדלו להתקיים – האם הן היו באמת אי פעם, או שהכל היה בלוף?


בגדד סאדאם


דוויזיות משמר הרפובליקה לא הושמדו. הן לא הושמדו כי הן לא נלחמו. אבל אולי מכיוון שאף פעם לא היו דוויזיות כאלו? משהו מאוד לא מוסבר ולא ברור היה במלחמה הזאת. חיל האוויר העירקי לא היה ממש קיים מאז 1991. חלק גדול מצבא היבשה הושמד באותה מלחמה. יכולות הטילים ארוכות הקרב מוצו כבר אז ולא נשאר מהן הרבה – ישראל בסוף מלחמת המפרץ הראשונה ספגה טילים עם ראש בטון. ספק אם היו לעירק של סאדם יכולות כימיות ארוכות טווח אי פעם. נשק גרעיני אף פעם לא היה לו מכיוון שישראל השמידה את הכור הגרעיני הצרפתי ב- 1981 והאמריקנים הפציצו את הכור הרוסי. עד עכשיו, חודשיים אחרי נפילת בגדד בידי האמריקנים, לא מצאו האמריקנים עדויות לנשק השמדה כימי או ביולוגי. למרות נזיפותיהם הרמות במנגנון הפיקוח של האו'ם שבראשו עמד האנס בליקס, שהאו'ם לא מחפש כמו שצריך ושהם לא יעבירו לו את המידע שיש להם כי זה ידלוף לעירקים. הם לא העבירו כי לא היה להם מידע. כי אחרת איך אפשר להסביר שהאמריקנים לא מצאו כלום לאחר הניצחון הצבאי המפואר והכיבוש המלא של עירק?

זה יכול להעמיד את הצבא האמריקני באור מביך – אותו ואת ארגוני המודיעין שלו. וכמובן את החברים של האמריקנים – המוסד הישראלי. או אולי הישראלים שיחקו ביחד עם האמריקנים, משתמשים בהפחדות כדי לסחוט תקציבים לסוללות 'חץ' לפתח מסיכות אב'ך (מפוקפקות) ולבזבז מליונים על הערכות מיותרת?
אם הם חשבו שיש איום –שירותי המודיעין שלהם לא שווים הרבה. אם הם ידעו את מה שהעובדות מראות –הכל היה הטעיה ורמאות.
יכול להיות שהם פשוט לא ידעו. שלא היה להם מושג וכשהם ראו את העובדות הברורות הם בחרו לא להאמין.
סאדאם היה קליפה ריקה. בלון מפחיד שהאמריקנים והישראלים טרחו למלא בגזים רעילים ונשק השמדה המוני. וסדאם לא יכל להגיד שאין לו. כי אז גם כווית, שלא לדבר על אירן, היו אוכלות אותו חי. ואנשיו שלו עצמו. סאדאם לא רצה שהפקחים יחפשו כדי שלא ימצאו שאין לו כלום. הוא שיחק פוקר מול האמריקנים וקיווה שהאירופאים, שידעו שאין לו, יצילו אותו. אלא שאותה תאוריית עמימות שישראל מחזיקה בה כל השנים ולא מודה שיש לה נשק גרעיני ושאיתה ניסה סאדאם לשחק, הוא הדבר שאיפשר לאמריקנים להוציא את הנשק שאופסן במחסני החירום בכווית מאז סוף המלחמה הראשונה ב-1991 ולצאת למלחמה צינית ולכבוש את עירק עם עתודות הנפט, כדי לאיים על אירן וסוריה וכדי לא להיות שעונים יותר על ערב הסעודית שהולכת ונשמטת ממעגל ההשפעה האמריקני לטובת איסלאם פונדמנטאליסטי.
לא שסדאם לא היה מסוכן, הוא היה מסוכן בגלל הדרך בה הלהיב את העולם הערבי, מבחינות רבות, סאדאם המושחת ונטול האידיאלים, הפך להיות גיבור לא פחות חשוב מנאצר של שנות החמישים והשישים של המאה העשרים. כמו שאמר אברהים הירדני- פלשתינאי – האיש היחיד שאמר לאמריקה ולישראל לא.
אבל סאדאם, כמו הרבה מהאבסורדים של הלא מלחמה הזאת, הוא האיש שבגללו כל כך קל לאמריקנים לשלוט בשלבים הראשונים של הכיבוש בעירק. מכיוון שסיפק לכל משפחה קמח, סוכר, אורז ותה לחצי שנה שהחלה בינואר. דלק לא חסר בעירק, זה גם המניסטריון היחיד שלא הופצץ על ידי האמריקנים וחזר לתפקד 10 ימים אחרי הכיבוש. סאדאם גם בנה מערכת כבישים מדהימה שמחברת את כל עירק וחילק קרקעות ומענקים נוחים לבניית בתים. לא חסר כלום בעירק וחודש של ביזה העשיר את מי שלא היה לו – רובה של הביזה בא מתוך מבני השילטון ומחנות הצבא שבין כה וכה ייבנו מחדש בכספם של האמריקנים, הקהיליה האירופאית והאו'ם.
סיפור מוזר עירק. אולי הוא לא שונה הרבה מהמהפיכה של פינושה נגד איינדה בשנות השישים בצ'ילה. אז עזר הסי.א.אי. לרצוח נשיא מכהן ולהשליט דיקטטור בשם אינטרסים כלכליים. אם היה ספק ביחס למטרות המלחמה האמריקניות, הוא התפוגג אחרי שבועות המסע.

Click to enlarge
דם בפלוג'ה


יכול להיות שאני טועה. זה מה שראיתי, זה מה שאמרו לי ואת זה אני כותב. יכול להיות שיימצאו דברים מפחידים ומדהימים בארץ הזאת ששיטחה כמעט חצי מליון קילומטרים רבועים ואורכה כ- 800 קילומטרים מטורקיה בצפון לכווית וערב הסעודית בדרום וכ-700 ממזרח למערב בנקודות המרוחקות שלה בין אירן במזרח לירדן וסוריה במערב. לא ראיתי את כל הארץ. נסעתי כמה שנסעתי, דברתי כמה שדיברתי והסתכלתי כל הזמן. לא עמדו לרשותי שירותי ביון, תצלומי אוויר ולא ראיתי מסמכים, אבל את תוצאות המלחמה אי אפשר היה להסתיר. אין לי מושג מה קרה בבצרה ובנסריה. אבל אם לסמוך על הדיווחים החלקיים של הכתבים שהוצמדו לכוחות הבריטים והאמריקנים בדרום – ולמרות ששם היה עיקר הלחימה – גם הם ציפו שהמלחמה תהיה סביב בגדד. כולם דיברו על מה יהיה סביב בגדד. העובדה היא שחוץ מהתקלויות ספורות סביב בגדד – גם שם לא היתה מלחמה. ובשאר המקומות לא היתה עיתונות. הפנטגון פרש שמיכה מטשטשת על מה שקרה והטישטוש הזה נמשך גם עכשיו, חודשיים אחרי סוף המלחמה. ויכול להיות עוד פירוש – האמריקני יצאו למלחמה בלי להעריך מה יהיה אחריה. כי אחרי המלחמה נוגעים גבולותיה של האימפריה האמריקנית בהודו דרך פקיסטאן, בסין דרך אפגניסטאן וברוסיה דרך הרפובליקות המרכז אסיאניות. לאימפריה האמריקנית יש גבולות ארוכים ורגישים עם כוחות עולים וחשדניים.

כשחזרתי לארץ פגשתי את עופר שלח. סיפרתי לו מה ראיתי ומה לא ראיתי והוא אמר שהוא כותב עכשיו ספר על הצבא הישראלי ובשיחות שערך עם ראשי הצבא, ניראה לו שגם הם לא הפנימו מה קרה במלחמה הזאת, שהאמריקנים אכן לא ניהלו מלחמה כמו במלחמות העבר. הם לא ניסו בכלל להשמיד את הצבא העירקי. הם הלכו על הראש. על מערכות השליטה, בהנחה שאם יקטעו את הראש – השאר לא יתפקד. הוא אמר שהצבא, כמו כל צבא, התנגד לשיטה הזאת, שהם רצו מלחמה קלאסית, אבל הממסד האזרחי האמריקני, צ'ייני ורמספלד, כפו את דעתם על הצבא. הוא אמר גם שכשלון האיגוף דרך טורקיה היה תוקע בעבר את התוכניות האמריקניות לחצי שנה והפעם, בגלל המערכת האזרחית, יכלו האמריקנים לוותר על החזית הצפונית ולהגיד אז יש כמה דוויזיות עירקיות מצפון לבגדד – הן לא במשחק ולצאת למלחמה מדרום. גם עופר חשב שקריאת הלא מלחמה הזאת בצד הישראלי נשענה על חוסר מידע.

אבל יש משהו חשוב יותר - במשך המאה העשרים נמנעו רוב המדינות ורוב הצבאות מפגיעה בראש – במטכ'לים, בממשלות ובמנהיגים למרות שהיו להן אמצעים לכך. מעין אם אתה תפגע בראש שלי – אני אפגע בראש שלך ולכן ישחקו הנערים לפנינו. האמריקנים החלו ליישם את שיטת הפגיעה בראש מול קדאפי בשנות התשעים. זו לא מלחמה קלאסית אבל ההנחה שאם פוגעים בראש הגוף לא מתפקד היא הנחה פשוטה וברורה. אריות וכך גם רוב הטורפים הגדולים מתנפלים על הראש. שיתוק הראש יביא לשיתוק החיה מה שפגיעה באיבר כזה או אחר לא תבטיח. בהתחלת המלחמה התפתיתי לחשוב שהאמריקנים חושבים כמו ישראלים ומנסים להרוג את סאדאם כטקטיקה של חיסול אישי. אבל אם מה שאומר עופר שלח נכון, והוא טוען, כמו שטען מיץ' פרוטרו, שהמידע נמצא גלוי לגמרי באתרי האינטרנט האמריקנים הרשמיים כי האמריקנים לא מסתירים כלום, אז זהו השוני העיקרי של המלחמה. וזה גם מה שמסביר את מיעוט הטנקים הנגמש'ים והכלים הנטושים והפגועים שראיתי. האמריקנים לא ניצחו את המלחמה מהאוויר, הם ניצחו כי שיחקו לא לפי הכללים של המלחמות הקלאסיות כפי שנוהלו במאות ה-19 וה-20. ראשיתו של המילניום היא חזרתה של המלחמה בה חיסולו של המלך מביא את הניצחון, אלא שהמלך לא צריך להיות בשדה הקרב כמו בעבר. טילי השיוט והפצצות החכמות יכולים למצוא אותו בכל מקום. גם חמש קומות מבוצרות מתחת לאדמה. ואולי זו לא היתה מלחמה אלא פלישה. קצת בדומה לבליץ הגרמני לתוך צרפת ב-1940.


לוחם סוני


האם זה מוסרי? האם מוסרי יותר להרוג עשרים אלף אנשים כדי לנצח או כמה עשרות?

תלוי לאיזה טווח. סאדאם והערבים הובסו בצורה מביכה. המזרח התיכון שדבק במיתוסים של קרב הגבורה ו'אם כל המלחמות' הפסיד לאמריקנים שהשתמשו בטכניקה של האססינים במאה ה- 13 – חדירה לאוהלו של השליט והריגתו ועל ידי כך ניצחון במלחמה בלי קרב. זה היה נישקו של החלש במלחמתו בחזקים בעלי הכבוד. האמריקנים, בהיותם הכי חזקים מכולם, לא צריכים להקפיד בענייני כבוד. האם הם לא צריכים להקפיד בענייני כבוד? אבל אחרי הניצחון הקל מגיע השלב הלא ברור של השליטה בארץ וניהול האימפריה. האם חשבו האמריקנים על האימפריה שנוצרה מארצות הברית דרך אירופה מרכז אסיה והים התיכון עם הכיסים של סוריה ואירן כשגבולותיה נושקים להודו, סין ורוסיה? גם אם לא חשבו, האיום האישי על כל שליט בכל אחת מהאימפריות אינו ניתן לזילזול. אלו הטכניקות המדוייקות שמיץ' דיבר עליהן, מתחלחל מהרעיון שייפלו בידיים לא אמריקניות. עד אז תשלוט אמריקה בעולם. גם אם בארצות שתנהל ימשיך הכאוס המזרח תיכוני של ישחקו הנערים לפנינו ועשהל ימשיך לרדוף את אבנר בן נר, למות בחרבו ואחר כך ימשיך יואב בן צרויה במסע נקמה פרטי שימשך על פני מאה שלימה לפחות.

היום שבו הפסידה אמריקה במלחמה

גלריית עירק

הוספת תגובה


Security code
רענן