הילד מאבו סלים. בטריפולי

עיתונות - משימות מיוחדות


"אתה יודע," הוא אמר בהפתעה "אני גר 20 שנה בטריפולי ועד היום לא הסתכלתי ככה על הים ולא שאפתי את הריח שלו."



הילד שכב על אלונקה כשהגענו לבית החולים של אבו סאלים. רוב השכונה, שנמצאת בסמוך לבאב אל עזזייה נכבשה בלילה. הדגלים הירוקים של קדאפי עדיין התנוססו על התרנים שמסביב לכיכר.

מאחורי קירות עץ דקים שתחמו את הכיכר היו כמה אוהלים שבגדים ואוכל פזורים בתוכם.

"אלו היו האוהלים של החיילים של קדאפי"  אמר מחמוד שנסע איתנו. האנגלית שלו היתה מצויינת, הוא היה מורה לאנגלית שבחייו לא יצא מלוב.

מסביב לכיכר רבצו הגופות שנורו בקרב של אתמול אבל הדרך לאבו סאלים היתה פתוחה ואנחנו נסענו לאורך מחסומים שברכו אותנו לבית החולים של אבו סאלים. שיירת ג'יפי טויוטה של הצלב האדום ואמבולנסים מקומיים עברה אותנו, צופרת וממהרת. מיהרנו בעקבותיה, פונים ונכנסים לבית החולים.


בכניסה לבית החולים שכבו כמה גופות על אלונקות. בחצר ליד, מעט מחוץ למבנה המרכזי היו עד כמה גופות שהיו מונחות שם כבר כמה ימים. כשנכנסנו פנימה קידם אותנו הריח. הלכנו לאורך שביל של טיפות דם קרוש עד לחדר שלפניו היו שלושה הרוגים על אלונקות.. בתוך החדר עצמו היו כל המיטות עם מתים עליהם. שלוליות דם קרוש על הריצפה ועל הקיר שממול תמונה שחצנית וגאה של קדאפי. המקום הריח ממוות.

חזרנו החוצה. אנשי הצלב האדום ורופאים ללא גבולות גילגלו את המיטות החוצה. היו עליהן בעיקר גברים. אולי היו לוחמים של קדאפי שנפגעו בימים האחרונים. והיה שם ילד קטן אחד בן 11 שנפגע מכדור שחדר מהגב ועבר דרך ריאותיו.

כשהמיטה שלו התגלגלה החוצה זינקו אליה אמא ואבא מלווים בשני ילדים.

"אחמד!" קראה האמא והתחילה לבכות והאב נישק את פניו של הילד שהביט בהם – חלוש מכדי להגיב.

"הביאו אותו לבית החולים לפני חמישה ימים." אמר אחד הרופאים. "הוא נפגע באש צולבת בכניסה לבאב אל עזיזייה ומישהו הביא אותו אלינו. הוא היה במצב קשה אבל הצלחנו לייצב אותו."

"ידעתם שהוא ניפגע?" שאלתי את האב הבוכה.

"הוא הלך לאיבוד לפני חמישה ימים" בכה האב, "ברחנו מבנגאזי לסירת ומסירת לטריפולי וחיינו באוהלים סביב באבא אל עזזיה ואז הוא נעלם, חיפשנו אותו בכל מקום ובאנו לבית החולים ובדיוק כשהוציאו אותו ראינו אותו."


מסביב היו ערימות אשפה וזבובים על הגוויות. בית החולים המוכה ניראה כמו גיהינום.

"אנחנו מפנים אותם לבית החולים המרכזי של טריפולי." אמרה האישה מהצלב האדום שהביטה בצלמים שצילמו במבט ביקורתי. "כן, "אני יודעת" היא אמרה  כשמשכתי בכתפי. "צילום אחד-"

"כן." אמרתי "זה התירוץ הרגיל."

"והוא נכון." היא אמרה "למרות שאני מעדיפה לעזור לאנשים ולא לצלם אותם."

השיירה יצאה לדרכה ואנחנו עקבנו אחריה דרך המחסומים עד שהגענו לבית החולים הגדול של טריפולי. זה ניראה כמו בית חולים אמיתי ומסודר בהרבה מבית החולים של שרע זאוויה אליו הגענו לפני כמה ימים. הצוות הוריד את מוחמד לאלונקה והביא אותו לחדר הטיפול הנמרץ, האב הבוכה לידו. לפחות פעם אחת ניראה שמישהו מצא את הילד שלו ושיש סוף טוב לסיפור. להיום.


טריפולי מתפוררת. המורדים נלחמים בשאריות הלוחמים של קדאפי בחלק קטן של אבו סלים. יש האומרים שמערכת המנהרות העניפה מוליכה מתחת לבאב אל עזזייה לאבו סלים ושדרכה, מתתחת לכן החיות של השכונה, נמלט קדאפי. יש המגדלים ואומרים כי המנהרות מחברות את אל עזזיה ואבו סלים עם שדה התעופה. הן משתרעות על קילומטרים של עיר תת קרקעית. קדאפי השקיע בנדל"ן תת קרקעי, מכין את עצמו ליום פקודה. פתח של אחת המנהרות נמצא מטרים ספורים ממה שהיה האוהל שלו, למקרה שהאמריקנים יפציצו שוב.

החיילים של קדאפי עדין נלחמים באבו סלים, בחצי הדרך לשדה התעופה האזרחי של טריפולי. בסירת ובסבח'ה שבדרום. אבל ברוב חלקי העיר אין לא נישאר כמעט דבר משילטונו של קדאפי.

אין מים. החשמל בא והולך ולמי שאין גנרטור, אין חשמל. אבל חנויות ומכולות נפתחות בתום השכונות, עדיין לא על הכבישים והרחובות הראשיים.

אחרי הצהריים יצאנו לטייל ברגל בין הכיכר הירוקה ובית המלון. נכנסנו לחנות קטנה על מנת להצטייד. כבר כמה ימים שלא אכלנו. אין מסעדות וגם במלון אין הרבה אוכל . אספנו אוכל מהמדפים והחנווני ערך את החשבון.

""קחו." אמר איש מבוגר שעמד ליד החנווני."

"כמה זה?"

"חינם" אמר האיש "בשבילכם."

שני מורדים חמושים ליוו אותנו דרך הרחובות שמאחורי השגרירות הטורקית שנסגרה לפני שלושה חודשים.  צעדתי עם אטיין, צלם צרפתי צעיר עם חושים חדים שיהיה צלם מצוין של אזורי סכנה יום אחד ועם חורשיט, העיתונאי הטורקי שאסור לו להיכנס לישראל בעשר השנים הקרובות מכיוון שכיסה את המשט הטורקי של המרמרה.



היה נעים ללכת ברגל בסמטאות טריפולי, סתם הליכה נחמדה של אחר הצהריים, המפרצ הגדול שלטריפולי מציץ מעבר לבתים. איש מבוגר סיפר לנו על הקרב הגדול שיה כאן לפני פחות משבוע, על שיירת כלי הרכב של לוחמי קדאפי שנכנסה לשכונה, נלכדה במארב בלב הרחוב, נשרפה ונהרגה כולה.

גם בבגדד בימים הראשונים אחרי שניכנסו האמריקנים לא היו חשמל ומים. גם לא טלפון. התמוטטות התשתיות היו אחד מהדברים שגרמו למלחמה באמריקנים. תהיתי מה תעשה התפוררות תשתיות העיר הגדולה לתושבים. עד מתי יישמר הסדר האזרחי ותחושת הביטחון היחסי ברחבות למרות מטחי המקלעים והרובים שאף אחד לא שם אליהם לב כבר. אין גבר בטריפולי בלי נשק. השפע הנורא הזה יכול להפוך במהירות לאנרכיה של מי שנלחם אחד בשני לא על חופש – אלא על מים ואוכל ומנסה להגן על בני ביתי.

אבל אולי לא יקרה פה מה שקרה בבגדד. אולי כי פה התקוממה האוכלוסייה על השליט, פה לא היה כוח חיצון שאסר מלחמה.

"לא נורא שאין מים חשמל-" אמר חאלד, פקיד בן 50."העיקר שיש לנו חירות." ואז הוא הרים את ראשו אל הים והביט באוניות הסוחר שעוגנות בנמל.

"אתה יודע," הוא אמר בהפתעה "אני גר 20 שנה בטריפולי ועד היום לא הסתכלתי ככה על הים ולא שאפתי את הריח שלו."

"ואיך הוא?"

"בריח של חירות." הוא אמר וחייך.

הוספת תגובה


Security code
רענן