האשה מתחת לגשר, ציקלון במיאנמר

עיתונות - משימות מיוחדות

"תיראה שם את הבאפלו!" אמר הבורמזי מלאפוטה, מצביע על תאו מים שחור ענק ומת שרבץ בשדה מול השמים הבהירים, קרניו מורמות בהתרסה. מים כבירים נשאו את הבהמה ששוקלת כמעט טון.
אחרי הציקלון בדלתא של האירווודי במיאנמר


"בוא לפה " אמר לי זואי (שזה כמובן שם שהמצאתי לו כי אין עיתונאים בבורמה ואין נהגים שמסיעים אותם למחוזות הטייפון כי אסור לנסוע לשם), הנהג הבורמזי, וכרע על ברכיו באמצע הגשר שבכניסה לבוגוליי. עוד כמה אנשים לבושים בסרונג הציצו דרך החור הלא גדול שבין קרשי הגשר שמכוניות עמוסות, טנדרים ומשאיות נסעו עליו, מרעידים את הקורות הלא נורא יציבות . בוגאלי נמצאת, מרחק של 7 שעות דרומה מינגון, על הדלתא של האיראוודי. כרעתי על ארבעותי והבטתי אל קורות הגשר כמה מטרים מתחתי. הנהר, יובל של האירואוודי, זרם אפור ומהורהר מתחת לעמודי הבטון שמהם הסתרגו קורות ברזל שנשאו את הגשר, ושם, ממש מתחת לחור, שכבה אשה צעירה ועירומה, פניה אלי, שדיה הצעירים וערוותה ועור גופה חום משמש וממים זורמים. היא ניראתה כמו ציור. אולי של דגה חשבתי לעצמי כשהבטתי באשה שבחמישה ימים מאז שחבט הציקלון, (או הטייפון כפי שהוא נקרא אצל הבורמזים בדלתא של האירוודי), הפכה להיות אתר הכרחי למי שנכנס לבוגוליי.
האשה לא היתה המתה הראשונה. היא התווספה לגופות שראיתי צפות בנהר או מוטלות בשדות האורז יומים קודם בלפוטה. בוגלאי ולאפוטה נמצאות בערך על אותו קו, כ-300 קילומטרים דרומה מינגון, מעבר לכבישים מחורבנים שהופכים לדרכי עפר רועדות או סלולות אבן קופצנית, שעצים, דקלים ובננות שרועים מנותקים משורשיהם, עמודי חשמל וטלפון זרוקים לצידן והבתים, בקתות בנויות מבמבוק גזעי עץ וכפות דקלים , חבוטות, מפורקות או מעוקמות באופן שמזכיר ציפור מרוסקת בכל מקום בו עמד כפר.
בלפוטה סיפר אחד האנשים שאיתם דיברתי שהציקלון התחיל בעשר בלילה ונמשך עד ארבע בבוקר. מאיפה באה הרוח? שאלתי אותו, מכל הכיוונים הוא אמר, זה היה כאילו מערבולות ענקיות של רוח מסתערות עליך מכל הכיוונים.
המומחים אומרים שהרוח הגיעה ל-190 קילומטרים בשעה, אלא שהמומחים לא הוסיפו ואמרו שהציקלון שהתפתח איפשהו בים אנדאמאן, אסף לתוכו את מי הים, עירבל אותם אל השמים הקודרים והטיח אותם בכוח איום על הקרקע.

במרפאה הקטנה והמאולתרת בלאפוטה עמד רופא צעיר. הוא אמר שהוא מינגון ושבא לטפל בנפגעים.
"הממשלה שלחה אותך?"
"לא לא," הוא אמר, "לממשלה לא איכפת, "אני ועוד שני חברים שלי באנו לפה לעזור."
מפתח המרפאה, שהיתה חנות שאולתרה למרפאת חירום קטנה אחרי הסופה, עלו צעקות הכאב של גבר צעיר שפניו התכרכמו, גבו היה מקולף מעור והזיע דם ומוגלה והגבר שטיפל בו הגיר נוזל חיטוי על הגב שהיה פצע פתוח. לידו עמדו עוד שני צעירים שגבם היה חרוך מפצע אחד גדול.
"איך?" שאלתי מביט בגבות המקולפים והמזוהמים.
" מהגשם." אמר הרופא "הם נאחזו בעצים כשהגשם ירד והטיפות פשטו את עורם."
גשם מלוח ב-190 קילומטרים לשעה, רווי במלח הים, ירד בטיפות שגודלן לא ניתפס, הורג את מי שלא השכיל להתכופף ולעמוד במטר הזעם שניטח מהשמים. ציקלון. טייפון הוא שמו של אל הים מעורר הסערות בחלק הזה של העולם.
רובה של לאפוטה היה הרוס ממכת הסופה. מול למרפאה המאולתרת היה מקדש ופליטי הכפרים הצטופפו בהם. הפגודה המוזהבת עמדה באמצע ההרסיות כמו אי זהוב. יש המון זהב בבורמה. ואבנים יקרות. בורמה היא סוג של מכה לדילרים של המחצבים שקפאו בורידי הארץ.
"הוא איבד את כל משפחתו המורחבת "– אמר הרופא שליווה אותי, " 40 סך הכל. " מאות הצטופפו בתוך המקדש שהבודהות שלו היו מונחות באופן מגוחך, נשענות אחת על השנייה מאז שהרוח פגעה בהם. בין חמישה פסלי תלמידי בודהא שישבו מול המורה הגדול, מתחת לגג בטון שעמד בסופה, רבצו כמה גברים צעירים. גם המקדשים לא עמדו ברוח. בהמשך הרחוב עמד עוד מקדש שקצה הפגודה המזוהבת שלו היה נטוי כמי שלא עמד לו כוחו. בתוך המקדש הצטופפו מאות גברים נשים וילדים, חלקם חבושים בתחבושות מאולתרות. "הוא שבר את שתי ידיו ושתי רגליו," הצביע הרופא על גבר שהביט בנו בפנים המומים. הנדתי בראשי והוא לא הגיב. ואיך יגיב? גם עיניו היו כבויות.
חשבתי שלא ייתנו לי להביע ללאפוטה, הממשלה הבורמזית, חונטת הגנרלים המתועבת, שונאת את העם שלה ושונאת אולי רק יותר עיתנאים ואנשי תיקשורת שיראו את עליבותם ואת חוסר היכולת שלהם לדאוג למישהו חוץ ממקורביהם. לא היו מחסומים. לא חיילים וגם לא משטרה. משיהו התרשל או אולי חשב שהצליח לחסום את מי שרוצה להוציא מידע מהארץ. חוץ מהדרך האיומה והמוות שחיכה בסופה, שום דבר לא הפריע לי בדרך אל מחוזות הציקלון.
ינגון היתה חשוכה כשהגעתי. על המסלול עמד אנטונוב אחד של ציוד שנדמה היה לי שהוא הודי, אבל לא הייתי בטוח. השדה פעל כרגיל. בחוץ היה החושך הגדול והעצים שהוטחו אל הקרקע. משאיות צבאיות ברחובות העיר ועלטה, אבל גם כשהגעתי, היה כבר חשמל במרכז העיר, בעיקר בגנרטורים של המלונות הגדולים ושוב ראיתי כמה החיים חזקים, אנשים ישבו במסעדות וחנויות היו פתוחות. אבל ינגון גם הוכתה פחות ממקומות אחרים – פה, בגלל הבנייה הבטונית ובתי להבנים שהבריטים השאירו, היה ההרס בעיקר משום עצי ענק שנפלו וקרעו חוטי חשמל וטלפון, גגות פח שעפו ומי שנפגע היו חסרי המזזל שכמשקלים המרחפים מעכו אותם.
"אתה עיתונאי" אמר נהג המונית אותי לא הטעיתי כשכיוונתי אליו ואל הדברים שאמר את מצלימת הוידאו "ואם ידעו שזה אני – אני אלך לכלא ואף אחד לא ישמע ממני."
אמרתי לו שהחושך במונית גדול מידי ושרק קולו יישמע.
"רנגון כרגיל" אמר לי אנגלי שגר פה הרבה שנים "מה חדש בזה? הכל מאוד נורמאלי, אין חשמל אין מים ואשפה ברחובות."
מה שמראה אולי, שכשסופה פוגעת במדינה לא מפותחת, המרחק בין ההרגל המפונק לחיים קטן בהרבה ממה שהיה יכול להיות במקום שרגיל לאינטרנט ושהכל עובד.

אחרי הציקלון נארגיס בלבוטה

אבל בלאפוטה הכל היה לא בסדר. הנהר, או אחת מזרועות הנהר הענק הזה, שיורד מצפונה של בורמה ונשפך באינסוף דרכי- מים אל ים אנדאמאן, ליקק את חופה ההרוס של העיירה ולייד החוף הצטופפו הסירות. זו ארץ של מים. כמעט ואין דרכי רכב וממקום למקום שטות סירות מנוע ארוכות או בוציות שהחותרים משיטים ואחרי הצהריים, כשהרוח עולה, פורשים מפרשים קטנים, רבועים וחומים. עליתי על אחת מהסירות האלו עם זואי הנהג שהוביל אותי מרנגון וגבר מקומי שהתנדב להוביל אותנו אל הכפרים שעל האיים.
"יש הרבה גופות במים." הוא הזהיר. הנהר נראה תמים ומסביב לו היו שדות עצומים של אורז.
זו ארץ מבורכת כשהיא לא מוכה. אין בה רעב. קערת אורז ודגיגים קטנים וסרטני מים מתוקים ופאפאיות. יש פה כל מה שאדם צריך. כשהוא חי.
הגופה הראשונה היתה לכודה בין הקנים שליד הגדה. נפוחה משלושה ימים במים, צפה כשהסרונג – הבד הציבעוני מסמן אותה והחולצה דבוקה אל הגוף. במקום שלא כיסו הבגדים את הגוף, החלו האיברים להשחיר.
"תיראה שם את הבאפלו!" אמר הבורמזי מלאפוטה, מצביע על תאו מים שחור ענק ומת שרבץ בשדה מול השמים הבהירים, קרניו מורמות בהתרסה. מים כבירים נשאו את הבהמה ששוקלת כמעט טון.
"ותביט לשם" הוא אמר, אלא שאני ראיתי את הגופות עוד לפניו. שלוש מהן, משפחה שצפה במים, הם היו עירומים. האשה, שניראתה בחודשים האחרונים להריונה, צפה על גבה בטנה ושדיה פונים אל השמים, לידת שמים חשבתי לעצמי, הילד, כמעט נוגע בה יד ביד הי אולי בן שמונה או תשע. אבי המפשפחה שכב ופניו לתוך מי הנהר.
בבורמה מוגשות מנות האורז והאיטריות עם דגי נהר וסרטני מים מתוקים. אלו ניזונים מכל מה שהנהר נותן להם. מי אוכל את מי? מי יאכל את מי?
עוד גופה. ועוד שתיים, וילד מוטל בשדה על גבו ורגליו פשוקות. יותר ויותר גופות. עוד תאו מים מוטל על הצד. לא היה ריח. אולי בגלל שרוב הגופות היו במים.
עמדתי על גג סירת המנוע המאורכת שכמוה מפליגות על הנהר הגדול הזה אלפים, וגודלו של האסון נפרש לפני, מצמרר בעוצמתו. אולי בגלל השקט של המתים, אולי בגלל השקט של החיים שעיניהם היו יבשות ומביטות קדימה ולא חיפשו אשם אחר חוץ מהרוח והנהר והים שאותם אין להאשים כי הם היו שם קודם ונותנים ולוקחים לכשירצו.
המלווה שלי מלאפוטה הסתובב אלי ואמר: "גל המים שהרוח הרימה מהנהר היה בכמה מקומות בגובה של 2 4 ו-6 מטרים."
זה מה שהרוח עושה, מרימה גלים. קראתי על זה אצל ג'וזף קונראד בלב המאפליה , זה קורה בנהרות הגדולים של אסיה ואפריקה, רוח איומה שבאה מהים דוחפת בעוצמה את מי הנהר שגואים בבת אחת כשהגדות צרות מלהכיל והמים הופכים לגל קטלני ששוטף הכל. זה מה שקרה כאן, אלא שכאן, כשהטייפון הגיע כמו סביבון ענק ונרא, הוא הטיח גלים משתנים לכל מיני כיוונים - לא גל אחד, אלא המון גלים שנמשכו 6 שעות. איזה סיכוי היה לאלו שישנו? לאלו שהתעוררו נישאים עם גל ענק ובתוכו?
ביקשתי מהשייט שיתקרב אל הגדה. היה שם שטח אורז מוצף אבל שניראה היה שאפשר לדרוך עליו. באפלו ענק ומת היה מונח על הגדה ואני עקפתי אותו. במרחק ממנו, על טרסת אורז קטנה שבין שתי חלקות, שכבו ילד בן חמש או שש על גבו ובמרחק לא גדול ממנו שכבה האם, מונחת על בטנה. מאיפה הגיעו לפה, מאין חטפו אותם המים הכועסים עד שהניחו אותם כאן בשמש לנוח את מנוחת העולמים שלהם? השדה היה ירוק ושקט ולרגע כשהבטתי אל האופק הירוק, וחוץ מצמרות עצים שבורים, אם לא הבטת אל המתים, אי אפשר היה לדעת שהעולם נחרב.
הסירה המשיכה במסע האפוקליפטי וחנתה שעתיים צפונה מלאפוטה. המזח היה הרוס ולידו ועליו עמדה ספינת נהר שהרוח הרימה והפילה חצי על המים חצי ביבשה. מתאיה המנופצים הציצו אנשים שבתיהם נעלמו ברוח. ירדתי אל מוט עץ שהיה במים הרדודים, מבוסס בהם למרות רצוני ועולה על האדמה המוכה. הכפר היה לפני.כל מה ששרד ממנו. אנשים הציצו מתוך מחסות מאולתרים, כפות דקלים ירוקות שמשמשות כרעפים בחלק הזה של העולם, הראו שהמחסה נבנה אחרי הסערה. רק כמה מהבתים החזיקו מעמד ואנשי הכפר הובילו אותי אל המקדש שבמרכז הכפר. המקדש הוא המבנה המרכזי והחסון של הכפר. אולי מראה במשהו את האמונה האנושית שהבתים של האלים חיים לנצח ולכן צריך להשקיע בהם לעומת בני חלוף.
"1500 אנשים נהרגו בקמינגו. " אמר ראש הכפר סומא העין. "וקמינגו הואה הוא אחד מ-426 כפרים שיש במחוז."
"והמתים בנהר ובשדות, תאספו ותקברו אותם?
"לא" הוא אמר, המתים מתים ואנחנו עכשיו צריכים לדאוג לחיים. "בוא, אני אראה לך את הכפר."
טיפסנו על גזע עץ ענק ששכב על אם הדרך. לא היה הרבה לראות מהכפר. הציקלון טרף את הכפר.
מעבר לעץ היו פרושים משטחי ניילון ועליהן ערימות אורז יבש. "יש אוכל?"
"אוכל הוא לא הבעיה" אמר ראש הכפר "את המים אנחנו צריכים להביא מלאפוטה." שעתיים הפלגה במורד הנהר ושעתיים למעלה "ואין דלק וזה שיש - יקר."
חשבתי על טורי המכוניות שעומדים משתיים בבוקר מחוץ לתחנות הדלק הנעולות של ינגון ומחכים שייפתחו בשבע. ינגון היתה רחוקה מפה מאות קילומטרים ולא ראיתי את מיכליות הדלק זורמות לאזור מוכה האסון. מתי ייגמר הדלק וסירות המנוע יעצרו ואז יצטרכו החותרים להשתמש בידיהם כדי להתקדם על המים רוויי הגופות אל המקום שממנו אפשר לשאוב מים?


after the cyclone in Komange near Labutta

המורה של הכפר ליוותה אותי. לא היה בכי בכפר. החיים היו חזקים פה. עברנו מבית הרוס לבית נפול ואל המקומות שנמחו על ידי הרוח ונד המים ששטף את הכפר. ראש פגודת הזהב המעוקם. ליד הבית הגדול ששרד את הסופה קראו לי אנשי הכפר פנימה, מושכים מייד כיסא, כאילו אני זה שצריך את רגע המנוחה וההתאוששות. אשה צעירה עם תינוק על זרועותיה נכנסה אל הבית. קראו לה קאימאווי. לתינוקת בת השנה קראו דניסטה.
"כל המשפחה שלה נהרגה." הבטתי בקאמווי. היא עמדה לפני במלוא יופיה של אשה צעירה ואמרה: "אמא שלי, אבא שלי, סבא וסבתא שלי וכל האחים מתו. אני ובעלי והילדה נשארנו." ואז התכרכמו פניה והיא בכתה בכי בלי קול במשך כמה שניות שהדמים את כל מי שעמד מסביב, מחתה את דימעותיה וחיבקה את התינוקת. חוסנם ויפעתם של הבורמזים. אחד העמים הנעימים והחביבים שאני מכיר. שיתאוששו מהסופה גם בלי עזרת דורשי הטוב, שעומדים בסופת אחד מהמשטרים העריצים והנוראים בעולם ואולי בגלל זה יכולה כנופיה של מנוולים לשלוט בהם ללא מיצרים, מנתקת אותם מהעולם ומשחקת בחייהם ובמותם בהתעלמות מוחלטת וחסרת לב. אם היה סוג של צדק בעולם היה בטח קם אירגון שהיינו קוראים לו האומות המאוחדות ושולח צבא למגר את שילטון הרשע. קצת בדומה לקמבודיה של שנות השבעים, גם שם השתלטו פול פוט והחמר רוז' על עם נחמד מאינכמותו ועשו בו שואה שעצמותיה עדיין מלבינה בשדות הקטל. אי אפשר לעצור את הטייפון, אבל אם היתה ממשלה טובה יותר, אנושית יותר, היא היתה מכינה טוב יותר ומסייעת, או קוראת לעזרה אם היה איכפת לה. כל כך דומה העולם. באנושיות האומללה שלו, בחוסנה מעורר הפליאה.
בלאפוטה עצרתי ליד בחור צעיר שדיבר אנגלית וסיפר לי על בתי הספר שקרסו על יושביהם, על שורות הגופות שנאספו על הדרך, על אלפי המתים שהוצאו מהעיר.
"יש לך מטבע מישראל?"
היו לי רק 10 אגורות. הוצאתי שטר של דולר שאני מחזיק למזל בארנק לטובת הגנב בר המזל שיכייס אותי.
"אני לא יכול" הוא אמר,
"למה?"
"כי אם יתפסו אותי עם דולר אני אהיה שנה בכלא."
בכל מקום היו הסיפורים. על הגנרל שרשם את שמו על חבילות המזון שהגיעו מהודו וחולקו לנפגעים. על אנשים שנעלמים מי יודע לאן כי דיברו בגנות הממשל. על משטר האימים שמהלך בוטא ויהיר בארץ השווה, הנחמדה והמוכה.
קנינו שק אורז לאנשים שהצטופפו במקדש. מוסיפים את תרומתינו הצנועה לזו של אנשי ינגון שעזבו הכל ובאו לעזור.
בארבע בבוקר בינגון, כשניכנסנו, היה כבר חשמל בעוד כמה מקומות. נכנסתי לחדר החם במלון שכיבה את הגנרטור והתהפכתי מצד לצד. התקלחתי ושוב התקלחתי.



מישהו אמר שבוגאלי היא מקום שצריך לנסוע אליו, שיש מחסום של המשטרה בכניסה ושאף אחד לא יכול להיכנס. אחרי לאפוטה לא הייתי בטוח שיש מקומות שחטפו יותר. אבל אולי עוד לא ראיתי.
זואי הגיע בחמש בבוקר. לא ישנתי כבר שלושה ימים אבל בערתי באדרנלין של אזורי הסכנה שבו המות מעיר בך חיים רדומים. שעה מינגון עלה השחר במין זריחה מדימה שצבעה את הכל בצבעים בלתי אפשריים. עצרנו בצד הדרך לצלם. המתנות הקטנות של אמא אדמה. שנותנת ולוקחת על פי הזמנים שלה. צריך רק להיות או לא להיות בזמן ובמקום.
), העיר היתה הרוסה לא פחות מלאפוטה. אולי יותר. Phaypon בעשר בבוקר בבוקר הגענו לפאיפון
בכל מקום עבדו אנשים והסירו גגות, מנסים להוציא את הבתים מתחת לגזעי העצים הענקיים שנשענו עליהם. הנהר היה בוץ ועל המזח אמרו השייטים שהכפרים שבדלתא מסביב נימחו. פאיפון כמו לאפוטה, נימצאת כ-300 קמ' דרומה מינגון ועל אותו קו ומרחק מים אנדמאן, במרכזו של עלעול ציר הסופה. במקדש שליד עמדה שורת בודהות שאחד מהם נפל והילדים שיחקו לידם. ילדים מהכפרים שנימחו. בחצר חילקו הנזירים אורז ומכוניות של סתם אזרחים הגיעו מינגון לחלק ממתקים ובגדים. אייל, צלם עיתונות ישראלי שהיה בבורמה, אמר לי ששני צוותים של הרופאים ללא גבולות השוויצרים עובדים בבוגאלי.


פה, להבדיל מלאפוטה, היו שיירות של משאיות. אספקה זרמה לבוגאליי. מעבר לפאיפון נגמר הכביש והתחילה שוב דרך עפר צרה על סוללה בין שדות האורז. שורות שורות של מחסות ובקתות מאולתרות שלתוכם נמלטו נפגעי הסופה עמדו לאורך הדרך. המכוניות שנסעו לאורך הדרך זרקו מתוכם ממתקים ולחמניות ובגדים. הן לא עצרו לחלק אלא פשוט זרקו והמשיכו והילדים עמדו לצידי הדרכים מחייכים לעושר ששוב נפל עליהם מהשמים.
אבל היה גם משהו מטריד בשפע הלא מאורגן. אולי בגלל המסוק הצבאי האפור שהקיף בשמים וירד מעבר לעצים העקומים והשבורים.
"זו בוגאליי" הצביע זואי על אנטנת הטלפון הסלולארי שעמדה זקופה וגבוהה. יש רק רשת אחת של טלפון סלולארי בבורמה. שום טלפון סלולארי חיצוני לא עובד במדינה ורשתות האינטרנט מפוקחות ואי אפשר לגלוש ביאהו או בג'ימייל או באתרי העיתונות. זאת אומרת באופן רשמי. ההאקרים המקומיים מסדרים לך כניסה דרך שרת הפרוקסי בחיוך של "מה לעשות"- משטרים מטומטמים מוציאים מאנשים את הדברים הכי מצחיקים.
"אתה יודע כמה עולה כרטיס סים בבורמה?" שאל זואי "2000 דולר" חשבתי שלא שמעתי טוב. "אלפיים" הוא חזר. לא פלא שרק למעט אנשים יש מכשירי טלפון פה. אולי זה מה שמרגיע את האנשים.
"ודרכון?"
"20,000"
"עשרים אלף מה?
"דולר." ואז אתה יכול לצאת מפה.
"וכשהם מגיעים לבנקוק," אמר לי סוחר האבנים הטובות האנגלי שחי כאן הרבה זמן, נשוי לבורמזית ויש לו שלושה ילדים, "עושים להם בדיקת איידס ומעלים אותם על מטוס חזרה."
יש חצי מליון חולי איידס בבורמה. לא בטוח מה הורג יותר אנשים, התעלמות השילטון או חוסר הידיעה והמעורבות של מי שיודע את הנתונים האמיתיים.
האשה מתחת לגשר חיכתה לנו בכניסה לבוגאלי. וכשחצינו את הגשר, האשה מלווה אותנו בגופה, עצרו אותנו השוטרים.
"הי אתם!" קרא השוטר בלי לחשוב פעמיים והנהג עצר במורך לב בצד הדרך.
"תנו לי את הדרכונים." הוא אמר ויצא שפוף אל השוטרים שישבו בצל בית הרוס לא רחוק מהגשר. אחרי כמה דקות יצאתי אליו ואל השוטרים.
"זה רע מאוד" הוא אמר. "אסור להיכנס בבוגולאי והוא רשם את השם שלי ואת השם שלך."
"למה אי אפשר להיכנס לבוגאליי?"
"אין לכם מה להיכנס לשם, זה בדיוק כמו מה שראיתם בחוץ."
"אז מה זה משנה אם ניכנס?
"אסור." הוא אמר. "מי שאינו בורמזי אסור לו.
"איזה סוד נורא יש בבוגאליי? מה יכול להיות יותר נורא ממה שראינו? מחנה של אסירים פוליטיים שטבע כולו בגל הטייפון?
"תישאל את המפקד שלך?"
הוא הפסיק לאכול מפנכת האורז והתקשר בטלפון קווי חדש שעמד לפניו.
"הגנרל עכשיו בביקור בעיר."
אז זה המסוק שראינו. לא סיוע ואם סיוע – חבילות מאמריקה עם חתימת הגנרל שמחלק באופן אישי את מתנותיו למי ששרד ציקלון.
יותר ויותר הבנתי את הבורמזים שלא ציפו שהשילטון יעזור, שלא רצו שהשילטון יעזור. שילטון שלא הועיל להם כשהיה הציקלון ועדיף שיתרחק מהם כשציקלון שב לביטנו של ים אנדמאן.
גשם התחיל לרדת כשהגענו לפאתי ינגון לפנות בוקר. מסכים של גשם כמו שגשם יודע לרדת פה. חשבתי על האנשים מתחת לכפות הדקלים. במחסות המאולתרים שהגשם והציקלון והחונטה הם איתני הטבע שלהם והם לא מחכים לעזרה בונים את הבתים והבקתות שקל לבנות אותם מאותם סיבות שעפו ברוח ולא הגנו מהטייפון.


לגלריה ציקלון במיאנמר (בורמה)

כתבה שצילמתי עבור רופאים ללא גבולות MSF

ראיון בוקר על תצלום השנה בערוץ 10

הוספת תגובה


Security code
רענן