קרלה- ויג'נאנה קאלא ודי

עיתונות - כתבות מהעולם


היינו שמונה במונית האמבאסדור חוץ מהנהג. דורית הילדות ואני, קורין שלומדת קטאקאלי בויג'נאנה שנה שלישית, הלן האירלאנדית שבאה ללמוד רפואה איוורדית למשך 6 שבועות ורג'ש, שמנהל את ענייני המשרד של ויג'נאנה בשלוש השנים האחרונות. הלילה היה לח ומלא אדים ודרך החלונות הפתוחים של האמבסדור חדרו עננות לחות. אחר הצהריים חרד גשם טרופי חם וחזק שאחריו עלו אדים מהכביש והאוויר נעשה לח ומחניק ועומד. עשר בלילה. נסענו לראות קטאקאלי בכפר המרוחק 20 קילומטרים מארמנולה.
ארמנולה הוא כפר לא גדול במרחק של עשרים דקות באוטו ריקשה מתחנת הרכבת של צ'אנגנור. הכביש עובר בין עצי קוקס, ושדות אורז ושיחי בננה ירוקים מאוד. בכפר יש מקדש עץ עצום מידות שדומה לדגם הנפאלי. כמו במקומות אחרים בקרלה, גגות הבתים, רכעפים או כפות דקלי קוקוס בנויים משתי קומות. גג משופע תחתון פשוט וחלק עליון שהוא קטן יותר והקצוות שלו נמשכים מעבר לגוף המרכזי של הגג, נותנים לו מעין זווית אלכסונית שמזכירה במשהו את הגגות של דרום מזרח אסיה. ואולי זה לא ממש מפתיע כי קרלה היא מדינה טרופית עם חופי תבלינים, עם הנמל העצום של קוצ'ין, עם עיר נמל כמו קולאם אליה הגיעו יוונים ורומאים וערבים ויהודים כבר לפני אלפי שנים, נמשכים לריח התבלינים והבשמים והצבעים של תת היבשת. חוף מלבאר הוא החלק הצפוני של קרלה, מדינה שיש בה 33 מליון אנשים שחציים נוצרים ויתרם מוסלמים והינדים. המקדש ניראה נפאלי או דרום מזרח אסיאני, שונה מאוד מהמקדשים של הגנגס, הכל נקי יותר, פשוט. האם יש בזה קשר לזה שההינדואיזם מעולם לא התמודד חזיתית עם מתנגד חריף כמו הכיבוש האיסלאמי והנצרות ניסתה להתיידד עם האוכלוסיה ולא לכפות?


קרלה, מתנת אלוהים

בקרלה כמו במקומות אחרים בדרום הודו נמצאת הנצרות הסורית. זרם עתיק שנדחק מהעולם המערבי אחרי הקונגרס באפסוס במאה ה- 4 לספירה. הסורים נרדפו על ידי הכנסיה הביזנטית למעמקיה של מרכז אסיה, מתיישבים בחצרות הקיסרים הסינים ומהווים את שכבת הרופאים, היועצים, החכמים, מה שמילאו היהודים באופן מסורתי בעולם המוסלמי. חלק מהם הגיעו גם להודו. אם כי לפי המסורת המקומית המקורות של הנצרות הסורית המזרחית קדומים אפילו יותר והנצרות הגיעה להודו עם תומאס, אחד מהשליחים שיצאו להפיץ את הנצרות בעולם והוא הוצא להורג והפך לקדוש במדראס. כשהגיעו הישועים הפורטוגזים במאה ה- 16 היו כבר נוצרים בהודו. האנגליקאנים שהגיעו במאה ה – 17 מצאו שני זרמים אחרים. הנצרות הצליחה בדרום שהוא מקומם של התושבים המקוריים של הודו – הדראוודים שהיו כאן לפני שפלשו הארים לפני 2000 שנה למישורי הפאנג'אב. חלק מההצלחה נזקפת לכ שרבים מהמצטרפים לנצרות על כל זרמיה היו ההארי ג'אן – הדלית שקופחו על ידי הברהמינים ההינדים. זה אולי גם ההסבר לכך שקרלה נשלטה על ידי הקומוניסטים עד לפני זמן קצר ובכל מדינות הדרום (ובבנגל) יש נוכחות חזקה של המפלגה הקומוניסטית.
לצ'נגנור הגענו מקוטאיאם. בין קוטאיאם ואלפי שעל החוף מפליגה מעבורת קטנה וישנה על נתיבי המים של קרלה. על המפה מסומן אגם בפועל גוש המים מופרד לאיים, תעלות מליאות בצמחי מים, אנפות, קורמורנים, שחפיות, חופמאים ושלדגים. שדות אורז, דקלי קוקוס, בננות. הפלגה של עשרים וכמה קילומטרים נמשכת שעתיים וחצי בין אלפי וקטאיאם, מעבורת האוטובוס עוצרת במזחים לאורך התעלות, ליד איים, מבריחה אנפות לבנות ומסורטטות מצמחי המים כשחרטומה האיטי מפלס את דרכו בתעלות שגשרי עץ מורמים לפניה על ידי אנדים חומים לבושים בלונגים צבעוניים.


רב חובל של הלגונה

רכבת מקומית של קצת פחות משעה נוסעת מקוטאים לצ'אנגנור. תחנת הרכבת של קוטאים קטנה, נקייה ושקטה. הרכבת, עם משובי העץ הצפופים שלה נקייה והאנשים סבלנים וחייכנים. דרום הודו לא דומה לצפון האגרסיבי והלחוץ. יש בה הדרת כבוד. נקיון, סוג של שפיות. קצת פחות מעניין. אולי כי יש פה פחות אנשים, אולי כי כמו שאמר רג'ש מבית הספר של הויג'ננה קלאוואדי, "פה זה לא כמו בצפון הודו ששם כל כפר מוגדר בתחום שלו, פה הכפרים מתחברים אחד לשני, קשה לדעת איפה מתחיל כפר ואיפה הוא נגמר קרלה היא מעין כפר אחד גדול." אולי בגלל זה הקומוניזם הצליח כאן יותר ממה שהצליח במקומות אחרים בהודו אם כי הנוצרי שישב ליד באוטובוס בארנקולאם לאלפי היה סקפטי. "עד לפני שנה וחצי היתה לנו ממשלה קומוניסטית עכשיו יש לנו קואליציה ימנית – אין הבדל ביניהם." ועדיין הוא חייך באופטימיות ואמר כי יש התקדמות. יש אופטימיות בדרום, מה שהוא כוח כלכי וקידמה אצל המיעוט האנגלי התעשייתי בערים כמו בומבי, דלהי, כלכתה הוא הרגשה של עתידיות בדרום. אם כי הבניינים החדשים בקוצ'י ובאלפי וקטאים ניראים רע מאוד – אדריכלות סוציאליסטית של שנות השישים, בנייני בטון שניראים מיושנים ורעים למרות שהם חדשים מאוד, מרכזי קניות בסגנון כמו מערבי כמו שאפשר למצוא בעמק הגנגס. בדקאן וברג'סטאן שלא מבשרים טובות לעתיד הצרכני של הודו. בקרלה אפשר רק לתהות אם המקום ששימר את תרבותו יפה כל כך מול דתות אגרסיביות כאיסלאם ונצרות יצליח לעמוד בפני הדת הגדולה של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים – המטריאליזם הצרכני של מרקס שהרוסים הפכו לדיקטטורה אישית בעזרת שיווק אישי של דיקטטורים,אחידות מלאכותית, שליטה על ידי משטרה חשאית , גולאגים ושטיפת מוח והאמריקנים הפכו לדיקטטורה צרכנית שבה הכסף, ההצלחה מול המאסות, הפרסום ושטיפת המוח הוא אמצעי השליטה.


רכבת בקרלה

ויג'נאנה הוא מקום של אידאולוגיה. יוגה, קטאקאלי, טאבלה, שפות הודיות, איפור, ציור סמלים הינדים מקודשים גילוף עץ וקאלרי פאיט – אומנות הלחימה ההודית שנחשבת לאם תורות הלחימה מה שהתפתח בסין לקונג פו. לובה שריד היא צרפתיה שנולדה באלג'יר וגדלה בפריז. היא באה להודו לפני 34 שנים ונשבתה לתוך הקאטאקלי – תיאטרון המחול הפנטומימה, התלבושות, היפור העתיק של קרלה. בשנות השמונים של המאה ה- 20 היא פנתה לאונסקו כדי שיעזור לה לפתוח בית ספר שישמר את האומנויות המקומיות. קשה להאמין שמישהו היה שומע על ארמנולה אם לא היה כאן בית ספר. בחדר האוכל שהוא סככה פתוחה מתחת לגג משופע של כפות דקלים מוגש האוכל על עלה בננה שנשטף. דאל מבושל בחלב קוקוס, מרק גזר, צ'פטי, קציצות אורז, מסלה דוסה, לימון חמוץ, כרובית, סויה, צ'אי ולימונדה. סבג'י עם פלפלונים ובלי. אין ביצים, אין דגים, אין בשר. בסוף הארוחה מקפלים את העלה ושמים בפח. דווקא יפה ואקולוגי. אין הטפות. שלוש פעמים בשבוע שיעורי יוגה חופשיים וכל ערב שיעורים בקאלרי פיאט- תורת הלחימה ההודית העתיקה. שואן דזנג הנוסע הסיני הגדול מזכיר את תורת הלחימה של דרום הודו. הקאלרי לפייט שעובד על שיווי משקל גמישות ועל תרגילים סטאטיים שהם מהקשים שיש בלחות הטרופית, הוא כניראה אביהן של תורות הלחימה שהיגרו לסין והתפתחו שם לאומניות המוכרות.
בבוקר המוקדם ניגשנו למבנה שבו הדריך מורה ליוגה את הנשימות, המתיחות, מסביר מה משפר את שריר הלב, את הגב התחתון, משפר את בלוטת הפנקריאס. השיטות השונות. החמום של הטאי צ'י הסיני, הנשימות הארוכות והסבלניות של המדיטציה היוגית, שבה כל שריר נמתח ומגיע לגמישות, ההסבר על האטת הנשימה כמאריכת חיים (הגיוני, החמצן המאפשר את תהליכי השריפה הוא גם החומר המכלה את התאים ומקצר את ימיהם) על הגמישות ושיווי המשקל התורמים להרמוניה ולזיקנה מכובדת. גם הטאי צ'י הסיני עובד על שיווי משקל וגמישות, על האטת התנועה. אם כי הסיניות פתחה גם את תורות הלחימה האגרסיביות. המחשבה המערבית לא מעבירה את הדברים דרך המוח. תרגילי הכושר של חיל האוויר הקנדי הם תרגילים שאינם עסוקים בשום דבר חוץ משריר. הנשימה היא נשימה מחמצנת שמחזקת את השריר, ולא מאריכה ומגמישה. היוגה, כמו הטאי צ'י , מרוכזים בעצמם, מעלים את המודעות העצמית, לא קשורים לעולם. אולי, משרים שלווה, לאו דווקא עייפות והרגשה של עייפות בסופם.

נסענו לכפר קטן במרחק של 20 קילומטרים מארמנולה לכיוון דרום מזרח, מטפסים על גבעות קטנות, נוסעים על כביש טוב בחושך בין ג'ונגלים. דרום הודו הטרופית, מקום שאין לו דמיון ולעיתים נדמה שאין לו קשר לעמק הגנגס הכיאוטי עם האבק, הליכלוך, חוסר הסדר וההמוניות. יש עדינות גדולה בקרלה, חיוך, זהירות, אין פה מהאגרסביות של הצפון. קרלה היא חלק מהדרום הדארווידי, תושביה המקוריים של הודו שהיו כאן עוד לפני שפלשו השבטים הארים לצפון הודו דרך עמק האינדוס לפני 2000 שנה.
רג'ש ישב מקדימה ליד קורין הצרפתיה מלורד שזו השנה השלישית שלה שהיא באה לויג'נאנה ללמוד קטאקאלי. אנחנו ישבנו מאחורה עם הילדות על הרגלים והלן לידנו. אחרי כמה חודשים של מסע משפחתי בהודו כשריקשה אחת מספיקה לחמישתנו עם שלושה תרמילים גדולים ושניים קטנים היתה מונית האמבסדור מרחב נוח. שאלתי את רג'ש מתי התחילו לרקוד קטאקאלי.
"הקטאקאלי הוא מהמאה ה – 16 אבל יש בקרלה עוד כמה צורות מחול שהן יותר קדומות. ביונסקו מעריכים שזו צורת הריקוד החי העתיק ביותר שנשמרה והם מגדירים אותה כאוצר תרבות עולמי."


רקדן קטקאלי

קטאקאלי שפירושו המילולי הוא מחזה מסופר, התפתח במאות ה- 16 וה- 17 בקרלה תחת שלטונה של השושלת הזמורית. מקורו הוא בסגנונות מקדמים יותר כמו הקוטיאיטם (KOOTIATAM) וקרישנה נטאם. מקור אחר בהתפתחותו של הקטאקאלי היתה אומנות הלחימה הקדומה של קרלה וטאמיל נדו בדרום הודו – הקאלרי פיאט שגם בה, כמו באומנויות מאוחרות ממנו מושם הדגש על שיווי משקל גמישות ותנועה. האלה הגדולה של אומנות לחימה זו היא קאלי וגם היום לא מתחיל שום אימון או קרב בקאלרי (שדה הקרב) פיאט (אימון) מבלי שמודלקת האש במקדש הקטן הנמצא במקום והלוחמים הנכנסים (ויוצאים) ברגל ימין מרחבת הלחימה והאימון נוגעים בקרקע שלפני המזבח ומביאים אותה לחזה ולמצח. אומנות הלחימה היתה נחלתם של קסטה בשם נאיר.
הפטרון הגדול של הקטאקלי היה הרג'ה של קוטאיאם מלומד רחב אופקים ואוהב אומנויות שהחליט להמחיז פרקים מהמהאברטה, הוא כתב בעצמו את המחזות והקפיד על כל פרט במוסיקה ובתלבושות של ההפקות, היו גם אחרים והזרם החדש משך אליו את טובי היוצרים של קרלה. מיסודו של הריקוד נקבע על ידי המהארג'ה קרטיקה טירונל (1758 - 1798) שכתב מספר מחזות שהוצגו במקדש שרי פדמנבאהא סוואמי טריוואנדרום על יד להקה קבועה של הארמון. הקטאקלי הפך למהות בפני עצמה.
הקטאקלי הוא חדש יחסית, אבל אם מביטים אל אוסף מחזות הריקוד הפולחניים המלווים בכל הקשה ושירה אפית המספרת את המתרחש על הבמה, אפשר לראות שהקטאקלי הוא צורה שיש לה קשר ישר לאומנויות המחזה – מחול הדרמתי הקדום במקדשי קרלה.
צורת הריקוד הדרמטי הקדום של קרלה היא המוטייטו. המוטייטו הוא ריקוד דרמטי שהוצג במקדשים ומספר את הסיפור הישן של המלחמה בין האלים (דוואס) לשדים (אסוראס). במהלך הראשון הובסו השדים. נשותיהם התחבאו בעולם התחתון ושתיים מהן – דאנאווטי ודארומטי לאחר שהסתגפו, ואחרי הירהורי חרטה עמוקים שהביעו לפני ברהמה בורכו בבנים – דאנאונדרה ודאריקה שהיה בנה של דארומטי. דאריקה התאמן בסיגופים ממושכים שכתוצאה מהם הוענקה לו היכולת להיות בלתי מנוצח, הוא גם הצליח לקבל את היכולת שמכל טיפת דם שתיפול מגופו יצוצו אלף דאריקה . הדבר היחיד שיוכל להרוס אותו היה אשה. חמוש ביכולות אלו החל דאריקה כשדאנאונדרה עוזר לידו, להכניע את העולם. האלים המבוהלים
האלים המבוהלים פנו לשיווא מתחננים אליו דרך השמימי האלוהי נאראדה. שיווא ילד מתוך עינו השלישית את בהאדראקאלי שזינקה מייד להילחם בדאריקה בשאגה נוראית. לצידה ולעזרתה עומדת וטלה, בעלת הצמאון שאין להרוות אותו לדם.
דאריקה הוכרע בקרב וראשו נערף ושום טיפה של דם לא נשרה על האדמה בגלל צימאונה של וטלה. וכך הפך העולם שוב למקום בטוח.
אלא שזעמה הנורא של בהאדראקאלי אינו יודע גבולות וכדי להציל את העולם מזעמו של זו, מצייר שיווה את פרצופו של השד על הריצפה ואליו מופנה הזעם. ליד המקדש בארמנולה היו ציורי גיר של האלה עם שמונה זרועות על העפר שבין הבתים לדרך , כשלידם בוערות 9 מנורות אש , המסמנות את רוחה של האלה, ומנחות אורז על עלי בננה ומקלות קטורת בוערים לידם. המקדש בארמנולה הוא מקדש עץ עצום מידות, שניראה יותר סיני או דרום מזרח אסיאסני. המקדש מוקדש לקרישנה ובתוכו ישבו סדהו זקנים.
עצרנו בצומת לשאול באיזה משני מקדשי הכפר יש היום קטאקאלי. ינואר ופברואר הם עונת הקטאקאלי בקרלה. הקטאקאלי קשור למקדשים. כל כפר והמקדש שלו. הפסטיבלים נעים ממקום למקום. המורים בארמנולה הם רקדני או אולי נכון יותר לומר שחקני קטאקאלי שחלק גדול מלילות השבוע בתקופת הפסטיבלים המתחילה בינואר ונמשכת עד מאי, עובר עליהם בנסיעה מכפר לכפר ומעיר לעיר כדי להופיע.
"ההופעה עצמה מתחילה רק בסביבות חצות" אמר רג'ש. לפני זה יש פוג'ה ואחרי הפוג'ה יש מבוא של עשרים דקות ואחריו תיפוף של כלי הקשה שנמשך בערך שעה ורק אחר כך מתחיל המחזה הראשון שנמשך עד בערך שתיים וחצי, ואז יש הפסקה לאכול ולנוח ומתחיל המחזה השני שנמשך עד הבוקר."
"על מה המחזה היום?"
"זה סיפר ישן." חייך רג'ש בחושך כשהוא פונה אל המושב האחורי "היו לו עיני שקד יפות, שיער וזקן שחורים קצרים והוא לבש חולצת בד מעל לונגי צבעוני שהרים מעל הברכיים, תוקע את הכנפיים בחגורה. מעט גברים בקרלה לובשים בגדים מערביים. הרוב לובשים לונגי צבעוני או דוטי לבן גס ששוליו שני פסים ירוקים. "זה סיפור על איש עני וזקן שבנעוריו למד עם קרישנה המלך אצל אותו מורה ואשתו מציקה לו שילך לקרישנה ויזכיר לו את הדברים כדי שזה יעזור להם במצוקתם, ואז הזקן יוצא לדרך הארוכה ואחרי נדודים רבים מגיע ופוגש את קרישנה, בתוך שמחת המפגש והזיכרונות הוא שוכח לבקש מקרישנה את כל מה שהוא רוצה לבקש, אבל כשהוא חוזר הביתה בידיים ריקות, קרישנה בעצם יודע הכל ורואה הכל ודואג לו."
"סיפור ישן?"
"ישן מאד." אמר רג'ש וחייך.


הלגונות של קרלה

"זה כפר קטן" אמר רג'ש כשהגענו והמונית עצרה בתוך קבוצה של דוכנים שמכרו אוכל, בלונים ותשמישי קדושה. המקדש היה צריף עץ קטן שללא הינידים אסור להיכנס אליו ולידו היה מבנה בטון מודרני - מקדש ללא קירות עם גג משופע ועמודים כבירים, שאפשר היה לחשוב לרגע שהוא הפרתנון שעל האקרופוליס באתונה – בחלקו הימני שמול פתח מקדש העץ עמדו תוקעי הקרנות והמתופפים שמאחוריהם דלקה אש בעמוד מנורה ולפניהם היה סל לתוכו הגיעו הכפריים והשליכו שטרות של עשרה רופי.
בתוך אולם בית הספר הסמוך התאפרו רקדני הקטאקאלי, המאפרים צובעים בירוק את פניהם, באדום מבהיק את השפתיים, העיניים מודגשות בשחור נקודה אדומה על בסיס האף, המצח מורכב מריבועים של לבן כתום ואדום. על אמצע הלחיים מורכבות מעין כנפיים קטנות ולבנות שעשויות מעיסת אורז גמישה וניראות כמו סנפירים או האיגואנה, הלטאה הדרום אמריקנית
שניים מהם שכבו על הריצפה כשהמאפשר מניח את צבעי האדמה על היורקים והאדומים בקצה חתיכות עלי בננה וצובע את פרצופיהם.
"מהר" אמר רג'ש " מתחילה תהלוכת הפילים." אנשים עם שמשיות אדומות לפידים וכלי נגינה הקיפו את המקדש
"יש הכל חוץ מפילים" אמר רג'ש.

חוסנו של ההינדואיזם הוא בכך ששמר על מסורת רצופה של תרבות – שירה, פולחן, מחול, מחזות וספרות באלף השנים האחרונות המבוססות על גוף ענק של מסורת אינטואיטיבית לא כתובה שעוברת בכפרים ובערים בתוך המשפחה.


שייט

רג'ש הוא גבר צעיר בן 28 שנולד לא רחוק מארמנולה. יש לו עיני שקד חומות נהדרות, שיער וזקן שחורים וחיוך תמידי. הוא צלם מוכשר שעבודתיו מכסות את קירות המשרד של וג'נאנה קלה וודי ובשלוש השנים האחרונות הוא המנהל האדמניסטרטיבי של המקום. הוא האיש שהחליט שלא יהיו יותר מ – 15 תלמידים בבת אחת והקים אתר אינטרנט לבית הספר שאין דומה לו בהודו ומעטים יש כמוהו בעולם. הוא למד תואר ראשון בפיזיקה ואחר כך למד לימודי תעודה של מדריך תיירים. לפני שלוש שנים החליט להפסיק עם תיירות ומאז הוא בויז'נאנה. ישבנו במשרד של ויז'נאנה , צילומי רקדני הקטאקאלי שצילם על הקירות. קרלה היא מקום מסודר. כבישים טובים, בתים נקיים ונעימים, אנשים לבושים נקי ופשוט, הליכה זקופה ומן הרגשה של אצילות חייכנית, אנשים גאים שאינם חודרים לפרטיות של מישהו זר. לובה אמרה שהמלאיאלם נחשבים לאינטלקטואלים של הודו, שהם אלו שעובדים כרופאים במפרץ, כמהנדסים בכל מקום. שאלתי את רג'ש אם הוא מרגיש הודי.
"בהחלט כן." הוא אמר.
"קרלה היא חלק מהודו?"
"בודאי."
למרות שיש לכם כאן את הכבישים הכי טובים בהודו?"
"אף אחד בקרלה לא יגיד את זה. כולם פה מתלוננים על רמת הכבישים. יש לנו כאן את הרפואה הכי טובה בהודו, רפואה מצויינת בכל סטאנדארט עולמי, אבל אם תשאל כל אחד מקרלה הוא יגיד רק דברים רעים על הרפואה. אנחנו הקבוצה הכי ביקורתית בהודו. קרלה היא המדינה בה רמת החינוך היא הכי גבוהה בהודו, אולי בגלל זה. המלאימים מתקלחים פעמיים ביום, וגם אם למישהו יש רק דוטי אחת – היא תמיד תהיה נקייה."
"אתה מסכים עם ההינדית כשפה הלאומית של הודו או שאתה מעדיף את האנגלית?"
"הייתי שמח אם היו מאמצים את הסאנסקריט. למלאים ולהינדית יש מכנה רחב בסאנסקריט. אבל אני בטח לא נגד הינדית, אני מדבר הינדית. אנחנו לומדים הינדית בבית ספר." האנגלית של רג'ש היא ללא רבב. נקיה מהמבטא הכבד שיש לאנגלית בחלקים אחרים של הודו.
"מה הרכב האוכלוסיה בקרלה?"
"60% הינדים 21% נוצרים והשאר מוסלמים."
"יש פה בעיות עם המוסלמים?"
"עד לא מזמן לא היו. הבעיות התחילו עם הריסת הבאברי מסג'יד באיודיה. מאז הפך השישי בדצמבר ליום אבל למוסלמים ויום חג להינדים. בשישי לדצמבר האחרון היו התפרעויות של מוסלמים לא רחוק מפה, נשרף מקדש. זה דבר שלא היה אף פעם בקרלה, זו עבודה של הביג'י.פי. הם אלו שמחדירים את השינאה ואת הדיסהרמוניה בין הינדים ומוסלמים. זה הכל פוליטי. השיב סנה אומרים שהמוסלמים הרסו מקדשים בכל רחבי הודו כשהם השתלטו עליה. זה כניראה נכון, אבל היו ויש מוסלמים שתרמו לתרבות ולבניית מקדשים. יש משפחות מוסלמיות, ומהן דווקא משפחות גדולות ועשירות שכל שנה תיחזקו מקדשים הינדים בתחום שלהם, המוסלמים היו ועדיין פטרונים גדולים של אומנויות. שום דבר הוא לא שחור ולבן. נהרסו מקדשים על ידי מוסלמים, אבל גם נבנו."
הדוגמא הגדולה היא הקיסר אקבאר, המוגוהלי הגדול הראשון שאמר שאי אפשר לשלוט על הודו, שהודו שולטת בך, הוא האיש שהקים את המצודה הגדולה במפגש הנהרות, בסאנגאם שליד אלהאבאד וירד לטבול בקומבה מלה כחלק מהפולחן המשותף לו, לקיסר המוסלמי ולנתינים ההינדים.
"למי אתה מצביע?"
"אני לא מצביע. למי אצביע? מפלגת הקונגרס מושחתת, בי.ג'י פי הם הינדים מטורפים ומפלגות השמאל אימפוטנטיות. "
"כמה כמוך לא מצביעים?"
"קרלה היא מדינה עם אחוז הצבעה גבוה, מצביעים פה 80% מהאנשים. אבל זו גם המדינה היחידה שאין בה לבי.ג'.פי. לא חבר באסיפה המחוקקת ולא חבר בפרלמנט. זו המדינה היחידה בהודו שאין להם דריסת רגל. אפילו במערב בנגל ששם שולטת המפלגה הקומניסטית יש להם נציגים."
"ובעתיד?"
"לא יודע. לא טוב. בי ג'י פי הם לאומנים הינדים ואני לא רואה שום דמות פוליטית ישרה שאפשר לסמוך עליה. בי ג'י פי לא היו בכלל לפני הריסת המסגד באיודיה. הם נולדו מתוך הדבר הזה. לפני כמה זמן היו פגיעות בנוצרים בגוג'ראט, ואג' פאי , ראש הממשלה מהבי.ג'.פי הגיע לביקור בגוג'ראט ומה שהוא אמר במקום להוקיע את האלימות נגד הנוצרים זה שצריך להקים ואדת חקירה לראות שאין מסיונריות. הרגשת הביחד ההודית הולכת ונעלמת. זה לא דבר שקורה מעצמו, זה דבר שנעשה על ידי פוליטקאים על מנת לשמור על השלטון. כמו המלחמה עם פקיסטאן. אתה זוכר את קרגיל ב- 1999? לפי הדיווחים של העיתונות החדירה הפקיסטאנית היתה כבר באביב 1998, אבל הם רצו את המלחמה קרוב למועד הבחירות ולכן הצבא התחיל לטפל בזה רק שנה אחרי החדירה, מה שעלה כמובן בהרבה יותר קורבנות. ולזה יש להוסיף את הסיפור על ארונות המתים, הזמיו ארונות מתים מאלומניום מאירופה זהם הרבה יותר יקרים במקום להזמין מהודו – אבל הפרשה הזאת נעלמה מעל דפי העיתונות ברגע שהתחילה המתיחות עם פקיסטאן. הפוליטיקאים משתמשים באיום החיצוני כדי לנצח בחירות ולהסיט את המיקוד מהבעיות האמיתיות של הודו. אתה יודע שחצי מהאנשים בוהוד, כמעט חצי מליארד אנשים הם אנאלפבתים? לארודיטה רוי יש ספר מאמרים על הודו ובו היא מדברת על זה שחצי מההודים בכלל לא יודעים איפה הגבולות של הודו. ב- 1998 הודו פוצצה פצצה גרעינית. אותם אנשים בכפרים שלא יודעים איפה הגבולות של הודו ואין להם מושג איפה הפצצה ומי האויב משוכנעים שוג' פאי והבי.ג'י.פי הם מגיניה הגדולים של הודו בזמן שיש בהודו 300 מליון אנשים שהולכים לישון וקמים רעבים. שליש מהאוכלוסיה של הודו חיה מתחת לקו הרעב."
"גם בקרלה?"


בקווטר

"בקרלה אתה לא רואה את זה. קרלה היא מהרבה בחינות הארץ המבורכת של הודו. אתה יכול לראות את זה במקדשים שלנו. זה המקום היחיד בהודו שבונים מקדשים בעץ ולא מאבן. המקדשים שלנו מושפעים גם מהסינים שהגיעו לפה כבר לפני יותר מאלף וחמש מאות שנים. יוונים ורומאים הגיעו לחופים שלנו ואחר כך ערבים, סינים, יהודים ונוצרים. אולי בגלל זה זה המקום הכי פלוראליסטי בהודו."
ואולי בגלל רמת החינוך הגבוהה, החריצות וההתמדה המלאימית הצליחה המפלגה הקומניסטית כל כך בקרלה, קרלה היא אחת המדינות היחדיות בעולם שדגלים אדומים עם פטיש ומגל מתנוססים ברחבות בכל מקום.
ויג'ננה קלא ודי משמר את האומנויות של הדרום. לדרום היה תמיד קול עצמאי משלו. אוכל צמחוני משובח, אוכל ים נפלא, קוקוסים, חופים טרופיים, בננות, אננסים, פירות הדר, תה, קפה, פלפל, הל. ארץ התבלינים הודו עליה דברו בגעגוע ובפליאה באגן הים התיכון כבר לפני יותר מאלפיים וארבע מאות שנים. ארץ ירוקה של נהרות ירוקים ובתים שמוקפים בצמחיה עשירה, שהאוטבוסים בה חסרי חלונות והיא אכן לא הודו אם הודו היא הרצועה ההינדית של הגנגס. אם כי האלים הם אותם אלים גם אם המקדשים ניראים כמו הצעה נפלית או אלי בורמזית או תאילנדית יותר מהודית. גם קרלה לא תוכל להתחמק כשהפוליטיקה הצפון הודית הלאומנית וחסרת הרחמים תגיע לכאן לפורר את ההודיות המשותפת להינדים ומוסלמים ואולי אחר כך תפגע גם בנוצרים בגסות הלב שיש ללאומנות שמשתמשת בדת כדי להרוס.
בקרלה הרגשתי את הצל הענק של איודיה, את הלאומנות ההינדית האלימה שבעזרתה עלתה מפלגת הבהארטה ג'נטה לשילטון והיא מחזיקה בה בטכניקה של הפחדה, הסתה והשארת הנושא הדתי לאומני אנטי מוסלמי באוויר הדחוס של הדו כל הזמן. הצל נופל דרומה, מכסה בהדרגה ובהתמדה את הודו, מנתק אותו סופית מהמורשת ההודית הסובלנית של גנדי, חוזרת בתנופה מהקיר העדתי שהקים ג'ינה המוסלמי עם פאקיסאטאן והפוליטיקאים של הודו שלא איכפת להם מנצלים אותו כדי לתמרן את תת היבשת האדירה לטובתם.


רחצת בוקר

קישור לאתר בית הספר ויג'ננה קלאוודי

הוספת תגובה


Security code
רענן