עומן - ארץ המור והלבונה

עיתונות - כתבות מהעולם

"עד לזמן הזה היו מעבירים את הבשמים מלאוקה קומה אל פטרה ומשם לרינוקורורה השוכנת בפינקיה שליד מצרים ומשם אל העמים האחרים אולם עתה מעבירים את רוב המטענים בדרך הנילוס אל אלכסנדריה. את המטענים המגיעים מערב ומהודו פורקים בנמל מיוס ומשם מעבירים אותם בגמלים עד לקופטוס בתבי (לוקסור) השוכנת על אפיק הנילוס ומשם לאלכסנדריה."
עומן - ארץ המור והלבונה
camel drivers near Salala


חכיתי לאוטובוס שנוסע לסלאלה. הוא היה צריך להגיע בשמונה בערב. האור היה כבר רך והשמש עמדה לשקוע. ההודים (טמילים מקרלה ובנגלה דשים) ערכו את שולחנות המסעדות בצומת שמחוץ לניזווה. הבטתי בשולחן. הייתי רעב וצמא. רמדאן. אנשים ישבו סביב לשולחנות, מחכים לשמש שתשקע כדי לשבור את הרעב והצמא של היום. עוד אנשים ישבו מסביב לשולחנות, מחכים לשמש. השמש נעלמה מעבר לבתים ועל הכביש נסעו מכוניות דרומה לכיוון סללה. הבטתי בחטיפים ההודים שטוגנו בשמן עמוק. קנקני מים על השולחן. יושבי השולחנות הביטו אחד בשני. אוטובוס עצר במסעדה והנוסעים גדשו את השולחנות. לא היה שום מסגד בסביבה שיתן את האות. אורות נדלקו ואנשים הביטו בהם בתיקווה. החושך עדיין לא היה מלא. הם הביטו אחד בשני. קרעתי חתיכה מהפיתה ואכלתי. לא הייתי סמכות בעינהם. ואז החליטו יושבי שולחן סמוך כי יש מספיק חושך. שאפשר להתחיל לאכול ושלחו את ידיהם לסמוסות ולירקות המוקרמים שטוגנו בשמן העמוק. נגמר עוד יום של רמדאן. אפשר לאכול. לשתות משהו.
סלאלה היא העיר הדרומית של עומאן. למעלה מאלף קילומטרים ממסקאט. ניזווה היא 150 קילומטרים ממסקאט. קצת יותר מ-850 קילומטרים. האוטובוס נסע דרך הלילה. כביש משובח, אוטבוס מהיר, מיזוג אוויר. הצטנפתי ונרדמתי מתעורר לבוקר מקודם בסלאלה. רחובות רחבים בלי מדרכות, מרכז שאינו מרכז. חציתי מזרחה לכיוון רחובות ללא שילוט שבתי בטון ובלוקים התגבהו לשוש ארבע קומות מהצדדים. ארבע וחצי בבוקר. אנשים ישבו במסעדות ובתי קפה, אוכלים את הארוחה לפני שתאיר השמש ותאציל את צום הרמדאן. ירדתי לחנות מתוקים שחלונותיה העליונים היו במפלס הרחוב, מזמין תה מתוק בחלב וממתק הודי. המקומיים חייכו אל הערבית והסבירו לי את הדרך אל הפנסיון ההודי הקרוב. יש הילטון בסללה על גדת הים. מלונות גדולים יכול להיות שיש בהם יתרונות של ניתוק ומשהו מערבי ממוזג מנוכר וברור אלא שבכל נסיעותי מה שמעניין אותי הוא אנשים רחובות ומפעלים שיש בהם נשמה ורגש – מסגד, ארמון, נמל עתיק, גן. המלונות הכמו אמריקניים מעוקרים מכל זה.
התקלחתי, נמנמתי ושכרתי רכב ממשרד דהוי לא רחוק מהשוק. השמש היתה כבר גבוהה כשיצאתי דרומה, עולה לקבר איוב שהביט על הים בין גבעות של צמחייה קוצנית. רציתי למצוא לי את הלובן – עצי הלבונה של הערבים. להתקרב לגבול התימני, לנסוע לאורך חופו של האוקיאנוס ההודי בחלק בו הוא נקרא הים הערבי, שכן ספנים ערבים שלטו בכל החופים שבין מזרח אפריקה להודו ואיי התבלין עד שהקיף ואסקו דה גמה ב – 1948 את כיף התיקווה הטובה והפר את השליטה הימית לטובת האירופאים.
החוף הרחב נעלם בבת אחת כשההרים סגרו את המרחק בינהם לבין הים. הכביש טיפס בסדרת פיתולים תלולה, מרשימה ומעוררת התרגשות לתוך הרכס. ואז התיישר הכביש וירד במתינות לתוך שולי הרכס, הואדיות שיורדים ממנו בתלילות אל הים מנומרים בכתמי ירוק של עצים קוצניים.
הבטתי בעצים המדובללים מחלון הרכב. עדר גמלים על הכביש. עדר נוסף היה במדרון של הואדי המדברי ממזרח לכביש אליו ירדה רכב. עצרתי בצד הדך. היה חם, אבל חום לגמרי נסבל. עוד כמה ימים יסתיים אלף הזה ויתחיל האלף הבא. אבל לאורך הכביש, למרות האספלט החדש והמכוניות החדישות והמעטות שנסעו עליו, היתה הרגשה של זמן ישן מאוד. רחוק. בצד המערבי של הכביש צמחו העצים שבשבילם באתי למקום הזה . השיטה הערבית ((Acacia Arabica יצאתי מהמכונית וטיפסתי אל צלע הגבעה. הגמלים הביטו בי באדישות והמשיכו לכרסם את העלים של אחוד העצים שהיתה לו השפעה על אדם ואלים במשך אלפי שנים. שרף שחור וצמיג הצטבר בדמעות דביקות על גזע וענפי העץ. העצים לא היו מטופלים, או אולי טופלו באופן פראי. עם כמויות המור והלבונה שאפשר למצוא בשוק במוסקט ניראה היה שיש באיזהו מקום מטעי ענק של העצים האלו. העומנים קוראים לצץ לובן. השם שומר על הצליל. אספתי פיסת שרף טרי והצתתי אותו במצית. הוא התאבך בעשן לבן. הגמל שלידי התעלם מהריח ומשך עוד חבילת עלים ירוקים מאוד ועגולים פנימה לתוך פיו. עלים שלא דמו בכלום לשיטה הסלילנית או לשיטת הסוכך שיש בחלקים המדברים הקרובים יותר לים התיכון.

עומן - ארץ המור והלבונה
frankincence acacia salala


ב24,5- לפנה"ס נשלח אליוס גאלוס על יד אוגוסטוס, משלחת מחקר של חצי האי ערב וסיני. לבדוק את הנתיב הדרומי של דרכי המשי. המשלחת סבלה ממחלות ורעב והגיעה ללאוקה קומה שעל החוף הסעודי. "עד לזמן הזה היו מעבירים את הבשמים מלאוקה קומה אל פטרה ומשם לרינוקורורה השוכנת בפינקיה שליד מצרים ומשם אל העמים האחרים אולם עתה מעבירים את רוב המטענים בדרך הנילוס אל אלכסנדריה. את המטענים המגיעים מערב ומהודו פורקים בנמל מיוס ומשם מעבירים אותם בגמלים עד לקופטוס בתבי (לוקסור) השוכנת על אפיק הנילוס ומשם לאלכסנדריה."
לפי סטרבון השתלם לנבטים לשווק ישירות לאלכסנדריה ולא לעזה ולרינוקורורה (ליד אל עריש). אלכסנדריה היתה שוק והנמל הטוב של הים התיכון. לא פלא שהורדוס ניגש עוד באותה שנה להקים את נמל קיסריה.
הנבטים לא ששו להשתמש בשירותיהם של היהודים או היוונים. וודאי לא של אלכסנדריה, שלאחר שכבש אותה אוקטבינוס-אוגוסטוס, הפכה רומאית. הורדוס הבחין בתפר ובחוסר רצונם של הנבטים להשתעבד כלכלית לאמפריה הרומאית. וכך, בהיותו איש הביניים שהביס את הנבטים ב31- לפנה"ס ליד פילדלפיה (רבת עמון המודרנית), התנה במשא ומתן את כופר תבוסתם בהפניית דרך המסחר לעבר קיסריה. בהיותו אומן הדיפלומטיה הימתיכונית, הגיע להסכם עם הרומאים על מנת ליצור מרכז שבו יוכלו פקחי האמפריה לבקר ולווסת את תנועת הסחורה, מרכז קל בהרבה לפיקוח מהמטרופולין של אלכסנדריה.
הורדוס בנה את נמל קיסריה, מפעל שנמשך כ12- שנה, מפתה את הסחר הנבטי לחסוך ימי הליכה לאלכסנדריה, להתגבר על קשיי הים של עזה. קיסריה היה הנמל הגדול בעולם העתיק, משוכלל יותר מפיראוס. להבדיל מפיראוס ואלכסנדריה, נבנה הנמל במקום שבו לא היה מפרץ טבעי. שכן עכו נשלטה על ידי ההלניסטים ויפו גם היא לא היתה יהודית לחלוטין. הורדוס חיפש מקום שבו לאף אחד לא יהיו דרישות. בקיסריה יכל הורדוס להציע לסוחרים הנבטים נמל בטוח כל ימות השנה בקרבה לדרכי הנגב הראשיות, מקום ממנו יוכלו לצאת ראשונים אל שוקי הים. ההסכמה הרומאית-יהודית-נבטית הכעיסה לא מעט רומאים. פליניוס הזקן, שנהרג בהתפרצות הוזוב באוגוסט של שנת 79 לספירה כשהתקרב עם ספינתו, מתוך סקרנות ממתיתה, לראות את האדים הרעילים מאבנים את פומפי לאבק, מבטא את התסכול הרומאי. הנבטים היו עדיין שליטי המדבר האגדיים, ששלושה מסעות מלחמה רומאים לא הצליחו להביסם ולכפוף את דרכי המסחר מסין, הודו וערב למערכת המיסוי הרומאית.
"הערבים חובשים צניפים לראשיהם ואינם מספרים את שיער ראשם, הם מגלחים את זקניהם, אולם יש להם שפמים, אחרים מצמיחים גם זקן. ועד כמה שהדבר מוזר, מחצית השבטים הרבים האלו עוסקים במסחר והמחצית האחרת בשוד. ככלל הם שייכים לגזע העשיר ביותר בעולם, מפני שבידיהם מרוכז עושר עצום הבא להם מרומא ומפרתיה, שלהן הם מוכרים את מה שבא להם מן הים או הגדל ביערותיהם, ואילו הם עצמם אינם קונים דבר בתמורה (תולדות הטבע, (162-160 ,6.
"עמים אלו אין אצלם הקינמון והקציעה, ואף על פי כן הם מכנים את הארץ בשם מבורכת. ארץ זו זכתה לכינוי כוזב וכפוי טובה, שהרי היא מייחסת את עושרה לכוחות שמעל, אם כי לאמיתו של דבר היא חייבת את עושרה לכוחות השאול. מזלה של ארץ זו נגרם על ידי רדיפת מותרות של בני האדם גם בזמן המוות, השורפים על גופות את החומרים שנועדו מלכתחילה לאלים. מקורות מהימנים מוסרים כי ערב אינה יכולה ליצר בשנה אחת את כמות הבשמים ששרף הקיסר נירון בטקסי הקבורה של אשתו פופיאה. הם חישבו את מספר ההלויות הנערכות בכל העולם, ואת קמצוצי הבשמים הנתנים לאלים בכל פעם ואת אלה הנערמים בערמות לכבודן של גופות המתים, לאמיתו של דבר אין האלים נושאים פחות את פני מעריציהם המחלים את פניהם בכוסמת ממולחת, ונהפוך הוא, העובדות מראות שבאותם הימים הטיבו האלים יותר. על פי חישוב זהיר ביותר, נוטלות מעמנו הודו, סין וחצי האי ערב 100 מליון ססטרציות כל שנה, זה המחיר שהמותרות שלנו והנשים שלנו עולות לנו. ואני שואל אתכם, איזה חלק מן היבוא הזה הולך לאלים שלנו, ואיזה לכוחות העולם התחתון? (תולדות הטבע 84-82,12)
למחיר הגבוה של הסחורות המגיעות, משי סיני דרך פרתיה ובשמים ותבלינים הודיים דרך ארצות הנבטים, היתה סיבה מוצדקת. מיסים.
"לאחר שמלקטים את הלבונה, מעבירים את אותה בגמלים לסאבוטה. בסבוטה מורידים מעשר מן הלבונה בשביל הכוהנים ובשביל האל הנקרא סביס. את הכמות מעריכים לפי מידה ולא לפי משקל. לפני שמשלמים את המעשר אסור להציע את הלבונה בשוק. את הלבונה אפשר ליצא דרך ארץ הגאביניטים בלבד. ולכן יש לשלם מס גם למלכה של אותה ארץ. בירת הממלכה הזאת היא תומננה, המרוחקת 1487 מילין מן העיר עזה ביהודה השוכנת בחוף הים התיכון. המסע מחולק ל65- שלבים ובכל אחד מהם תחנות לגמלים. מן הלבונה יש לשלם כמויות קבועות לכוהנים ומזכירי מלכים ולבד מאלו לשומרים, למשמשיהם ולמשרתיהם, שכל אחד מהם מקבל את קמצוצו. יתר על כן, לאורך כל הדרך יש לשלם תשלומים, במקום אחד עבור מים, במקום אחד עבור מספוא, או דמי לינה בתחנות וכן מיסי כניסה שונים. כך המצטברות ההוצאות לכדי 688 דינרים למטען גמל עוד לפני שמגיעים אל חוף הים התיכון. ואז יש לשלם שוב למוכסים של האמפריה שלנו. לפיכך מגיע מחיר הלבונה מן הסוג הטוב ל6-, הסוג השני ל5- והסוג השלישי ל3- דינרים לליטרה." (תולדות הטבע (65-51, 12
מכונית עצרה על הכביש, עולה מתוך הואדי. עומני שמן וכהה יצא ממנה, ללבוש כדרך העומאנים בגלביה לבנה ובכיפה לבנה גדולה. שאלתי אותו על הגמלים. הגמלים גודלו לבשר. לא לשיירות. את הלובן שנקרא באנגלית פרנקאינסנס = הבושם של הפרנקים, לא מעבירים יותר על גמלים. הטנדר, הספינה, המטוס מהירים וקשוחים יותר. הגמלים הם רכוש. בהמת מקנה. כמו פרה במקומות לחים יותר.
רועה גמלים אחר הגיע מדרום. תלתליו השחורים ופניו העגולים היו תימניים, שונים מהתווים הערבים המחודדים והכבדים יותר. הם דברו בערבית שונה ומהירה יותר מזו של המזרח התיכון. דברנו מעט על גמלים ועל עצים נוטפי שרף ואני עליתי על המכונית והמשכתי לנסוע דרומה לכיוון הגבול התימני. הכביש טיפס בתלילות לתוך הרים מסוריים. גרניט התחלף בגיר צהבהב ונוקשה. למעלה היתה רמה ומחסום של חיילים עומנים שרפרפו על הדרכון. ירדתי מהכביש מזרחה ונסעתי על הרמה לכיוון כפר פחונים. נערה עם עדר כבשים נופפה לי לשלום. הרמתי את המצלמה שהיתה על המושב הסמוך וכיוונתי אותה אליה. היא הרימה את שולי המטפחת, כיסתה את פניה והסתובבה אל הבית. נער צעיר בן 13 או 14 הגיח בריצה מהפחון. ברכתי אותו לשלום כשהתייצב ליד החלון, שלח יד מהירה וניסה לחנוק אותי. לא חיכיתי יותר. לחצתי על דוושת הדלק ונמלטתי בדהרה על דרך העפר. העומנים לא אוהבים שמצלמים את נשיהן. גם לא כשפונים אליהן. לא ניראה לי מספיק חשוב לריב עם נער צעיר בכפר נידח בחוף הדרומי של עומן בשל צילום שהיה או לא היה. ברחתי.

עומן - ארץ המור והלבונה
women

השמש ירדה והאירה באור רך את ההרים כשירדתי מהעליות התלולות בחזרה אל החוף. החוף היה לבן וארוך וגלי חוף לא גבוהים התנפצו עלי. על החוף עצמו, אחת ליד השנייה רבצו סירות הדייגים צבועות בכחול. סירות עץ חסונות ורחבות שמנועים חזקים עטופים על ירכתיהן. על חלק מהסירות עמדו כלובי מתכת גדולים שהיקפם כשלושה מטרים וגובהם כשניים. אלו היו כלובים לצייד לובסטרים. האוקיאנוס ההודי, בצד המערבי שלו, המלקק את חופי עומן ותימן, עשיר בדגים. הסירות היו מגיעות עד למים הרדודים, רובצות על החול ואז היה ניכנס אל המים ג'יפ טויוטה שחלקו האחורי ארגז משא , נקשר אל הסירות ומושך אותן בעיגול רחב על החול הרטוב עד שהיו מגיעות לחול היבש, רחוק מגבול הגאות והשפל. צעדתי אל הדייגים. סלאלה היתה במרחק של יותר ממאה וחמישים צפונה. הגבול התימני עוד פחות מ – 50 קילומטרים דרומה, הכביש, שחור ומבהיק, מטפס לתוך הרכס שהיתמר בבת אחת מעל הים הכחול. ברכתי את הדייגים לשום והבטתי בדגים. אחר צהרים. חלק מהדגים היו גדולים ומוזרים, הם נראו כמו טונות אבל היה להם מצח גבוה מאוד שניראה כמו פטיש. כרישי חול קטנים רבצו בהמון על רצפת הסירה. הדגים נצצו במים. שאלתי את שמותיהם ושכחתי אותם מייד.
"קח-" אמר לי אחד הדייגים וחייך, ממלא שקית בארבעה דגים גדולים."
"אין לי מה לעשות עם כל כך הרבה."
"קח-" חייך הדייג ואני הודיתי לו. הצחוק היה חם וידידותי, הים היה שופע והדייגים התפנקו כמו שראיתי במעט מקומות בעולם – סירות בנויות היטב, מנועים חזקים וחדשים והג'יפ המושך אותם החוצה.

עומן - ארץ המור והלבונה
salala

בערב הגעתי לסללה. המלון בו הייתי היה במרכז העיר. ההילטון היחיד היה על חוף הים ושם היו התיירים האמיתיים. אני הייתי בבית דירות שהחזיקו הודים מקאלה. שאלתי אותם איפה אפשר לבשל דגים.
"אנחנו צמחונים." אמרה הנערה שניהלה את המקום, "אבל יש מסעדות בנגלהדשיות בכל העיר. תנסה אחת מהן."
סללה שונה מהערים האחרות בעומן. זה היה ועדיין מחוז המור והלבונה של חצי האי ערב. בשוק הסתובבו אנשי השבטים חמושים ברובים. שוק הדגים , כמו במוסקאט, כמו בסור הנמצאת קרוב מאוד לראס אל חאד – הפינה הצפון מזרחית של חצי האי ערב, היה גדול ושופע, טונות, כרישים, סרטנים, לובסטרים, דגים טרופיים צבעוניים, שלל של ים שופע. אבל סלאלאה יש בה משהו שהוא בין מקום מסודר עם רחובות רחבים לעיר הודית או ערבית מדברית זרוקה. לקחתי את השקית עם הדגים ועברתי בין המסעדות. לא רחוק מהמקום בו הייתי, בסימטה קטנה מאחורי כמה בניינים אפורים מעל חנות של שעונים, חנות דברי מתיקה הודיים ומקום שמכר קסטות היתה מסעדה. נכנסתי פנימה, מנסה להסביר לטבח שהביט בי בעיניים חצי מבינות חצי עצומות הצעתי לו שלושה דגים בשבילו ואחד בשבילי. הוא הבין בסוף, קובע שאבוא בעוד שעה. הערב ירד והביא את הצמים אל המסעדות. רמדאן הוא תקופה לא קלה בארץ מוסלמית. לא לצמים וגם לא למי שאינו צם. עומן היא מדינה דתית מאוד ואוכל ואין אנשים שאוכלים ושותים ברחובות.
חזרתי בחזרה אל החדר, עובר דרך המכבסה שבה היו ההודים מקראלה. קראתי את אדמה אדומה וגשם סוחף. צ'נדרה. הרג'פוטים של המאה ה- 19. מיתולוגיה הודית. בשבע חזרתי למסעדה הבנגלדשית. התיישבתי לשולחן והטבח הביא לי קערת אורז ועליה שניים מתוך הדגים. הוא טיגן אותם בשמן עמוק. כמה חבל חשבתי לעצמי כשגרמתי את הדגים, זה הדבר האחרון שהייתי עושה עם דגים נפלאים ועסיסיים כל כך. אבל אולי זה היה הדבר היחיד שהטבח ידע לעשות. אולי הוא בא מדהקא הבירה שמרחקה מהים גדול מידי ואין לו מושג וגם המגורים רבי השנים בעיר ימית כמו סלאלה לא לימדו אותו דבר. שטפתי את הידיים מהשומן בכיור הקטן ויצאתי אל הלילה החם. הבנגלה דשים והטמילים הצטופפו סביב דוכן הקלטות והקשיבו למוסיקה הודית. הלילה היה חם וצהוב באור של נורות חשמל קלושות. עצרתי בחנות הממתקים בבאליה ירדתי לשתות תה עם חלב ממותק כשהגעתי וחזרתי אל החדר, ואל ויקראם צ'נדרה.
היה לי את כל הבוקר לשוטט עם המכונית. עברתי את המלון שליד הים ועל פני העתיקות של מה שהיה הנמל הקדום של סלאללה ונסעתי צפונה לאורך החוף. רציתי למצוא את הנמל הקדום של חור רורי. קברים של קדושה ודייגים באל בליד שעל החוף ושוב ג'יפי הטויוטה שמושכים את סירות הדייגים מהים אל החול, הדגים הגדולים נוצצים בשמש. נסעתי לאורך החוף. הכביש נסע בתוך היבשה. טיפסתי בזהירות על הרמה לאורך תעלות משוננות והגעתי למפרצון קטן עם כמה סירות דייגים. שאלתי אותם איפה חור רורי הם סימנו שמעבר לגבעה הבאה. עברתי את הגבעה ומולי היה מפרץ עגול וכמעט סגור. אי שלט על הכניסה הצפונית ופתח צר הוליך פנימה. בצד המערבי, על גבעה, היתה העיר. לא הרבה שרד ממנה אבל אפשר היה לראות בבירור שזו עיר. עצי שיטה על המדרונות הלא גבוהים ומנגרובים ירוקים כהים בטין. זה היה ללא ספק הנמל הקדום. כמה קדום? במבט ראשון היה הדמיון בין אי האלמוגים שמדרום לאילת, בראש מפרץ אילת וחור רורי שבמרכז הצלע המזרחית של הפלאטה הערבית דומים מאוד. אותו מעגן סגור ומוגן, אותה עיר שנמצאת על יבעה. אנשים עם מחשבה דומה ויכולת ביצוע שווה הקימו את חור רורי ואת הנמל והמצודה שעל אי האלמוגים. נבטים? קדום יותר? יש חומת סוגרים בת 3000 שנים על אי האלמוגים ודברים צעירים יותר. רומאיים. הרומאים היו בני זמנם של הנבטים להם קראו שארקנים – מה שבא מהשארק הערבי, מזרח. משם זה השתבש אצל הביזנטים לסארקנים ולאנגלית (ובעקיפין לתוך העברית של ראשית המאה ה- 20) כסרצנים. לך תריץ מילה על פני חצי אי ערבי ואלפיים שנה. הנמל ניראה דומה בצורה מפתיעה.
החניתי את המכונית מתחת למלון. מחר יהיה היום הראשון של המילניום החדש. רמדאן. לפי הוראת הסולטאן קבוס אסור בזמן הרמדאן להגיש אלכוהול גם במלונות הגדולים. מקום דפוק לבלות בו את המסיבה הגדולה של האלף. ירדתי ופניתי מזרחה אל השוק. השוק של מסקט משתרע על סבך סמטאות לא גדול בין הרחוב שעל המפרץ הנפלא של העיר ומסגד הנמצא מאחוריו. פחות או יותר בין המלון בו הייתי לבין הרחוב שתחם את השוק ממזרח. מאה וחמישים על מאתיים מטרים. השוק היה בגדים, בדים ואריגים הודים, חרבות וסכינים מעוגלות חוד, שלושה בתי תה (ישבתי ושתיתי באחד מהם) ודוכני בשמים. מור ולבונה. ומאות בשמים צרפתים שבסיסם הלובן. נכנסתי לאחת החנויות שהיו פתוחות אל השוק. נער צעיר ובחור עמדו והביטו בבשמים. שאלתי אותם על הבשמים. אישה צעירה לבושה בשחור, במטפחת לבנה אבל פניה גלויים חייכה אלי.
"זה בושם לא רע." היא אמרה באנגלית כששאלתי בערבית את המוכר לשמו של אחד מהבשמים.
"וזה?"
"השם הוא בסדר וגם הריח נעים." היא זלפה מעט בושם על פרק ידה והריחה.
"האנגלית שלך מצוינת."
"תודה." היא אמרה "אני לומדת ביולוגיה באוניברסיטת עומן. אתה מצלם אותי?"
"כן." הודיתי."
"אתה יודע שזה אסור?"
"כמובן." חייכתי."
"אז אני מקווה שזה רק לשימוש אישי." היא חייכה.
"את קונה פה הרבה?"
"זו הפעם הראשונה."
"זו חנות טובה?"
"אין לי מושג, אבל אני חושבת שכן. כמה עולה הבחור?"
"ריאל." אמר הנער.
"מה ההבדל בין בחור ולובן?"
"שניהם באים מהשרף של האקציה ערביקה, הבחור הוא השחור והשמנוני יותר הלובן הוא השרף המעובד."
"איך משתמשים בזה?"
"אני אראה לך." היא הורידה את אחד המקטרים מהמדף. (איך קוראים לזה בערבית?" שאלתי "מגמר " היא אמרה) והמוכר הניח בתוכו גחל עומם ועליו חתיכת שרף. היא משכה את הילד שאולי היה בנה ודחפה את המקטר מתחת לשולי הגלביה הלבנה. "ככה אנחנו מבשמים את עצמנו, גברים או נשים, העשן מגיע לכל סדקי הגוף" היא חייכה. "אנחנו מבעירים את הלובן בבית כדי להבריח זבובים ויתושים. יש לזה ריח מאוד נעים."


mekater

הריח דמה לריחות ההודיים של הבשמים. ספינות מפרש עומניות הפליגו בין עומן סור וסלאלה ונמלי הודו עד לפני 30 שנים. טים סוורין, איש המסעות הבריטי בנה ספינת דאו של המאה ה – 10 והפליג איתה ממוסקאט לסין במשך 8 חודשים, משתמש בעץ ובנאים הודים ובשייטים עומנים כדי לשחזר מסע קדום. לספינה קרא סינדבאד. דרכי הבשמים המשי והתבלינים. דרכי המסחר העתיקות. ערב הנהדרת שלא איבדה דבר מהשיטה והטכניקה.
"יש פה בית חרושת צרפתי שמייצר בשמים." היא אמרה. "בסלאלה יש הרבה אנשים שמתעסקים עם זה. אני צריכה ללכת עכשיו. היה נעים לדבר אתך."
"גם אתך." אמרתי. פניה היו מוארות בחיוך של אישה צעירה ונחמדה, בלי טיפה חשש, רק עם סקרנות אומץ וידיות גדולה. היא קראה לילד, המוכר ארז לה מקטר שקית לבונה וקופסת בחור שחור ומדיף ריח ואני אספתי בשמים שנראו לי ויצאתי מהשוק אל דוכני הקבאב שתמרו ענני עשן של בשר חרוך על פני הנורות הצהובות.


אשה בשוק בסור

הוספת תגובה


Security code
רענן