סיווא

עיתונות - כתבות מהעולם

סיווא
סיווא

סיווא נמצאת 90 קילומטרים מהגבול הלובי, 300 קילומטרים דרומית מערבית למרסה מטרוח (שעל החוף שלה נמצאת המערה שהיתה בור הפיקוד של רומל), בקצה המדבר המערבי של מצרים ואין דרך קרובה ומהירה להגיע אליה.

ב-1990, כשהגעתי אליה בפעם הראשונה באוטובוס מרופט שנסע חמש שעות ממרסה מטרוח, שלוליות הגשם מתייבשות 60 קילומטר דרומה  מחוף הים התיכון לתוך חמדות של מדבר שטוח ואלים שנמשך לכל הכיוונים. האוטובוס עצר בסוף העולם. הכביש הפך לדרך אבק ועגלות רתומות לחמורים נעלמו מהרחבה שמתחת לגבעה עליה התפורר כפר החומר  שאלי ((Shali, אל דרכים שנספגו בתוך הבוסתנים שנמשכו בים ירוק לכל הכיוונים.

סיווא
סיווא - שאלי

 בזמן שחיפשתי מלון (היו שניים, שניהם באותה רמה, חמישה מטיילים ובטינה לאופולד  - אנתרופולוגית איטלקיה  שערכה מחקר על נשות הברברים בנאה והיתה לבושה כמוהן), שמתי לב שאת החמורים נוהגים ברגלים. זאת אומרת נהגי החמורים בעטו בחוטם הבהמות על מנת לכוון אותם. במקל הם השתמשו כדי לדרבן. כבר אז החלטתי להימנע מלהיות חמור בסיווא למרות הייחוס של המקום.

והמקום מיוחס. בעיקר בגלל מקדש אמון והאוראקל שישב בו ובגלל שאלכסנדר מוקדון קיבל שם את ההסמכה שלו כבן האלים שהדרך לכיבוש העולם פתוחה לפניו. 

סיווא
מקדש אמון בסיוא

באתי לסיווא בגלל האוראקאל ואלכסנדר.

אלכסנדר  רצה להגיע לפה דווקא מכיוון שהמלך הפרסי קמביסס (Cambyses  ( ניסה להגיע לשם מאתיים שנים לפניו (525 לפנה"ס) כדי להשתלט על מקדש אמון. השתלטות על אחד משבעת האוראקלים החשובים של העולם (היווני) העתיק היתה משאת נפשם של הפרסים שהיו שרויים במלחמת עולם פיזית ודתית עם היוונים. אלא שסופות החול ששלח אמון גרמו ל-50,000 חייליו של קמביסס להעלם במדבר. הוא אף פעם לא הגיע לסיווא. מוגנת על ידי השמים ממעל והמדבר מתחת.

המזל האיר את פניו לאלכסנדר. כמו שהוא מאיר את פניו בדרך כלל לנעורים, לעוז הרוח, לחוסר הזהירות, לשאפתנות ולמזל.

 הוא נחת עם הספינה שלו בפריטנאום ב-331 לפנה"ס (Paritaneum  כמו שקראו למרסה מטרוח אז), ויצא לעשות את 300 הקילומטרים רכוב על סוסים עם חבורה קטנה. אין שום סימן במדבר השטוח. אין צל. אין מים. הם כמעט הלכו לאיבוד, המים בכליהם אזלו ורק גשם פתאומי  ושני עורבים שריחפו מלמעלה – (האלים?) סימנו להם את הדרך לנאה. המצרים הקדומים היו אנשים של מעשים מרחיקי לכת ופה בסיווא, היה אחד המקדשים החשובים שלהם. מאז הולכים סיווא ואלכסנדר אחד עם השני. המסע ההצלה, ההסמכה, ייסוד אלכסנדריה בדרך חזרה, ההצלחה המסחררת והסוף.

סיווא
מקדש אמון

אלכסנדר ידע על המקדש בסיווא מהרודוטוס (אבי ההיסטוריה) שכתב על המקום למעלה ממאה שנים לפני שאלכסנדר הלך לחפש ומצא. אמון, ראש פנתיאון האלים המצרי, הוקבל על ידי היוונים לזיאוס. הראש שלהם, אם כי היו לאלים הבדלי אופי ומנטליות ורקע משפחתי שונה. ועדיין – מנהל טוב יכול כניראה לנהל כל משפחה של אלים.

המקדש עמד על תילו מאז שנבנה בזמנה של השושלת ה-26  (664 -525 לפנה"ס) עד המאה ה-19 שאז פוצץ אותו המושל המצרי כדי לבנות מאבניו מדרגות לביתו. על פי החפירות שערך במקום הארכיאולוג המצרי הגדול  אחמד פאחרי (שגם פרסם ספר על המקום בהוצאת האוניברסיטה האמריקנית של קהיר) – המקדש היה פעיל במשך כמעט 1200 שנים – עד שלהי התקופה הביזנטית. וגם אחר כך.

היום נשאר ממנו קיר מכוסה כתב מצרי ומינארט (שהיה פעיל עד 1960) מתנשא מעל חורבותיו.

מהמקדש שנמצא על גבעת אע'ורמי נשקפים לכל עבר מטעי הדקלים. מים זורמים בתעלות ממקום למקום. מים חמימים שמגדלים ירקות ועצי הדר. חום ומים, זה מה שצריך כדי שיהיה טוב. ובחודש דצמבר בו הייתי, היו הימים נעימים והלילות צוננים. אבל בלילות היינו הולכים, כל חמשת התיירים, לבריכת קליאופטרה (עין ג'ובה) שהיא במרחק של קילומטר וחצי מהמרכז. אומרים שקליאופטרה אהבה את הבריכה ובנתה אותה. יש לא מעט בריכות כאלו בסיווא. בריכות אובאליות של מים חמים שבועות של גז עולות מקרקעיתן וכל כך נעים לשחות בהן שאין שום סיבה לצאת. המדבר האלים שמצפון, הדיונות שעוטפות את הנאה מכל כיוון והמים שפורצים מהאדמה, משקים את הצומח ומיטיבים עם השחיין. זו כניראה הסיבה האמיתית שהניעה מלכים להגיע לפה. וסתם מטיילים.

סיווא
בריכת קליאופטרה

וכשהירח המלא והשמן היה נופל גם הוא לתוך בריכת קליאופטרה (או כל בריכה אחרת) היו הברברים של הנאה מתחילים לתופף ולנגן על כלי הפריטה שלהם ולרקוד. רק הגברים.

סיווא
מעיין חם בסיווא

יש מסורת ארוכה של הומואיות בנאת סיווא. היא לא סוד ולא מיסתורין. היא חלק מהתרבות כאן. האיסלאם נמצא, אבל כאן, כמו בהרבה מקומות בגבולות הדרומיים של צפון אפריקה, הוא נוגע באפריקה. האנשים יותר כהים, החושניות אפשרית והמנהגים מכוסים בהרבה פחות מסורות מגבילות.

סיווא
הברברים של סיווא,

המלך פארוק הצעיר, נחת פה ב-1945. אנשי הנאה קיבלו אותו בצהלה ובהילולה. אבל אז שאל אותם המלך הצעיר אם הם עדיין נוהגים על פי המסורת העתיקה. הזקנים שתקו ופארוק מנע מהם את המתנות שהביא להם.  הסיוואנים סובבו אליו את הגב והשאירו אותו לבד. הוא בכלל לא ניראה מלך, רטנו לעצמם תוך כדי שהם נסוגים אל הנאה שכן המלך הצעיר הגיע לבוש כמו אנגלי עם מכנסי שלושת רבעי וגרביים עד הברכיים. הומואיות זה לא בסדר? שני הצדדים נעלבו עד עמקי נשמתם ולא התפייסו עד שהודח המלך והפליג לגלות על ה"מהרוסה" היאכטה המלכותית שלו, לאיטליה אחרי הפיכת הקצינים הצעירים ב-1952.

בסיווא היא ים ירוק של אלפי עצי תמר וזית. העצים נטועים בין אע'ומי (ארומי) לבין ג'בל מות – הר המתים שלרגליו בית הקברות הקדום והעכשווי של הנאה. באוקטובר נחגג בה חג הלאגבי (Lagbi )– שיכר התמר המותסס, מוסיקה וחגיגות. לאורך דרכי העפר  החוליות של הנאה זורמים מים בתעלות. קרקע הבוסתנים מכוסים בשכבה של זבל כבשים ועיזים, המים מציפים את הגנים, משקיעים את החנקות בקרקע החולית. חקלאות נאות המדבר היא מהטובות שיש- האדמה החולית הקלה שאין בה מחלות והיא קרקע ניטראלית שאפשר להשקות ולהוסיף את החנקות על מנת לטייב, לשטוף ולהכין שוב.

אין כמעט נשים ברחובות סיווא. ואלו שמוסעות על העגלות הן ברבריות עטופות עד לעיניהן, ידיהן מעוטרות בקיוטים מקועקעים ובחנה. הגברים הצעירים, בני ה-20 עד ה-40 נקראים הזאגאלה ((Zagala. אלו שאינם בני המשפחות האמידות הם עובדי הבוסתנים, מאז ימים קדומים הם מנועים מלישון  בין כותלי החומר של העיר (גם כשאלו משתנים לבלוקים ומגדלים קומות), הנשים מנועות לצאת מהבתים במשך שעות היום אלא אם כן הן עטופות ומלוות. בחושך אסור לצאת. חברת הבוסתנים של הזאגאלה היא חד מינית. מסיבות לאגבי, אהבה ונישואין חד מיניים ליבו את חיי הלילה של הבוסתנים. הומוסקסואלית הוא אבן מאבני הבניין של החברה הסיוואנית. אם כי לא רק. כלכלת הזאגאלה היתה על בעלי הבתים ועובדי הבוסתנים נהגו לאכול בבתים, מה שאיפשר אהבות אסורות בין נשים והזאגאלה. אחמאד פאחרי, הארכיאולוג אוהב המדבר שחפר את סיווא, מספר על עבד שנמלט מסיווא לבית הוריו שבפאיום מכיוון שהיתה לו פרשיית אהבה עם נערה מנערות המשפחה איתה עבד. במשך הלילות היה מושח את גופו הערום  בשמן זית (כדי שיחליק מידי הרודפים), משוטט בבוסתן, מעיר אגדות על ג'ין חורש רע שכולם היו מסתגרים מפניו בבתים. הנערה היתה חומקת אליו בדיוק משום אותן סיבות.

סיווא הפכה תחנה על דרכי השיירות ממכה לצפון אפריקה.מעמק הנילוס לפאיום, מפאיום לסיווא, מסיווא לנאות הלוביות.  ב-1798 הגיע למקום פרדריק הורנמן, נוסע גרמני שהתחזה למוסלמי ונסע עם השיירות. הסיוואנים לא האמינו לו ורדפו אחריו כשעזב את הנאה על מנת להרוג אותו. אולי מכיוון ששמרו על הנוהג הקדום שבאורח לא פוגעים כל עוד הוא בנאה. הורנמן הוציא את המסמכים הצרפתיים שקיבל מנפוליון בונפרטה שהגיע בדיוק לקהיר וטען ששם כתוב שהוא מוסלמי. זה לא מה שהיה כתוב שם אבל מיסתורין השפה ורשמיותו של המסמך עזרו. הוא גם ציטט פסוקים מהקוראן אותו למד ב-12 השנים שחי בטורקיה. הסיוואנים איפשרו לו להמשיך בדרכו, בבוז שיש ליושבי הנאות למבקרים בהם.

עד אמצע שנות התשעים השתנתה סיווא מעט. גם בחומר וגם ברוח.

כשחזרתי אליה ב-1995 או שש, ניטש שאלי, כפר החומר על הגבעה לטובת בנייני בלוקים שהובאו מעמק הנילוס. מסביב היתה עדיין הנאה, עם הים של סיווא ופיט-נאס (Pit Nas ) -בריכה  עגולה, חבויה מתחת לדקלים, כמה קילומטרים מהמרכז, כמה עשרות מטרים מחופו של הים של סיווא ששם הוא המקום לשבת להביט בשמש ששוקעת לתוך המים באמצע הסהרה.

סיווא נמצאת על שבר. הנילוס הוא השבר הגדול ולאורכו זורמים המים מליבה של אפריקה, מהרמות של אתיופיה, נילוס לבן וכחול נפגשים בחרטום, זורמים לדלתא. לנילוס יש שבר מקביל מאה קילומטרים מערבה- זהו הקו של נאות המדבר, ועוד סדקים שמתפצלים כמו זרועות הדלתא מתחת לקרום ומייצרים נאות מדבר שזרויות במדבר כמו אבני חן, בריכות מים מבעבעות מעומק האדמה מים חמימים. ומים. 15 קילומטרים מסיווא נובעים המים מתוך צינור שוצף באמצע הדיונות בביר וואחיד. הג'יפים שוחים בחולות. שימחת המים העצומה. על הדרך מסיווא מזרחה, לכיוון בחאריה, הנאה שבינה לבין עמק הנילוס, במדבר של דיונות סיף נהדרות, מאובני גיר של חלזונות בני שמונים מליון וסלעי חול לבנים, מתגלים אגמים בצל הדיונות. 28 קילומטרים מהנאה יש דרך קצרה שנגמרת בבריכת זייתון. בריכה אובאלית שאורכה 20 מטרים. דקלים מקיפים אותה ומימיה צלולים ונפלאים.

בימים האחרונים של המאה ה-20 נסעתי שוב לסיווא. הגעתי אליה מואדי נטרון שבחצי הדרך שבין קהיר לאלכסנדריה. מנווט עם מפה בקנה מידה של אחד למיליון וחצי. עם מצפן גרמני שאבא שלי, שהיה סמל עתיקות של לוב במלחמת העולם השנייה, לקח שלל במרסה מטרוח מעכברי המדבר של רומל. 300 קילומטרים מפרידים בין סיווא לואדי נטרון. 300 קילומטרים של מדבר שאף אחד לא הסתובב נאז המלחמה ההיא לפני 60 שנה.

סיווא
בדפורד שנפגע במלחמת העולם השניה במדבר המערבי

מצאנו דיונות נפלאות, יער מאובן שלא כתוב בשום מקום, משאית של הצבא הדרום אפריקני שנפגעה מתקיפת מטוס ועמדה מתה וקפואה בזמן ושקענו בביצה של הקטרה, השקע הגדול 80 קילומטרים דרומה מאל עלמין. שבגללו ייצב שם מונטגומרי את קו ההגנה שלו נגד רומל, שכן שום צבא לא יכול לחצות את הקטרה – מלחה ענקית ומהפנטת, מבלי לשקוע. יצאנו מהנאה מכיוון ששלחנו את הג'יפ השני לקושש עצים מאובנים ביער שכוסה בחולות הסהרה, בונים רפסודת אבן איתה צפנו עד החולות.

סיווא
חילוץ טויוטה מביצת הקטרה עם גזעים מהיער המאובן

כשהגענו לסיווא קידם אותנו כביש מבהיק. משאלי - עיירת החומר שעל הגבעה לא נותר הרבה. במקום זה קידם את פנינו שלט גדול שבישר על מפעל ביקבוק המים של סיווא.

עד המאה ה-21 היתה סיווא נאה רחוקה שניצלה מגורל אחיותיה הלוביות שמעבר לגבול כי לא מצאו בה נפט. המים, מקור חייה של הנאה וקיסמה הפרוע משך אליו את היזמים.

היא עדיין שווה סיווא, מהשוות בנאות הסהרה, אבל האם תדע לסרב למתנותיו של פארוק החדש כמו שסירבה אז?

הלוואי.


הוספת תגובה


Security code
רענן