טימבוקטו

עיתונות - כתבות מהעולם


בנסיעות כאלו, כשדברים מגיחים וחוזרים לנהר, כשמכוניות מופיעות ונעלמות במדבר, כשאתה נוסע לטימבוקטו –
שום דבר לא מן הנימנע. ככה הם המקומות שאתה רוצה להגיע אליהם. רחוקים, ובלתי מושגים וכשאתה מגיע לשם,
הם אוורייריים ופריכים ואנשיהם מסבירי פנים.



"בוא!" נהמה ג'ו, "אבא של מוסא שוטר והוא ממונה פה על הנמל. הם יחזירו לנו את הכסף!". אולי. תחנת המשטרה היתה סוכה עם חבית ברזל במרכזה, שאש בערה בתוכה. צינת הבוקר על הנהר. עלי נעלם. במקומו עמדו ליד החבית שני גברים מבוגרים לבושים בגלימות של הטוארג (נוודי הסהרה), עם הצעיפים הארוכים מגולגלים על הראש, מחביאים את הפרצוף חוץ מהעיניים. סידור מוצלח שעובד פה הרבה שנים נגד חום, קור, סופות אבק ועינא בישא.
"שילמנו יותר מדי ולא הגענו לטימבוקטו", אמרה ג'ו בזעף.
"שילמתם כמה שהייתם צריכים לשלם", אמר אבו עלי מאחורי הצעיף.
אני רציתי תה. במאלי אתה יכול לבחור בין התה המקומי לשקית התה שמיובאת מהודו, אחרי שהמים מורתחים מנקב מוכר התה פחית של חלב ממותק ומוזג פנימה בנדיבות, ויש לתה טעם מתוק. כל מה שרציתי בבוקר הקר, אחרי הלילה הלא נוח על ריצפת ספינת הפירוג הקשה עם ג'ו הזועמת, זה כוס תה. קצת חום ורכות.
קאט-קאט. עמוס עד השמיים (צילומים: צור שיזף)
אבו מוסא השוטר הביט בבעלי הפירוג. "אנחנו ניתן להם את המחיר של הקאט-קאט (4X4 בצרפתית) לטימבוקטו", אמר אבו עלי.
- "כמה זה?"
- "2,000 ספא".
- "אבל אנחנו שילמנו 10,000 כשכולם שילמו 2,000".
עזבתי את חבית האש, את ג'ו, את אבו עלי ואבו מוסא, וחציתי אל סוכה שסביבה הצטופפו באור הבוקר החלבי והצונן מאלים עטופים בשמיכות ושתו כוסות תה. הזמנתי כוס תה ושתיתי בעצלתיים עד שראיתי שהשמש מאירה את הנהר והנחתי שעבר מספיק זמן.
"אמרתי לך שאני לא אתן שירמו אותי", אמרה ג'ו.
צדקת לבנה באפריקה. מי רוצה שירמו אותו? מי יכול להימנע מכך שבסוף הם ישארו עניים ואנחנו עשירים, הם ימשיכו לשוט לאורך הניז'ר ולשבור שבר מכל תייר ואנחנו נעזוב את הסאהל ואת הסהרה ואת הניז'ר ואת אפריקה ונעוף למקום אחר?


בשתיים בצהריים היינו בסוכה שהיא התחנה המרכזית של דירה. משאיות עמדו עמוסות וצפרו, מחכות לאנשים שיעלו עליהן למסע של היום עד לבמאקו. לפני הסוכה עמדו שני "קאט-קאטים" של טויוטה שהאחד נראה יותר טוב, אבל הסדרן אמר שהוא כבר מלא ושאנחנו ניסע בקבינה של השני.

ממול עמד לנדרובר מהסוג הישן. הוא היה עמוס עד השמיים וקצת מתחתיהם ישבו עליו לפחות עוד 20 אנשים. דרכי החול, עצי השיטה, פתילת המדבר, האבק האדום, המדבר הענק שנפרש מרגע שעוזבים את הנהר ונוסעים צפונה לתוכו. פה המקום בו אפריקה מתערבבת: טוארג, ערבים, במברה, דוגונים. כאן היה סוף העולם של האירופאים עד למאה ה-19. טימבוקטו היתה מרחק 200 קילומטר שהסדרן מסוכת הקאט-קאטים אמר שייקחו לא יותר משעתיים וחצי של נסיעה. מקסימום ארבע.

הלוואי. כשיצאנו בארבע, דחוקים שלושה בקבינה חוץ מהנהג ועוד 15 באשכולות מאחורה, היה ברור שהציר הקדמי, או מה שמחבר את ההגה ומכוון את הגלגלים,
עקום ומרעיש. נסענו לאט צפונה ומערבה והשמש התחילה לשקוע. ואז עצרנו בעיירה אחת כדי לתקן והחושך ירד כשבוססנו בחול. המשכנו לנסוע לתוך הלילה. נסענו מהר. הדרך היתה טובה ומוצקה, כמעט ולא צפויה בחלק הזה של העולם. התעטפתי בפליז והבטתי בכוכבים הבהירים מעל המדבר הגדול שיכולתי לשמוע אותו רובץ לידי מתחתי, מצדדי ומאחורי. ואז התפוצץ הגלגל ואנחנו התנדנדו על הדרך ועצרנו בצד. בחושך הנהג פירק את הגלגל והביט לתוך הלילה.
"רזרבי?" שאלתי.
- "אין. אנחנו מחכים למכונית שתעבור ותיתן לנו".
"אה", אמרתי. וטיבמוקטו התרחקה שוב מעבר להרי החושך.
הלילה היה חשוך לגמרי והמדבר היה גוש ענק ובהיר, מנומר בשיחים והדרך התאחדה איתו. אורות מתוך החושך. היה נעים לדעת שלא משאירים אותך לבד. שמישהו משאיל לך את הגלגל הנוסף שלו למרות שהוא נוסע לדירה ואתה לטימבוקטו. אבל בלילות האלו, בנסיעות כאלו, כשדברים מגיחים וחוזרים לנהר, כשמכוניות מופיעות ונעלמות במדבר, כשאתה נוסע לטימבוקטו – שום דבר לא מן הנימנע. גם לא גלגל נפוח שלא ממין הגלגלים האחרים של הקאט-קאט שבו אתה נוסע אבל מתאים את עצמו בחושך.
בירה ענקית וטלפון הביתה
בעשר בלילה בוסס הקאט-קאט ברחובות החול של טיבוקטו. ירדתי מהקבינה. ג'ו המשיכה למקום אחר. מישהו חיכה לה. צעדתי בחושך לחפש את הטימבוקט גסט האוז. כשנכנסתי פנימה הייתי רצוץ. לא ישנתי ממש כמה לילות.
"אתה צריך בירה", אמר בחור עליז ליד הבר. הוא דיבר צרפתית. "תביא לו בירה", הוא אמר למאלי שמאחורי הדלפק.
- "יש פה אינטרנט בסביבה?"
- "רק בעיר ובטח לא בשעה כזו. מחר. משהו דחוף?"
"סתם. לא יצא לי לדבר עם הבית בשבועות האחרונים. יש פה טלפון?"
"לא", אמר המאלי.
"אני אתן לך", אמר הבלונד. הוא נראה בערך בגילי, היו לו תווי פנים מאורכים, סנטר עגול וחד, אוזניים כבירות, עיניים כחולות ונקודתיות ושערו היה מסופר קצוץ. היה לו קול רך וחיוך וקראו לו ג'ואל. הוא היה צרפתי שחי בשוויץ ובא לטיול בטימבוקטו עם הבן של החבר המאלי שלו שגר בשוויץ. הוא הוציא טלפון סלולארי.
- "אתה בטוח?"
"כן", הוא אמר כשהוא מושך את האוויר פנימה ולחייו מתכווצות במין אמירה ששיחררה את כולו. ג'ואל היה מאלו ששמחים לתת. שרוצים לתת. שחייבים לתת. המאלי הניח לפני כוס ענקית של בירה. גילגתי סיגריה, שתיתי בירה והתקשרתי.
"תודה", אמרתי לו כשסיימתי.
"בשמחה", הוא אמר. והכל היה פשוט ונעים. ואחר כך עליתי על הגג והמאלי הניח את המזרון ואני פרשתי את שק השינה והבטתי בכוכבים ועיני נעצמו, צונחות בעייפות המטיבה של הנוסע חושך נספג בחושך, כוכב בכוכב.
המלח שחצה את המדבר

טימבוקטו. מאלי. מקום שהמלח מגיע אליו מהמכרות שנמצאים מאות קילומטרים מצפון, מובלים על גב גמלים במסע שנמשך שלושה שבועות או במשאיות - ארבעה ימי נסיעה לכל כיוון בדרך שהיא נתיב בחול לא יותר. המלח של טימבוקטו חצה את המדבר צפונה לים התיכון. על אותו הנתיב יצא הזהב, הלכו העבדים מאפריקה השחורה למגרב, לאל ג'זירה, לקירינייקה.  

הרחובות הרחבים היו עפר והעיר, אם אפשר לקרוא לטימבוקטו עיר, השתרעה ברבעים של בתי חֵמָר חומים בהירים מצפון ומדרום לרחוב הראשי. הסימטאות לא היו צרות מדי והרחובות הראשיים רחבים בהרבה ממה שצריך להיות רחוב, אבל למי איכפת?
מימיני היה מסגד גדול וצהבהב. דג'ינגריי בר. מוטות עץ שמחזיקים ומגמישים את החומר בלטו מהקירות והמינארטים היו צריחי חֵמָר חומים צהבהבים. יש משהו רך במסגד מדברי. עגול, אטום, פשוט ונעים. חֵמָר, עץ ודלתות עץ מפותחות. על בנייתו של המסגד הורה המלך קנקון מוסא, הגדול בשליטי האימפריה של מאלי שעבר בטימבוקטו (שיוסדה סביב 1,000 לספירה) ב-1336 כשחזר מהחאג' למכה.
מלומדים נשלחו להשתלם בפז, מחזקים את גובלה של האימפריה של מאלי שהתחרה בזו של וואלטה המאוריטנית. ב-1468 כשסוני עלי בר והאמפריה הסונגהית כבשו את טימבוקטו היא היתה כבר מרכז ידוע ועשיר. ליאו אפריקנוס, הנוסע הספרדי המורי שעובר בה ב-1494 כתב ב"היסטוריה של אפריקה: "יש בעיר המון מלומדים, רופאים ושופטים שכולם מוחזקים בנדיבותו האינסופית של המלך".

ירדתי אל רחוב רחב ופניתי לכיוון השוק. היתה שם רחבה עם משאיות נוסעים וקאט-קאטים ומסעדה פשוטה, ומעבר לה, מהדיונות, נהרו אל השוק עדרי כבשים ועיזים. ובתוכם צעדו גברים ונערים עם נתחי בשר ענקיים על הראש. המראה היה נפלא ומדמם, שורות נושאי הבשר בסלים, על מגבות וחלקי בד, על הראשים, ידים מאזנות. כאילו הגיחו אחד אחרי השני מציור של בוש.
המשכתי להקיף את העיר בחלק הצפוני שלה דרך רחובות רחבים עם עצי שיטה שצמחו פה ושם ואז חציתי את הרחוב הראשי שבו היה מרכז האומנויות עם החנויות לתיירים ופניתי לסנוקרה. נשים עמדו ליד תנורי חֵמָר ואפו לחם שנראה כמו פיתות.  

אכלתי לחם חם וישבתי על במה קטנה מביט במסגד. המינארט היה מעין פרמידה או אולי זיקוראט דומה לא מעט לפרמידות המאיה של יוקטאן. אולי המחשבה האנושית לא כל כך שונה מיבשת ליבשת והדימויים די דומים. לראש המגדל היו ארבע קרניים והוא נראה כמו המקטר - אותו מזבח לקטורת שנפוץ מחצי האי ערב ועד לכאן. המתחם שהיה סגור בדלת עץ היה מוקף חומת חומר גבוהה.

ב-1591 כבשו המרוקנים את טימבוקטו ושלחו את מלומדיה לפז יחד עם אוצרות שמצאו במקום. הם גורשו מהעיר 50 שנה לאחר מכן. אבל אז כבר הקיף ואסקו דה גמה את אפריקה וטימבוקטו שקעה לתוך החולות, מאבדת את כוחה כמו שקרה לצ'ינגווטי שמצפון לה. הפולה כבשו אותה, הבמברה, הטוארג, אבל השם, שיש לו כוח של מהות לפעמים, משך אליו את שיירות המלח, את סוחרי השנהב והעבדים, את ההרפתקנים שניסו להגיע אליה כעיר שיושבת על השער לאפריקה מדרום לחולות המדבר הגדול.

היינריך בארת' הגיע לכאן אחרי מסע של 5 שנים בספטמבר 1853. הוא התחפש לטוארג כדי להגיע, היה פה כמעט שנה והצליח להיחלץ בעור שיניו ולחזור לאירופה. הבית שלו הוא היום מוזיאון קטן. נשים ישבו לידו באור השמש השוקעת, רכות כמו קירות החומר.
הצרפתים, כשכבשו להם את האימפריה הצפון והמערב אפריקנית שלהם הגיעו לכאן בסוף המאה ה-19 ומה שמצאו בטח לא היה שונה בהרבה ממה שהסתכלתי עליו עכשיו.

ככה הם המקומות שאתה רוצה להגיע אליהם. רחוקים, ובלתי מושגים וכשאתה מגיע לשם – הם אוורייריים ופריכים ואנשיהם מסבירי פנים. בטימבוקטו, לאן שלא תביט יהיה המדבר הענק לפניך מאחוריך, מצדדיך, מתחתיך ומעליו השמים הכחולים האינסופיים.

השמש פנה דרומה ומערבה כמו שנהוג בסוף דצמבר בחלק הצפוני של העולם, וסוג של עננת אבק אדומה כיסתה את הרחוב כשחבורה של נערים, או אולי חיילים בגדי ספורט, שיחקו כדורגל. המכוניות הבודדות שבוססו ברחוב עקפו אותן.

עוד כמה ימים צריך להתחיל פסטיבל המדבר הגדול. למוזיקה המאלית יש שם גדול באירופה. המוזיקאים הגדולים של דירה, של גאו, של במאקו, ביחד עם להקות מכל העולם, מגיעות לפסטיבל של כמה ימים בין הדיונות שמצפון לטימבוקטו, והעיר הופכת למרכז העולם לכמה ימים.

אבל אני לא באתי בגלל הפסטיבל. באתי לפה כי זה פה. או מאיפה שיצאתי שם – שם רחוק ומלא ריח של ריחוק כשכשהייתי בו, היה השאר רחוק כל כך, ומחר, או מחרתיים או בעוד כמה ימים, אעלה על אחד מהקאט-קאטים המחורבנים שמחברים את טימבוקטו ודואנזה שעל הכביש הראשי ואסבול את מרחק מאות הקילומטרים והשעות של האבק האדמדם שיחדור כל חור, וטימבוקטו תהפוך שוב למקום שנמצא באמצע המדבר, בסוף של שום מקום ששוב ארצה לחזור אליו.

הוספת תגובה


Security code
רענן