טאג'יקיסטאן

עיתונות - כתבות מהעולם


אין מה לדבר על ארכיטקטורה ותרבות לאורך הפאנג', אבל יש בו נופים פרועים מהשווים שיש. הצד הטאג'יקי מפתיע. אין בו טאג'יקים. אלו נשארו באזור דושנבה, בפאנג' גרים שיבעה עממים. המסורת המקומית בעמק (ובבדאחשן) היא כי יושבי הכפרים הם צאצאיו של אלכסנדר. לא מן הנמנע.

 

המטוס הנמיך בחושך מעל ההרים ולתוך הבקעה שבה שדה התעופה של דושנבה.

השדה קרוב למרכז העיר, רק כמה דקות נסיעה מערבה ממנו. זו עיר צעירה. היא יוסדה ביום שני אחד ב-1923 ולכן גם ניקרא דו -שנבה – יום שני. עיר נעימה עם הרבה עצים, בתים נמוכים ומשהו נינוח באוויר, שמסתיר עבר קרוב אלים. מלחמת האזרחים שנמשכה שבע שנים מאז שטאגי'קיסטאן קיבלה את עצמאותה מברית המועצות  ב-1991.  באוקטובר 1991, כשנסעתי על דרך המשי, עמדתי בכיכר שמול הפרלמנט, צופה במלחמת האזרחים מבשילה, במשאיות שהביאו את תושבי הכפרים שבדרום מערב המדינה לגבות את אנשי הדת, מנסים להשתלט על הבירה החילונית. שכן דושנבה, מאז המהפיכה הקומוניסטית, היתה המקום אליו נמלטו אינטלקטואלים שרצו לחמוק מהמהמרכז הסובייטי בטאשקנט ולחיות חיים חופשיים יותר.

העצמאות התדרדרה לחוסר ביטחון ולמלחמת אזרחים גלויה ב- 1993. המחוזות המערביים היו בעד רפובליקה איסלאמית בעוד המערביים והצפוניים בעד דמוקרטיה. המלחמה הגלויה נמשכה עד ה-17 לאוגוסט 1996 שאז נחתם במוסקבה הסכם שלום בין הפלגים הלוחמים. נערכו בחירות בהן ניבחר לנשיא  אמומלי רחמון (שהיה כבר ב-1994 ראש הפרלמנט)

השלום הפך ליציב ב-1998, מאז הארץ שקטה ובטוחה. לא מזמן החליט אמומלי רחמון, הנשיא (שהיה מזכיר המפלגה הקומוניסטית והשליט בפועל בזמן ברית המועצות), לשנות את החוקה ובמקום להיבחר לשתי תקופות של 4 שנים ואז לפרוש, כפי שמקובל בדמוקרטיות מערביות, להיבחר לתקופה של 7 שנים ללא הגבלת מספר הפעמים בהן ייבחר. לא ניראה כי הוא מתכוון לוותר על השלטון בקרוב.

היה חם. למרות שדושנבה ביא בגובה של ירושלים, הקיץ המרכז אסיאני הוא חם ויבש.

הטאג'יקים הם קבוצה פרסית מרכז אסיאנית, סמרקאנד ובוכרה הן הגבול הצפוני שלהם. הפרסים הגיעו למרכז אסיה לפני 2700 שנים. הם נוגעים ומתערבבים באוזבקים ובקירגיזים - שבטים טורקיים שהגיעו ממזרח לפני למעלה מ-1000 שנה. התעכובת הזו, ביחד עם ההשפעות הרוסיות והסיניות, הן שיצרו את מרכז אסיה. החלוקה לרפובליקות עם שמות אתניים (אוזבקיסטאן, טאג'יקיסטאן, טורקמניסטאן, קירגיזיה) היא המצאה קומוניסטית של לנין וסטאלין. טאג'יקיסטאן היתה חלק מהרפובליקה של אוזבקיסטאן עד 1929 ואז קיבלה עצמאות.

בזמן מלחמת האזרחים הרוסית והמהפכה הקומוניסטית,  התארגנו הבסמאצ'י, לוחמי החירות האיסלאמים, בעמק פרגנה וברחבי אמירות בוכרה. טאג'יקיסאטן  היתה חלק מאמירות בוכרה שהקיפה את רובה של מרכז אסיה. טבח וביזה שערכו חיילים זרים – ברובם שבויים גרמנים שנשבו על ידי הצבא הרוסי, הועברו למרכז אסיה ונלחמו עבור הבולשביקים, בקוקאנד  ב- 1918, הצית מרד שהתפשט ברחבי מרכז אסיה. גייסות הצבא האדום, לאחר שהביסו את הצבאות הלבנים, מונהגים על ידי הגנראל פרונזה, הגיעו למרכז אסיה, משתמשים בחיילים מוסלמים שהובאו מהקווקז על מנת לדכא את מרידות הבסמאצ'י. אלא שהמאבק לא היה קל, ובין השנים 1920 ו- 1921 המשיכו להתחולל קרבות, מארבים, התקלויות ונסיגות הדדיות.

ואז נחת לתוך המערבולת המרכז אסיאנית אנוואר פשה. אנוואר פשה היה שר המלחמה בממשלת הטורקים הצעירים שהובסה במלחמת העולם הראשונה. בטורקיה נגזר עליו עונש מוות. הוא נמלט לברלין ומשם למוסקבה. לנין אסף שם מהפכנים פוטנציאלים במטרה לעורר מהפיכה במזרח, בסין הטורקמנית ובהודו הבריטית. אנוואר הציע ללנין את הודו תמורת סיוע בהחזרתו לשלטון בטורקיה. הוא תיכנן להקים מדינה מוסלמית עצמאית בסין הטורקמנית ומשם לפלוש להודו. אלא שתוכניותיו לא היו רק לחזור לטורקיה בה שלט אתא טורק, אלא לבנות אימפריה אסיאנית פן-טורקית המשתרעת ממונגוליה וסין הטורקמנית. עד איסטנבול.  בנובמבר 1921, לאחר שברית המועצות חתמה על הסכם ידידות עם טורקיה של אתא טורק, הגיע אנוואר פשה לבוכרה. כמה ימים לאחר מכן, יצא במסווה של מסע ציד והצטרף אל הבסמצ'י כדי להנהיג אותם במלחמת קודש אסלאמית-טורקית נגד הבולשביקים הרוסים.

הבסמצ'ים היו מפולגים לא פחות מהמוג'הידין באפגניסטאן. מהלכיו הראשונים היו לשלוח מכתב הזמנה לאמיר הגולה של בוכרה באפגניסטאן ולראשי הבסמצ'י האוזבקים, הבוכרים, הקירגיזים והקזאחים, הוא כינה את עצמו מפקד צבאות האיסלאם, שליח הנביא על פני האדמה וקרובו של הח'אליף. ב-14 לפברואר 1922, לכד את דושנבה עם 200 לוחמים בלבד. לאחר מכן פשט על בוכרה. המלך האפגאני אמנאוללה החל לראות בו בן ברית. אמנאוללה שלח לאנוואר פשה סיוע בלוחמים מתנדבים ובאספקה, מתעלם ממחאות סובייטיות. באביב 1922 עמדו לפקודתו של אנוואר פשה 7000 לוחמים והוא שלט ברוב שטח חאנת בוכרה, מסרב למשלחת שלום בולשביקית ותובע את פינויו המיידי של הצבא האדום מטורקיסטאן, חיווה ובוכרה. בקיץ 1922 פנה הגלגל נגדו. 100,000 גייסות אדומים נשלחו למרכז אסיה, דוחפים לפניהם את הבסמצ'י שלא היו חמושים ומאומנים דיים. הבסמצ'י נהדפו מהשטחים אותם כבשו ואנוואר נסוג לכיוון הפמיר. אמנאוללה, המלך האפגאני, קרא למתנדבים לחזור הביתה, מבין שהימר על הצד המפסיד. אנוואר יכל להמלט דרך הפמיר לאפגניסטאן או לסין הטורקמנית. אלא שלטורקי שצמח ממשפחה דלה להיות גנראל ומנהיג עליון לא היה זה פתרון ראוי. בסוף יולי 1922, לאחר נפילת דושנבה הוא ידע שהקץ קרוב. ב-4 לאוגוסט, במרחק של כמה עשרות קילומטרים מהגבול האפגאני,, חגגו הוא וכמה מנאמניו את הקורבן בייראם. בזמן שחילק מתנות מסורתיות לחיילים ומסמכים הנושאים את חתימתו ומאשרים את לחימתם המשותפת של הקצינים, הגיע רץ שהודיע על הופעת פלוגת פרשים אדומה. עמדת השומר פתחה באש. אנוואר פשה זינק על הסוס, מלווה בעשרים וחמישה מנאמניו והסתער על הכוח הרוסי, מנופף בחרבו. הרוסים הופתעו לרגע אלא שמייד לאחר מכן, נשטפו הרוכבים באש מכונות יריה, אנוואר פשה וסוסו האפור דרוויש שוקעים אל האדמה הקשה. 15,000 מקוננים נאספו להלוויתו של אנוואר פשה, שגופתו הושארה בשדה על ידי הרוסים הממהרים  לרדוף אחרי שרידי הבסמצ'י. הוא נקבר מתחת לעץ אגוז, בקבר לא מסומן בפאתי הכפר אבידריה.

והיום? טאג'יקיסטאן היא מקום עני. רבע מתושביה עובד מחוץ לארץ. מי שמצליח – באירופה, מי שפחות מצליח – ברוסיה. הכלכלה מבוססת על כסף שמגיע מעובדים זרים ברוסיה ובמערב ועל התיירות שמתפתחת ונמצאת בשלביה הראשונים. הרוסים עזרו בהקמתו של מפעל גדול ללוחות אלומיניום והחלו בהקמתו של סכר גדול שאמור לחשמל את המדינה. הקמתו של הסכר נפסקה משום התכווצות ברצון הרוסי להשקיע בשכנה העניה וכן מכיוון שאוזבקים הביעו מורת רוח מלקיחת מי האמו-דריה. הדבר הוביל לסיכסוך בין הנשיאים ולהפסקת הטיסות הישירות בין טאשקנט לדושנבה. התשתיות עלובות וכמו בכל מדינות העולם השלישי המרוויחים הגדולים הם המפעילים הסלולאריים.

 

היסאר – ארמון הקיץ של החאן של בוכרה

מדושנבה נסעתי לראות את העושר הישן של טאג'יקיסטאן כשהיתה חלק מחנאת בוכרה.

ארמון הקיץ של אמירי בוכרה נמצא בעמק הנהר ורזוב. על הדרך הראשית לטרמז שהיא נקודת מעבר מסורתית בין אפגניסטאן למרכז אסיה. המקום שימש במהלך התקופות כנקודת גבול חיצונית של אפגניסטן ובתקופות בהן שלטה חאנת בוכרה באזור – כמצודת המשמר הדרומית של החאנה על הדרך היורדת לאפגניסטן. זו היתה התחנה האחרונה של החאן של בוכרה ב-1920 לפני שנטש סופית את ממלכתו ונמלט לקאבול שם נפטר ב-1930.

לא הרבה נישאר מהמבצר שבחלקו הדרומי היו מחסני הנשק והמזון ובחלק המערבי , הנמוך יותר, היו קסרסיני הצבא. המהנדס האחראי העלים עין כשניכנסתי דרך השער וטיפסתי על  גיבעת החומר  הגבוהה שעליה שכן פעם הארמון.  מלמעלה אפשר היה לראות את הכביש המוביל לאפגניסטאן ויושב על הדרך העתיקה, מעבר לכביש עמדה המדרסה – המדרשה האסלאמית שכיום אין בו דבר אך הוא שמור יפה. ירדתי וחציתי את הכביש לקראוואן סראי ששימש את השיירות שנעו על הציר הזה של דרך המשי ויכלו להפקיד את אוצרותיהן בחצר המוגנת ולהחזיק את הבהמות באורווה שצמודה אליו ממזרח.

השיירות החדשות שמחכים להן הן של תיירים מערביים ולכן יש היום בתוך חדרי הקרוואן סראי מוזיאון אתנוגראפי קטן וחנות מזכרות נטושה.

 

הפאנג'. שבעת העממים

דרום מזרחה מדושנבה זורם הפאנג'- היובל העיקרי של האמו דאריה, זה שמנקז את הרמה הפמירית בצפון ואת ההינדו-כוש. הפאנג' היה עמק המעבר הגדול שחיבר בין סין ובין מרכז אסיה.

הכביש מחורבן אבל אחר כך הוא יעשה הרבה יותר גרוע. אין טיסות פנים בטאג'יקיסטאן מכיוון שהעמקים צרים והעננים לא צפויים וקשה לתכנן טיסות. התחבורה הציבורית הטאג'יקית דלילה באותה מידה. הדלק יקר, המרחקים גדולים ואי אפשר לסמוך עליה. נסעתי עם דילשוד , איש תיירות מקומי שעצר את מיניבוס השטח המנוסה שלו אחרי ארבע שעות נסיעה. היינו 190 קילומטרים  מדושנבה  בדרכנו למעבר ההרים קבו רבאט (3254 מ' ). זו היתה ראשיתה של הנסיעה וכבר הייתי מטולטל ומפורק. אבל כשעברתי את פתח הצ'אי- חנה וחציתי מתחת לעצי האגוז האדירים, נכנסתי למה שניראה כמו לוע של הר געש קדום, מוקף בהרים כבירים עם תצורות סלעים שכמו צוירו על פניהן בכוח. את הלוע מילא האגם הכחול (חאוזי קבוט), זינקתי מייד למים הצלולים.

ואחר כך עברנו בשער שמוביל אל בדחשאן דרך  מעבר קבו רבאט והכביש נגמר והפך לעפר וטיפס אלפי מטרים אל השמים וירד בפיתולים כבירים אל האפיק של הפאנג' וכשהגענו לקלאי חון, שהפאנג' זרם דרכה ברעש מחריש אוזניים, היה כבר חושך ורק מעט נורות צהובות האירו את החשיכה השלימה והשמים מעל ההרים היו צלולים ומוארים בכוכבים מזהירים.

מקלאי חון ממשיכה הדרך  לחורוג לאורך הפאנג'- נהר רחב וסוער שמימיו אפורים ומשני צידיו הרים גבוהים ופראיים. הנהר הוא הגבול. הכפרים בצד האפגאני שומרים על המראה העתיק – כפרי חומר שאין ביניהם דרכי רכב ורובם שבילים מפליאים שמטפסים לגבהים ועוברים תוואי שטח שנראים בלתי אפשריים.

אבל גם בצד הטאגי'קי, שניראה אמריקה לעומת הצד האפגאני,  יש מעט יישובים –כפרורים זעירים ועיירות לא גדולות. האמו דאריה והפאנג', בסאונם ההררי, היו מאז ומעולם הגבול בין מרכז אסיה והארצות שמדרומה. בין אפגניסטאן המפורקת והקשה לשליטה, ובין המרחבים של מרכז אסיה שבה מצאו לעצמם התרבויות הגדולות קרקע פוריה שהצמיחה אימפריות וממלכות עשירות בארכיטקטורה ותרבות ומצפון, מוגנות על ידי עמק הנהר שמצפון לו מתרוממת הרמה הפמירית הבלתי עבירה.

אין מה לדבר על ארכיטקטורה ותרבות לאורך הפאנג', אבל יש בו נופים פרועים מהשווים שיש. הצד הטאג'יקי מפתיע. אין בו טאג'יקים. אלו נשארו באזור דושנבה, בפאנג' גרים שיבעה עממים.

המסורת המקומית בעמק (ובבדאחשן) היא כי יושבי הכפרים הם צאצאיו של אלכסנדר. לא מן הנמנע.

השוגנאנים

חורוג היא עיירה הררית שנמצאת בעמק של הווחאן - אחד מאפיקי האמו-דריה, מרחק של כ-8 שעות נסיעה מקלאי חון. הוואחן כאן הוא כבר חלק מבדחשן, המחוז הגדול שמקיף את דרומה של טאג'יקיסטאן ואת צפון מזרח אפגניסטאן. תושבי חורוג הם שוגנאן  מוסלמים איסמעלים. האיסמעלים הם זרם שיעי קטן ורודף שלום שבהיסטוריה שלו יש תקופה גדולה שבה היו חששיון – אלו שנתנו את הפועל אסיסין – מתנקש, לשפות האירופאיות. 800 שנים עברו מאז שמבצריהם נהרסו על ידי המונגולים והם הפכו לאחת הכיתות רודפות השלום שיש. האיסלאם הגיע מפרס. גם השיעיות. אבל השוגנאנים היו שם קודם ושפתם, ניב מזרח איראני שאינו קרוב לפרסית הטאג'יקית, מעיד על מוצא נפרד וקדום. אין להם מסגדים ובית מרכזי שמשמר יסודות שזראוסטרים קדומים מהווה את מרכזי הכפרים שלהם שבנויים מכמה משפחות הקשורות ביניהן. אנשי חקלאות כשעברנו, עסקו בדישון השדות.

חורוג יוסדה על ידי הרוסים במאה ה-19 כעמדה קידמית. זה היה גבול האימפריה הצארית.  הרוסים יישבו בה גדוד קוזאקים שבנה  בחורוג עיירה רוסית שרישומה ניכר גם היום.  עיירה שהיא לא יותר מרחוב ראשי שממנו מסתעפות כמה סמטאות אבל יש לה מראה חדש יחסית,שוק, כמה בנקים ובתי הארחה. זה המרכז של בדאחשן ונקודת הקפיצה הראשית לפמיר.

בימי שבת חוצים הסוחרים האפגאנים את הנהר לחורוג. הם פורשים את מרכולתם ליד הגשר הצרפתי שנבנה על ידי קרן אגא חאן.  עם כל הטובין האפגנים – שטיחים, תרופות צמחיות, בגדים, אבנים טובות ותכשיטים. אם יש עיירה תיירותית בטאג'יקיסטאן, חורוג היא הכי קרובה לזה.

 

לא רחוק יש מקדש קטן של בריאות . גראם-צ'משה (מעיינות חמים בפרסית) היא עיירונת שבנויה סביב, מעיינות חמים שנראים כמו פמוקלה במהדורה מוקטנת. זה הבריכות משמשות כמרכז לחולי פסוריאזיס שמגיעים מכל רחבי טג'יקיסטאן וקירגיזיה לטבול ולהתרפא ולהתמרח בבוץ המעיינות הלבנבן. בריכה פתוחה קטנה עם מפל רותח משמשת את הגברים, בריכה קטנה לילדים, חדר רחצה סגור לנשים וחדרים פרטיים למי שידו משגת.

מסדרון הווחאן – המשחק הגדול

אישקשים

באישקשים מתחיל עמק הוואחאן והאנשים נקראים וואחאנים. הם מדברים וואחית.   גם הם איסמעלים ניזארים. גם כאן יש ביום שבת שוק שבו חוצים האפגנים לצד הטאג'יקי ומביאים איתם בגדים, תכשיטים ושטיחים אפגנים.

מסדרון הוואחאן הוא הנקניק מלבני של אפגניסטאן שנוצר בהסכם שנחתם ב-1873 בין האימפריה הבריטית לאימפריה הרוסית כדי להפריד בין שני הצדדים שנלחמו מלחמה קרה למעלה ממאה שנים על פני המרחבים המרכז אסיאניים בהם סיפחו הרוסים כל הזמן עוד ועוד שטחים לאימפריה הצארית והבריטים ניסו להגן על הודו – היהלום שבכתר. הבריטים שיכנעו את הרוסים להכיר בפאנג' ובאמו דריה כגבול ההתפשטות הדרומי שלהם. ב-1893 הבריטים חתמו על הסכם עם האפגאנים שיסכימו לגבול עם הרוסים ובמקביל העבירו קו בין הודו הבריטית (היום צפון מערב פקיסטאן) שנקרא קו דוראנד. קו שהפריד בין פשטונים באפגניסטאן ובפקיסטאן ומשמש היום כמקור לכאב הראש האמריקני שכן הפשטונים משני עברי הגבול נלחמים באמריקנים.

מזרחה מאישקשים מתנשאת מעל עמק הנהר  מצודת שודדים של ימצ'ון. הדרך מטפסת בתלילות לגובה של כמה מאות מטרים. מהדרך מוביל שביל קצר אל המצודה, חוצה תעלת מים.

המצודה בנויה מאבני ציפחה בבנייה יבשה והיא משתרעת על שטח לא קטן זה במצב הרס מתקדם במורד המדרון.  מהצד הדרומי של המצודה, אפשר להשקיף  עשרות קילומטרים במעלה ובמורד עמק הוואחאן.

המצודה שולטת על אחד הסעיפים המרכזיים של  דרך המשי שעוברת מתחת. הנתיב הזה מגיע מהצומת הגדולה שמתפצלת בטאשקורגן (היום בסין) בטאשקורגן Tashkurgan  נפגשות הדרכים שמגיעות מקשגר שבמערב סין, זו הבאה מעמק ההונזה Hunza (היום פקיסטאן) ובעבר דרך ראשית המובילה אל הפאנג'אב ומשם לעמק הגאנגס והדרך הפונה מערבה לאורך עמק הווחאן בדרכו אל באלח והראט ומשם אל פרס וקידמת הים התיכון.

יתרונו של הסעיף דרך עמק הווחאן  שהעמק הוא סוג של אי אקלימי והשלג לא מצטבר בו לעומק  של יותר מחצי מטר בחורף ולכן הדרכים בו פתוחות כל השנה.

ולכן שימש הווחאן כציר המעבר העיקרי של שיירות גם בימי החורף וכציר עוקף הימלאיה וחאנג'וראב גם לאלו שהלכו ממערב סין לא רק לכיוון אפגניסטן ופרס, אלא גם לאלו שירו דרומה לכיוון קאבול ומשם פנו מזרחה דרך מעבר הח'אי בר לכיוון הפנג'אב והודו.

המבצר התפרנס מהדרך המסחרית גדולה שפעלה כל השנה ויכל למסות, לשדוד, לעצור ולהתעשר על חשבון שיירות המסחר. מיקומו הגבוה איפשר לו תצפית מצוינת והתרעה על שיירות מתקרבות לפחות יום או שני ימי הליכה לפני שהגיעו.

ההיסטוריה המקומית ממקמת את ראשיתה של המצודה בתקופה הקושאנית (מאות 2-4 לספירה) אם כי קשה להסיק משהו מסגנון הבנייה שניראה יותר מקומי מאימפריאלי. וניראה יותר שלמרות שהמצודה גדולה ובנויה – היא יותר סממן של עוצמה מקומית שיושבת על דרך מסחרית חשובה, שכן יש להניח שאם היתה נבנית על ידי הקושאנים או ססאנים, היתה המצודה בעמק כדי לתת שירותי חנייה והגנה לשיירות (בדומה להיסאר שבקרבת דושמבה) ולא כמעוז שקשה לפגוע בו ולכבוש אותו.

בקו הגובה של מצודת יאמצ'ון, במרחק של כקילומטר ממנה במעלה הדרך, נמצאים המעיינות חמים של ביבי פטימה.  הנביעה נמצאת בתוך מערת נטיפים.  גברים לחוד ונשים לחוד לפי סדר זמנים קבוע. מימי הנביעה נחשבים גם יפים לשתייה על מנת לסדר פעולות מעיים ולנקות את הכבד.

את המעיין מצא זוג שלא הצליח להוליד ילדים והחליט לעלות למכה למצוות החאג'. הם פגשו זקנה חדת עין וזו ידעה מייד כי הזוג הוא מעמק הוואחאן. היא הודיעה להם חד משמעית כי מכה היא לא הפיתרון וכי בקרבת מקום מגוריהם יש מעיין מצוין שאם רוחצים בו במשך כמה שבועות ברציפות – האישה תהרה.

הם הסתובבו, חזרו לוואחאן, איתרו את הנביעה , רחצו במקום והאשה הרתה וילדה שתי בנות להן קראה זאחו ופטימה. האוויר מתוק, הנוף גדול והברכה שורה במערת הנטיפים החמימה שבה מגיחים מים חמים מהסלע וממלאים את הגוף והנפש שימחה.

 

ביאמג Yamg שעל גדות הנהר גר היידר שהפך את ביתו לבית הארחה. היידר הוא וואחי וביתו הוא בית וואחי טיפוסי: בית אבן חסי חלונות שמואר מארובת אור בגג הבית. בכל בית חמישה עמודים המייצגים אל נביאי האיסלאם בהם הם מאמינים אין מלונות בחלק הזה של העולם אלא כמה בתים, אחד או שניים בכל כפר שמלינים ומאכילים את התיירים הקשוחים שעוברים בעמק שחביב על רוכבי האופניים מקיפי העולם.

הוואחים, כמו השוגני ויושבי הפאנג' האחרים, הם מוסלמים נינוחים. הנשים שותפות שוות ולא מכסות את פניהן ויש בחיוך שלהן חופש שאין באפגניסטאן.

להיידר יש  גם המפתח למוזיאון המקומי שהוקם בכספי אנשי המקום אחרי העצמאות ב-1991. המוזיאון מוקדש למובראק וואחאני- מי שהיה המשורר, הפילוסוף, המתמטיקאי והאסטרונום הסופי של הכפר וחי בין 1853 ל-1903. הוא חיבר כמה ספרי שירה, ערך תצפיות בכוכבים ומצא בעזרת מכשירים אסטרונומיים פשוטים שבנה את היום הקצר ביותר בשנה ואת יום שיוויון האביב שהוא  חג ראש השנה של העולם הפרסי-כורדי , הנברוז שחל ב-20 במרץ. זה היום בו נולד העולם מחדש (בדומה למסורת היהודית בה ראש השנה חל בפסח ובדומה למה שהיה מקובל בעולם העתיק כי העולם מת בחורף ונולד מחדש כל אביב – מסורת נאה בהחלט).

המוזיאון שבו אוסף כתבי יד של וואחני, כלי חומר, מכשירי טוויה, שטיחים וריקמות,  בנוי כהעתק ביתו של וואחאני ותקרתו שיש בה ארבעה מעוינים של עץ משקפת את המסורת הזורואסטרית על ארבעת היסודות – אוויר, אדמה מים ואש. התחתונה והגדולה והחשובה היא זו של האש.

 

וראנג Vrang, הוא כפר נאה וקטן על הדרך הראשית. ילדי הכפר הובילו אותנו בדהרה במעלה גבעה תלולה אל סטופה בודהיסטית רבועה, מנסים למכור לנו אבני חן חצי יקרות שיש בהרים.  יש האומרים שהסטופה היא מהמאה ה-4 לספירה. קשה לדעת והדעת נותנת כי הסטופה נבנתה במקום כנראה בימי שושלת טאנג – השושלת ששלטה בסין בין המאות ה-7-10 לספירה ודאגה להפיץ את הבודהיזם לאורך דרכי המסחר על מנת לחזק את שליטתה במרחב. זו אותה שושלת שהקיסר שלה הוציא את נסיך עולי הרגל – הנזיר הבודהיסטי שואן דזנג למסע כביר להודו על מנת להביא את כתבי הקודש הבודהיסטים, במסע רב עלילות ומוצלח מאוד שזכה לפירוש סיפרותי מצחיק ומבריק מאוד על ידי וו צ'אנג אן במאה ה-15 (שושלת מינג) בספר שניקרא שי יו ג'י – המסע למערב.

הבודהיזם נעלם מהעמק סביב המאוות ה-17 וה-18 עם התעצמות חדירת האיסלאם. למרות שהאיסלאם הגיע לעמקי ההימלאיה כמה מאות שנים לפני כן – הוא לא קנה לו אחיזה מוחלטת עד לפני כ-250 שנה.

 

בכניסה ללאנגר Langar    יש מבנה רבוע. הוא נימצא מול מפגש הנהרות של הוואחאן והפמיר שחותכים את ההינדו-כוש ומתאחדים לנהר אחד, איוני חול וערבות מחודדות על גדותיהם. על קירות הריבוע יש קרני ענק של כבשי מרקו פולו –שילוב של מקדש זראוסטרי, אנימיסיטי ואיסלאמי. בימי שישי נוהג כוהן הכפר להדליק אש במתחם המוקף בחומה סגורה בשער.

מעל הכפר נחקקו במהלך הזמן אלפי ציורי וכתובות סלע. יש בהם תמונות ציד, כבשי מרקו פולו, אנשים רוקדים וסימני כתב של שפות מקומיות.

ילדים רצו לפנינו בגאווה לא מוסתרת כשעלינו לתוך הכפר שעצי צפצפה צמחו בו מעל פלג סואן שירד מההרים. לאנגר הוא צומת. מפגש הנהרות וכמו כמה ממפגשי הנהרות באסיה יש בו ריכוז של אנרגיה עתיקה ומתחדשת. הכתובות נמצאות בשלושה חיגורים – בחלק העליון של הכפר (נאה מאוד – מזכיר כפרים אפגנים בחלק האפגני של בדחשן אם כי הילדים והתושבים ידידותיים וליברלים הרבה יותר מהבדחשנים האפגנים, שאצלם האיסלאם והנוקשות כלפי הנשים רבה יותר) .

בלילה ישנו מעט מחוץ לכפר. דילשופ אמר שאנשי הכפר הם שיכורים וגנבים ונכנסים ולוקחים דברים. ילדים רכובים על חמורים התחרו בקפיצה וירידה מגב החמורים ומהמדרונות הידרדרו סלעים שבנאי הכפר אספו לבתים שייבנו.

הקירגיזים. רמת פמיר

הדרך פנתה צפונה, מתרחקת מהגבול האפגאני בדרכה למעבר חרגוש  Xargush ("ארץ החמורים" 4340 מ'), חוצה את כביש הפמיר (Pamir Highway) שהיא כביש סלול המחבר בין חורוג לקראקול.

פה אין יותר טאג'יקים. זו ארצם של הנוודים יושבי האוהלים – הקירגיזים.

רמת הפמיר היא המשכה של הרמה הטיבטית– גבוהה, סחופת רוחות, מדברית, מחלות גבהים וקוצר נשימה.

נסענו לאגמי בלנקול ואישיקול Balankul, Ishikul  שנמצאים כ-20 קילומטרים צפונה מדרך הפמיר.

ליד אגם בלנקול יש נקודת יישוב של  שוגנים  Shugni  (וכמה משפחות קירגיזיות) היישוב מוזנח למדי בתי חומר עצובים וכמה יורטות. מצאנו לנו בית ופרשנו שקי השינה על המזרנים.

דילשופ אמר שיש עוד מעיין חם באישיקול – אגם כחול ויפה  שנמצא מעבר לרכס הקרוב. היה נחמד לרבוץ  במעיין החמים שאנשי המקום בנו סביבו מבנה קטן. מרמיטות זהובות צפו מעל המחילות וצללו לתוכן ברגע שזיהו תנועה חטופה.

 

נסענו לג'ארטי גומבז.  Jarti Gumbez. זהו האזור קירגיזי. החלוקה כאן ברורה – הטאג'יקים והוואחנים נצמדו לעמקים שיש בהם מזג אוויר חמים יחסית, מים ואפשרויות חקלאיות והם גרים בבתים ולעומתם הקירגיזים – קבוצה טורקו-מונגולית של נוודים שמעדיפה באופן מסורתי את הרמות המודשאות של הפמיר ושל קירגיזיה.

הרמה זרועה ביורטות – אוהלי נוודים שפתחם מזרחה ובמרכזם תנור. כאן מגדלים הקירגיזים יאקים, עיזים ארוכות קרניים וכבשים.

ג'רטי גומבז נמצאת בעמק קטן ליד נהר והסיבה שהיא כאן – מעון ציידים, מורכבת משתי סיבות – מעיין חם שנובע לתוך מבנה ובריכה מקורים שהם מהנעימים שיש ומכיוון שהמקום משמש כבסיס לצייד כבש מרקו פולו שעדרים ממנה מסתובבים בהרים בגבהים של כ-5000 מ'.  אוכלוסיית כבשי מרקו פולו נאמדת ב-11,000 פרטים. בכל שנה בחורף מוכרת הממשלה הטג'יקית 150 רישיונות ציד לכבשי מרקו פולו (לזכרים העצומים מסולסלי הקרניים) ועוד 200 רישיונות ציד ליעלים זכרים. אלא שהיה קיץ, ובקיץ עולים הכבשים והאיילים לקו השלג. דילישופ הוציא משקפת. כמה קילומטרים מאיתנו טיפסו נקודות לבנות לכיוון קו השלג. היינו צריכים לבוא בחורף.

חזרנו לכביש ועברנו במורגאפ  - כך ניראה סוף העולם: עיירה בגובה 3850 מ' על דרך הפמיר שלא ניחנת ביופי או עניין פרט להיותה שם. מספר בתי הארחה ומסעדות מחורבנות ושוק קטן בתוך מכולות מתכת.  המון עמודי חשמל מעץ ומעט חשמל זמין. לא רחוק מהנהר היה מסגד עם כיפת פח ומינארט. הוא ניראה נאה מרחוק ומורשל מקרוב.

יש רק מקום אחד שהוא יותר דפוק ממורגאפ. קארקול. עיירה מכוערת וזרוקה שנמצאת על גדות האגם היפה של הקראקול שמדרום מערב לו אפשר לראות את הפסגות של אבן סינא (פיק לנינה בתקופה הקומוניסטית, 7190 מ' )

האגם עצמו הוא תוצאה של מטאוריט שפגע  בפמיר לפני  250,000 שנה. חלקו המזרחי של האגם מלוח בעוד חלקו המערבי שמוזן על ידי שני נהרות מתוק יותר. אין דגים באגם.

בעיירה, שהיא הנקודה האחרונה על דרך הפמיר בדרך לגבול הקירגיזי או הראשונה לבאים מקירגיזיה, אין מקלחות. אין קליטת טלפון והרשת היחידה היא זו של גדר הגבול עם סין.

נסענו לאגם ומצאנו שם עשרות גולגלות של כבשי מרקו פולו. יותר מ-150 הרישיונות השנתיים. אבל דילקשוד אמר שיש המון ואפשר לצוד קצת יותר.

מעבר הגבול לקירגיזיה.

הרמה הפמירית היתה מתישה. המדבר היבש והקר עם הרוחות הצורבות. התנאים הקשוחים. התגעגעתי לקירגיזיה שיש בה רכות ירוקה. כביש משובש הוביל אל המעבר הנמצא כ-50 קמ' מקראקול. בדרך היו  נופים גדולים של האגם ופיסגת אבן סינא.

הגבול נמצא על מעבר הרים בגובה 4330 מ', מעבר הגבול הטאג'יקי הוא יותר הצעה ממעבר גבול מסודר. שומר הגבול הזמין אותי למכונית הלאדה שלו שתפקדה כמשרד ותוך זמן קצר חצינו את המעבר והתחלנו לרדת   על התפר שבין גג העולם (הפמיר) להרים השמימיים (טיאן שאן).

הנוף השתנה בבת אחת ממדבר גבוה וצחיח לעמק אלפיני ירוק עם נהר סואן. מראה נפלא למי שמגיע מהרמה הפמירית.  הרוך של העמק הירוק היה מזור לעיניים ולגוף העייף ממסע מתיש ומנוף פראי ואלים. העמק כוסה בעשב ירוק ודשן שעליו ניטעו יורטות שליד כל אחת מהן עמדו מחבצות הגבינה וספרטורים של שמנת.  ארץ שופעת המון סוסים בקר וצאן. ואז, במעבר הגבול הקירגיזי שבתחתית הירידה, נפתח הנוף - כאן יוצרים הטיאן שאן ממזרח והפמיר מדרום קשת של הרים קרחוניים אדירים – אני מכיר מעט פנורמות מפוארות כאלו, תמונת סיום ניפלא למסע מהעמק של האמו דריה דרך הרמה הפמירית לערבות העשב הקירגיזיות. מראה שמעטים כמוהו בכלל.

 

הוספת תגובה


Security code
רענן