ח'אטרה

עיתונות - כתבות מהעולם

טריאנוס כבש את קטסיפון אבל ח'אטרה היתה מוגנת על ידי חומות בצורות, ערבה מדברית ופצצות נפט מתלקחות שהוטלו מהחומות. הח'אתרים ידעו על שדות הנפט הקרובים אל העיר והשתמשו בנוזל למאור, לחימום וכנשק.

 

בשלוש אחרי הצהריים  ירדנו מהכביש הראשי. היינו 80 קילומטרים דרומה ממוסול. יותר משלוש מאות קילומטרים צפונה מבגדד. השמש פנתה מערבה יחד איתנו אבל האור היה רך על פני גבעות ערבה חומות ורכות. הייתי מאושר בלי סיבה. אולי בגלל שהייתי בדרך לעיר עם עתיקות נפלאות, אולי בגלל שכפרי החומר שמסביבי היו תרבות של אלפי שנים והחלונות הקטנטנים שלהם הציצו אל הדרך, מכונסים בתוך גדרות. על הקירות החיצוניים היו קישוטים בולטים של עיגולים מוזרים. שמחתי להיות מחוץ לבגדד.

הדרך הובילה לח'אתרה. בבבל קניתי מדריך תיירים שהוציאה ממשלת הבעת' העירקית לפני עשור. המדריך היה בגרמנית, שפה שאני לא יודע, אבל מסוגל לקרוא ולהבין מתוך ההקשרים. המדריך לא היה מצוין אבל הצילום מח'אתרה היה מרשים.

פנינו לפני ת'ירת'אר לשער שלידו עמד בית ואישה צעירה וחייכנית וחמישה ילדים הביטו בנו. היה שקט עצום מסביב והחומות של ח'אתרה היו חומות אילמות בגובה של כמה מטרים עם שער מקושת בתוכן. "יש לי חבר בת'ירת'אר. כמה זמן אתה חושב שתהיה פה? " שאל פארס שאנשים עניינו אותו יותר מעתיקות.

"שעה או שעתים."

"ותסתדר?" הוא שאל כששומרי האתר, מדברים בערבית עירקית עם הטון העולה ומידקק בסוף המשפטים עמדו לידי, לבושים בגלביות שחורות ובכאפיות אדומות.

"סע." אמרתי. רציתי להיות לבד אני עם האתר ועם הערבה הגדולה שבין שני הנהרות. הערבים קוראים למקום הזה ג'זירה. האי. מתכוונים לשטח שבין הפרת והחידקל. כאילו היתה מסופוטמיה – הארץ שבין שני הנהרות, מין אי עצום בתוך מדבריות המזרח התיכון. הסהר הפורה, אל ג'זירה, מסופוטמיה. הכל נכון. ח'אטרה ניראתה לי כמו עיר גבול לא כמו עיר שיושבת במרכזו של האי הפורה, מרוחקת כמעט 80 קילומטרים מהחידקל והרבה יותר מהפרת. אלא שהנהר היבש שעבר ממערב לה, ואדי א-ת'אראת'אר, שמנקז את מי השיטפונות שמצפון, מזרים אותם דרך מערכת הביצות לימת ת'ארת'אר  העצומה שמשתרעת צפונה מהקו של תיקרית ועד דרומה לקו של בא'קובה, 50 קילומטרים צפונה לבגדד, הבהיר שמים לא חסרו לעיר. הימה היתה אחד מהמפעלים של סאדאם שכן מסופוטמיה הומלחה ממי הפרת שנעצרו על ידי הטורקים בסכר אתא-טורק ועל ידי הסורים בסכר משלהם. האגם נועד לאצור את שיטפונות החורף עם המים המתוקים יותר ולהשקות איתם את הקרקעות כדי להוריד את המליחות ולהחזיר למסופוטמיה את יכולתה כאסם תבואות וירקות.

לפה הובילו דרכים מצפון מאנטוליה, מערבה לכיוון אגן דמשק, אנטיוכיה והים התיכון, מזרחה, דרך אירביל וסולמניה לפרס. ודרומה לכיוון המפרץ הפרסי, הים הערבי, חצי האי ערב. ח'אטרה ניראתה כמו מוצב קדמי וצומת מרכזית לכל מה שבא ממזרח וצפון, לכל מה שהולך או מגיע ממערב מהים התיכון בדרכו למרכז אסיה.

כשנכנסתי מהשער וחציתי לכיוון המקדש הראשון ואל קיר המקדשים השני עצרתי לרגע. הגודל, הפיסול, האבנים הצהובות, הערבה שמסביב. מקום רחוק ושווה. הבטתי בעיר וניסיתי לפענח אותה. היא היתה שילוב של לפחות שלוש ערים שיכולתי לחשוב עליהן במרחב הימתיכוני. הקרובה ביותר היתה קרהה, העיר המרשימה שצמודה לחאראן שמדרום לאורפה שבטורקיה על  הבאליק, אחד מיובלי הפרת. אולי בגלל צבע האבן והערבה הגדולה שמסביב.  אבל היה גם משהו באירגון של העיר שנתן לי הרגשה של מקום שמישהו חשב עליו בצורה חכמה. ריכוז המקדשים הגדול, העמודים שהיו ביציים כמו גזע של באובאב, צרים קצת בבסיס, מקבלים בטן שמנמנה והופכים וצרים לכיוון הכותרת. זו השיטה בה השתמשו בעולם ההלניסטי-רומאי כדי שעמוד ייראה ישר מרחוק ולא עקום. ג'ארש שבעבר הירדן, 50 קילומטרים צפונה מעמאן, היא עיר כזאת. ג'רש מתוכננת וארכיטקטונית יותר, אבל בח'אטרה היה פיסול מובלט כמו שלא ראיתי בשום מקום אחר במזרח התיכון. המקום השלישי שהיא הזכירה לי היתה פטרה. בגלל הכותרות החלקות, הכמו נבטיות, בגלל שהפסלים לא היו (רובם) פסלים עצמאיים אלא תבליטים מהחומות, מעטרים את הקשתות שמעל הכנסיה למקדשים ולמבני הציבור, משמשים כמרזבים.

והנפלא מהכל היה פרצוף ענק עם שיער מקורזל וזקן שהיתה לו צורה של עלה תאנה. התבליט, מתחת לקשת הכניסה למתחם המרכזי, היה ענק ומרשים עם שפתיים בשרניות ואף ישר ועיניים שהביטו קדימה. אל השמש היה האל העיקרי של העיר. הפרצוף עם זקן עלה התאנה ניראה  גדול ומתאים לאל שמש. ומתחת לתבליט היה כתב שניראה כמו עברית. ולנבטית. יכולתי לקרוא חלק מהאותיות. אולי זו היתה ארמית ששימשה ומשמשת עד היום קבוצות אשוריות במרחב הסורי –עירקי-טורקי של הסהר הפורה. אשור, הבירה הקדומה, היתה במרחק של 50 קילומטרים דרום מערבה מח'אטרה. ולמרות שלא ידעתי כלום על ההיסטוריה של המקום, היתה פה הרגשה שזה מקום של סוחרים עם הרבה כסף ושהתערבו פה השפעות מכל כיוון. שהסוחרים הערבים, ששבטיהם הגיעו להבשלה ופריחה במאה  ה- 2 לפנה"ס ויצרו את האימפריה הערבית הראשונה שבירותיה היו פטרה וח'אתרה, שאבו לתוכם את הסגנונות ההלינסטים-רומאים בלי לוותר על ההשפעות הפרסיות והמסופוטמיות. זו לא היתה סתם עיר. אחד הדברים הנפלאים בערבים הקדומים היתה היכולת שלהם לאסוף ולמזג תרבויות ארכיטקטוניות ודתיות. במידה רבה צריך אולי להצטער על ניצחונו של מוחמאד הגרום שלקח מהיהדות את החומרה ואת התיעוב לארכיטקטורה, פסל ומסיכה. האסלאם הסוני השמרני הוא נגד כל צורה פרט לערבסקות וגיאומטריה במסגדים. אם כי לא תמיד המגבלות מזיקות. כמו שהוכיח מימאר סינאן, האדריכל העות'מני הגדול שבנה מסגדים שאין בהם פסל או ציור אחד והם שירה באבן ובחלל.

לעיר היו שלושה אלים: מרן, מרתן וברמרין. קשר ארמי עברי– היהודים הספרדים (הדרומיים) משתמשים גם היום בתואר מרן לתאר רב גדול בתורה. מרתן הוא גברת ובר-מרין הוא בנו של המרן. השילוש הקדוש ממנו שאבה הנצרות כמה מאות שנים אחר כך. פסל גדול ונאה של מרתן עמד בצד הדרומי של העיר, מביט על מתחם המקדשים ועל ראשי האלים.

הרומאים, שהתנגשו עם הפרתים על השליטה בעולם העתיק כבר במאה הראשונה לפני הספירה, כשבסוס קרסוס הובס על ידי הפרתים בקרהה וזהב חם נמזג לגרונו כעונש על החמדנות שהובילה אותו להתנגש עם האימפריה הפרתית,  פשטו על קטסיפון ב-117 לספירה. טריאנוס כבש את קטסיפון אבל ח'אטרה היתה מוגנת על ידי חומות בצורות, ערבה מדברית ו פצצות נפט מתלקחות שהוטלו מהחומות. הח'אתרים ידעו על שדות הנפט הקרובים אל העיר והשתמשו בנוזל למאור, לחימום וכנשק. הרומאים נאלצו לסגת. בערך בתקופה הזו השתלטו הרומאים על האימפריה הנבטית וההשתלטות על המשך הדרך, מה שפון ריכטהופה, הגאולוג הגרמני, קרא לה במאה ה-19 דרך המשי – מערכת הדרכים שהובילו בשמים, תבלינים, משי ותרבות מקצה אחד של יורואסיה לקצה השני, נראתה להם כדבר ריווחי ונכון.

שמש

הסתובבתי באולמות האדירים שעל קירותיהם, בגובה של 15 מטרים מעלי, היו פרצופים מובלטים בסלע. נשרים, ליצנים, פרצופים עגולים עם עיניים גדולות ועגולות, זקנים  שמיים ומסופוטמים מקורזלים ומוזרים שהלכו והתפזרו לצדדים בהפוך ממה שהיה מקובל בים התיכון של זקנים מסודרים וחדודים. סוסים ארוכי צוואר שאולי היו חלק מהמסחר שהגיע מהנבטים – שכן הערבים נחשבים לאבות פיתוח הסוס, בלטו מהקירות. היה שם ראש של איל, סמל אלוהות של נוודים  ונגן זמפוניה – מה שהיוונים קראו חליל פאן – חליל קנים, וחייל לוחם עם קסדה פרסית שניראה כמו ויקינג ואחר שניראה כל כך יווני עם שיער מקורזל ופנים בלי חתימת זקן ואחד אחר שהיה דומה אבל היה לו שפם . פיסול עשיר ומקצועי  שנעשה בשיא של תקופה, בדומה אולי לשיא של פטרה וג'ארש בנות אותו הזמן, הזמן המבורך שבין אמצע המאה השנייה לפני הספירה למאה השנייה אחרי, אותו זמן בו לא היתה אימפריה אדירה אחת ששלטה על כל מסופוטמיה או מלחמה בין אימפריות, וממלכות הסוחרים הערביות  של מסופוטמיה, חצי האי ערב ועבר הירדן יכלו לעשות יד אחת על שטח הביניים שבין האימפריות המתפשטות של רומא ופרתיה, לשלוט בדרכי המסחר, להזמין אליהן את האומנים הטובים בעולם מאלכסנדריה ומשושן וקטסיפון כדי שייבנו להם את הערים הנפלאות שיש.

קאמל וחוסיין, שני השומרים – מדריכים הוליכו אותי מתבליט לתבליט ומחדר לחדר. במאות הקילומטרים שבין בגדד לח'אתרה היו מעט מכוניות. שום מכוניות של עיתונאים, מעט צבא אמריקני, שום מחסום, כמה שיירות ארוכות של אספקה ותותחים שנעו צפונה, אולי להילחם במליציות הכורדיות-אירניות ואולי לאיים על הסורים. הייתי תייר בודד בעיר הקפואה שהשמש שנטתה מערבה האירה באור רך. סאלם הוליך אותי לצד המערבי של מתחם המקדשים משם עלו מדרגות בתוך מסדרון אל גג המקדשים שהיו כולם מתחת לגג אחד. מלמעלה, היתה הערבה הגלית עם הכפרים הקטנים, אינסופית.

נוף של בדידות עצומה. סאלם עמד במרחק ממני, על מדרגה יותר נמוכה ואני הייתי רחוק מאוד מהכל. ושוב הייתי מאושר. כי היינו המכונית היחידה לאורך קילומטרים של כביש בתוך המרחב הענק שנותן לרוח לעבור בתוכו, וככה ישבתי על קצה כרכוב הגג, מביט סביב והרגשה עצומה של אושר ממלאת אותי.

 

הוספת תגובה


Security code
רענן