השייח' של סנטה-סיני 2017

עיתונות - כתבות מהעולם

Image may contain: 1 person, sitting, shoes, tree, outdoor and nature

השייח' אחמד אבו ראשד (צילום: שמעון בוקשטיין)

"אתה יודע שכשמדינת ישראל סגרה את הגבול לישראלים ב-12.4.17 ולא נתנה להם לחצות לסיני וָּולִיָאת סיני (מחוז סיני של דאע"ש) ממש שמחו?" שאל אותי אחמד אבו ראשד, השייח' של פלג האָוַּואלָד ג'וּנְדִי של שבט הגֶ'בָּלִיָה. "הם פרסמו ברשת שהם הצליחו לפגוע בבדואים של  דרום סיני. כי אתה יודע שהבדואים של דרום סיני נלחמים בווליאת סיני ולא נותנים להם להגיע לכאן. ולכן הם שמחו, שהם הצליחו להפחיד את ישראל ולפגוע בבדואים של דרום סיני. הבעיה הגדולה שכל אנשי דרום סיני קנו המון דברים והכינו את החניונים לתיירים הישראלים של פסח והשקיעו המון כסף שאותו הם הפסידו. ההפסד הזה גורם לכך שהם יצטרכו את הכסף של ווליאת סיני. ויש להם כסף. המון כסף. ואם לאנשים של דרום סיני לא יהיה כסף, יהיה יותר קל למשוך אותם לצד של ווליאת סיני. ולכן מה שהממשלה הישראלית עשתה הוא לא לטובת ישראל, הבטחון של הישראלים, ישראל ומצרים, אלא לטובת ווליאת סיני."

נסעתי לסָנְטָה בעקבות פיגוע הירי שהיה במחסום שמוביל למנזר סנטה קתרינה יום לאחר הפסח, ב-18.4.17. מפגע בודד התגנב בלילה למדרון שמעל המחסום ופתח באש, הורג שוטר ופוצע שלושה. הפיגוע הפתיע אותי וכשישבתי בחניון ה'דזרט פוקס', ששייך לפרג' אבו מחמוד, אחיו מאותו אבא של השייח' אחמד אבו רָאשֵד, אפשר היה לראות שהירי מטריד גם את הבדואים של סנטה.

אני מכיר את שייח' אחמד, ראש הפלג של האוואלאד ג'וּנְדִי, 25 שנים. הייתי המדריך שלו ושל פרג' בראשית דרכם התיירותית וביחד עשינו לא מעט דברים שהתפרסו על טיולים, עיתונות וספרות בקניונים, בשדות האופיום, במקומות שבהם מותר ואסור להסתובב.

שני האחים הם מהאנשים חסרי הפחד שאני מכיר. חכמים, ערמומיים ומלאי חוש הומור. פרג' הוא אחד האנשים המצחיקים שאני מכיר.

האוואלאד ג'ונדי הם בני החיילים. ניני ניניהם של 500 החיילים המקדונים שהביא הקיסר יוסטיניאנוס במאה החמישית כדי לשמור על מנזר סנטה קתרינה. וגם היום, אלף ושש מאות שנים אחרי, למרות שהתאסלמו והפכו לאחד משבטי הבדואים הגדולים בסיני (7,800 נפשות) והעתיק שבהם, הם אמונים על הגנת המנזר ושמירתו – מנזר שלא ניטש מעולם ומכיל אוצרות תרבות של כתבים מראשית הנצרות ורצף של איקונאות מהתקופה הביזנטית דרך הרנסאנס ועד היום.

מעבר הגבול בטאבה היה עמוס בתיירים. עולי רגל. שתי קבוצות פיליפיניות חזרו מביקור בסנטה קתרינה ושתי קבוצות ענק הודיות היו בדרך לשם. בשוך כל המהומה התיקשורתית על מה יכול לקרות בסיני לישראלים, ומכיוון שהירי בקרבת המנזר כוון למשטרה ואולי לנוצרים שחגגו את הפסחא באותו יום, עשה רושם שהוא לא הטריד את מאות התיירים שעברו בשמחה מצד לצד, השוטרים המצרים כל כך עסוקים, שלא היה להם זמן אפילו לבקש טיפ עבור מילוי הטפסים, הרגל שהם עסוקים בו בשאר ימות השנה.

המשטרה ליוותה את האוטובוסים דרך המחסומים ואני עליתי על המונית לסנטה שנהג בה סלאח, בן הדוד של אחמד ופרג'. הכל משפחתי בסיני. הקשרים הם משפחתיים ושבטיים ומעל השבט משתרע המטה ומעל המטה ברית השבטים וההסכמים שמעליהם. האמריקנים השקיעו הרבה בהעברת השבטים לצדם במערב עירק, מה שהיה פעמיים המפתח לטיהור השטח מאנשי המדינה האסלמית. אי אפשר לשלוט בשום שטח במזרח התיכון בלי ברית עם הבדואים.

בסיני הדרום אף פעם לא היה עם המדינה האסלמית, ובצפון עושה רושם, החליטו הבדואים בחודש האחרון, שאם הם רוצים לחיות כבדואים חופשיים בארצם, כדאי להם לשתף פעולה עם הצבא המצרי.

"אתה שמעת שהטָרַבִּין הרגו שמונה חיילים של וואליאית סיני ותפסו עוד שלושה?" אמר השייח אחמד "זה היה אחרי שהם תפסו את שייח של הטרבין, שרפו סיגריות והרגו עוד שלושה בדואים. הטרבין החליטו שנמאס להם מהם. גם הסָוַּוארְקָה החליטו לצאת נגדם. אין להם סיכוי בסיני. אי אפשר להגיע ולעשות משהו בסיני בלי שהבדואים ישתפו פעולה. סיני היא קודם כל שטח בדואי."

הטרבין והסווארקה הם השבטים הגדולים והחשובים של צפון סיני. נחלת הסוורקה חופפת את גבולות המלחמה של ווליאת סיני נגד השלטון המצרי והידיעה שהחליטו להפסיק לשתף פעולה במרד נגד המצרים היא חדשה חשובה ומפתיעה.

הסוורקה, יש להם שורשים יהודיים צברו המון כסף מהברחת נשק ודלק לחמאס, מהברחת וסחר בפליטים, מסחיטת הממשל המצרי על ידי פגיעה בקו הגז.

השטח של הטרבין משתרע לאורך הגבול הישראלי מטאבה ועד נואייבה.

מפת שבטי סיני בראשית המאה ה-20 (לא השתנה הרבה)

הבדואים הם שליטי סיני גם אם על פני השטח מצרים היא המעטפת. אצל הבדואים בכל מקום קיים ה'חָק על עַרְפִי' – החוק הידוע (הנהוג). הוא החוק המחייב, לא חוקי המדינה, לא הישראלית ולא המצרית. אין מניעה לקיים את חוקי המדינה (או להפך), אבל יש חוק אחד שכל בדואי באשר הוא יודע שאם הפר, הוא צפוי לתגמול ברמות שונות – עד דור חמישי ועד מרחק חמישי. ומי שמטיל את העונשים הם בדרך כלל שופט ומועצה שבטית. החוק לא כתוב בשום מקום – אבל הוא ידוע. ופגיעה בחוק יכולה להביא לפחות להרחקה וחרם עד תוצאה שבה דמו של מפר החוק מותר. אדם לא יכול להישאר בחיים ובתחומי השבט אם בגד או פגע בחָק אל ערפי.

"מיד אחרי הירי ישבנו כל ראשי השבטים של סיני, צפון ודרום, והחלטנו לחזק את השמירה בוואדיות ובמחסומים. סע ותראה עכשיו במחסום במנזר. הצבתי בדואים עם הצבא והמשטרה בכל מקום.

"מי שירה ברח להר שמעל המנזר. אישה בדואית ראתה אותו בבוקר וקראה לנו. שלחתי חמישים בדואים לחפש ותפוס אותו. כשהוא ראה שאנחנו סוגרים עליו, הוא ירד מההרים ורץ ליד הכביש לכיוון היציאה מסנטה. הקפנו אותו וקראנו למשטרה. הם ירו בו ברגל ואחר כך ביד וכשהוא ניסה להגיע עם היד הם חשבו שיש לו חגורת נשק וירו בו בראש והרגו אותו.

"מהשנייה שהוא ירה ושמט את הנשק ועד שהרגו אותו עברו 16 שעות."

"אבל אתה יודע," אמרתי לשייח' אחמד, הפחד הישראלי הוא לא מזה שמישהו ירה ויפצע או יהרוג ישראלים, אלא מכך שישראלים יחטפו ומדינת ישראל תסתבך בסחיטה ואי ידיעה ולחץ על הפוליטיקאים – הפוליטיקאים שלנו לחיצים וחסרי חוט שדרה לא עומדים בזה ורוצים להימנע ממצב שיצטרכו להחליט החלטות לא פופולריות."

"אין סיכוי שישראלי יחטף בסיני." אמר השייח'. "שום אדם לא יכול לפעול כאן בלי שיתוף פעולה של הבדואים. אם ליורה היו עוזר או עוזרים – הוא היה מצליח להימלט. העובדה היא שתפסנו אותו, שכל השבט התגייס מיד לתפוס אותו. מי יחטוף? לאן יחטוף? איפה הם יחביאו אותו כשכולנו אחריהם? איך הם יעבירו אותם כשהדרכים מליאות במחסומים של הצבא והמשטרה והבדואים חוסמים את הוואדיות? כל השבטים בסיני שלחו עכשיו משמרות של בדואים לתוך הוואדיות."

"הוא לא בדואי." אמר פרג'. "ראינו אותו.  הוא היה מצרי מעמק הנילוס. ויודעים גם איך הוא הגיע לפה לפי איכון הטלפון שלו."

זו גם היתה כנראה הידיעה שהקפיצה את הלוט"ר. מישהו בשירותי ההאזנה הישראלים או המצרים קלט את שיחת הטלפון של הכוונה לבצע פיגוע. הכל היה נכון חוץ מזה שהמטרה לא היו תיירים ישראלים אלא המשטרה והצבא המצרים וייתכן גם המנזר שלא נפגע.

"למי הוא היה שייך?"

"לא יודע." אמר פרג'. "הרגו אותו. אנחנו ניסינו לשמור עליו חי כדי שאפשר יהיה לחקור אותו, אבל השוטרים ירו בו. הוא יכול להיות מווליאת סיני או מהאחים המוסלמים. א-סיסי נלחם באחים המוסלמים במצרים והם ו-ווליאת סיני מנסים ליצור מתח בין מוסלמים לנוצרים בזה שהם פוגעים בקופטים – בנוצרים הקדומים של מצרים."

הקופטים, הנוצרים של מצרים שמהווים יותר מ-10% מהאוכלוסיה, הם מהנוצרים הקדומים שיש. ראשיתם במאה הראשונה לספירה כשהנצרות הנרדפת מצאה לה מקלט באלכסנדריה, בעיר הקוסמופוליטית הגדולה והחכמה של הים התיכון עם הספרייה המפוארת והרעיונות המופשטים שהכילו מתמטיקאים גיאוגרפים ופילוסופים, תרגום השבעים של התורה התרחש כאן כבר במאה השלישית לפנה"ס. קתרינה היתה אינטלקטואלית שהתנצרה ופקפקה באלוהיותו של הקיסר, מה שהוביל אותה לגלגל העינויים. במאה השנייה זרחה גופתה באור מכושף על פסגת הר הקתרינה- הגבוה בהרי סיני.

הנוצרים הקדומים ברחו מהעיר לואדי נָטְרוּן – 100 ק"מ מצפון לאלכסנדריה, למקום בו נכרו מלחי החניטה של הפרעונים. המלח (שסימנו Na ) נקרא עד היום אחרי המקום בו כרו אותו המצרים. הם המשיכו במסעם לחוף מפרץ סואץ, ובדרכם להימלט מנגישות הרומאים – מצאו מקלט בחצי האי סיני שהיה אקס- טריטוריאלי ונשלט למעשה על ידי הנבטים שהעבירו דרכו את סחר הבשמים והתבלינים ישר לאלכסנדריה בלי לשלם מס לרומאים. הקופטים הקימו מנזרים בא-טור (ראיטו) בפיראן ובלב ההר הגבוה של סיני. הם קראו למנזר על שם קתרינה הקדושה. רק במאה החמישית, מאה שנים לאחר שהנצרות הפכה לדתה של האימפריה הביזנטית המזרחית, שלח הקיסר יוסטיניאנוס 500 חיילים מקדונים ונזירים מטעמו להשתלט על מנזר סנטה קתרינה ועל חצי האי – כדי שהמיסים יגיעו אליו ולא יישארו אצל הנבטים. מאז המנזר הוא יווני אורטודוקסי,  ביזנטי ולא קופטי למרות שראשיתו כזאת. והג'בליה, צאצאי אותם חיילים שהביא יוסטיניאנוס לשמור, עדיין שומרים. למרות שהתאסלמו. מעגליות ומשעשעות הן דרכי ההיסטוריה.

"חבל שאין יותר קופטים. אני מעדיף אותם על המצרים המוסלמים." אמר השייח' אחמאד. הוא חזר יום לפני שנפגשנו מפגישה עם הנשיא א-סיסי באיסמעליה, בה החליטו 55 שייח'ים להגן על הנוצרים בסיני ולתמוך בצבא ובמשטרה עד לחיסולו של וואליאת סיני.

"הוא היה מצרי סלפי או מהאחים המוסלמים." אמר פָרַג'. "אתה יודע שאצלנו מתפללים שלוש דקות וממשיכים הלאה. אלו כל היום עסוקים בתפילות ומפרשים את האיסלם כדת שיש לה רק צדדים של אלימות. ברגע שהם התחילו להרביץ לבדואים ולמבריחי הסיגריות ולירות בהם – הבדואים לא היו מוכנים לסבול את זה."

פגשתי אנשי דאעש בסוריה. פגשתי איסלמיסטים סלפים בסיני במצרים ובחלקים אחרים של העולם הערבי. הם לא רובו של העולם הערבי. אם כי במצרים שבה האחים המוסלמים מחוברים למעמד הנמוך והמתרחב במהירות, של ארץ שיש בה עוד מעט מאה מיליון תושבים שמצטופפים על השטח של 38000 קמ"ר -שטחו של עמק הנילוס הפורה והדלתא, גדול רק ברבע מישראל שבין הירדן לים, וקהיר היא העיר הגדולה באפריקה ואחת הערים הגדולות והצפופות בעולם – הבעיה גדולה ומוחשית.

יתרונה של סיני הוא שהיא לא מצרים. שאוכלוסיית חצי האי שגודלו 60,000 קמ"ר היא בסך הכל 450,000 אנשים והשבטים הבדואים מאורגנים, חזקים והאסלאם הרדיקאלי אף פעם לא מצא חן בעיניהם.

הבדואים מאמינים בהרים, במעיינות, בדייקים הוולקנים, בקברי השייח'ים של אבות השבטים. בחברה מדברית, הדת היא רק עוד הצעה שמתמודדת עם גודלו של הטבע. הרדיקליות נולדת בערים — כמו משה בבירה המצרית הפרעונית, כמו קתרינה הקדושה באלכסנדריה וכמו המוסלמים הראשונים במכה ובמדינה. במעגל די קבוע הם מגורשים או נמלטים מהעיר למדבר ואם הם מצליחים להתגבש שם לכוח משמעותי — הם חוזרים העירה וכובשים אותה.  העניין של דאעש בסיני הוא רק כאמצעי, שלב ראשון בתוכנית להשתלט על קהיר ואלכסנדריה. לכן המלחמה שלהם בצפון חצי האי, היא על כל הקופה.

ראשיתה של ווליאת סיני הוא בריק שנוצר בחצי האי. היחסים בין המצרים לבדואים אף פעם לא היו טובים, והפער התרחב בעקבות האביב הערבי והדחת מובארק. הבדואים של צפון סיני, בעיקר אנשי שבט הסווארקה החיים בין רפיח, שייח־זוויד ואל־עריש, החלו לפגוע בצינור הגז כדי לסחוט את המצרים. לסווארקה מסורת עניפה של הברחת נשק, סיגריות, סמים ופליטים, והם עשו הרבה כסף מסחיטה, סחר באיברים וניצול הפליטים לבניין ערי מסכנות בחצי האי, כשמספר משפחות משבט טרבין, שנחלתו משתרעת מאל עריש ועד נואייבה, הצטרפו אליהם. כשהגדר שבנתה ישראל חסמה את ציר הפליטים, הסווארקה העצימו את סחר המנהרות עם עזה.

סיני המוחלשת והמעורערת הפכה לאזור בלתי נשלט, מסוג המקומות שאנשי דאעש מחפשים. בראשית 2013 נולד ארגון אנסר בית א־מקדס, לוחמי בית המקדש, וכשקמה המדינה האסלמית ביוני 2014, הכריז על עצמו  כמחוז סיני שלה.

נדמה ששיאו הצבאי של הארגון, המונה על פי הערכות כמה מאות לוחמים, מאחוריו. מאז המתקפה המרשימה שלו על הצבא המצרי ביולי 2015 וכיבוש היישוב שייח זוויד למשך יום אחד, הוא מצוי במגננה נגד הצבא המצרי.

עם זאת, מאז 2015 עבר האירגון מעימות ישיר עם הצבא המצרי, לטקטיקה של הטלת טרור על האזרחים, בעיקר על הנוצרים של צפון סיני וגרם לבריחת רובם מאל־עריש. במקביל הוא פוגע בשוטרים וחיילים בבתיהם וברחובות. הצבא המצרי מגיב בהתאם: עוצר, יורה ומטיל עוצר. בחודשים האחרונים הותקפו וחוסלו לא מעט פעילים של הארגון, בהם פעילים בכירים.

במציאות הזו, הודעת שבטי הצפון לפני כשבועיים, על הצטרפותם למלחמה בארגון היא מפנה משמעותי. בלי תמיכה עממית, לא יוכלו הלוחמים הזרים של הארגון, שהגיעו דרך גבולות מצרים היבשתיים ודרך חופי סיני, למצוא מחסה בהרים, בוואדיות וביישובים, ולהמשיך לאיים על הצבא המצרי. כשיודעים שסיני מונה 26 שבטים בדואים, המונים כ־100 אלף איש, המצטרפים לכמה עשרות אלפי חיילים ושוטרים מצרים — מדובר בכוח משמעותי.

המהפך הזה לא קרה משום החוכמה המצרית, אלא בגלל טעות של אנשי מחוז סיני, שניסו להשית על הבדואים את חוקי האסלאם, כולל איסור עישון וסחר בסיגריות מוברחות — איסור שפירושו פגיעה בתשתית הכלכלית של הבדואים — ודרישה להשאיר את הנשים בבית, אף שביסודה, החברה הבדואית היא חברה חופשית יחסית שבה יש לאישה מעמד דומיננטי במשפחה וברוב התחומים היא מוגנת ואינה נחותה מהגבר. גם רצח ראשי השבטים הוא טעות, שכן הוא לא מפחיד את הבדואים, אלא מעורר בהם זעם.

"לדעתי היורה היה מצרי סלפי או מהאחים המוסלמים", סכם פרג' , "אתה יודע שאצלנו מתפללים שלוש דקות וממשיכים הלאה, אבל אלה כל היום עסוקים בתפילות ומפרשים את האסלם כדת שיש בה רק אלימות. ברגע שהם התחילו להרביץ לבדואים ולמבריחי הסיגריות ולירות בהם — לא היינו מוכנים לסבול את זה".

המלחמה הטרייה הזו כבר גבתה חיים. לפני שבועיים שעבר פירסם ווליאת סיני וידאו של עריפת ראשי שלושה בדואים של הטרבין בטענה כי מצא אצלם כרטיסי סים ישראליים שנחשד כי שימשו להכוונת תקיפות אוויריות.

הנחתי את הכפר והמנזר מאחורי, לקחתי אתי את מחמוד מהג'בליה, שכן אסור לתייר ומבקר שגם אם הוא מכיר את השבילים וההרים עוד לפני המדריך הבדואי הצעיר ממנו, ללכת לבד. מונית פג'ו 504 אל הקפיצה אותנו ראשו של נקב קוויז ממנו ירדנו לואדי טלאח. אחד הואדיות הגדולים שמנקזים את ההר הגבוה לכיוון ואדי פיראן, במהלכו הוא נפגש בוואדי טלעה הגדול ובנקודת המפגש נמצא שייח' עוואד, גדול הקברים הבדואים של סיני. זה גם המקום בו נפגשים שבטי הדרום לעליה לרגל שנתית כדי שהצעירים יכירו, שהזקנים ירכלו ויתכננו, כדי לחתן את הנערות ולאמץ את הקשרים בין השבטים. ערבות הדדית.

כשישבנו טרם יציאתי, שאלתי את השייח' אחמד מה שלום בתו  דארנה, שלפני חמש שנים סיפרה לי בארוחת ערב שאכלתי עם משפחת השייח', שהיא רוצה להיות הרופאה הראשונה בסיני  והשייח' אחמד הביט בחיבה. בבתו הבכורה.

"היא התחתנה ואני עכשיו סבא." חייך השייח' בן ה-47.

"היא כבר לא תלמד רפואה?"

"כנראה שלא. היא גרה באוהל לא רחוק משייח עוואד, היא התחתנה עם בחור מהאוואלד סעיד."

האוואלאד סעיד הוא השבט שיושב מדרום וממערב לג'בליה.

"נישואי אהבה?"

"כן," חייך השייח' אחמד, הם למדו ביחד בבית ספר. והם מעדיפים לחיות באוהל כמו בדואים אמיתיים."

תהיתי ביני לבין עצמי אם השייח' אחמאד הלך עם ליבם של הצעירים מתוך פתיחות או מתוך חישוב של ברית פוליטית עם שבט שכן. ואולי היה לו קל להסכים לרחשי הלב בגלל קשירת הקשר. אחמד הוא מיוצרי הקשרים.

ירדנו בואדי על השבילים בין סלעי הגרניט. סיני ובטח אזור ההר הגבוה של דרום סיני, הוא אחד המקומות היפים שיש. ובשבילי, כמי שלמד ללכת לבד, לטמון לעצמו אוכל ומים מאחורי הסלעים ולמצוא אותם אחרי זמן, סיני היתה בית הספר שלי כשהשתחררתי ויצאתי לעולם כדי שילמד אותי משהו על עצמי.

את תרבות הבוסתנים הביאו הבִּזָנְטִים לפני 1600 שנים להר הגבוה. יורד פה שלג והמים נובעים במעיינות. היה חורף טוב בסנטה. נחשי חַ'בָּג (נענע קצרת עלים) סימנו את המים הזורמים. בתוך הבוסתנים מוקפי גדרות האבן הגדולות והעבות, שעליהן יש לעיתים שיחים קוצניים או גדרות תייל למנוע עיזים וגמלים מזיקים, צמחו עצי הפרי שייתנו את המשמשים והאפרסקים התפוחים והאגסים בעוד חודשיים. התקרבתי לאחד מהם והגבר הצעיר והאישה שעבדו בפנים הציצו בי בחיוך חושד. הבטחתי להם שלא אצלם את פניהם. זה היה בוסתן של פרגים. היינו במרחק של פחות משעה הליכה מהכפר. מעולם לא פגשתי בבוסתן פרגים כל כך קרוב לסנטה. צריך מידה גדולה של ביטחון כדי לגדל את פרגי האופיום. הפרגים בוואדיות הנמוכים יותר כבר סיימו.

חבר בדואי אמר לי שמאז שהתחילו הצרות בחלק הצפוני של סיני מעלימים המצרים עין מגידול הפרגים בדרום. ושהגידולים התקרבו בהרבה לא-טור. מושכים את מי ההשקיה מתוך הוואדיות שנוזלים מההרים.

אותו חבר אמר שלב הגידול עבר עכשיו לנאת עין אום אחמאד. נאה שנמצאת 25 ק"מ בקו אווירי מנואייבה ויש בה מספיק מים לגדול מאות דונמים של פרגים ושבעונה האחרונה עבדו בשדות עין אום אחמאד 60-70 בדואים של הג'בליה כדי להשתכר.

גידול פרגי אופיום החל בסיני כמעט לפני 40 שנה וידע שיאים עד לסוף המאה ה-20 . אז אפשר היה לקבל 8 $ לגרם. היום המסחר לא נעשה בגרמים אלא בקירטים (גירשים – 24 גרם) ושוויו של קירט מחושב בין 600 לירות (כ-30$) ועד ל-1250 לי"מ בעונת יובש. מדונם אפשר להוציא 2-4 קילוגרם. בין 1500 ל-3000$ לדונם. הרבה כסף במונחים מצרים ובאלו של סיני. אם הצבא והמשטרה היו רודפים את המגדלים היה קל יותר לקנות את הבדואים העניים.

ריאל פוליטיק.

ירדתי עם הואדי עד למפגש עם ואדי שאג. זו גם אחת העליות המפוארות לתוך ההר הגבוה. אפשר ללכת מפה לבריכות מים שוות לפסגות עם תצפיות גדולות. אבל צריך להכיר את השבילים כדי לא להסתבך בוואדיות התלולים וללכת לאיבוד. עצרנו לארוחת צהריים של פיתה מצרית וטחינה שהבאתי משכם ליד אחת הבריכות הנסתרות של השאג ומשם טיפסנו לביתו של אברהים מנסור, אחיו של ד"ר אחמד מנסור. רופא הצמחים הגדול של הג'בליה שנטש את הכפר והפסיק לאכול את הירקות והפירות המצריים שהוא לא סומך עליהם ומגדל לו את כל מה שהוא צריך בבוסתן.

כשהגענו היה אברהים מנסור עסוק בתיקון אתון שנושכה על ידי חמור בלהט מעשה האהבה. הוא שטף את הפצע במשרה של לענת סיני שחיטאה את הפצע וכשהאתון כרסמה לחם יבש הוא ריסס את כתפה בריסוס אנטיביוטי צורב.

"ראיתי את הסרט שעשית על האופיום," הוא אמר, " לא יפה שצילמת את הבדואי שנוסע לקהיר בסוף העונה ומוציא כל לילה אלף לירות ויותר על שתיה וזונות. הוא אמר שהוא יושב חודש בקהיר – הוא מוציא שם 30,000 לירות! בעשרת אלפים לירות אתה בונה פה בית. משכורת חודשית פה היא 1200 לירות!"

"המצרים עשו משהו לאיזה בדואי בגלל הסרט שלי?"

"לא," הוא הודה. "ואנחנו צריכים את המטיילים הישראלים אחרת אין לנו ממה לחיות. הישראלים, זה מה שמחזיק אותנו בחיים."

"אתה יודע שאני בא לכאן כדי לראות מה קורה כאן באמת. לראות אם מסוכן בהרים ודאעש יכולים להיכנס מפה."

"זו פדיחה בשביל הבדואים האופיום." הוא אמר, "ואתה אורח שלי. תיראה בעצמך, אף אחד לא יכול לעלות דרך הוואדיות בלי שאראה אותו. ויש אנשים בכל הוואדיות ובכל הכניסות להר הגבוה. אנחנו לא ניתן לאף אחד לפגוע במטיילים."

"ואיך הוא הגיע?" שאלתי את השייח' ואת פרג' ואת אברהים אבל לאף אחד מהם לא היתה תשובה. האפשרות היחידה היתה שהבריח אותו אחד מהסוחרים שמגיעים דרך צפון סיני ומכירים את הדרכים העוקפות שהבדואים חוסמים עכשיו.

ישנתי בלילה בחצר ביתו המוגנת של אברהים מנסור ולקראת בוקר עבר ענן והוריד כמה טיפות ורוח נשבה אבל המדבר היה גדול ושקט ובטוח ולא הרחק מהבית, מעבר לבוסתן סכר אברהים את הואדי והשיטפון יצר אגם ארוך ויפה אליו צעדתי בבוקר המוקדם וכשזרחה השמש התמתחתי לצדו והקשבתי לדממה הגדולה. ציפור לא צייצה.

למחרת יצאתי מההרים אחרי שטבלתי בחרזת שאג  שמתחת לג'בל אח'מר. הערבית המתנגנת. חרוזי מים, עין, גולה לבריכה. הבריכות השוות של ההר הגבוה ממגנטות אותי כבר הרבה עשרות שנים ואין טובות מהן. הסחרחורת הישראלית היתה רחוקה ממני כמו גם הידיעה הקרובה שהירי במחסום שלפני המנזר הוא היוצא מהכלל המעיד על הכלל - כל כביש ישראלי ביום בינוני מסוכן בהרבה מסיני.

סאלח לקח אותי למלון הלנאן לא רחוק מהדיונה בנואייבה וואסיט שבשפך ואדי וואתיר ממנו עולה הדרך לשדות הפרגים של עין אום אחמד. 110 ₪ לחדר עם ארוחת בוקר. בארץ הייתי משלם פי ארבעה לפחות. אבל כשיצאתי בבוקר לטיול לאורך החוף שאני אוהב דרומה, לכיוון הדיונה הגדולה, היה החוף נטוש ועזוב. מלון הלנאן יושב בתוך מה שהיה מושב נביעות. פה היתה ב-1978 המסיבה בנואייבה, הוודסטוק הישראלי, ואני, חייל ברגילה, ירדתי אל הדיונות שהיו מלאות בצעירים שרובם היו לבושים בגד ים או כלום, שישבו מתחת לדקלים ועל החול ושתו בירה מכבי או גלגלו ג'ויינטים. בערב, משנפוג החום, נגנו ושרו על הבמה שהוקמה על המים צביקה פיק יהודית רביץ, מתי כספי, דני ליטני, אריאל זילבר ודורי בן זאב ושלום חנוך ושמוליק קראוס  וכל מי שהיה ברוק הישראלי הנפלא של סוף שנות השבעים של המאה ה-20.

המוסיקה הרעידה את המים השחורים.

אבל עכשיו היה מראה החוף עזובה ופסולת. ונזכרתי באזהרתו של השייח' אחמד אבו ראשד משבט הג'בליה- אם לא יהיה לבדואים ממה לחיות – יהיה הרבה יותר פשוט לקנות אותם. לו אני ממשלת ישראל – הייתי מטפח את תיירות השלום והייצוב הישראלית לסיני, לטובת הבדואים, המצרים, ובריאות הנפש הישראלית.

אם כי ייתכן שזה לא בדיוק מה שמנחה את המדיניות הישראלית.

שייח' אחמאד על ואליית סיני

פורסם ב-7 ימים של ידיעות אחרונות 19.5.17

תגובות 

 
0 # געגועיםשלומי 20-05-2017 04:44
כרגיל, אהבתי כל מילה. התגעגתי לכל אורך הכתבה.
ענה | ענה וצטט | צטט
 

הוספת תגובה


Security code
רענן