היהודי מחרקוב

עיתונות - כתבות מהעולם



לקחתי את הרכבת האיטית לחרקוב. הרכבת היתה רכבת מימי האימפריה הסובייטית, ירוקה, מרופטת, איטית ולא נוחה. אבל קבלתי תה חזק ומתוק בכוס זכוכית עם בית מתכת. מחוץ לכיכר נמשכים החיים כרגיל, הרכבות נוסעות מזרחה ומערבה. נסעתי מזרחה, למקום שבו אין תמימות דעים על מה שקרה וקורה באוקראינה בשלושת החודשים האחרונים.


המרחבים האוקראינים, אפורים, שטוחים ומיוערים, קבלו אותי, לא היו שמחה, צבע או עושר בתחנות שבהן עצרנו לדקות ספורות להעלות ולהוריד נוסעים, הצעירים ברכבת היו עסוקים בטלפונים ובאייפדים שלהם.
חרקוב היתה נהדרת בלילה – הקתדרלות מוארות באור פילאי ובכיכר החרות הגדולה שבמרכז העיר (השלישית אומרים אחרי טיאנאן מן והכיכר האדומה ואולי שווה בדולה לזו של טאשקנט) אפשר היה להבחין בשני מחנות.
חרקוב לא החליטה. צועדת על קרח דק שמחפה על בוצ טובעני.
בבוקר חזרתי אל הכיכר. לנין עמד בה וסביבו אוהלים, גדר רשת זמנית גבוהה ודגלים: דגל אוקראינה הצהוב כחול ועוד דגלים שחורים כתומים ודגלים אדומים עם מגל וחרב. על הגדר היה תלוי שלט: NO PASARAN! -  סיסמאת הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד.  כששלפתי את המצלמה לצלם את השלט השתלשלו ממנה הסרטים הצהובים-כחולים של המהפכנים מהמיידאן בקייב. טמנתי אותם בכיס, לא היה ניראה לי שמדובר באותם אנשים. נגשתי אל השער בגדר שסביבו הצטופפו כמה עשרות אנשים. הם לא דברו אנגלית והכניסו אותי פנימה כשהזדהיתי כעיתונאי ישראלי.
"מי אתם?" שאלתי
"אנחנו המהפכה!" הם אמרו
"ומי אלו– " הצבעתי על בניין הממשל שהיה מרוחק כמאתיים מטרים בצידה המזרחי של הכיכר.
"זה הפוטש!" אמר אחד מהם בתיעוב.
"אל תצלם!" הזהיר אותי פרצוף קשוח מחבורת הגברים שישבו סביב חבית שבערה כדי לחמם את האוויר הקפוא.
לא היתה חיבה במקום הזה לעיתונאים מכיוון שהלאומנים שמצדדים ברוסיה ובנשיא המודח, מרגישים כמו שמרגיש כל שלטון שמתקשורת שמעוניינת בתנועה ובמהפכה לא יצא שום דבר טוב.
היו מעט נשים בהתארגנות הזאת ומחוץ לגדרות עמדו השוטרים, המליציה,
שלא כמו בקייב, המשטרה לא נעלמה מהרחובות והתסיסה היתה קטנה.
אבל היו פה שני מחנות. לפחות. במקום אחר התקהלו חובשי כיפות אדומות חמשוים באלות.
חציתי את הכיכר אל בניין השלטון שם הצטופפו יותר אנשים. דגלי הכחול צהוב, המגנים, הקסדות, סמלי המהפכה. גם לפניהם עמדו שוטרים.
חרקוב היא עיר של מליון וחצי אנשים, אבל היא יותר מזה, היא בירת המזרח, ושולטת על מחוז גדול שנושא את אותו שם. היא מרכז תעשייה ואוכלוסייתה מדברת רוסית.
"הם כאן כדי להגן, כדי להפריד," אמר אחד מהאנשים שקבלו אותי פנימה לתוך הגדרה שהגנה על בניין הממשל שהופקע לטובת המהפכנים. "מאיפה אתה?"
כשאמרתי ישראל אורו עיני בחיוך. "גם אני יהודי, שלום!"
קראו לו דימטרי והוא היה סוחר מכוניות שייבא מכוניות מאירופה לחלפים אבל לא יכול לעבוד  כי המכס בגבול הפסיק לפעול. בן ארבעים שגר כמה שנים בניו יורק ודיבר אנגלית לא שלימה.
הוא הוביל אותי לתוך בית הממשל בו משכנו כיסאות והתיישבנו. זה לא דמה לקייב אבל גם כאן, למרות המיעוט היחסי של המשתתפים, היתה אותה אווירה. משהו חדש שקורה.
"בשלושת החודשים של המחאה וההפגנות ישבתי בבית, לא השתתפתי, אבל בזמן  שנהרגו המאה במיידאן ישבתי מול הטלוויזיה ובכיתי, ובפעם הראשונה בחיי הבנתי שאני לא חרא, אלא אזרח חופשי, שיש לי זכויות ושאני חייב לשנות. לבני זונות האלו (סלח לי על השפה) יש מאתיים מכוניות ולנו כלום. אני רוצה את המדינה שלי בחזרה. נמאס מהשחיתות, לא ייתכן שילדים ימותו מסרטן בגלל שאין כסף לרפואה ויניקביצ' יחיה בבית ששווה שניים וחצי דולר עם מזרקות מזהב! אני לא איש רגשן, אני גבר וצייד ולא איכפת לי לירות בחיות, אבל כשראיתי את התמונות ואת ההרוגים במיידאן, התחלתי לבכות והחלטתי לעשות מעשה. אין דרך חזרה."
"ואלו שמהצד השני של הכיכר?"
"אלו מהטיפשים. שטופי מוח. חלקם בתשלום. הם רוצים את העולם הישן, להמשיך להצביע לאלו עם השירותים מהזהב. את לנין, אני רוצה את העולם החדש, את אמריקה, את אירופה שיותר קרובה אלי. גרתי חמש שנים בניו יורק ואמא שלי שם ורוצה שאהגר לשם, אבל אני רוצה לחיות פה, זו המולדת שלי, מקום שיש בו אוקראינים ורוסים וגיאורגים וארמנים ויהודים ואף אחד לא מבדיל בין אחד לשני. ואת לנין הייתי רוצה שייקחו ויארזו ויעבירו למקום אחר. הוא חלק מההיסטוריה שלנו, אבל מקומו במוזיאון, לא בכיכר המרכזית של חרקוב."
"והרוסים?"
"הם אחינו ויש לנו אותה תרבות, אבל זו המדינה שלנו והם לא יעזו לפלוש לכאן."
"וכמה אנשים כאן חושבים כמוך?"
"אולי 50%"
"מה שאומר שלפחות חצי מאנשי חרקוב הם לא בעדכם."
"כן," הוא הודה, "ואני לא מבין איך אחרי שלושה ימים של מהפיכה עדין לא עצרו את המנהיגים הקודמים של המחוז (אובלאסט), הם מושחתים כולם. גניס, ראש המחוז, הוא כמו הדיקטטורים בדרום אמריקה, הוא שכר בריונים כדי שיכו כאן את כולם וכולם היו מפוחדים, אבל אחרי המתים במיידאן, האנשים פה התעוררו. ואלו לא אנשים מהמערב וממקומות אחרים. כולם מכאן, מחרקוב, מדברים רוסית, גם אני מדבר בעיקר רוסית ורק מעט אוקראינית."
"והצד השני של הכיכר – לא תהיה אלימות?"
"לפני שלושה ימים זה אולי היה אפשרי – עכשיו זה לא אפשרי. והמשטרה עושה את עבודתה ומפרידה ומגינה עלינו. הם לא בשום צד. הם מקבלים משכורת מהמיסים שלנו. ואני רוצה שהם יתנהגו ככה ולא ייקחו שוחד ויסחטו פה אנשים. אני רוצה משטרה כמו באמריקה. אני יודע שיש שחיתות גם באמריקה ובישראל יהודים דופקים יהודים. אבל אני רוצה מדינה יותר טובה."
מי מנהל את חרקוב?
"גניס (ראש האובלאסט – המחוז והעיר). ואני לא מבין את זה, היה צריך כבר לשים אותו בכלא ברגע שהמהפכה הצליחה. אבל הוא עדיין פה."
ומה יקרה כאן?
"זה חלק מאוקראינה, וזה יישאר חלק מאוקראינה. אנחנו והרוסים זה כמו משפחה, אבל גם במשפחות יש גירושים. גם אם פוטין לא רוצה, הוא יכול לקחת את הגז שלו ואתה יודע מה הוא יכול לעשות איתו."
הכל על ביצים באוקראינה. גם בקייב, ובטח בחרקוב ובחלק המזרחי של אוקראינה. הרכבות נוסעות, מאפים נאפים, האמריקאים מחייכים בזהירות, האירופאים תומכים והרוסים נוהמים גירגורים מאיימים.
"גם אני מופתע שאני פה. אנשים היו צריכים למות כדי שאגיע לכאן." אמר דימטרי, היהודי מחרקוב, שפניו השחומים היו מכוסים בזקן זיפי ובבית יש לו אישה ושני ילדים, מוסר את עצמו בידי המהפכה שלנין מביט בה, מוקף במתנגדי המהפכה בצד השני של הכיכר.

הוספת תגובה


Security code
רענן

מאמרים לקטגוריה