החוף האחרון (סיני)

עיתונות - כתבות מהעולם

החוף האחרון (סיני)
דגים מעופפים בנבק

'תפדאל' אמר אחד מהשניים, דייגים שירדו מד'הב למסע דייג של 4 ימים, מחכים לשעות הערב בהן מתקרבים הדגים הגדולים אל החוף. שאלתי כמה עולה קילו דגים בשווקי שארם ונואייבע. 8 או 10 לירות לקילו. ללוקוס לבורי או לשעור. ביניהם עמד סיר מלא אורז ובתוכו דגים  - פרפרונים קטנים.

המונית הבדואית הורידה אותי בדקלים של  נחלת אל תל. אחר צהריים. מעט לפני שיא השפל. הורדתי את ארגז המים המינרלים בצל הדקלים. החום היה עצום והמדבר מסביב היה סלוודרות פרסיות, דיונות חול ומרחבים של ים. שיא ההר שעל האי טיראן ריחף מעל אד  המיצרים.

השפל נמשך מאות מטרים לתוך הים. המים נסוגו מעל החול וגלונים קטנים סימנו את קיר השונית במרחק של כמעט חצי קילומטר מהחוף. כמה עשרות מטרים מאחור  צמחו הדקלים, מצלים על דיונות חול. הילדות מכפר הדייגים הבדואי ישבו בצל, פורשות את עבודות היד.

עכשיו, בשיא השפל, אפשר היה ללכת כמעט עד לשונית שמול הדקלים. מעבר לשונית יש תעלת של  ים שרוחבה כמעט מאה מטרים ומזרחה  לה מתחילים גושים של  אלמוגי אבן ענקיים, דגים שבאים לרעות בשפל על שולחן השונית, עמקים בעומק של מטר עד שמונה, אלמוגי שיח, אלמוגים רכים, קיפודי עפרונות, צידפות ענק ושפע צבעוני שהופך שחייה בעיניים פקוחות לחלום ארוך. יש מעט מקומות שהם יפים כמו נבק. יש מעט מקומות בסיני שנישארו כשהיו בסיני. מהסיבות הלא נכונות. שבוע קודם לכן רבתי סופית עם השייח מוסא מהכפר שבסנטה קתרינה. הבדואים של סיני, בסנטה ובחוף, הזדהמו ממגע הכסף הזורם, חסרים את ההשחתה ההדרגתית של החברה העירונית, המפתחת מנגנוני הגנה. הכסף הגדול העביר אותם על דעתם  והפך אותם רודפי בצע, עצלנים ולא נעימים. בהרים ובחוף. האם בחוף הזה הם שונים? האם נשאר מקום אחד של בני אדם?

בלילה נשבה רוח חמה ואני שכבתי על המזרון עליו פרשתי סדין והבטתי במערכות כוכבי הקיץ, בכוכבים הנופלים, בלווינים החוצים את השמים ובמטוס שבא לנחות מלא תיירים בשדה התעופה של ראס נצראני. עם אור ראשון מילאתי מים מבקבוקים לנאדות ודחסתי עוד שלושה בקבוקים לתרמיל, צועד על קו השפל דרומה את הקילומטר לכפר. הכפר היה שרוי בתנומה, ילדים וגברים ישנים על חוף שמחוץ לבקתות המאולתרות, מכסים את עיניהם בבדים ושמיכות מהשמש שעלתה מעבר להרים של ערב. יישוב דייגים של שבט המזיינה, כמה עשרות משפחות שירדו מד'הב לשבור שבר, יוצאים לדוג עם הגאות מחוץ לשוניות הפוריות של נבק. אוטובס ישן של אגד ובית צמוד אליו, דגים מיובשים על חבלים מתוחים בין הבקתות מוחזקים באטבי כביסה, צבעיהם דוהים בשמש עם ייבושם. כפר  ניפלא. צעדתי למקום בו עמד ג'יפ, מחפש מי שיקח אותי תמורת תשלום לראס א-טנטור, לקצה הצפוני של השמורה. נער צעיר הביט בי בעיניים מליאות שינה. נשים שאבו מים מחביות ואפו פתירים של בוקר. הנער קרא מעבר לגדר הפחים והעץ לבעל הג'יפ וזה הזמין אותי פנימה לארוחת בוקר וכוס תה, רובץ על השמיכה מול קערת הנחושת מליאה בבלילה אפורה.

מה זה?' שאלתי.

'איפטאר.' אמר עודה, השייח של המזיינה בכפר הע'רגנה שבנבק.

ישבנו אחד מול השני. האיפטאר ביננו. ארוחת בוקר. הטעם היה מתקתק וכבד וממלא מאוד. השמש, בשבע בבוקר, היתה חמה והצל היה זבובים וריח של ים וגלים במרחק של כמה מטרים מקו המים ומהלגונה של שורת אל ע'רגנה, המנגרובים שולחים את שורשרי האוויר שלהם מתוך הטין שמביא ואדי כיד בשטפונות החורף, הודפים את קו האלמוגים לתוך הים.

'ממה זה?'

'פתיר,  שמן  ודבש.' הוא  אמר,  קורא לאשה שתביא עוד כף.

כשהנחתי את הכף הניח גם הוא את שלו. נשאר איפטאר בקערה. הילדים יאכלו. האישה.

המצרים הפכו את נבק, עשרה קילומטרים צפונה משדה התעופה של ראס נצרני, ועד ראס א-טנטור, 15 קילומטרים צפונה, לשמורת טבע. לשמורה שער מדרום בקבוצת הדקלים של נבק ושער בואדי כיד למגיעים בדרך העפר היורדת מכביש ד'הב -שארם. אחרי הפיתוח המבהיל והדורסני של החוף בין טבה לנואייבע, של אזור ד'הב מראס אבו גלום ועד לשירטון החול של המפרץ וחיסול חופי נעמה ושארם, אפשר רק לברך על השמורה המצרית.

'לאן אתה רוצה להגיע?'

'לראס א-טנטור.' לא אמרתי שאני רוצה ללכת מראס א-טנטור לד'הב. לא היתה לי שום סיבה שבעולם לסבך אותו עם השלטונות. מצפון לנבק, מראס א-טנטור ועד לנקודת המשמר המצרית בקבוצת הדקלים של גני אל ריאן שמדרום לד'הב, אסור ללכת על החוף. 30 קילומטרים שהמצרים סגרו. אי אפשר לדעת למה. אבל למי איכפת. מאפריל 1982 ועד היום, היחידים שמסתובבים על קטע החוף ההוא הם הדייגים הבדואים. ולכן רציתי ללכת דווקא  שם. מקווה שאולי בקילומטרים האלו סיני נשארה מה שהיתה. חם. עודה העלה שנים מילדיו הקטנים על הג'יפ והוריד אותם מול השלד המנופץ של ה'מריה שריידר',  מול חורשת המנגרובים של שורת אל מנקטע, מפגיע בהם שיקחו איתם מים וימתינו לתיירים שאולי יגיעו בסוכות שהקימו המצרים, למכור להם מוצרי סדקית בדואים. ואחר כך נסענו על דרכי העפר אל מנהלת שמורות הטבע המצרית בה הודיע להם השייח, המתפקד כפקח של השמורה, כי הוא לוקח אותי לראס א-טנטור. המצרים בירכו אותי באדיבות והשייח שמט אותי ליד גוש האלמוגים שהתאבן במקום בהצפה בין קרחונית לפני עשרת אלפי שנים. או יותר. ישבתי בצל כשהג'יפ נעלם, מסתתר בצל השונית המאובנת, נועל נעליים. מכין את המסע צפונה. קושר את נאד המים. התרמיל היה מלא. לא לקחתי איתי דבר מלבד מים, מצלימה, טבק וכמה תופיני שוקולד להתחלק עם מי שאמצא בדרך. היה חם מידי מכדי לחשוב על אוכל ובין כה וכה לא תכננתי ללכת יותר מ- 30 או 35 קילומטרים לאורך החוף. יום. אולי יומיים. אין צורך באוכל למרחק או זמן כזה. בצמוד להר עמדה נקודת המשמר המצרית. פניתי מזרחה, מתרחק מהים אל ההרים, לתוך ואדיון שהסתיר אותי ממגדל התצפית. לא ידעתי אם המצרים יתירו לי לעבור צפונה. לא רציתי לשאול. ההליכה על קטע החוף הזה היתה חלום ישן. חלומות מוטב שיתגשמו.

החוף האחרון (סיני)
אוקטפוס בנבק

קרסתי בצל סלע. חם. שתיתי מים ושחור זנב הביט בי מעל הסלע, מנסה לראות אם יש לי פירור. טיפסתי ללא שביל לראש הרכס וירדתי במדרון מפורר לתוך ואדי קבילה. רובץ בצל, פושט את החולצה שהיתה ספוגה בזיעה. חולץ נעליים שהעלו אד חם. מחוץ למעגל הצל הרתיחה השמש את קרקע הואדי. צעדתי עם הואדי ובעיקול האחרון ראיתי שוב את בקתות המשמר המצריות. הבטתי בעייפות אל הרכס הבא. עשר בבוקר. השמש היתה גבוהה עכשיו ולא היה שום צל. הרכס הזה היה גבוה יותר. טיפסתי בואדי וחציתי מזרחה אל שיא השלוחה. עוד מדרון מפורר. ירדתי בו בעייפות. הירידות קשות מהעליות. בקצהו, במפל קטן  שבמעוק הנחל היבש, עצרתי ללגימה ולפרוק את עומד החום. פחדתי פחות מהתייבשות מאשר ממכת חום, מחוסר יכולתו של הגוף לשאת את עוצמת החום שקרנה השמש, מלהיטה את הקרקע ואת הסלעים שמחוץ לצל. לא היתה רוח. קיוויתי שתתחיל לנשב בריזה. מחוץ לואדי נמשכה דרך צפונה. הייתי יותר מקילומטר מהבקתות וממגדל השמירה. הדרך היתה חשופה אליהם. קיוויתי שהחיילים רובצים בצל, מתחבאים מהחום המשתק וצעדתי במהירות צפונה, למקום בו מתעגל החוף מערבה, נסוג אל ההרים, מאבד קשר עין עם נקודת המשמר המצרית. לא הבטתי אחורה, כורה אוזן אל הדממה, לשמוע ג'יפ מונע היוצא לרדוף אותי. צעדתי במהירות, חותר אל המקום בו מסתיימת דרך הרכב והופכת לשביל על החוף. במקום בו יש שביל כבר לא ישיג אותי אף אחד.

החוף האחרון (סיני)
ראס א-טאנטור

בסוף דרך הרכב חסמו שוניות מאובנות את החוף. כמו בקטע החוף שבין מפרץ הכרישים לשארם. מצאתי גאיון קטן שהיה בו צל, פשטתי את הבגדים ונעלתי סנדלים, לוקח את המסיכה והשנורקל וצועד עירום על שולחן השונית הצר מאוד אל קיר האלמוגים, נותן למי הים לקחת ממני את החום, להציף אותי מעל נחילי דגים צבעוניים, מול קיר האלמוגים שמעט אנשים שחו מעליו אי פעם. גם בתקופה הישראלית שהסתיימה ב- 21 באפריל 1982. ואחר כך יצאתי בחזרה אל הסדק המוצל והתייבשתי בחום המאייד, שותה מים חמים ומסדר את התרמיל להמשך הליכה. המפסעות האדימו, צורבות כוויות מלח וזיעה. לא היה לי שעון. לא צריך שעון. הבטתי בשמש שעמדה במרכז השמים וסדרתי את הכפיה כדרך הבדואים, מניח את הקצה המשולש שיסתיר את העורף ואז אוסף את החלק הקדמי וקושר אותו מאחורי הראש. השיער מגן מפני להט השמש. העורף החשוף, מקומו של המוח המאורך - מרכזן של התחושות והעצבים הוא החלק עליו משפיעה קרינת השמש הישירה ויכולה לגרום לאיבוד ההתמצאות במרחב ולמכת החום. מעט רוח. בירכתי את אאלוס וצעדתי צפונה, מחפש את הצל הבא. סוכת דייגים נמוכה שסביבה שלדי כנפון שהבדואים קוראים לו אבו סבעה על שם 7 האצבעות הבולטות מהקונכיה הגדולה, היו מונחים מסביב. הבדואים מכרסמים את הרכיכה ומשתמשים בה לפתיונות הדיג. רבצתי בצל המעט והורדתי חולצה. החולצה היתה רטובה לגמרי. החום. מה ההגיון ללכת לאורכו של חום בלהט הקיץ של סיני? החום לא מפריע לי. הוא מרכז אותי להליכה מבודדת. לא איכפת לי. יצאתי אל השמש והמשכתי ללכת. במרחק יכולתי לראות סירה בים, קרוב לחוף, על גבול השונית. ההרים היו קרובים לחוף. תהיתי אם זו סירת משמר מצרית. לא היה לי כוח למעקפים נוספים דרך ההרים. הייתי קרוב לגבול הכוחות. כשהתקרבתי ראיתי סירת דייגים ששני שייטיה, בדואים לא צעירים, פרשו שמיכה אדומה על כלונסאות בחלק האחורי. הם קראו לי מצל הסירה העוגנת, מזמינים  לכוס  תה. חלצתי נעלים שהשארתי בקו המים ונעלתי סנדלים, חוצה על השונית במי הגיאות שהגיעו עד לקו המכנסיים הקצרים. הנחתי את התרמיל על הסיפון וטיפסתי פנימה, מצטנף בצל.

'תפדאל' אמר אחד מהשניים, דייגים שירדו מד'הב למסע דייג של 4 ימים, מחכים לשעות הערב בהן מתקרבים הדגים הגדולים אל החוף. שאלתי כמה עולה קילו דגים בשווקי שארם ונואייבע. 8 או 10 לירות לקילו. ללוקוס לבורי או לשעור. ביניהם עמד סיר מלא אורז ובתוכו דגים  - פרפרונים קטנים. הדגים בושלו בדרך הבדואים- קודם מטגנים בצל ועגבניות בשמן ולהם מוסיפים את הדגים לטיגון קצר ולאחר מכן מוציאים את הדגים, מוסיפים את האורז, וכשמפלס המים משתווה עם האורז - מוסיפים את הדגים במכסה סגור והדגים המאודים תורמים את טעמם לאורז. יש טעם בלסמוך על חסדי אנשים, שמים וים. כמה טעים. אחד מהם עבר לקדמת הסירה ובישל תה, חוזר אחורה. הוצאתי את הטבק והממתקים לקינוח, מחזיר במעט על הכנסת האורחים.

'מתי אתם באים?' שאל הבדואי.

'באתי אתמול.' אמרתי.

'לא,  מתי אתם חוזרים?'

'לא יודע. בקרוב אני מקווה.'

'לא,' חייך הבדואי השני, 'הוא שואל מתי ישראל חוזרת לסיני.'

החוף האחרון (סיני)
סירת דייגים בדואית בראס א-טאנטור

'תהיתי על השאלה והוא הציב את הישראלים כמופת ליושר לאנשים שמילתם היא מילה. הזכרונות הבדואים של השלטון הישן. מי שהיו אנשי סיני אכן היו כאלו. אוהבים וספורים ומנותקים מהחברה העירונית שאינה שונה בישראל ממה שהיא במצרים. אלא שמצרים היא שהביאה את הפיתוח התיירי לסיני והבדואים האלו, כמוני, היו פליטים הבורחים למקום שאין בו שלטון והכל שומר על המקצב הישן שנמוג ממקומות אחרים.

'אני אגיד לך למה ישראלים ובדואים מסתדרים.' אמר הראשון, 'מכיוון שאנחנו ואתם מהבנים של אברהם והמצרים הם בני פרעה.'

כן. מה שלא ממש מסביר מדוע אין לנו יחסים מצויינים עם שאר בניו של אברהם במרחב ודווקא עם המצרים יש לנו את המצב הרגוע מכולם.

הם דברו בעצבות על ד'הב שנהרסה והפכה להיות עיר מצרית מושחתת ועל כמה נעים להתרחק לתוך החוף הזה לכמה ימים כל שבוע, לדוג בשקט המוחלט של הים וההרים. דברנו על שלום, שתינו תה ואכלנו ממתק ואז גלשתי למים והם העבירו לי את התרמיל, שוקעים בנמנום מתחת לשמיכה המצלה.

הלאה, צפונה על החוף, אל קבר אל בנייה, נקודה בחוף בה אמרו לי הדייגים המבוגרים שיש עוד דייגים, שאולי אוכל לקחת מהם גמל שישא אותי את עשרים הקילומטרים שביני לבין הנאה שמדרום לד'הב.

מפרץ התעקל בחום. כל כך חם. הרגשתי איך אני מתאיין לתוך החום. נעלם. הגוף היה בסדר רק שהחום הגדול והשמש היו דורסניים.

קיר נמוך בנוי קונכיות וסבכה של עצים טרופים וברזילים ושמיכה שהשאיר בדואי. פרשתי את השמיכה ויצרתי מעט צל. דבורים ריחפו ליד הקיר, נצמדים לשרידי דג שמישהו אכל בלילה הקודם בסוכה.  שתיתי מים ורבצתי בצל. הרוח עברה מתחת לשמיכה המצלה ואני עצמתי עיניים ונמנמתי, מניח לשמש להתגלגל משיא גובהה מערבה, לעבר רכסי ההרים הצמודים לחוף. פה בקרבה יש ואדיות שיש בהם נביעות. אלא שהנביעות היו במרחק של כמה קילומטרים פנימה ואני שמרתי את הכוח לצעידה צפונה. עדיין היו לי מספיק מים. חצי מהמרחק היה מאחורי. ויותר ממחצית היום.

כשהמשכתי ללכת נפלט החום מהסלעים. עליתי על הסלע הצמוד לים וטבלתי את הכפיה, מניח אותה על הראש, מקפיד שתרטיב את העורף. הצללים החלו להתארך. בקובור אל בניה, משכן דייגים שתמיד היה כזה, רבצו דייגים בסוכה. אלא שאני צעדתי קרוב יותר להרים. בפיתול של ואדיון רבצו שלושה גמלים. מעבר להם, בשלולית הצל המתרחבת, ישנו שני בדואים על שמיכה, כפיות מכסות את פניהם, מחכים שייתם חומו של היום והגאות תרד כדי לצאת לדוג. התיישבתי לידם. הם המשיכו לישון ואז הרגיש אחד מהם משהו. והסיט את הכפיה, פוקח עיניים. נערים צעירים. הוא התיישב ואז קם מייד וברך אותי, מזמין לשבת, לוקח את נאד המים וממלא אותו מכליהם, שולח את הצעיר יותר להביא כוסות ותה ואיבריק- קנקן מפוייח מהסוכה שעל החוף. הוא פרק קופסאת עץ לבוד, אסף זרדים והנער הצעיר טמן את עצמו מתחת לשמיכה, מחסה מהרוח הנושבת, והדליק את האש. כוסות לא נמצאו. הוא חתך בקבוקי פלסטיק של מים מינרלים ואנחנו ישבנו בצל ושתינו מהתה. גם נערי הדייגים האלו לא אהבו את המצרים. לא התפלאתי לשמוע את המבוגרים מדברים בחיבה על הישראלים, אבל שני הנערים האלו, נולדו לתוך השילטון המצרי. הם היו צריכים לקבל את הכל כמובן מאליו - את הרס החוף, את זוהמת הכסף, את הרמיה וההרס האקולוגי. אלא שהיתה בהם הגאווה שזכרתי, הנדיבות של הנווד, הזילזול בנכס ובממון. אולי לא הכל אבוד? השארתי להם מעט טבק וממתקים עם קוקוס והם ביררו שוב אם יש לי מספיק מים ושילחו אותי לדרכי, עפעפיהם כבדים על עיניהם והם צונחים על השמיכה הנעימה שבתוך  שלולית הצל.

עכשיו היו מעגלי הצל רחבים יותר ואני העדפתי צל על פני הדרך הקצרה. אחרי הצהריים. כמה יש עוד ללכת? עוד קבוצה של דייגים - דייגים חופיים עם מסיכות, שנורקלים ורשתות. ומעבר להם אוהל עם טנדר בדואי ואם עם תינוק, מפצחת קונכיה של אבו סבעה, מניחה את הרכיכה בידי התינוק כדי שימצוץ. ברכתי לשלום את הנשים. קיר ההר נגע בים. כמו נקב שהין שבין הבלו הול וראס אבו גלום. ג'יפ בדואי נסע על השונית בשפל, מתנהל לאיטו, עוצר לידי לברר מאין ולאן והאם אני צריך דבר. הג'יפ נעלם, מנתר על פני הסלעים בנסיעה קשה וחכמה.

י מצאתי מדרגת סלע, כמה מטרים מעל פני הים. צל, וחום שעולה מהסלעים. ומצולה צלולה מאוד ודגים ענקיים שמגיעים לאכול לעת ערב מקיר השונית. מרחוק, כמה קילומטרים צפונה, יכולתי לראות את המפרץ של ד'הב, את הבניה, את מלון הלנאן ואת קבוצת הדקלים הדרומית. לבשתי שוב את החולצה הרטובה, את המכנסיים וטענתי את התרמיל, יוצא לצעידה המתחילה בכאב השפשפת הדוהה לכאב קבוע שאין לשים אליו לב.  דרך רכב. ושוב מפרץ יפה והרוח שנעלמה, מותירה את המים כמעין משטח ללא תנועה שההרים האדומים של הצד הערבי משתקפים בתוכו. כמה יפה. כמה שקט. בלי אנשים. בשביל מה אני נחפז כל כך לד'הב? ישבתי על החול, נשען על קיר צדפות והבטתי בים. בין כה וכה לא יכולתי לגלגל סיגריה. לא לקחתי איתי גפרורים.

האור דעך. כשהגעתי למחסום המצרי שאל אותי החייל מאיפה אני בא. עניתי. הוא שאל מי נתן לי לעבור. אמרתי לו שאף אחד לא עצר אותי. הוא שאל, אני לא שיקרתי ומעבר למחסום היתה ערימת הטינופת שסיני הפכה להיות. בקבוקי פלסטיק, ניילונים, פחיות שימורים, מלונות, אספאלט והריח הרע של כסף גדול.

תגובות 

 
0 # נשכחותיובל רפאל 23-03-2017 02:51
הזכרונות ממסע הצלילה הראשון שלנו , להוגי'ז בנעמה, ושאר ימי הצלילה ושנירקול בסיני, הם החומר המדיטטיבי הטוב ביותר עבורי.כתבה זו הזכירה מקומות מופלאים. תודה, יובל
ענה | ענה וצטט | צטט
 

הוספת תגובה


Security code
רענן