דרום סודן. איך לא לבנות מדינה

עיתונות - כתבות מהעולם


"זה בזיון ענק וזה מוציא אותי מדעתי", אמר אלכס רונדוס, ראש משלחת האו"ם לשיחות בין המורדים לבין ממשלת דרום סודאן באדיס־אבבה. עמדנו בגינה של השרתון כשבלובי מאחורינו, ליד השולחנות השונים, התפטמו נציגי המורדים ונציגי הממשלה בכל טוב המלון היקר. "לא אכפת להם לשבת כאן בזמן ששם, בדרום סודאן, נהרגים אנשים. הם יאכלו וישתו וימשכו את השיחות ובסוף הם יגישו לי את החשבון".
־ "אבל זה כסף קטן", אמרתי.
- "אם נחשוב על כל המיליארדים שהשקענו בדרום סודאן בעשרים השנים האחרונות", גיחך רונדוס.


יש משהו מעורר חיבה באלכס, יווני אתונאי עם רעמת שיער לבנה ומרשימה שמתעסק ביישוב סכסוכים, גישור ומשא ומתן כבר לא מעט שנים. הוא מכיר את אפריקה ואת דרום סודאן מקרוב.
גם הוא לא מכחיש שדרום סודאן היא המצאה של האו"ם וארגוני הסיוע. היא אולי המקום היחיד על פני כדור הארץ בו הושקע מאמץ כל כך מרוכז, במשך כל כך הרבה שנים, וסכומי עתק על מנת ליצור ממנו מדינה. זו היתה אמורה להיות מדינה לדוגמא שנהגתה, תוכננה ואורגנה עשרות שנים, אך כשקמה, היא קרסה תוך פחות משלוש שנים. תוך שנתיים אפילו, אם סופרים מיולי 2011 ועד' פיטורי סגן הנשיא ביולי האחרון.
הגעתי לסודאן בפעם הראשונה ב־1996. אז היה הדרום חלק מסודאן הגדולה ולהלכה הייתה הבירה בחארטום. אבל הבירה האמיתית היתה בלוקיצ'וקיו – מחנה האו"ם הענק שבצפון קניה לא רחוק מאגם טורקנה. משם נוהלו ענייני דרום סודאן ומשם ניהלו הפוליטיקאים הדרום סודאנים את הקשר עם צבא השחרור של דרום סודאן. אז ישבו בכל רחבי דרום סודאן רק 36 אנשי ארגוני סיוע, פזורים במחנות מבודדים, כשמטוסי הקרוואן מחברים אותם עם לוקיצ'וקיו שהיתה העולם. דרום סודאן היתה אז רחוקה ומבודדת. בלילות, חוץ מהאיומים הרגילים של זבובי צצה, תולעים מסוגים שונים ומלריה, היו מגיעי מפציצי האנטונוב ומפציצים עם חביות נפץ את הכפרים של הדרום.
ואז, לפני כמה שנים, ב-2006, הפך הדרום אוטונומי דה פאקטו, וארגוני הסיוע והאו"ם בראשם עברו והתמקמו בג'ובה. ג'ובה הפכה מיד לאחד מהמקומות היקרים בעולם. הכל הגיע מבחוץ, כל המחירים ננקבו בדולרים וחדר מחורבן בתוך קונטיינר עלה מאות דולרים.
בפעם השנייה הגעתי לג'ובה בינואר 2011, לפני שלוש שנים, למשאל העם שקבע חד־משמעית שהדרום על כל שבטיו האפריקניים יתנתק מהצפון הערבי, המוסלמי, הלבן יחסית.
ניהלתי אז סידרה של שיחות אופטימיות עם צעירים בג'ובה ועם סגן הנשיא החייכן והידידותי ריק מצ'אר שמסתתר בימים אלו באזור ג'ובה, ואפשר להגיע אליו דרך מספר שידוע רק לעיתונאים. ריק תמיד היה חביב התקשורת, מה גם שהיתה לו אשה אנגליה שנהרגה לפני שנים ועכשיו, חוץ מאשה אפריקנית, יש לו גם רעיה אמריקנית.
בחזרה למלון באדיס אבבה. "מה זה אומר על דרום סודאן?", תהה אלכס רונדוס: "שכל הסיפור של השליטה הערבית־מוסלמית בדרום השחור־אפריקני־נוצרי היתה בסך הכל המצאה? האם בעצם, הבעיה בדרום סודאן לא היתה השליטה של הצפון?".
לא הערתי דבר על השתלטות הנצרות על דרום סודאן, שהיתה פגאנית לפני עשרים שנה ועברה תהליך ניצור מקיף על מנת לבדל אותה מהצפון ולתת לה "תרבות".
מי שמכיר מעט את דרום סודאן, יודע שמה שקורה בה הוא מאבק כוח בין שני פוליטיקאים שרוצים עוצמה וכסף. הם יקריבו את כל מי ומה שצריך להקריב על מנת לקבל זאת. ומכיוון שלא הפנימו את ההליך הדמוקרטי בו משובצים מקורבים על פי חוק ועל פי מערכות הנימוס והצביעות הבינלאומית, הם עושים את זה כמו שנהוג באפריקה, או באפגינסטאן, או בעירק, או בסוריה, או בכל מקום אחר שבו הבדלים שבטיים או דתיים הופכים למניפולציה, תוך כדי אמירה שכולם שווים ושהמאבק הוא על עקרונות שלטוניים ודמוקרטים.
דרום סודאן היא אחד הכשלונות הגדולים שנחל האו"ם מאז נוסד, אולי הגדול שבהם. הרעיון שאפשר על ידי סיוע, לחץ, שוחד, איומים והבטחות, לייסד מדינה, להכריח מדינה עצמאית לוותר על חלק עשיר משטחה וחלק מאוכלוסייתה, ולהוליד מדינה חדשה (לא צלח? התרסק?).....המשפט לא נגמר.
ביולי 2011 נולדה המדינה החדשה בתחושה כבירה של שמחה. מדינה שהמלונות בבירתה עולים בין 100 ל־400 דולר ללילה ושווים (בלילה טוב) עשירית מהסכום. שאין בה כביש אחד ראוי, שאין עבודה לאזרחיה, שהשחיתות והבירוקרטיה בה מזכירות אימפריות בנות 500, שהתשתיות שלה לא קיימות וגנראטורים מכל גודל וסוג עובדים בה כל היום וכל הלילה, והקשר האמיתי בין עריה (וגם כאן מוגזם לקרוא להן ערים) הוא בטיסה או בספינות הנילוס האיטיות. אלה מפליגות מקוסטי שבצפון סודאן במשך שבועיים עד חודש, מובילות אספקה לדרום, וחוזרות בעיקר עם מטען אנושי.
ביולי 2013 פיטר הנשיא סלבה קיר את סגן הנשיא, ריק מצ'אר, ועוד שורה של שרים ופוליטיקאים המקורבים אליו. לפני כשלושה שבועות יצאו המנודים במרד גלוי נגד השלטון, וקרבות רחוב התחוללו בג'ובה בין אנשי הממשלה לאנשיו של ריק. לפני כשבועיים מסר האו"ם שמספר ההרוגים עומד על 1,000 בני אדם, אך מאז הלחימה במדינה הוחרפה. הארגון להתמודדות עם משברים בינלאומיים (ICG), העריך השבוע כי מניין ההרוגים בסכסוך בדרום סודאן הגיע לכ-10,000. עוד נמסר כי הלחימה מתרחשת ב־30 מוקדים שונים.

אז מה קרה? ואיך זה קרה?
את השאלות האלו הצגתי לסלבה קיר, נשיא דרום סודאן, בן לשבט הדינקה, כשישבנו לשיחה בארמון הנשיאות בג'ובה. שלושת השבטים הגדולים של דרום סודאן הם הדינקה, הנואר  (אליו משתייך ריק מצ'אר) ושאילוק. "ידענו שהוא (מצ'אר) מתכנן את הפוץ' ולכן היינו מוכנים. מצ'אר לא מקבל את ההכרעות החוקתיות שלנו. הוא כבר אמר שיתמודד בבחירות לנשיאות ב-2015 ואם לא יזכה - אז יעשה כל מהלך כדי להיות נשיא".
התשובה לשאלה מעורפלת. אנשיו של מצ'אר טוענים שהפיטורים לא חוקיים ונוגדים את החוקה.
מאז החלה הלחימה, ריק מצ'אר לא בג'ובה, דיביזיה שנאמנה לו ומליציה מקומית של הנואר שנקראת 'הצבא הלבן' שולטות בכמה ממחוזות דרום סודאן, מבור הקרובה יחסית לג'ובה (200 ק"מ צפונה) ועד בנטיו שיושבת קרוב לשדות הנפט של ג'ונגלי, על הגבול עם צפון סודאן.
הצבא ניסה לתפוס את בור לפני כמה ימים, נפל למארב ונסוג. בבנטיו המצב לא ברור ובשיחה עם הנשיא הוא אמר שהורה לנושאים ולנותנים באדיס להגיע דבר ראשון להפסקת אש.
הנשיא לא אמר שיסכים לשחרר את הפוליטיקאים שתומכים בריק מצ'אר אותם כלא – שחרור שהוא אחד מתנאי היסוד של אנשיו של ריק, שחוששים לשלומם.
בימים הראשונים של ההשתוללותנהרגו למעלה מאלף אנשים – רובם המכריע אזרחים, רובם המכריע בני נואר. ברחבי ג'ובה עוד אלפים נפצעו ורבים מהנואר מצאו מקלט זמני כפליטים בעירם הם, במחנה האו"ם.
סאלבה קיר עשה שני מהלכים מהירים על מנת לבודד את ריק מצ'אר. הוא הסכים שבאשיר, הנשיא הסודאני מחארטום ישלח כוחות להגן על שדות הנפט (ובכך וויתר על הריבונות הדרום סודנית עליה נלחם לכאורה עשרות שנים) והוא ביקש וקיבל סיוע מהצבא האוגנדי ששלח יחידות והפגיז את עמדות המורדים סמוך לגבול האוגנדי, ובכך הבטיח את עורפו מדרום.
אלא שהזעזוע באו"ם ובארגוני הסיוע כל כך גדול, שארצות הברית הודיעה ביום שישי כי תשעה את הסיוע לדרום סודאן. המדינה לא עומדת על רגליה. גם ארגוני הסיוע תוהים מה הטעם בעיר שהקימו הם עצמם, ליד ג'ובה ב-2006. מה הטעם בכל אנשי הצוות שהם מחזיקים בדרום סודאן, שמפרנסים את הכלכלה המקומית, אם התוצאה היא כזו?
הבעיה היא כמובן שצריך להציל את האזרחים הפשוטים, והדרך היחידה בה אפשר להציל אותם היא לשתף פעולה עם הפוליטיקאים המושחתים. אכן, מדינת או"ם לדוגמא.
"ייתכן שאנחנו צריכים לחשוב פרקטית, לא חוקית," אמר רונדוס בגן השרתון, "זו בעיה של האיחוד האפריקני, ייתכן שהאיחוד יצטרך לחשוב על משלוח כוחות על מנת להתערב בנעשה כאן. כמו בסומליה ובמקומות אחרים. תחשוב על מדינות כמו אתיופיה או קניה שיש להן כבר שכן כמו סומליה, האם הם צריכים עוד מקום כזה על הגבול שלהם?".
כל אלה כמובן שאלות בינלאומיות. כשהצגתי את עניין הפלישה האפשרית של ברית המדינות האפריקניות אמר סלבה קיר בזהירות כי המחויבות האפריקנית היא להגן על משטרים מכהנים ולרוצץ מרידות, לאו דווקא לעזור למורדים.
אבל האם פעל הנשיא סלאבה קיר על פי חוק? כנראה שלא. 17 אלף בני נואר ברחו ממקומות מגוריהם ברחבי ג'ובה ומצאו מקלט במחנה האו"ם הגדול שליד שדה התעופה. מחנה פליטים לכל דבר, עם חומות וגדרות תיל, וחיילים מרואנדה, מהודו מסרי לנקה ומאוקראינה שמגנים על מי שנמלט לכאן. הפליטים אומרים שבלילות נורות יריות ומי שמתקרב אל השער מבין הפליטים מסתכן בכך שירו בו ויהרגו אותו.
בלילות יש עוצר משש בערב בג'ובה, אבל בכל ערב בו ישבתי על הנילוס עם היתושות, אפשר היה לשמוע מטחי יריות.
שאלתי את הנשיא על רציחות ועל הטיהור האתני, ששמעתי שנעשים על ידי הצבא. "בזמן ניסיון ההפיכה הם (המורדים) פרצו למחסן נשק גדול וגנבו נשק ומדים, הם לובשים את המדים ומשתמשים בנשק של הצבא, אבל אלו לא חיילים", ענה.
אולי. אחרים סיפרו לי שהדינקה תופסים כל נואר שהם מזהים והורגים אותו. ושאתמול, ממש בפתח המלון בו אני נמצא תפסו אחד, וכשירד מהמכונית שלו וניסה למצוא מחסה באחד הבתים, גררו והרגו אותו.
חזרתי ושאלתי את הנשיא על הרציחות. "או שאתה משקר, או שמי שסיפר לך את זה הוא שקרן", אמר הנשיא. "יש חיילים במשמר הנשיאותי שהם נואר, אתה יכול לראיין אותם. היו ארבעה מהם, מבנטיו. הם אמרו שהם חיילים של הממשלה ויילחמו במורדים עד טיפת דמם האחרונה. שאלתי אותם אם הם לא פוחדים להסתובב ברחובות ג'ובה. הם אמרו שהמדים מגינים עליהם ושאף אחד לא ייגע בהם כשהם לובשים מדים".
ובלי מדים?
"אנחנו לא יכולים לענות על זה".
אז מה יהיה על דרום סודאן? שני הצדדים הנצים יודעים שלא יוכלו לנצח שכן למצ'אר יש את התמיכה השבטית שלו אבל גם תמיכה פוליטית של גורמים אחרים, ולסלבה קיר יש את הצבא שנאמן לו.
לצדו של הנשיא נמצאות חארטום ואוגנדה, אבל האו"ם לא באמת מאמין בתום ליבו וכוונותיו של הנשיא. מצד שני, איש לא רוצה להכריז על כישלון פרויקט דרום סודאן. ולכן, נציגי הממשל והמורדים ידברו עד שיסכימו לחזור ולהיות בתוך אותה ממשלה ויקבלו סל הבטחות ופיתויים ותהיה למדינה מעין חזות דמוקרטית ובפועל – הנילוס ימשיך לזרום, הפוליטיקאים ישלחו את הילדים ללמוד בחו"ל ורוב השאר לא ילמדו ולא ישכחו.


הפליטים - מפגש עם דרום סודאנים שגורשו מישראל

"אני חושב כמו ישראלי, אני לא יכול לחיות פה"

עובדיה בא לפגוש אותי במלון שבו שהיתי על גדת הנילוס. הוא בא עם יוחנן. בג'ובה קוראים להם בשמות אחרים. אמא של עובדיה היא מוסלמית ואבא שלו נוצרי, והוא משבט ג'ובה. הוא הגיע לארץ כשהיה בן 13 וגר באילת, באילות ובמדרשת שדה בוקר. עד לפני כמה חודשים. שניהם מדברים עברית ישראלית.
עובדיה מתגעגע לארץ, לחברים, למקומות שהוא אוהב, לגליל, לנחל צין. למדרשה. הוא מקווה שישלחו לו הזמנה, שיוכל לחזור ללמוד בארץ חקלאות. ליוחנן אין ציפיות כאלו. כל מה שהוא רוצה זה לצאת מדרום סודאן, מהמקום הזה שאין בו עתיד, שהכל בו מושחת. בשלושת הימים האחרונים הוא הגיע למשרד שמטפל בהוצאת דרכונים והצליח למלא דף אחד משלושה שהוא צריך למלא. "אני צריך לבוא לישון כאן כדי להיות שם בחמש בבוקר, אחרת בחיים לא אצליח למלא את הטפסים", הוא מסביר.
הם הסכימו לדבר איתי למצלמה רק בחדר סגור, כשאף אחד לא רואה אותם. הם גם לא רצו לקחת אותי אליהם הביתה כי שם אנשים יראו.
"אתה לא מבין מה הולך כאן, בלילות הראשונים של היריות אי אפשר היה לצאת מהבית, אי אפשר היה להביא מים. אנשים לא מתו מיריות – הם מתו מצמא ומרעב. בלילה חוטפים אנשים והורגים אם חושבים שאתה נואר".
ומה אתם עושים כל היום?
"כלום. לפעמים יש מעט עבודה, יוחנן טוב בתיקונים אז הוא מתקן גנראטורים, אבל את העבודה פה נותנים לזרים, או שאלו שבשלטון דואגים שבני המשפחות שלהם יקבלו את העבודה".
"כמה ימים אחרי שחזרתי חטפתי מלריה", אמר עובדיה, "היה לי מזל ולא מתתי. אבל הרבה מאלו שבאו מהארץ מתו ממלריה כשהם חזרו".
היציאה מרצון שנכפתה על הדרום סודאנים לוותה במענק של אלף דולר וכרטיס טיסה לכיוון אחד. עובדיה לא רצה לעזוב והחברים מבית הספר הסביבתי ניסו לעזור לו. זה לא עזר. בסוף הוא לא קיבל את הכסף שהובטח לו.
"אני לא יכול לחיות פה", אמר יוחנן, "אני לא מבין איך חיים פה. יש אנשים שנולדו פה והם יודעים לחיות ולהסתדר, אבל אני חושב כמו ישראלי ואני לא מסוגל לחשוב כמו סודאני, ולכן אני חייב לצאת מפה. אני אסע לאוגנדה ללמוד ואז אחפש מקום לחיות בו. אם אפשר, אחזור לישראל".

ישראל היתה מהמדינות הראשונות שתמכו בעקביות בהקמת דרום סודאן ובניתוקה מסודאן. ישראל שלחה סיוע בנשק, ומשמר הנשיא חמוש בגלילים החדשים ביותר ובאפודים ישראליים.
הבטנו בנילוס ועובדיה דיבר בפליאה על כך שאין בסודאן עונות שנה, שאורכם של הימים זהה ושתמיד חם. ואני חשבתי לתומי איך אפשר להפוך מישהו לפליט פעמיים, גם בארץ שבה נולד וגם בארץ שבה גדל, ולהותיר אותו תלוי בין העולמות, חשוף ופגיע.

הוספת תגובה


Security code
רענן