אתיופיה - ביתא ישראל

עיתונות - כתבות מהעולם

כנפי המטוס רעדו כשהמטוס החליק מעל הרמות החומות כהות, הזרמים עולים ממשבצות השדות הירוקים ומרעידים את הכנף. "ככה זה תמיד לפני ההתרסקות." אמרתי לעמרם. הוא חייך והביט אל האדמה אותה עזב לפני ארבע עשרה שנה במסע רגלי מטיגרה לסודן, יוצא לחזור אל הארץ המובטחת. בחוץ היה צונן וצלול. ראשית העונה היבשה. הבטתי בקבוצה  שירדה מהמטוס. שמונה ישראלים שנולדו באתיופיה לפני עשרים וכמה שנים וזו להם היציאה השנייה ממולדת. והחזרה למקום בו נולדו. עמדתי  מאחורי בני שהגיע לארץ בגיל חמש, פגש את בתו של שר החינוך הדני בקיבוץ ולמד פסיכולוגיה בדנמרק. גבר גבוה ונאה, לבוש  חליפה. למרות הפרק הדני, חזר עם החברה לאשדוד על מנת לנסות חיים ים תיכוניים. כמה מעט אני יודע על המסע הגדול שערכו יהודי אתיופיה, מגיעים בגיל הנכון שבו תישמע העברית שבפיהם טבעית, ויהיו בהם אותן מיומנויות קבוצתיות שמייחדות נוסע ישראלי צעיר בכל פינה אליה הוא מגיע.
מחוץ למבנה הטרמינל נאבקו נציג משרד החוץ האתיופי, נציגת משרד נסיעות מקומי ונציגת נתיבי אוויר אתיופיים. מאבקי הכוח האופיינים למקום בו כוח חשוף משחק יותר מנימוס. סבלים חטפו תיקים כדי לגלגל אותם לתוך ג'יפ מחכה. המלחמה בת שבע-עשרה השנים הסתיימה לפני שלוש שנים. מניגיסטו הקומוניסט ברח למערב אפריקה, מותיר את השלטון בידי המורדים שהפכו את המדינה על פיה. אדיס נמצאת בלב החבל האמהרי, מצפון נמצאים האורומו, עוד צפונה להם יושבים הטיגרים. אקסום, עיר ארון הקודש האבוד נמצאת בטיגרה. רוב יהודי אתיופיה הגיעו מאזור גונדר הנמצא מצפון לאגם טאנה שבמרכז המדינה, באזור האמהרי, רק מיעוטם, כעשירית, הם יהודים מטיגרה. אלא שהם היו אלו שפתחו את נתיב היציאה. השמונה שישבו על מושבי המכונית נולדו בכפרים של טיגרה, מדברים אמהרית כשפת מדינה, טיגרית כשפת אם, עברית כשפה שגדלו לתוכה. הם הביטו ברחובות האפורים ובים האדם. ברמזורים הצטופפו פושטי היד, קטועי הרגל וסומי המלחמות. אתיופיה יצאה נכה מהמלחמה, נפרדת מאריתריאה, שלושה וחצי מיליון אריתריאים ששפתם הרשמית טיגרית, גירשו צבא חמוש עד לשיניו של מניגיסטו האמהרי. הגלגלים ניתרו על אספלט רע אל המלון הקטן.
"אה " אמר מיק אלקאו, פרופסור למחלות זיהומיות שחיידקים ווירוסים הם סיבה בשבילו לראות עולם, "בונה."
מולדת הקפה. מהרמות הגבוהות של אתיופיה הופץ הקפה לכל העולם. האיטלקים שכבשו את אתיופיה לכמה שנים בשנות השלושים, השאירו מכונות אספרסו וכובעי פקק. מכונת קפה שחררה קיטור ברעש חם לתוך הקפה-לאטה. טיפשי לצפות לקפה איטלקי באתיופיה. "ודאי" אמר מיק, "לרוב הם משתמשים בקיטור רק בשביל לחמם. אין לך מה לצפות מהאספרסו."
"למה כן?"
"אינג'רה." אמר פארדה. "הסתדרתם?" אם היו לשועל פנים. השפם הדק מתחת לאף המאורך, המצח הגבוה ועצמות הלחיים החדות. והדיבור הכבוש מתחת לאף. הוא התיישב, הניח רגל על רגל וסימן למלצר שמיהר להגיש קפה. פארדה היה הראשון לצאת דרך סודן, ישראלי-אתיופי ראשון החוזר מעמדה של כוח ליצור קשרים ולנצל הזדמנויות.
המיניבוס הקטן נסע באיטיות במעלה הר אינטוטו, לפסגה בה החל מנליק השני לייסד את בירתו החדשה, הפרח החדש, מתרחק מהמרכז בגונדאר. מכאן עמדה מלכתו היהודיה והביטה אל הבירה הנבנית, אל ארמון המלך עליו נלחמו המורדים, מגרשים את היילה סלאסי, גור אריה יהודה, האחרון בשושלת בת שלושת אלפים שנה, לגלות ואובדן.
"ככה בדיוק היינו אנחנו רצים עם הפרחים." אמר שמואל ילמה, מביט מעבר למשקפי השמש שחוט תואם נקשר אליהם ומונח על עורפו. הוא נעל סנדלים והתרמיל על גבו היה מסוג התרמילים שמדריכים  נושאים על גבם. בגיל אחת עשרה יצא למסע הרגלי  לסודן. ילדים מהבתים שליד קטפו את הפרחים הצהובים שנראו כחרציות והגישו אותם לתיירים. "פרנג'י" לחשו הילדים אחד לשני והילדות צחקקו.
במלון גיחון, אחד ממלונות הרשת הממשלתית, ניגנה להקה וחבטה בתופים. האינג'רה, הפיתה הנקבובית והרכה, רבצה חומה-כהה ועליה נמזגו תבשילי הירקות. האנשים הצעירים שסביבי סרבו לגעת בבשר האתיופי. רק בירקות. סוג של כשרות. אם יש דבר הדומה אצל יהודים הוא היחס לכשרות. ברית מילה. שבת. הרקדניות, לבושות בלבן והרקדן שמולם, דילגו בתנועות ירכיים וכתפיים, מנדנדנות את הכתפיים מול הסועדים על שרפרפי הקש הקטנים, מזמינות את עמרם ובני להצטרף אליהן, מנדנדות כתף מול כתף לתוך הריקוד, שדיהן מרעידים את חולצת הבד הלבנה, מציירים בברור את מסעם למעלה ולמטה. האור הצהוב בחלל הגבוה והאפל, הטג' (TEJ), משקה אלכוהול הדבש מוגש בבזיכי זכוכית כרסתניים הדומים לבקבוקי המעבדה, נלגם לאט.
"טעים?" שאל שמואל ילמה מביט ברקדניות. טעמו הכבד והרקוב של הדבש התוסס. בלה, שעלתה בגיל שבע ב-1978 מאדיס ישבה לידו. היא גרה עם שמואל במעונות הסטודנטים של נחל בקע בבאר שבע. איך נראים החיים המשותפים ביניהם בעיני ההורים? שהרי במחזור של בלה ושרה, הבת השנייה בקבוצה, עדיין לא נהגו הבנות להתגייס לצבא. שמואל חייך ואמר שההורים היו רוצים שיתחתנו, אלא שהם עדיין לא רוצים. נציגיו של דור שצמח במהירות, פונה לדרך שונה לחלוטין מדור ההורים.
קבצנים נכים נצמדו אל חלונות המונית בצמתי הרמזורים. אמהות עיוורות חיבקו תינוקות וילדיהן הגדולים יותר הוליכו אותן אל החלונות האטומים  עליהן החליקו בידיים מתחננות.
"שבעים אחוזים מהנשים ברחוב נגועות באיידס." אמר מיק "מהנשים העוסקות בזנות, אם יש דרך להגדיר זנות באפריקה."
המיניבוס קרטע על הכביש לאגם וונצ'י. כביש מבוקע ממלחמות טיפס ביערות אקליפטוסים שאגודות ענפיהם נערמו על הכביש, נמכרים לאנשי העיר לבישול. כשנעלמו האקליפטוסים, פרשה הרמה האדומה שדות ירוקים, כפרים עם בקתות קש ועצי שיטה ירוקים. אדיס היא מהבירות המכוערות שיש. מעט רחובות קולניאליים שהותירו האיטלקים, בניינים סוציאליסטיים שהותיר השלטון הקומוניסטי ושכונות חומר דחוסות.
הרכב פנה לדרך העפר, עובר על פני שלדי טנקים ונושאי גייסות משוריינים שרבצו מחלידים בצד הדרך. "זה האזור של האורומו," אמר שמואל, "קבוצה גדולה שמתנגדת לשלטון של האמהרים והטיגרים." הסבך האתיופי. השבטיות האפריקאית.
"עד כאן." אמר הנהג, וילד רועים הצביע על רכס קטן ממנו יורדת דרך אל האגם.
"נלך ביחד." אמר שמואל. הקבוצתיות. ביתא ישראל.
"בוא." אמרתי למיק, מאחורינו המשיכו האנשים הצעירים להתווכח אם לרדת ואיך. מקו הרקיע צנח מדרון תלול מכוסה ביער סבוך וירוק לתוך לוע הר געש כבוי שהתמלא באגם. הרמה האתיופית, השוליים המערביים של הבקע הסורי אפריקאי, היא שפכי לבה והרי געש דוממים, מתרוככים לאדמה פורייה ששעורה רכה נפרשת בה במרבדים זהובים.
"כמה יפה-" אמר מיק, "אתה חושב שאנחנו צריכים לחכות להם?"
"לא."
"זה לא בסדר." הקבוצתיות היהודית-ישראלית. הוא הביט לאחור. מעבר לקו הרכס, מהשלוחות הנמוכות החלו לרדת שמואל ובלה. ממרחק נראה שמואל מדריך של החברה להגנת הטבע - משקפי שמש ותרמיל גדול מידי, נעלי הליכה טובות וכובע רחב שוליים.
מעיין קטן נבע מקניון צר בצלע דופן הר הגעש, מנטה גדלה על שוליו, מורכבים פרחו בצהוב. למטה היה האגם כחול והכפר בנוי על שפתו, אי בולט במרכז. ילדים ליוו אותנו בדרך למטה,  "יו! יו!" אמרו הילדים. "גיב פן!" רבצנו על עשב חם וירוק מול האי.  
טיפסתי אל הדרך שחצתה את הכפר שבתוך הלוע שעל גדת האגם. ציון, מנשה, עמרם, שרה, שמואל ובלה עמדו מדברים באמהרית עם יושבי הכפר שנזעקו להביא סוסים אל העלייה. המיקוח. עליתי ברגל. סוס דהר לידי. "עשרים ביר!" סכום המספיק ללינה של ארבעה לילות במלון מקומי או לעשרים ארוחות צהריים. עשרה. "עשרים ביר!" סכום המספיק לבלות עם שלוש נשים שלושה לילות. עשרה. "חמישה-עשר ביר!" לא, הנדתי בראש. "טוב, תעלה."  שמיכה רכה על גב הסוס, ארכובות הרגל קצרות מדי. הסוס זינק בעלייה, שונא את משא הרוכב. האורומו זינק אחריו ולפת אותו בכוח. מקץ מאתיים מטרים סימן  לרדת. "עלייה קשה. אי אפשר לרכוב." עליתי עליות קשות מאלו עם סוס. אבק הפרסות וריח הגללים בנקיק הצר המטפס על הטוף שהלבין אל קו הרכס. "לא עכשיו ולא אחר כך." אמרתי לבעל הסוס, פונה באוכף לכיון הרכס הגבוה. דרך הבהמות נמשכה הלאה, לכיוון נוח יותר. "תשלם!" צעק בעל הסוס. פניתי בשביל הרכס. מתרחק מריח גללי הסוסים ונהמת הילדים. הוא השיג אותי, חוסם את הדרך. "תשלם!" לא. "תשלם!"  עמדנו על שלוחה צרה שירדה בתלילות אל מכתש הלוע. הוא קצץ בזעם ענף מאחד העצים הדוקרניים, מחדד אותו לכדי חנית פשוטה. אין לי כסף כאן. רק באוטובוס. הוצאתי שני ביר. "תשלם!" יכולתי להתנפל ולהרוג אותו. או להיפך. שני כפריים צעירים הגיעו במורד השלוחה. משטרה? "אני לא פוחד ממשטרה. האורומו הורגים את המשטרה של האמהרים!" אהה. סיגריות? "סיגריות ושני ביר!" סיגריות ושני ביר. הוא נעלם בזינוק ניצחון אל הסוס. הנוף נסגר ביער  צפוף. שני הכפריים צצו לצדי. אנשי בוש. האפריקאיות. אם שמואל ילמה נולד ללכת כמו האורומו בבוש - מובן מדוע הפך להיות קצין בבית ספר לסיור, מדוע מנשה תייהו בגר מסלול בסיירת צנחנים. "לא משם!" הם קראו כשנדחסתי לתוך הצמחייה, הטוף הוולקני קרוע בנקיקים זקופים. דילגתי מעל נקיק, נדחס לתוך צמחייה. והלאה אל השמים הפתוחים- היער נגמר בבת אחת ומעבר לרכס הקטן הופיעה הדרך הלבנה.
החושך ירד על הכביש המבוקע. ישבתי במושב קדמי. מאחור החלה שירה. שלמה ארצי. הם צעדו במשך חודש למעלה מארבע מאות וחמישים קילומטרים, בגיל עשר ופחות, מוטרדים על ידי מורי דרך בוגדניים, שודדי דרכים, צמא ורעב, והושמו בחינוך הממלכתי דתי, בפנימיית ימין אורד. הם לא שמרו על המסורות המאובנות של היהדות. ישראלים ללא מבטא זר, חינוך של טיול ומסע, צבא ושירים. הם שמרו על עצמם בכוח, התבוללותם נעצרת כשהגיע שמואל פייטלוביץ' בראשית המאה במימונו של הברון כדי להביא את דבר היהודים האבודים, לוקח שניים מהם להתחנך בצרפת ומחזיר אותם לכפריהם שבגונדר. מגלה להם שאינם היהודים האחרונים בעולם.
המטוס החל לגלוש אל בהיר-דאר, המים החומים של אגם טאנה חולפים מתחת לגחון. "מגדל פיקוח נפלא." אמר אסף פרי, שבא לתעד את חזרתם של עולי אתיופיה אל בתיהם שבחבל טיגרה. הוא כיוון את המצלמה אל המגדל המנופץ ששנות מלחמה לא היטיבו איתו. אוטובוס ישן וכחול של הימייה חיכה לתיירים מזדמנים ליד השדה, מסיע למלון  שעל האגם. הגינה שלפניו, עצי הפיקוס הענקיים, הפרחים הטרופיים, הכושית מאדיס עם ההולנדי באחד החדרים, החום הכבוש וזרימת האדם הלא פוסקת ברחובות. אתיופים דקים ושחורים לבושים בלבן, מקל רועים על כתפיהם וצרורות, הנשים נושאות מטען על ראשיהן, אנשי הבוש עם המניפות העשויות שיער זנב סוסים לבן, מניפים אנה ואנה לגרש זבובים עקשניים.
האוטובוס חצה את הגשר מעל הנילוס הכחול במקום בו הוא יוצא מאגם טאנה. הדשא, ירוק מגשמי העונה הרטובה, כיסה את הרמה שמעל גדת הנהר. הנילוס הכחול. אחד משני יובליו של הנהר הגדול בעולם. הלבן מגיח מאגם ויקטוריה. הנילוס הכחול מוביל את חולות הרמה האתיופית, אותם חולות המובלים מהדלתא הים תיכונית אל חופי ישראל. הנהר גואה בכוח בעונה הרטובה שבין מאי לספטמבר, כשהרמה האתיופית הופכת לעיסת בוץ. יש מעט התרגשויות הדומות למפגש עם מקום בו מתחיל דבר. אפילו אם הוא הנהר הארוך בעולם.
 נשים מכרו אינג'רה מתוך סלי קש וקלחי תירס נקלו על גחלים באור המאדים. "עונת התירס," אמר עמרם, "כשהיינו ילדים היינו הולכים לשדות התירס, קוטפים את התירסים וקולים אותם על גחלים."
 בלילה עצר טנדר במתחם חצר המלון ואנחנו נדחקנו לתוכו, מוסעים לאחד ממועדוני הלילה של בהיר-דאר. החדר הלא גדול היה מלא.  בקבוקי בירה חומים ומערכת הגברה שניגנה את להיטי אדיס. שתי רקדניות לבושות בחצאיות הבד הלבנות והרכות יצאו מצד הבר האפל, רוקדות את שדיהן, מרעידות את כתפיהן בריקוד הנראה כמו קיפוץ הצבאים הנפחדים כשהם מזהים את חיית הטרף, קופצים על מקומם ברגליים קשויות, ראשיהם מוטחים קדימה. רעם התופים, האור העמום, הבירה, הריח החם והלח שעלה מהאגם והאנשים שהלכו ברחוב מעבר למסך חרוזי הדלת.    
האוטובוס דידה בדרך העפר הבוצית אל טיס אבאי - הכפר שליד מפלי הנילוס. מדריכים מקומיים נצמדו אל ההולכים בדרכי הבוץ. אנשים עמוסים צעדו על הדרך המחברת את גונדר ובהיר-דאר. גשר חצה יובל  אל הגדה השנייה. רעש מפלי מים ניתכים. העשב הירוק שמול פרסת המפלים האדירה התכסה ברסיסי מים שהשמש הזורחת הבהיקה. אד ערפל רסיסי המים וקרני השמש הזורחת הקשיתו צבעים מקצה עד קצה לרוחב המפלים. הנילוס הכחול. סטנלי.
"משם." הצביע מורה  הדרך. "נגמרה המלחמה והתחילה המלחמה על העבודה והלחם. אין עבודה ואין לחם." הוא היה איש צעיר ונעים שלמד במכון הטכנולוגי של בהיר-דאר. האם תצליח הממשלה שהקימו הטיגרים לאחר ניצחונם לשקם את אתיופיה, או שמא יתחזקו המגמות הבדלניות של האורומו, של¯האמהרים, והאימפריה האתיופית בת שלושת אלפי השנים תיעלם, מתפוררת לרסיסים נלחמים זה בזה כדוגמת אריתריאה שניתקה? צבא אתיופי אדיר ישב באריתריאה, חבל ארץ של שלושה מיליון תושבים המדברים בחמישים שפות. מסוואה, נמל החוף, נהרס בהפצצות והפגזות, הצבא מתבצר, חמוש עד שיניו בציוד ותחמושת רוסיים, האריתראים יצאו למדבר דנקיל, מפוררים את שיירות האספקה, מזנבים בצבא הנמלט, מזרזים את ניצחון המהפיכה הטיגרית. "שם הסירות." הצביע מורה הדרך על פיתול בנהר. קני סוכר במים. בילהרציה? "רק אם אתה זמן רב במים," אמר מיק. הטפיל יושב בתוך חילזון וקודח לתוך העור שהתרכך במים. טבילה מקרית לא תדביק בבילהרציה. סירות קנים. לכאן הגיע תור היירדאל על מנת ללמוד טכניקות בניית סירות טרם שיצא למסעות רע על מנת להוכיח כי ניתן לחצות את האוקיאנוס בסירות קנים. השייטים הפשילו את מכנסיהם וגלימותיהם, דוחפים מוטות בקרקעית הלגונה הבוצית, אנפות ריחפו מעל העצים הגבוהים והשרכים. נערות שחצו את המים הפשילו שמלות מעל ירכיים, חושפות ערווה, חבילותיהן מונחות על ראשיהן, עיניהן מחייכות.
החום הכבוש התפוגג כשהסירה נסחפה באלכסון על הנהר הרחב שזרם אל המפלים, השייטים חותרים קדימה, נמלטים אל שביל מים בין קני הסוכר, נוחתים על הגדה הבוצית. צעדנו אל קפה קטן. בונה  בספלים ותה קינמון מתוק מאוד בכוסות. הזבובים כיסו בעננה שחורה והרחוב היה אבק האוטובוסים הדוהרים באלימות מטיס אבאי לבהיר-דאר.
ממעגן הסירות יוצאות המעבורות החוצות את אגם טאנה אל הצפון דרך האיים. סירת מנוע חלודה דהרה על המים לעבר זגה, חולפת על פני  איי כנסיות שנשים אסורות בהן. עצי קפה על האי. ילדים מוכרי מזכרות. טיפסנו אל ראש האי בתוך עלווה ירוקה של אי טרופי. "יו-יו!" קראו הילדים. בני ועמרם שצעדו אחרי פרצו בצחוק. "הם אומרים שיש פה שני סוגים של פרנג'י-" פרנג'י הוא השם שבו נקראים הלבנים באתיופיה- "פרנג'י לבנים לבנים ופרנג'י לבנים שחורים. כשאנחנו היינו ילדים," אמר עמרם, "גם אנחנו רדפנו אחרי הפרנג'ים, בשבילנו לגעת בלבן היה לגעת במזל, ההבטחה שיום אחד גם אנחנו נהיה כמוהם, לבושים יפה, ניסע לארצות רחוקות." בפסגה עמדה כנסייה ששומר חמוש על פתחה. הכנסייה היתה מבנה עגול וגדול עם גג קש וקירות עץ. משנפערו דלתות העץ, היה הפנים כמין ארון קודש גדול מכוסה בציורים האתיופיים של מסעות מנליק - אבן אל מליק, בנם האגדי של שלמה ומלכת שבא שנשא את  ארון הקודש מיהודה לאתיופיה. כוהן מזוקן לבוש גלימה צהובה וחבוש כובע צבעוני פתח חללים דמויי ארון קודש, מוציא כתבי יד, צלבים. פאר תכשיטי ותכשירי הפולחן.
הלילה ירד על חוף אגם טאנה ועל המרפסת, מתחת לגג הפח המאורך  שלפני החדרים, הוצאו כיסאות וציון סהלו חילל נעימה של געגוע. הלילה החם, קול הציקדות, ריטון החרקים הנמשכים אל האור וזמזום יתושי המלריה סביב החליל העצוב. השמות המקראיים שהתאבנו: עמרם, שמואל, ציון, מנשה, שרה, פנחס, בנימין.
בבוקר המוקדם צעדתי  אל המעיינות הזורמים אל הנילוס הכחול. נערים עירומים זינקו אל המים. הנשים העירומות מתחת לבגדים, הגברים הבוהקים במים. כמה קלה הטעות של אנשי המערב התופסים את האשה האפריקאית כחפץ, משום קלות המשכב. האשה אחראית על הבית ועל המים והכביסה והעבודה הקשה ותשכב בקלות עם רוב הגברים. האפריקאים אינם מזלזלים בנשים. כמה קל טעות, להתייחס באלימות מזלזלת לכושים ולנשים. אלפיים שנה של מהפיכה פמיניסטית כדי שנשות המערב יוכלו לשכב עם מי שבא להן ולא תצא דיבתן רעה. רעש המים על הגופות העירומים. אפריקה על כל פיתוייה וסכנותיה. קונדום בסנט וחצי.
 גשם חבט בכר הדשא ובמוניות החבוטות. גונדר הייתה הבירה הימי-ביניימית שבה נמצאים ארמונות פסילידס ובניו. מתחם ארמונות רחב מידות המשתרע על שטח עצום ובנוי בנייה נאה. אתיופיה היא הארץ היחידה באפריקה שיש בה היסטוריה מסודרת ורב שכבתית, אם מתעלמים מצפון היבשת. במלון שמעל כיכר העיר ישבה נציגת הקונסוליה הישראלית. רוב היהודים עלו מאזור גונדר. מעטים נשארו במקום. "היום באה משפחה ואמרה שיש להם קרובים בארץ. שאלתי אותם שאלות, אבל הם לא יהודים. פלאש מורה."
"פלאש מורה?"
"אלו הם ביתא ישראל שהתנצרו מכורח הנסיבות. על מנת לחסוך רדיפות, מכיוון שליהודים היה אסור לקנות אדמות באזור הזה אלא אם כן התנצרו. אלא שהיו מקרים רבים שבהם פרשו כפרים יהודיים את חסותם על שכנים מבני הפלאש מורה בגלל היחסים הטובים. בעיקר בטיגרה."
"אני רוצה שיעלו את כל הפלאש מורה לארץ." אמר עמרם.
"למה?"
"בגלל שהם שחורים, וכמה שיותר שחורים בארץ ככה יהיה לנו יותר טוב ויותר קל להילחם."
"סתם בגלל שהם שחורים?"
"כן."
מתחת לעיר בנוי בית המרחץ של פסילידס. טירה קטנה בלב בריכת אבן שריבוע¯צלעותיה נמשך לאורך 50 מטרים כל אחת. על שפת הבריכה פסע זוג מעורב. אשה לבנה וגבר שחור, האשה מחזיקה תינוק מקורזל ושחום.
איסוזו וטויוטה ישנים הסיעו אותנו אל לליבלה. דרך העפר העלתה אבק כשנסעה בין שדות של שעורה רכה ומשיית וקונוסי טוף וולקני שהתנשאו למאות מטרים בתוך הרמה. לליבלה, עיר כנסיות הסלע החצובות. אבק על הדרך וכפרים ברמה שטופת הרוח. שעה ועוד שעה על הדרך, היום הולך ונעלם. "נתיב האיידס," אמר מיק, "נהגי המשאיות עוצרים בלילה בבתי המלון שלצד הדרך, שוכבים עם הנשים וממשיכים הלאה, מוליכים את המחלה לכל מקום אליו מתגלגל הגלגל."  חדרי חומר אפלים שמזרוניהם קן לפרעושים ופשפשים. אינג'רה על השולחנות ותה קינמון מתוק מדי בכוסות הזכוכית.
 ההרים נשברו בבת אחת לעמק נהר הטקזה, הנהר המפריד בין הרמה הגבוהה לרמה הנמוכה שמצפון לה, חופר יובלים בחומר הרך. הדרך היתה עדיין בוצית מגשמי העונה הרטובה. נשים בבקתות הדלות מכרו גרעיני שעורה קלויים ותירס. בכפרים  איבכו בתים עשן מתוך גגות הקש. אש פתוחה במרכז הבקתות. בשדות חרשו הגברים בשור וחמור, גוררים מחרשות עץ. ליד הבקתות היו מונחות אבני השחיקה, אבן עגולה על משטח אבני בזלת מוחלק על מנת לפרוך את גרעיני השעורה. ניאוליט. דחיסות המכוניות ועקיצת הפרעושים. לא נסיעה קלה. ועם זאת, הייתה עליזות הנוסעים ללא צל של תלונה,  נסיעת החניכות אל העולם, גם אם העולם היה הארץ שבה נולדו ושבה לא נסעו מעולם. בפיתול שמעבר לאחד מיובלי הנהר עמד ג'יפ לנדרובר עם צעיר וצעירה. אנגלים. לליבלה  על צלעו של הר, מביטה אל העמק הרחוק. מדריכים התקבצו מסביב, מתרים כי אם לא נמצא מקום במלונות הכפר, יתפסו את המקום נהגי המשאיות. חום האדמה, עייפות הדרך הארוכה, האבק, הרעב, הזבובים הנטפלים בכל מקום, מצטברים על גגות הקש. מתחת לרחבה נחצבו כנסיות לליבלה. לליבלה לאתיופיה היא מה שפטרה למזרח התיכון. עיר כנסיות חצובות בסלע. כנסיית מרים ומיכאל, פני השטח שנחצבו סביב לגרעין סלע ענק שלאחר מכן נחפר, חורר, וכויר למבנה כנסייה ענק עם חלונות צלב ופתחים, עמודים נחצבים לתוך סלע הבנין הבנוי מסלע אחד. כנסייה נפרדת מכנסייה בתעלות ארוכות וגבוהות חצובות בסלע, מסדרונות מוארים שקרני שמש אחר הצהריים חודרות לתוכם במנסרות זהובות. נכים, עיוורים ומוכי גורל רובצים על פתחי הכנסיות אליהן מותר להיכנס רק ברגליים יחפות. תיבות ארונות הקודש כופלות את ארון הקודש האבוד, צלבי הזהב, כתבי הקודש. לליבלה הוא שמו של מלך משושלת זגה, שושלת שהחליפה את זו של  אקסום, יורשת ממנה  תרבות ארכיטקטונית. לליבלה היא קרובה מרוחקת של פטרה, הטכניקות דומות. סוחרים ערבים חצו את הים אל אקסום, על דרכי המסחר, באים לחפש זהב ושן, קפה וכושים, פוגשים במלכי האימפריה האתיופית, מובילים את הטכניקות שהובלו מליקיה שבטורקיה לאלכסנדריה, מאלכסנדריה לעיר האבן של הנבטים ומשם  אל הים האדום, והלאה, למרכזה של הרמה האתיופית, לאקסום ולליבלה. עלינו דרך סמטאות הזבובים של הכפר מבייטה גאורגיס, כנסיית הצלב החצובה שבתחתית הכפר. במרכז הכפר עמדו המכוניות עמוסות. "בואו נצא מפה-" אמר שמואל, "נישן בדרך."
"בדרך? אחרי שנסענו הנה עשר שעות? ומה עם המלון?"
"אתם לא הולכים לשום מקום!" חסם את הדרך אחד ממורי הדרך. הכפר הצטופף מסביב. אנשים לבושי קרעים חמושים בקלשניקובים בסמטאות הכפר. אנשים חמושים בכבישים ובדרכים. חייליו המובטלים של מניגיסטו.
"אנחנו חייבים לתת להם משהו, אני מכירה אותם," הביטה שרה בילדים שמעכו פנים על חלונות המכוניות, "הם לא יתנו לנו לצאת מפה בשלום."
 המולת הכפר המתגברת, חום אחר הצהריים, העייפות, הזבובים, מצוקת האנשים הצעירים המשוכנעים כי הכפר יפגע בהם אם לא ישלמו.
"למלון." אמרתי, שולף תעודות מפוארות שאני תמיד נושא איתי למקרים כאלו רים את קולי. מנהל המלון הביט בי בחשש, מסרב להנמיך את מחיריו הבלתי אפשריים. "למלון שבראש הכפר." אף אחד לא עקב אחרינו, מבוהלים מהשאגות. כשניגשו שמואל ועמרם להסדיר דברים עם פשפשי ופרעושי המלון המקומי, החלקתי לבקתה ממול. אש דלקה בפח חלוד, מלהיטה קומקום תה קינמון מתוק. שלוש כושיות בשמלות שאין תחתן דבר צחקקו כשנכנסתי והתיישבתי על ספסל העץ הנמוך. למי אכפת. שתי כוסות תה קינמון בחצי ביר. אפריקה. בחוץ הפכו השמים לאדום ונעלמו בבת אחת כמו שנעלם היום סמוך לקו המשווה. התה היה חם ומתוק והנוסעים הצעירים שהתמקחו באמהרית על מחיר המלון היו מעבר לחומות. המרחק בינם לבין האנשים, למרות השפה, תווי הפנים והצבע, היה מרחק של תרבות. הם גילו ארץ מחדש, אני הייתי משוחרר מהמטלה, יכול לקבל את הארץ כמו שהיא. לגרד את עקיצות הפשפשים, להרים את החולצה כדי שהפרעושים ידלגו משערות הבטן אל אדמת החומר המאובקת.
הדרך לגונדר התארכה והלילה ירד עוד לפני שהגענו לכביש המחבר את בהיר-דאר וגונדר. כשהבחנו שאורות הרכב השני נעלמו, חלף כבר זמן. הנהג התעקש לחזור לראות מה קורה. ירדנו מהרכב, צועדים תחת  כוכבים בהירים. עצי שיטה אפלים לצד הדרך הריקה. "ככה ברחנו." אמר עמרם, "יצאנו בלילה, כדי שלא ייראו אותנו. ראשון שיצא ככה היה אח שלי מאשה אחרת - פראדה, הוא הלך לסודן ומשם הגיע ויצר קשר עם המוסד. ואז החלטנו שאנחנו יוצאים. תמיד הייתי ילד קשה. אבא תמיד היה בנסיעות ואני הייתי יושב בגבעה שמעל הבית וזורק אבנים אל הבית. גם כשיצאנו, עשיתי להם את המוות שיתנו לי לרכוב על הסוס. כל המסע הייתי על סוס. לא היה אכפת לי מאף אחד."
"שודדים?"
"מורה הדרך שלנו היה משירה, מישהו שיצא וחזר, והוא זה שמכר אותנו לשודדים בדרך."
"יהודי?"
"כן. הוא היה מתאם עם שודדים איפה להיפגש. כל הדרך היתה משא ומתן, הליכה בלילה והתחמקות משודדים ובעלי זרוע. היום הוא גר בארץ בבאר שבע ואף אחד לא נוגע בו."  רחמנים בני ישראל.
חלק הגיעו לחרטום ומייד הועברו דרך רומא ואתונה, חלק נתקעו שם לשנים, חלק הורדו אל החוף ובמסווה של כפר נופש היו מוצאים דרך הים וחלק הוצאו במטוסים.
ריח הלילה, ההליכה האיטית בדרך הרמה האתיופית. "אבא של ציון תפר את הכסף באוכף הסוס. כשהגיעו השודדים בפעם הראשונה, הוא נתן להם את מה שהיה בכיסים. הם חזרו לבקש את הסוס. את הסוס תיקחו, אבל את האוכף תשאירו כדי שהאשה תוכל לרכוב על החמור, היא תשושה מהדרך. השודדים לקחו את הסוס והאוכף ריפד את המשך הדרך.
"שמעת על האנגלים?" שאל בני בבוקר. "האנגלים חנו בלילה מחוץ לליבלה והגיעה קבוצה של שודדים וחטפו אותם. הם שחררו את הבחורה ואת הבחור הם מחזיקים עד שיפרסמו אותם בעיתונים." שודדים? בשביל מה שודדים צריכים תקשורת?
"לא יהיה לנו מספיק זמן לעצור בכפרים." אמר עמרם. "בשביל זה באנו. חייבים למצוא עוד יום."
"יהיה זמן." אמר שמואל. המתח בין השניים. אביו של עמרם, שהיה סוחר נודד, נשא ארבע נשים שאחת מהן נוצרית ממסווה, עמרם הוא אחיו של אמו של שמואל. רוב אנשי הקבוצה היו קשורים בקשר זה או אחר, מפילים את מרותה של הקבוצה, מביטים בעין צרה על מי שניסה לבחור נתיב אחר מזה של כולם. כל המגרעות היהודיות, רק מרוכזות יותר, מאבקי השליטה והכוח בין שמואל ועמרם על ההנהגה. הדרך נמשכה צפונה, חוצה את דבראק, חודרת אל הרי סמיין. הכביש התפתל על צלעות ההרים, חוצה את אחד מהיפים ברכסים שיש. הרים ירוקים העולים לאובליסקים של לבה, נושרים לתהומות שעומקם אלפי מטרים. הדרך התפתלה ואני טיפסתי על גג הרכב, יושב תחת מפלי מים שירדו דרך יערות הגשם הירוקים, ניתזים במטר עליז אל התהומות שלצד הדרך, מרחוק היתמרה מעל שאר הפסגות פסגתו של ראס דשן, הגבוה בהרי אתיופיה. הכביש צנח אל נהר הטקזה, הגבול המפריד בין ארץ הטיגרים לאתיופיה האמהרית. גשר מנופץ וקבוצת חיילים מרושלת. החום, התרגשות הנוסעים העומדים לחזור אל הכפרים. החיילים שמרו על הגשר, מקשיבים לרדיוטייפ גדול ולידם אוהלי הזונות והמכולת. חייליה של הממשלה המרכזית.
"זה ההר מעל בית מרים-" הצביע עמרם על הר שולחן מרוחק, "היינו מטפסים אליו לראות את הקרבות הגדולים שהיו בין המורדים לממשלה בשירה." פגרי הטנקים לאורך הדרך, תותחים ונושאי גייסות מנופצים ונטושים. "הם אוספים את המתכת מכלי המלחמה כדי להפוך אותם ללהבים למחרשות." אמר ציון. מי אמר שאין תועלת במלחמות.
"מההר ההוא התחלנו ללכת לכיון סודן." הצביע שמואל אל קונוס וולקני בתוך הרמה האדומה. לא דומה טיגרה להרי סמיין ולחבל גונדר שהלבה שלו אפורה. כאן, בטיגרה, האדמה אדומה והעשב ירוק וקניונים נעימים נשברים מהרמה וליד סלעי הכביסה יושבות הנשים והאנשים מחייכים. אנשי טיגרה נחשבים לחרוצים שבין האתיופים, לנעימים שבהם. הם אלו שהפכו את שלטונו של מניגיסטו על פניו ושולטים במדינה בת 50 מיליון התושבים. מיעוט שולט ברוב. "טיגרה." אמר שמואל ופניו חייכו, "ידעתי שנגיע." הוא עצר ליד שני אנשים שהילכו על הכביש. כן, הם ידעו איפה היה הבית של ציון סהלו. הם הצביעו על אל-הלמבה, ההר שמעל למקום הבית. עזבנו את כלי הרכב וירדנו מהדרך אל שדות הטף - השעורה העדינה, דרך עצי השיטה הרכים, שמואל גוחן אל העצים, נוגע בהם בחיבה, נוקב בשמם, מריח ריחות, מחליף זכרונות של ילד בן עשר עם ההולכים לידו. לא היה ספק באושר המיידי בעיניהם של החוזרים לנוף הולדת. כי אין האדם אלא תבנית - "כאן היה הבית," אמר אחד האנשים, "הרסו אותו. אני לא יודע למה." ציון, איש בעל פנים חזקים שגובהו מעל מטר ושמונים, הביט סביבו, "זה היה עץ השחיטה, ושם היה עץ הנידה, ופה היה עץ ארוחת הבוקר-"
לכל פעולה מקום משלה.
"אבא שלי היה חרש נשק, פה, מתחת לעץ הזה היו כלי העבודה שלו." על האדמה, מתחת לעשב הירוק היתה האדמה שחורה ממוקד אש שננטש לפני כמעט חמש-עשרה שנה. ציון  היה טכנאי מטוסים בחיל האוויר, ממשיך את המיומנות בתעשיה האווירית. החליל של ציון, המילים הספורות. בדידותו של הבית שנעלם. ציון היה אחד משניים שלא נסעו בשבת, שאדיקותו היתה רבה משל חבריו. חומה נגד הבידוד בו חיו כפרי היהודים. "כלום לא נשאר." הוא אמר והביט אל העץ עליו נהג לטפס כשהיה ילד. בתי היהודים נהרסו מכיוון שהנוצרים מאמינים כי ליהודים כוחות כישוף והם העדיפו להרוס את הבתים ולבנות עם אבניהם במקום אחר. הבטתי אל העץ ואל שמואל ועמרם, אל הנוף הרחב בו רעו את העדרים ויצאו וחזרו והכול היה גדול ועצום ולב העולם ויום אחד, בשל דבר שאינו ברור, נטשו הכול ויצאו למסע לילי, בורחים ומותירים הכל, לארץ ששיכנה אותם במגורונים וקרוואנים ובטון ואספלט. האם הם ילדי המרחב? ילדי שכונות הבטון של קריית גת ורחוב שאול המלך בבאר שבע? ארץ זבת חלב ודבש.
ההתרגשות הפכה את מרחב הרמה האדומה-ירוקה למקום מוכר. שיש בו חום, חום הנובע ממקומות שנוצרת איתם אינטימיות.
"עצור!" אמר עמרם בחדות באינדבגונה. לא יותר מרבע שעה נסיעה מהבית של ציון. מישהו צבע בצהוב וירוק קורנים בית על אם הדרך. "זה היה אחד מהבתים של אבא שלי." ירדנו אל הבית. נשים עם צלבים מקועקעים כחול על צוואריהן חיבקו וליטפו את עמרם, מוליכות אותו דרך ממלכה שנעלמה. כולם זכרו. מגן דויד על בניין בית הכנסת, מצבות יהודיות בבית קברות זנוח. מתי הגיעו היהודים? האם ירדו לאורך הנילוס עם הכיבוש הבבלי והפרסי במאות השישית והחמישית לפני הספירה הנוצרית? האם היגרו דרך תימן והתיישבו מעבר לסמבטיון? המסורות העתיקות, הניתוק שגילו לפחות אלפיים וכמה מאות שנים. העברית הישראלית עם כל גינוני הסלנג, ההתרגשות והעיניים הנוצצות של אנשים החוזרים למקום בו נולדו. "זכרתי את הכל גדול הרבה יותר-" אמר שמואל. פרנג'ים שחורים-לבנים. כפלי הזהויות, המשיכה לציון, ההסתגרות נגד כל המיסיונרים וקשיי העולם, ההתבצרות היהודית שאין בה היגיון אבל יש בה דבר מעורר כבוד, במשותף שיש לכל יהודי באשר הוא, בזכות הניתנת לו בשל כך לחדור לעצמותיו של כל יהודי באשר הוא ולהגיד לו איך להתנהג.
בשירה עצרו המכוניות בתוך מתחם המלון. אנשים ומכרים הגיעו לפגוש את אנשי הקבוצה שיצאו אל הכפרים. עליתי על אוטובוס מקומי שהתגלגל בכבדות לאקסום, בירת הממלכה הקדומה שאובליסקים עומקים ומנופצים בכיכר הכפר שלה ובשדותיה. וכנסיית ציון שבה לפי המסורת נמצא ארון הקודש האבוד ומרחצאות מלכת שבא. הבטתי בנשים הנפלאות של טיגרה. גם אם היו אלף נשים הייתי מתאהב במלכת שבא.
בשדה התעופה שעל מסלול העפר שלו פסעו פרות בשקט, חיטטו אנשי הביטחון האתיופים בקפדנות בתיקים, ממששים חללים שחשבתי קודם לכן שיש בהם צנעה. "יש זהב בהרים," אמר מיק, "הם מחפשים את הזהב."  קניה הפכה ליצואנית הזהב השנייה באפריקה לאחר דרום אפריקה. בקניה אין זהב. הזהב מוברח מטיגרה ומשירה לקניה. שמועות על זהב מניעות הרפתקנים אל הארץ. מכרות זהב שפגזים  ביקעו בזמן המלחמה. נהרות שילדים אוספים בהם זהב בידיים. ציון שמעבר לסמבטיון.

הוספת תגובה


Security code
רענן