רופאים לזכויות אדם

עיתונות - כתבות בארץ

המרפאה של רופאים לזכויות אדם נמצאת ברחוב דרור 9 ביפו בין גלי צה"ל ושוק הפישפשים. נכנסים אליה דרך דלת ברזל. יש שם רופא כללי וגניקולוגיה לנשים, וגם רוקח ובית מרקחת.

אחרי הצהריים מחכים בה עשרות אנשים בשקט לראות רופא. האנשים האלו, רובם נשים וחלקם ילדים, הם פליטים שחיים בישראל. אבל לא רק הם. גם ניצולי שואה ועובדים זרים שאין מישהו אחר שידאג להם.

 

 

יש בארץ 40,000 פליטים שאין להם תעודת תושב ולכן הם לא יכולים לקבל טיפול בקופת חולים ובבתי חולים. הרופאים מספקים להם טיפול ומנסים, על ידי תרומות ופניות למשרד הבריאות ולבתי החולים – לדאוג להם.

הפליטים לא חברי קופות חולים ולא יכולים להיות – בתי החולים יטפלו בהם רק אם הם יפצעו או יהיו בסכנת חיים – אז יקבלו אותם בבית החולים במיון, אם תישבר להם יד – יגבסו אותה, אבל אם יחזרו  לבית החולים להוריד את הגבס – לא יטפלו בהם. נשמע טיפשי?

יש המון מבוכים טפשיים במדינה.

אבל גם אנשים שאיכפת להם ומנסים לפתור את הסבך.

האנשים האלו הם  הרופאים המתנדבים של ארגון רופאים לזכויות אדם. הם מטפלים במי שהמדינה לא מטפלת, מוצאים את הרופא שיוריד את הגבס, משתדלים למצוא לחולה הסרטן את מי שיתרום לו את התרופה היקרה, לחפש למי שצריך לעבור ניתוח את בית החולים שיסכים לנתח אותו בעלות נמוכה וכשרופאיו מתנדבים.

ארגון רופאים לזכויות אדם נולד לפני  24 שנים, ב-1998. הקימה אותו הד"ר רוחמה מרטון את ארגון רופאים לזכויות אדם. כדי להיאבק על זכויותיהם של אלו שאין להם ואף אחד לא רואה אותם, וכדי לטפל באלו שהרפואה לא מגיעה לבתיהם ואין להם מרפאה במקום קרוב. זה לא רק ארגון רפואי, אלא ארגון שנאבק על זכויותיהם של מי שאין לו זכויות- כי האירגון רואה בהתעלמות מזכויות יסוד של אנשים מחלה בפני עצמה – לא מחלה שאפשר לרפא בבתי חולים – אלא בדרך של מאבק אזרחי וקריאת תיגר.

בחודש דצמבר 2011 הוציאה עמותת רופאים לזכויות אדם דין וחשבון על העינויים שעוברים הפליטים בסיני מידי הבדואים שכולאים אותם במחנות, אונסים, מענים וסוחטים. הם יודעים את זה כי החוטפים הבדואים נותנים להם טלפונים שיתקשרו לקרובי משפחתם באריתריאה בסודן ובישראל ויתחננו שישלמו את כופר הנפש שמגיע לעשרות אלפי דולרים לפליט. ובינתיים הם מעונים, כלואים בחדרים אפלים, עובדים עבודות של עבדים ומנוצלים. חלק מהם מתים. והכי נורא- יש להם משתפי פעולה בתוך ישראל והמשטרה וממשלת ישראל לא עושים דבר.

אולי הדו"ח שהוא כולו זעקה יעשה משהו.

וכאן, בתוך ישראל הכאילו מוגנת, עוסקים הרופאים לזכויות אדם בדבר המרכזי והוא לדאוג שלכל אחד תהיה רפואה זמינה. היא מאמינים שיש לאדם זכות בסיסית להיות בריא ומטופל. או כמו שאומר אמנון כהן, המנכ"ל של העמותה "לכולם ברור שלילדי הפליטים והעובדים הזרים יש זכות ללמוד בבתי ספר ולכן הקימו את בית הספר ביאליק רוגוזין בתל אביב, למה זה לא ברור שמגיעה להם גם הזכות היסודית להיות מטופלים? עמותת רופאים לזכויות אדם הוקמה בדיוק בגלל הסיבה הזו – כדי לדאוג שהזכות של אדם, של כל אדם, לקבל טיפול רפואי הולם והגון, תיקרה במדינת ישראל. רופאיה ומתנדביה עובדים בארץ ובשטחים ויש בה 2400 חברים ומהם 1500 מתנדבים. חצי מהם אנשי רפואה- רופאים ורופאות, אחיות וטכנאים. בכל שבת יוצאת ניידת טיפול ונסעת לגדה המערבית.  הרעיון שעומד בבסיס העמותה הוא פשוט. לעזור למי שלא מטופל. למי שזכויותיו מקופחות. למי שידו לא משגת. למי שהמדינה מתעלמת ולעיתים מתעללת. העמותה עובדת בקרב הבדואים בכפרים הלא מוכרים בנגב. כי שם הילדים חולים במחלות מעיים מכיוון שאין לכפרים חיבור למים זורמים. כי אמבולנס לא ניכנס כי אין כביש, כי אי אפשר להחזיק תרופות בקירור כי אין חשמל. הרופאים לזכויות אדם לא רק מטפלים במי שחולה, הם גם מנסים ליצור ולהיאבק למען מקום טוב יותר שאיכפת לו מכל תושביו, אזרחיו והפליטים שבו.

או כמו שאומר אמנון כהן, מנכ"ל העמותה, מטרת הארגון הוא לא להחליף את המדינה, אלא לגרום לה לעשות את מה שמוטל עליה.

וחוץ מזה יוצאים הרופאים לזכויות אדם לבקר אסירים בבתי חולים, את מהגרי העבודה והפליטים שחוצים את הגבול מסיני ונאספים במתקני מעצר, הם יוצאים לשטחים על מנת לטפל באלו שידם לא משגת. אחד מהם למשל הוא האופטומטריסט קלוד סמואל.

בכל שבת יוצאת ניידת טיפול לשטחים. ליהודה ולשומרון. לכפרים הפלשתינאים הנידחים שאין להם רופא ומי שיטפל. כל מי שיוצא לשטח יוצא בהתנדבות. אבל לא רק כדי לבדוק חולים ולעקוב אחרי הריונות, אלא גם לדברים שיש בהם ורך, אי אפשר בלעדיהם ובעזרתם החיים הופכים להיות שמחים יותר. כמו משקפיים. כי עיניים הם האיבר שאיתו אנחנו קולטים הכי הרבה מהעולם, הן כל כך מרכזיות, שאנחנו נוטים לשכוח שאת רוב המידע אנחנו קולטים דרכן. ולכן יוצא בשבתות האופטומטריסט קלוד סמואל, שיש לו חנות במרכז תל אביב, בשבתות חמוש במשקפיים, במסגרות שהוא מקבל תרומה, במכשירי המדידה והבדיקה שלו. בכל נסיעה כזו יוצאים  12  רופאים, אופטיקאים ואופטומטריסטים ומתנדבים. בתיאום עם המועצה המקומית, קלוד הוא המתאם. משתדלים להגיע לכפרים ולפריפריה. זה לא כל כך קל כי היציאות הן רק ליום אחד ויש מחסומים שמעכבים ואחר כך המושל הפלשתינאי המקומי מבזבז את הזמן בנימוס וכיבודים  ותודות ואז צריך לארגן את מבנה הציבור ומביאים ציוד שחלקו פרטי וחלקו של העמותה ויש חנות שבה יש מסגרות שאפשר לבחור וקלוד מרכיב את המגרות והעדשות שנתרמות ממפעל אופטיפלאסט מקיבוץ אושה –

הוא בודק נשים גברים וילדים שזקוקים למשקפיים, נותן להם לבחור מתוך המסגרות שהביא איתו, חוזר לחנות שלו ומכין את המשקפיים לאלו שעד לפני שהגיע ראו את העולם במטושטש. קלוד, אחד מהרופאים לזכויות אדם, דואג שהעניינים יתבהרו.

אז אלו הרופאים לזכויות אדם. אלו שנלחמים על החיים ובכל המחלות שיש, אלו שיש לנו תרופות קטנות בצורה של כדורים או זריקות ואלו שקשה לראות אותן בעיין והן הרבה יותר מסוכנות – מחלות הגזענות, ההתעלמות, רוע הלב או הרעה מכול שגורמת למגיפות של ממש – האדישות.

 

 

 

הוספת תגובה


Security code
רענן