שיטפון

עיתונות - טורים אישיים


מעט אנשים יעלו על פסי רכבת הנבלעים במנהרה בידיעה שרכבת עומדת להגיע בזמן הקרוב. אנחנו מודעים לכך למרות שהרכבת הומצאה לפני בערך מאתיים שנה. הרבה פחות מהזמן ששיטפונות  פתע מדבריים סוחפים בדרכם כמעט כל דבר.
כמעט כל אחד מאתנו חווה את החוויה בתור ילד, כשגל חבט בו והוא פירפר וכמעט טבע. אלא שבדרך כלל זה קרה במטרים הספורים שבין חול לים ותחת עינם המשגיחה של המבוגרים.
אז איך קרה מה שקרה? ברור שיש אחראים ומבוגרים אשמים, אבל איך קורה ש-25 אנשים צעירים, מהמיטב שיש, שבטח שמעו מתי שהוא על סכנת השיטפונות בנקיקים צרים, או בנחלים עם קירות זקופים או על גלי שיטפון, יורדים לנחל ביום שבו ענני סערה מכסים את הנגב מצפון ועד דרום ונחבטים על ידי גל שיטפון שהורג אותם?
בעיקר כי התרחקנו מהטבע ואין לנו מושג. ובגלל שאנחנו, בגיל רך ובגיל יותר מבוגר, נוטים לסמוך על מי שיותר מבוגר מאתנו או בעמדת כל-יודע.
האחריות היחידה שיש להורים, מחנכים ומדריכים היא לדאוג לילדיהם או למי שנמצא תחת חסותם והשגחתם.
אבל אלו שנסחפו בזרם, בשל הטעויות הבלתי נתפסות של כל מי שהיה מעורב בטיול הזה, היו רגע לפני תום הילדות, בהכנה לצבא שהוא המדרגה הישראלית שמבדילה בין ילד לבוגר. שכן מרגע שיש לך הרשות להרוג ולהיהרג, הכל מותר.
אלא שהצבא לא מלמד הרבה חוץ מזה, וודאי לא מחנך ומלמד אנשים להיות ביקורתיים או לדעת להתמודד עם הטבע ועם עצמם.
על טבע  ועל עצמי  למדתי אחרי הצבא. כשיצאתי מההגנה הפטרונית והתחלתי לצעוד לבד.
אני לא מבין במכינות. נדמה לי שהן אמורות להאריך את הילדות בעוד שנה. עוד נשימה של משהו שטוען אותך לפני. אבל אולי הן מחטיאות את הדבר שלשמו יוצא אדם למדבר, להכיר משהו שהוא לא מכיר, לשאול שאלות, לראות את הטבע הערום בכל כוחו הודו ומסוכנתו וללמוד איך להתמודד עם ההרים והוואדיות והסלעים?
ולמה צריך אדם צעיר לקבל את חינוכו, לפחות חלק ממנו, במדבר?
אני כמובן משוחד, מכיוון שמגיל צעיר, עוד טרם הצבא, הלכתי לא מעט במדבר. והצבא האכיל אותי אבק של כל מדבריות הסביבה וכשיצאתי ממנו חציתי את סיני ואת הנגב ואת מדבר יהודה ושומרון כמה פעמים לבדי, מחפש בורות מים וגבים ותמילות ובריכות נסתרות.
ומה זה הועיל לי כשהלכתי עמוס תחת תרמיל כבד בחום הקופח, או שישבתי מעל מפל שעליו טס שיטפון וביליתי לילות ארוכים וקרים ליד מדורה קטנה?
זה לימד אותי צניעות. איך ללכת בעדינות ואיך למצוא את דרכי ואיך לשרוד בחום ובקור ועם מעט מים, ולהיות רעב וצמא ולדעת שאין דבר שיעצור אותי כשאני מבין איך הדברים קורים. ולאן הנחלים זורמים ואיפה אני צריך לישון ואיך אני שורד בחום גדול גם כשכלו המים.
יום אחד של טיול שווה לימים רבים של ישיבה בכיתה.
וכל מה שאמרתי עכשיו לא אומר שצריך להיכנס למנהרה חשוכה שרכבת מהירה עומדת להגיח מלפנים או מאחור כשההולך לכוד בתוכה או ללכת בנחל מדברי ביום שבו צפוי שיטפון.
האסון, שעצבותו ממלאת אותי וליבי עם ההורים, אסון שנגרם על ידי רשלנות, לא מצביע שהחינוך לידיעת הטבע בארץ לוקה.
הוא מצביע על משהו אחר, על כמה לוקה החינוך בכל תחום פה. כמה צייתנים אנחנו וכמה אנחנו סומכים על מי שמנהל אותנו.
זה הדבר שצריך להדאיג ולהפחיד.  פחות מידי שאלות. גם כשהשמים מתקדרים וגשם של שיטפונות אלימים מתחיל להצטבר במעלה הנחל.
בני הנוער האלו, שקבלו חינוך מעולה, ונשלחו לשם על ידי מכינה שנחשבת לטובה, חונכו להיות בסדר. לא לשאול שאלות. וגם מי ששאל, יצא לדרך למרות זאת.
עוצמתה של הטעות היהירה מדגישה כמה נדיר שאנשים יסחפו על ידי שיטפון בנחל מדברי.
אנחנו מדינה מתועשת וצפופה שאין בה כמעט טבע פראי צפונה מבאר שבע.
הגשם מגיע לכאן, ותמיד הגיע במערכות קצרות, מהירות ורבות משקעים.
ועם זאת, בארבעים וכמה השנים האחרונות נסחפו אל מותם בשיטפונות פחות מ-20 אנשים. בארבעים וכמה השנים האחרונות נהרגו בתאונות דרכים במדינת ישראל כ-12,000 אנשים. ממוצע של כ-300 אנשים בשנה.  ופי ארבעה פצועים.
הטבע הישראלי רחום הרבה יותר מהכביש והאופי הישראלי.

הוספת תגובה


Security code
רענן