על הפחדנות

עיתונות - טורים אישיים

שופטי בית המשפט הגבוה לצדק, שופטיה העליונים של מדינת ישראל, התלבטו עד שהכריעו מה לעשות לבן דרי, שירה בגבו של צעיר בן 17 לפני כמה שנים. בסוף הכפילו את העונש.

מכיוון שאנחנו יודעים שהעונש על הריגה או על רצח בדרך כלל כבד יותר מתשעה חודשים או כפול מזה, ברור שלא על זה ניתן העונש. והוויכוח בין הרוב למיעוט שהוכרע על חודו של קול (2:1), לא היה על האם החייל ירה בצעיר הלא חמוש והרג אותו מבלי שזה סיכן אותו, אלא האם הוא פחד עד כדי כך שאיבד את עשתונותיו ומקום לחרבן במכנסיו ירה בערבי הצעיר, או שעשה את זה בדעה צלולה והוא סתם פחדן מלידה. בית המשפט קבע כאמור, שבן דרי הוא פחדן מלידה שיצרו גבר עליו ולא הנסיבות המפחידות, ולכן כפלו את עונשו.

נשאלת כמובן השאלה, אם בן דרי הוא פחדן מלידה, למה בכלל אתם שופטים אותו?

 

ועל זה יאמרו השופטים (אם ירשו לי לדבר בצורה לא משפטית) - כי מדינת ישראל מגייסת את כולם לשורותיה, אמיצים ופחדנים, זהירים ונועזים. והיא לא  מפרטת בפניהם מהי גבורה ומהי פחדנות, ואיך ידע בן דרי, שכשהוא יורה כדור חי בגבו של צעיר לא חמוש שנמלט ממנו, שזו פחדנות? לא סתם פחדנות, אלא פחדנות מהסוג השפל והפחדני שיש?

שמע סיפור בן דרי, כי הפחדנות היא כמו מים, היא נמצאת בכל החברה האנושית באותו גובה ובאותה כמות, יש פחדנים בכנסת (אם כי קשה לאתר אותם כי הם שותקים מול נוכלויות, הסתה ושחיתות) ויש פחדנים בין פקידי הממשל – מסדר שתקנים גדול ורחב שרק מורידים את הראש, ואספר לך משהו בן דרי, גם ביחידות הכי אמיצות ונחשבות של הצבא יש פחדנים. שמשום מה חושבים את עצמם לגיבורים גדולים.

הייתי פעם ביחידה כזאת, פלוגת מילואים שנעה בחוד הצבא הישראלי שנכנס ללבנון ב-1982. נכנסנו לצידון, התנהגנו כמו אהבלים, חצינו צומת רחבה בלי עשן וירו עלינו, נהרג מי שנהרג, נפצע מי שנפצע וכל הלילה ישבנו מבוהלים מתחת לבתים הבוערים ובאפילה הגיח מי שהגיח וירה צרורות ארוכים והרג לנו עוד שניים. ובבוקר בא חיל האוויר והפציץ והעיר נכנעה. ובבוקר פלינו את כל מי שנחשד כמחבל וסגרנו 2500 כאלו במגרש כדורסל קטן שהפלוגה שלנו, על שישים ומשהו לוחמיה, נשלחה להשגיח עליהם. אלא שאז התלהטו הרוחות, לא בגלל שהגברים השבורים ואזוקים במגרש עשו משהו, אלא בגלל שהיינו מבוהלים מהלילה ועצבינו רופפים והחוקרים אמרו שזה היה בפיגוע הזה וההוא השתתף בפיגוע ההוא וחלק מחיילי הפלוגה, בני עשרים ו ובני שלושים ו- ואפילו בני ארבעים ו- מצאו צינורות גומי של השקיה והתחילו להלקות את השבויים. ניסיתי לעצור אותם. לא ראיתי בהם סיכון.

אבל איזה סיכוי היה לי בגיל 23 לעצור את הדבר? אבל מה לעשות, ככה נולדתי, אני לא מסוגל להתעלל במישהו כפות שיושב על הרצפה וידיו אזוקות מאחוריו. הגעתי עד האוגדונר. לא עזר. ההשתוללות נמשכה. סימנתי טור של 100 שבויים והודעתי למלקים שאלו שלי. שלא יגעו בהם. הם סיננו קללות ואיומים אבל הניחו לי. מהצל אתם מנסים להפחיד אותי? לך תנסה לעצור עשרות אנשים מבוהלים תאבי אלימות והרג. הטור שלי היה אי של שלווה בכל אותו יום חם ונורא של יוני 1982. בסוף היום היו שבעה מתים ממכות על המגרש. אני יודע, הייתי החובש הפלוגתי.

למחרת ניהלתי מחסום ביציאה מצידון. מכונית מרצדס ניסתה להתחמק. צעקתי לה, יריתי באוויר, וכשהמשיכה לנסוע – יריתי פנימה. היא עצרה. היו בה מחבלים ונשק.

החיילים שהיו איתי שאלו אותי בתמיהה- אתמול שמרת על החיים והיום אתה יורה כדי להרוג?

אתמול הם לא סיכנו אותי אמרתי, היום הם בני מוות.

ההחלטות הפשוטות והנעימות של המלחמה. אני יודע שקשה להבין. מה שהיה הוא שיהיה. השתניתי מעט. גם הצבא והמדינה לא השתנו למרות ההרגשה ההפוכה. שום דבר עקרוני לא השתנה. היום אנחנו פשוט יודעים יותר מדי על עצמינו ופחדנותינו. תישאלו את אלאור עזריה.

שנים רבות הייתי בפלוגת המילואים הזו. חלק מאנשיה עדין בחיים. חלק לא. אבל שם, ביום החם של יוני 1982 בצידון, למדתי שפחדנות היא לא רק להסתתר אחרי סלע כשנשמעת הצעקה קדימה להסתער!

אלא גם המקום שבו אתה נוקם בפחדנות באויב מובס ואזוק ולא כובש את יצרך.

שומע בן דרי, אנחנו, היהודים, תרמנו משהו לעולם. ויש לנו משפט אחד בספר משלי, שבגללו בית המשפט כפל את עונשך –

צבא של פחדנים, שיורה בגב של אנשים לא חמושים ומתעלל במי שאין לו כוח נגדו, הוא צבא עלוב ופחדן.

איזהו גיבור – הכובש את ייצרו.

הוספת תגובה


Security code
רענן