המיליארדרית

עיתונות - טורים אישיים


כנגד רצוני, ומכיוון שרחלי אידלמן בקשה ולא רציתי להשאיר אותה לבד בכנסת מול מירי רגב וועדת החינוך התרבות והספורט, עליתי לכנסת. אוטובוס ממצפה רמון לבאר שבע, שני לירושלים ושלישי לכנסת. שומרי הכנסת קבלו אותי בפנים מחייכות, שאלו אותי לאיזה טיול אני ממשיך משם והחמיאו לי על דעאש- מסע אל מפתנו של השטן.

מחויך וקל לבב, חשבתי על שומרי הכנסת, אותם אנשים שעושים את מלאכתם נאמנה נגד תיקים וכלי נשק, עומדים אובדי עצות מול הבורים שמנהלים את המדינה, אותם אלו שקנו את הספר בתקופת ההגנה וכמה יפים היו התמלוגים שקבלתי מהוצאת הקיבוץ המאוחד. אח, הימים היפים שלפני מירי רגב.

בישיבה שקדמה לזו שהוזמנתי,  גלגלו חברי וועדת החינוך הורים עם צרכים מיוחדים וזרקו אותם לבכות במסדרונות. קל לשטוף את מסדרונות השיש של הכנסת. אולי כך מחזיקים אותם כל כך נוצצים.

שומר האולם מנע מאתנו להיכנס בחוזק יד בזמן שאיגוד המנקות הרוסיות ייבש וניקה את דמעות וכאב ההורים המגורשים מהישיבה הקודמת. החדר נצץ כשנכנסנו.

באתי לוועדת התרבות של השטטל שלנו, כי רציתי להגיד דבר בעניין חוק הספרים, או אולי חוק המו"לים המושפל והדחוי שרגב בטלה בבעיטה קלה לטובת הדואופול. ורציתי גם לדבר בשם הסופרים שיש להם רק פרס יצירה אחד שיוויוני- פרס ראש הממשלה שהוא מלגת התפנות שאתה יכול לקבל פעם בעשר שנים אם מצאת חן בעיני וועדה אלמונית ואז תקבל 5,000 ₪ בחודש. 14 או 18 סופרים ומשוררים. פרוטות צייקניות לספרות העברית שנכתבת פה. לפרס היצירה, או מלגת ההתפנות, יכל פעם סופר עברי לגשת כל שבע שנים. רציתי לבקש שיחזירו לשבע, ושיעלו קצת, גם את השכר וגם את מספר הסופרים והמשוררים הזכאים. אנחנו זכאים. לא פחות מכל אברך ישיבה שממית את עצמו באהלה של תורה. לא פחות מכל חבר כנסת שלא עושה כלום רוב הזמן וחי על חשבוננו. ספרות לא נכתבת כשאתה צריך לעבוד בעבודות אחרות. כמה תמים מצדי. מי בכלל רוצה שתכתוב את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע? מה שווה ספרות אם אנחנו לא יכולים לשלוט בה?

ולכן לא היו לי ציפיות של ממש מהוועדה המתכנסת שבראשה עומד יעקוב מרגי מש"ס (שר לשעבר של משהו) ומירי רגב מהליכוד  (שרת התעמולה הממונה על משרד התרבות והספורט) הופיעו גם יוסי יונה ונחמן שי מפגר המחנה הציוני . ויוליה מלינובסקי  מישראל ביתנו.

בדמוקרטיה אפגנית כמו אצלינו, כל יום הוא קרב חדש וכל יום אתה משחיז את העט והגרון ויוצא לקרב.

אבל שום דבר לא הכין אותי להקדמה הארוכה החנפנית והלוקקת שנשא מרגי בפני רגב שישבה לידו. אינספק שחברי הכנסת שלנו מבריקים כשהם מלקקים כל יום אחד את השני למשעי.

וכשסיים  ללקק ולהתחנף ולהלל את עצמו ואת זולתו, עברו 15 דקות מתוך ישיבה של שעה ורבע. הוא העביר את זכות הדיבור לשרת התרבות והספורט הכבירה, העושה והנפלאה של מדינת ישראל. את כל זה כמובן לא ידעתי לפני המצגת אותה קראה השרה מהלוח. אבל אחריה, כרעתי ברך.

כמעט.

מצגת ההלל העצמי נמשכה עוד 35 דקות מזמן הישיבה.

מה שהיה מסקרן במצגת היה תקציבו של משרד החינוך והספורט. מיליארד שקלים.

אח, אמרתי לעצמי, איזה עשיר אני, שהרי בטוח עכשיו השרה תגדיל את פרס היצירה ותיצור עוד משהו לסופרים זקנים שעבדו כל חייהם, היא ודאי תגן עלינו מפני הדואופולים ומפני חנויות הספרים שמשחדות מוכרים כדי שימליצו על ספרים, היא אישה עשירה וחזקה!

טעיתי תמים שכמוני. שכן בסעיפי התוכנית התרבותית האיר הסעיף  – נאמנות בתרבות!

נאמנות היא יסוד מוצק במשטר פשיסטי. שמחתי לראות גם כי תוקצבו 3 מוזאוני שואה שכן השרה, במסגרת התרבות, הבטיחה לחזק את השואה. והיא תעמוד במילתה! וחוץ מזה תוגמלו מוסדות של פיוט וחזנות, והעמקת לימודי תורה. שליש ממפעלות התרבות הוקדש לדת.

היא התגאתה בכך שתיאטרון הבימה מופיעה עכשיו גם ביהודה ובשומרון, בקריית ארבע ובחברון שלא רק התל-אביבים נהנים מצ'כוב!

אין מה לומר. חברון מאז ולתמיד.

וכן, משרד הספורט גם מימן את בריכת השחיה הראשונה בכל ישובי הבדואים בנגב. הבריכה ברהט מוכנה אבל לא נפתחה, כי ראש העיר יפתח אותה רק בסמוך לבחירות, באוקטובר. עד אז שיישחו באבק. והיא מבינה אותו שרת התרבות והספורט, כי מה שוות בריכות שחיה שוחד הבחירות הוא לא שלנו?

והיה גם הסעיף התרבותי של "החלוצים שלנו". אנשי עיירות הפיתוח. "אנחנו נכתוב את ההיסטוריה מחדש!" הבטיחה שרת התעמולה. היא דברה כמובן על עולי צפון אפריקה שהובאו ויישבו את עיירות הפיתוח. .המבוא לזה היה האיזכור רב ההשראה שלה על נזיפתה במאיר שלו שבספריו אין עדות מזרח. "איפה אנשי מגדל העמק?" היא נזפה בסופר הבור- לא ראית אותם?"

נזכרתי בפאחלוואן מחמוד, המלך המתאבק המשורר ששלט בחיווא המרכז אסיאנית לפני 600 שנים שאמר: "קל לצבוע את העננים בדם הלב ולמוסס הרים עקשנים בדמעות אבל קשה משאול שיחה עם בור החושב את עצמו ליודע כל."

המשורר הלוחם פאחלוואן מחמוד בנה את אחת הערים היפות בעולם.

עכשיו, אחרי ששמעתי את דבר ההיסטוריונית המופלאה, הבנתי את פסל החלוצים הסטליניסטי החדש בכיכר במרכז מצפה רמון. ואת זו שבדימונה. מי מימן, מי הילל. שכחה שרת ההיסטוריה שאנדרטאות שכפולי היסטוריה הן מגוחכות. בואו למצפה. אנשים ירוקים על אבני מחצבה. ז'דונוב מגחך בשמים אדומים.

כל הכבוד מירי. כפיים!

ואז התעוררה חברת הכנסת העירנית, יוליה מלינובסקי  ונזעקה שגם את עולי ברית המועצות וחבר העמים צריך להנציח, ולמה להם לא בונים אנדרטאות ומוזיאונים? בסיבוב משעשע של ההיסטוריה דורשת מי שברחה מהקומוניזם הנצחה בולשיביקית. ארץ הפלאות.

"אתם? מתי הגעתם?" גיחכו יעקוב מרגי ומירי רגב, באלף תשע מאות ותשעים? אתם משווים את זה לשנות החמישים? "

לרגע נזכרתי במערכון האלמותי של אורי זוהר ואריק איינשטיין על דורות העולים המגיעים לנמל יפו.

מי אמר שלשרה אין תרבות ומסורת? לול.

מיליארד שקל יש לשרת התעמולה. מיליארדרית.

בעשרה לאחת, כשיו"ר התאחדות המולים ניסה להגיד דבר על חוק הספרים הבעוט והמחוץ, ויעקוב מרגי הגביל אותו לדקה וחתך אותו, התפרצתי. באתי ממצפה רמון. שלוש וחצי שעות לכל כיוון. יש עשרות יוצרים במצפה רמון. בכל רחבי הנגב בכל ארץ ישראל.  הכי הרבה כמובן בתל אביב, בירת התרבות של מדינת ישראל ששרת התעמולה שמה לעצמה להרוס ולהשפיל. פחות מעשרים דקות לישיבה מעבר לדברי הלל חנופה ותוכנית ז'דונובוסיטית. מרגי צעק להוציא אותי מיד!. יצאתי בשמחה.

בניין כל כך נעים הכנסת, עשוי בטעם טוב, מרצפות וקירות השיש שלו נרחצים יום יום בדמעות המוטחים מחדרי וועדות שמשכתבות את ההיסטוריה של אלו שחשבו על מקום הגון וצנוע ואור לגויים. פרוז'קטור.

הוספת תגובה


Security code
רענן