כיכר העיר ריקה

עיתונות - איכות סביבה-העיר והכלבים


מה יוצר את מה היא שאלה ישנה. האם העיר יוצרת את האנשים או האנשים יוצרים את העיר? ברור שבהתחלה מישהו בנה משהו ועוד משהו ודי מהר, כמו במקרה של תל אביב, שתוך 20 שנה העיר היתה כמעט עשויה, היא השפיעה על בניה שבנו אותה והיום תל אביב משפיעה עלינו יותר ממה שאנחנו משפיעים עליה למרות שנדמה לנו שאנחנו עושים את העיר.

העיר תהיה גם אם אנחנו לא נהיה. ראו מקרה יפו שהחליפה את האוכלוסיה שלה לגמרי ב-65 השנים האחרונות. כמעט אף אחד מתושביה המקוריים של העיר לא גר בה היום. אם לא הרסת את בתי העיר היא ממשיכה לתפקד כמו כוס – שים בה שמן מים נפט או חול והיא תחזיק. שבור אותה – ואין שם כלום.

ככה זה עיר. אנשים מתים, מהגרים, אחרים נכנסים ומחליפים אותם.

אוכלוסיה בת מאות שנים יש רק בכפרים עתיקים. כי הכפריים נצמדים לאדמה. העירוניים לרוח.

לפני חודש-  חודשיים או שלוש מהפיכות הופיעה בתיבת הדואר שלי בקשה לכתוב משהו על כיכר דיזינגוף. על איך היא צריכה להיראות.

זה לא סוד גדול שהכיכר כמו שהיא היום היא רע נסבל במקרה הטוב. מצבת גרנוליט שיותר משהיא מחברת היא מפרידה, שפאנקיסטים אוהבים אבל חוץ מזה שהיא במקום ההיסטורי בה היתה כיכר צינה דיזינגוף – אין הרבה דברים טובים לומר על מעשה האונס שנעשה לכיכר הישנה.

הדרך לגיהנום.

פעם, לפני שנים, שמתי לב שאפילו אי אפשר לרדת מהכיכר כמו בנאדם – כי המעקות שיורדים מרום הכיכר לאורך המדרגות מפריעים את הסיבוב לתוך מדרכות הרחוב. מתכנן גאון עשה א תהכיכר הזאת לפני בערך 40 שנה. לפעמים נדמה לי שסביב 1970 השתבש משהו במוחם של המתכננים והאדריכלים הישראלים וכל מה שהיה ישר הסתבך והתעקם.

כל מה שהיה כל כך פשוט ועגול וקווי וזורם הפך למעין מערבולת מתוחכמת ומעייפת. הפוך מאיך שנולדה תל אביב – ההצלחה הציונית הכי גדולה עד היום.

עבודה של חצי יום הייתה מקפיצה את הכיכר אפילו עכשיו. אבל זו כמובן קוסמטיקה. כי מה שהיה היה מצוין מאוד.

ואני זוכר (למרות שהשיכרון מרמה בדרך כלל וכדאי להביט בצילומים שיש בהם יותר אובייקטיביות מכל מוח).

הכיכר השתנתה כשהייתי בצבא. מה שאומר שאת ילדותי העברתי מסביב לכיכר הישנה.

רחוב דיזנגוף של שנות השבעים היה הרחוב  בהא' הידיעה. הרחוב שנמשך משפך הירקון והחסקות ומציצים ו"מנדיס דראג סטור" ו"כסית" ועד כיכר דיזנגוף. ושם הוא נגמר.

כן, אי אפשר היה לחצות את הכיכר והתנועה הסתחררה סביבה, והפיתרון שנמצא שם היום לא כל כך טיפש. רק שהביצוע, החומרים ומזרקת האש היומרנית הם לא ממש בהתאמה מוצלחת עם הבניינים המודרניסטים והנעימים שמסביבם.

בגלגלול הראשון של 1938  היה השילוב של  הכיכר של ג'ניה אוורבוך והבניינים שסביבה לסמלה של תל אביב.

ואם עוצרים לרגע, הרי אין סמל לתל אביב. לא הפועל העברי החסון והסוציאליסטי של יריד המזרח (שהפסל שלו נמצא בקצה הצפוני של דיזנגוף בתוך המגרש של גני התערוכה הישנים בגב של נמל תל אביב) , ולא הגמל המעופף של גני התערוכה שהיה החלום מלא חוש ההומור של אבות העיר וגם לא גימנסיה הרצליה אותה הרסנו וודאי לא כלבושלום המכוער וחסר התואר שנבנה על חורבותיה, מסמל את עידן המפלצות שמקיפות את רוטשילד ונווה צדק היום.

אפילו סימלה של העירייה (עד לא מזמן) היה קו המתאר של יפו. יפה מאוד תל אביב. עיר מקורית ומודרניסטית שקו הרקיע שלה הוא מנזר פרנציסקני על גבעת כורכר.

אני יודע שכיכר מלכי ישראל (שמאז אמצע שנות התשעים קוראים לה רבין) נדמית לכם מרכז, ושהקפיטול התל אביבי – האקרופוליס שלנו-הוא הבימה והיכל התרבות, אבל הלב האמיתי של תל אביב היה ונישאר כיכר דיזינגוף.

למה? לא יודע.

ותגידו אבל לב זה לא מקום הרגשות, שהרי הכל במוח והמוח הוא כיכר העירייה והיכל התרבות ולשם צריך לכוון.

ולכן הלכתי ללמוד משהו מהכיכר הלבנה שדני קרוון עשה בין הבימה והיכל התרבות.

אני אוהב את דני קרוון. ילד תל אביבי שאביו היה הגנן של העיר ועשה את גינת יעקוב שהיא הגינה המתוקה מכולן – הגבעה הקטנה עם שני הג'ומסים האדירים שחבוקה בין ביתן הלנה רובינשטיין, הבימה והיכל התרבות, ואני תמיד זוכר את הסיפור הנפלא של דני שאת מפרקי נחש הבטון באנדרטת הנגב הוא מצא במקרה כשהלך בין החוליות הלא מחוברות והוא באמת מן ילד כזה שהלך לאורך שביל קליפות התפוזים ועשה לו עיר לבנה מקצף.

והלכתי ביום שמש של אמצע מאי וחיפשתי פינת צל בכיכר המדויקת. מאז העיר הלבנה שדני קרוון עשה בפינת גבעתיים ויד אליהו הוא משחק עם גיאומטריות ועצים ואבן לבנה.

וככל שאני מעריץ שלו בציר שעשה בפריז – אני חושב שדווקא מאתיים מטרים מאיפה שנולד – הוא שכח שלפעמים צריך לוותר על המחשבה וללכת עם המקום.

כשהבטתי על הכיכר  לא מצאתי בה טיפת צל. ורציתי לשבת בכיכר וליהנות ממנה ולפרגן לפסל גדול. נכון שבצד הדרומי שלה, בפינת שדרות רוטשילד, הוא עשה הומאז' לגינת יעקוב של אבא שלו גבעה עם ג'ומס.

ואני ודע שהעצים בגינה שקרובה ל"הבימה" יגדלו ואפשר יהיה  לשבת שם עוד כמה שנים .

אבל זה רחוק ולא מספיק וכשחיפשתי ספסל עם צל בסביבה שמתי לב שאפילו בקצה שדרות רוטשילד אין עצים כדי שלא יפריעו את מראה נופה של הכיכר המונמנטאלית.

והכיכר היתה לבנה וצורבת ובוהקת. ובאור השמש העז חשבתי על הארץ הזאת.

על האומנות הישראלית בת המאה שהתחילה מגוטמן ותג'אר, וראובן ודנציגר (למרות שהוא מאוחר יותר) ופתאום נפער בה חלל של אור שסינוור את הכל עם זריצקי וסטימצקי והאנשים, הפרדסים, הבתים והנוף נמחו לתוכו. לתוך הלבן הבוהק.

ועם כל הערכתי לסטימצקי וזריצקי, אני מהבית ספר של גוטמן ותג'אר וראובן. של העיר שצמחה מהחולות, מעצי השיקמה הענקיים, מעצי התות והשסק הסודיים ברחבי העיר, מהשדרות המוצלות, מכיכר דיזינגוף העגולה והצנועה שהכל זורם סביבה.

כי מה הוא קיסמה של תל אביב  - עיר לא יפה, לא לבנה, דהויה, רועשת, מתיימרת להיות הכי בעולם?

קיסמה בבנייה המודרניסטית שלה. בכך שיש לה קווי רוחב. בזה שהבניינים זורמים, שכל החלונות והמרפסות באותו גובה. לכו באבן גבירול, אחד הרחובות המוצלחים שיש. לא יפה. מוצלח. אבל בעיר המודרניסטית, זו שבין בוגרשוב ואפיק הירקון, יש כל כך הרבה בתים עם קווי זרימה מרגיעים. זו עיר שבא לך עליה כי היא לא מפריעה לך לזרום. אין בה את שחצנות המגדלים האגרסיבית ולא את מזרקות הקרמיקה הפלצניות שכפו על כיכר דיזינגוף.

תל אביב היא עיר גדולה קטנה. ככה צריך לשמור עליה. על ליבה. על המקום שתמיד היה המרכז שסובב את העיר הזו. כי כיכר דיזינגוף של פעם היתה פנינה קטנה וחביבה שחשיבותה גדולה בהרבה מגודלה הפיזי.

כולו עיגול על קרקע המרזבה. חמרה אדומה מתחתיה. כמה עצים, מזרקה. וכל הבניינים סביבה מסתובבים איתה והנעימות הזו מושרה על כל סביבתה. על העיר.

כיכר כזו אני רוצה. כמו שהיתה. שאוכל לקחת את הנכדים יום אחד לכיכר שתכננה ג'ניה אוורבוך ולחייך לעצמי כשהם ירוצו למים שיעל, שבה התאהבתי בחוף מציצים בקיץ בין י"א לי"ב, גרה ממש מעבר למזרקה.

 

הוספת תגובה


Security code
רענן