טופובן



Click to enlarge

הייתי מופתע מכך שיש אישה באוהל. לא ציפיתי לאישה באוהל של נזיר.

1. הגנגס
"נמסטה" אמרתי.
"נמסטה." אמר הבאבא. הוא ישב בפתח האוהל שפתחו פנה מזרחה. לפניו היתה קופסאת ברזל מרובעת שעץ בער בתוכה. מסביב, בגובה של יותר מארבעה קילומטרים, היו ההרים אפורים וחשופים מצמחיה. אשה ישבה מהצד השני וחיממה את ידיה מעל האש הכלואה במתכת. קילשון שלוש השיניים של שיווא היה תקוע מעל האוהל ודגלים התנופפו ברוח שבגובה הזה יש לה חיים ושריקה מאוד שונה ממה שיש לה במקומות נמוכים יותר. גבר שניראה כבן ארבעים ישב ליד הפינה המרוחקת של האוהל. האשה סימנה לי לחלוץ נעליים ולהתיישב על השקים הפרושים.
"אפשר לישון פה?"

הבאבא הביט בי וחייך. האור נעלם במהירות. כמעט שש בערב. הרוח היתה מקפיאה. הייתי גמור. בשמונה בבוקר התחלתי ללכת את 18 הקילומטרים שמובילים מגנגוטרי שהיא קיצם של 250 הקילומטרים של הכביש מרישיקש. שתים ועשרה וחצי שעות באוטובוס הלא נוח שעצר לארוחת צהריים בעיירה מזוהמת שלא היה בה מקום אחד לעמוד שלא היה אשפה או חרא. גנגוטרי נמצאת בגובה של קצת יותר משלושה קילומטרים. גואמוך, הקרחון ממנו לפי הגיאוגרפיה נובע הגאנגס, נמצא בגובה של קצת יותר מארבעה קילומטרים. עוד יומיים נגמר אוקטובר. זנבה של העונה בהימלאיה. האנשים בדהבות, מסעדות הדרכים שמגישות תה ואורז עם גריסים לעולי הרגל, יחזרו בעוד שבועיים לאוטארקאסי, העיירה שנמצאת מאה קילומטרים במורד הכביש והלילות יקפיאו את הנהר בשממה שבה לא תהיה נפש חיה.
כמה מאות מטרים לפני שהגעתי לאוהל, כרעתי בתשישות על חול אפור ורך של מורינה קרחונית מתחת לסלעים האפורים והגדולים. הרוח הקרה חדרה מתחת לפליז ומבעד למכנסיים. כרכתי את הצעיף השחור ולבשתי כפפות. קור צורב של סוף סתיו בהימלאיה. הלכתי כמו משוגע. עושה את מה שאני עושה לפעמים כשהעולם סוגר עלי, כשאני צריך להתרכז לתוך עצמי ולשמוט מעל הכתפיים את כל מה שמטריד. מתנקה בהליכה אלימה, לתוך מדבר, לתוך ההרים, לתוך מישורים שאפשר ללכת בהם. לבד. עם תרמיל. אני והזיעה והראש שעובד כמו משוגע וטוחן את המחשבות עד שהן מתרדדות בטלטולי הרגליים ומתיישרות בין האוזניים. הייתי אחרי חודשיים של נסיעה עם הבנות. הן נישארו ברישיקש. אני לא יכולתי להיות שם יותר. הייתי צריך אוויר. להיות לבד. האשראמים לא עניינו אותי. הגבתי בפראות להתפנקויות של דריה. לא היתה לי סבלנות לדורית עד שבערב לפני שנסעתי כשהתלבטתי אם להשאיר אותן ברישקש לכמה ימים היא אמרה: "סע לכמה זמן שאתה רוצה ותחזור בנאדם ועד אז אל תחזור." קמתי מוקדם בצד האשראמי של ראם-ג'ולה וצעדתי בחושך לצד השני, לוכד אוטוריקשה לרישיקש, לתחנה שבה עמדו אוטובוסים אפלים עם אנשים שהקדימו וישנו בתוכם. שתיתי ספל צ'אי ממוכר בודד והנחתי את התרמיל במושב הקדמי של האוטובוס. ארציך היא כל מקום אליו אתה הולך חשבתי על ג'אלל א-דין רומי, הסופי הגדול. אל כל מקום שאתה בוחר ללכת. לאורך הדרך חלפו על פני עולי רגל, עולים ויורדים רכובים על סוסים או מצויידים במקלות. רובם מכלכלתה.
"כן," אמר באבא פראיאג כשציווה על הגבר שבתוך האוהל למזוג לי צ'אי מסאלה – תה הודי מטובל בהל ומבושל בחלב, "זו העונה של הבנגלים, יש להם חופש מהעבודה והם באים לראות את מקורות הגאנגס." כלכתה נמצאת 80 קילומטרים מהמקום בו נשפך הגאנגס למפרץ בנגל. הרכבת נוסעת מכלכתה להרידוואר, אחת מהערים הקדושות להינדים, במקום בו יוצא הגאנגס מההימלאיה אל מישורי הפאנג'אב. משם הם עולים באוטובוסים או בג'יפים שכורים את 250 הקילומטרים האחרונים אל גנגוטרי. גנגוטרי היא כפר קטן שיושב משני צידי הגאנגס והאוטובוסים והג'יפים עוצרים ברחבת החניה שבחלקו המערבי. בקצה שורת החנויות המסעדות והמלונות הקטנים נמצא המקדש. מדרגות עולות מהמקדש לשביל רחב שכל כמה מאות מטרים יש סימני דרך על הסלעים שמסמנים להולך כמה עבר וכמה יש לו עוד ללכת. בקבוצת העצים הנחמדה והכמעט אחרונה שמעל גנגוטרי יש מחסום ובו משלמים עולי הרגל מס לפקחים המתחזקים את השביל. הייתי עולה הרגל הראשון. "50 רופי." אמר השומר כשהעתיק את הפרטים מתוך הדרכון. "צ'אי?" שאל השני שהגיח מתוך הבקתה עם שתי כוסות תה. הוא חילק את תכולת הכוסות לשלוש.
"התה היקר ביותר שקניתי בהודו." אמרתי.
השומר חייך והציע לי צ'ארס. "50 רופי."
"לא תודה." הוא הוסיף חתיכת חשיש שחור. "אולי מחר." הוא הוסיף עוד חתיכה. "תודה," אמרתי, מסיים את התה, מניף את התרמיל וצועד לתוך העמק כשהגאנגס מתרחק מתחתי.

Click to enlarge
באבא פראיאג וצ'ילום

הייתי מופתע מכך שיש אישה באוהל. לא ציפיתי לאישה באוהל של נזיר. הוא ניגש לחלק הרחוק של האוהל שהיה בנוי מריבוע של אבנים אפורות לגובה של חצי מטר שמעליו נפרשה יריעת ברזט צבאית. בצידו השמאלי היה מיכל גז מחובר לכירה. בצד הימני היו שמיכות מגולגלות. בצידו המערבי, הפנימי, היה מקדש קטן לשיווא עם תמונות של האל ומתחתיו המזרון והשמיכות של באבא פריאג- שנקרא על שם חצי האי שנמצא בין היאמונה והגאנגס במקום בו מתמזגים הנהרות ליד אלאהאבאד. כשהיה כמעט חושך ניגש פראיאג לעומק האוהל, הדליק נר לפני פסלי האל והתמונה, הצית קטורת שמילאה את האוהל והתחיל להתפלל. לאחר מכן חזר לפתח האוהל, שילב את רגליו והחל לשיר שיר לרמה ולהרי קרישנה, מוחא כפיים תוך כדי שירה, האישה והגבר מצטרפים אליו. המעט שאלוהים יכל לעשות בשבילנו בגובה הזה היה לשיר לכבודו. הצטרפתי למחיאות הכפיים. היה קר ומחיאות הכפיים בפוג'ת הלילה חיממו אותי. הטקס נמשך כמעט חצי שעה. החלפתי את תנוחת הרגליים. בישיבה המזרחית בה ישבתי, אחרי שחלצתי נעליים כדי לא לשבת על השק שנפרש עבורי בפתח האוהל, היתה כף רגל אחת מתחת לקיבורת השוק ושמרה על חום בעוד קצה האחרת הציץ לתוך אוויר הלילה ההולך ומתקרר. הרגל שמתחת לשוק הלכה ונירדמה. קור צורב וחוסר הנוחות הצטרפו לעייפות ולתשישות. באבא פראיאג הביט בי משנה תנוחות "בטח קר לך, כדאי שתיכנס פנימה." התיישבתי לצידה של האישה ששיהקה שיהוקים ארוכים. היא התכסתה בשמיכה כבדה ועבה. טודופ ששרת את באבא פראיאג, משך את השמיכה וכיסה אותי בחצי ממנה, זה היה מוזר עוד יותר. אישה באוהל של נזיר שאני יושב לידה בחושך ההולך ומעמיק, באוהל שמואר באור נר מרצד, רגל נוגעת ברגל בברכתם של נזיר שיווא והגבר שמשרת אותו.
"איך קוראים לך?" שאלתי בהינדית.
"קרישנה." אמרה האישה. היא לא דיברה אנגלית.
"איך זה שיש אישה באוהל?"
"היא באה לכאן לפני חצי שנה ורצתה להיות פה. זו כבר השנה השלישית שהיא באה."
לאישה היתה נקודה על מצחה – הסימן ההודי לאישה נשואה.
"היא נשואה?"
באבא פראיאג תירגם את השאלות להינדית והאישה צחקה.
"כן. היא בת 37 ויש לה חמישה ילדים."
"מאיפה היא?"
"מאלאהאבד."
"ובעלה מרשה לה?"
"היא עושה מה שהיא רוצה. דיברתי איתה על זה כמה פעמים, אמרתי לה שהיא צריכה ללכת, אבל היא רוצה להישאר."
"ואישה יכולה לעשות דבר כזה?"
"זו הקארמה שלה" אמר פריאג. "יש לה אוהל שלה ואוכל שלה, אמרתי לה שתישן באוהל שלה אבל היא פוחדת להיות שם לבד בלילה."
במשך כל אותו זמן כרע טודופ, בגבו אלינו, מעל הגז והפתיליה, מבשל את הדאל בסיר לחץ שממנו השתחררו אדים בנהמה. החושך בחוץ הפך לשלם. רעש הנהר המתגרגר מהקרחון עובר את דממת הלילה והרוח שנשבה ממערב, חבטה על היריעה האטומה של האוהל. באבא פראיאג הדליק נר לפני דיוקן שיווא שבעומק האוהל והפעיל את הרדיו, מקשיב לחדשות על המלחמה באפגניסטאן.

Click to enlarge
קרישנה ובאבא פראיאג

"בן כמה אתה?"
"בן כמה אני נראה?"
"ארבעים?"
"חמישים ואחת." הוא חייך.
"ומאיפה הגעת לכאן?"
"מאוטרקאסי לפני 12 שנים." אוטרקאסי היא קאשי הצפונית – וראנאסי של מעלה הגאנגס. אין מחסור בערים קדושות בהודו. רשת של קדושה עוטפת ומאחדת את תת היבשת, מתגברת על עשרות הלשונות, הקאסטות, המיכשולים הגיאוגרפיים מההימלאיה בצפון ועד ראמשוורם וקניה קומארי בדרום, מפורי שעל גדות מפרץ בנגל ועד לסומנאט ודוואראקה בחוף המערבי של גוג'ראט על שפת המפרץ הערבי שלתוכו נשפך האינדוס.
"ומה עשית לפני כן?"
"הייתי נזיר."
"אתה פה כל השנה?"
"לא, זה נעשה קר מידי, בעוד שבועיים אני יורד לאוטרקאסי."
"ומה עם הדברים כאן?" הבטתי בבלוני הגז ובציוד הביתי של יושב קבע חצי שנתי.
"חלק אני לוקח, חלק משאיר."
"עם סוס?"
"סוס, אנשים."
"וטודופ?"
"הוא חבר מאוטרקאסי."
טודופ הסתובב וחייך. הוא הכין תה כשבאבא פריאג הורה לו ובישל כפוף מעל האש מבלי להתערב בשיחה. הוא ניסה לסדר פתיליה שעמדה מעל הגז. באבא פראיאג ניסה גם הוא. הוצאתי את האולר השוויצרי הקטן מהתרמיל כדי לעזור לדחוף את הפתיל דרך החריץ הסרבן.
"בדיוק אולר כזה היה לי ונאבד." אמר באבא פריאג בחיוך משתאה. "ועד עכשיו אלוהים לא שלח לי חדש." הוא ניסה למשוך את הפתיל ללא הצלחה. הוצאתי מספרי ציפורניים. הצלחנו למשוך את הפתיל, טודופ מרכיב את הפתיל על המנורה שהפיצה אור צהבהב. רעדתי קצת מתחת לשמיכה והבאבא היטיב אותה סביבי. האוכל היה מוכן זמן קצר לאחר מכן וטודופ מזג דאל צהבהב לתוך קערה קטנה אותה הניח על מגש כסוף ששם על ברכי, מביא צ'פטי חם. לדאל היה ריח עשיר של גי. גי היא החמאה המזוככת, השמן הקל שצף על פני חמאה מותכת והוא המובחר בשמנים המופקים מהחלב. על פי הרפואה האיורוודית, הוא הבריא בשמנים. מעט מאוד מבשלים ברחוב ההודי בשמן המעולה והיקר. הריח החם והנפלא של הגי הוא סימן היכר של אוכל הודי משובח. של עושר. "גי?" שאלתי בהערכה.
"כן." אמר טודופ וחייך, מוסיף צ'פטי ודאל עד ששבעתי.
כשגמרתי לאכול יצאתי החוצה להשתין. ירח בהיר וכמעט מלא האיר את ההרים הגבוהים. הרוח הפסיקה והיה קר וקפוא כמו תמיד בגבהים האלו בהימלאיה. כשחזרתי אמר פראיאג: "אתמול בלילה הירח עלה מוקדם ואני וקרישנה ישבנו והבטנו בו עד שעה מאוחרת. יש לילות שאנחנו נשארים ערים עד מאוחר ומסתכלים על הירח ומדברים. לפעמים בא מישהו. אבל לרוב אני לא מכניס אנשים לאוהל." הוא סגר את יריעת הברזנט של האוהל, הדליק את הרדיו שוב ולאחר מכן פרש למיזרון שלו. האשה התכרבלה לידי תחת השמיכה הכבדה, נוגעת לא נוגעת, וטודופ פרש שמיכות על קרקע האוהל שהיתה מכוסה במרבד. קרישנה המשיכה להיאנח ולשהק שיהוקים מכוערים. בחוץ התחדשה הרוח של ההימלאיה וקול המים שמגרגרים החוצה מהקרחון וקור מקפיא.
"יש הרבה עולי רגל?"
"עכשיו פחות. בקיץ באים כל יום תיירים. עכשיו רק הבנגלים. זו העונה שלהם. יש להם חופש והם באים לפה."
"ישנים באוהל?"
"בדרך כלל לא. מי שבא ושואל אם אפשר לישון אני שולח אותו לאוהלים אחרים. אבל אתה באת ואמרת נמסטה-" הוא חייך את החיוך החם והפשוט. יש מקומות בהם המיקום קובע ולאו דווקא הכוהן. באבא פראיאג ישב באחד המקומות החשובים להינדואים. במקור הגאנגס. זה היה המקום שלו. אולי זה היה מקור העושר היחסי של האוהל.
"בבקרים אני מתרחץ בגאנגס."
"לא קר?"
"קר. אבל אחר כך חם לי. עכשיו זה בסדר, בתחילת הקיץ זה קשה כי יש עדיין גושי קרח בנהר. זה טוב מאוד להתרחץ בנהר."
הוצאתי את שק השינה ונכנסתי לתוכו עם הבגדים, מותיר את השמיכה לקרישנה. באבא פריאג הצטנף מתחת לשמיכות על המזרון שמתחת למקדש של שיווא וטודופ שכב ביני לבינו. מהצד השני שלי שכבה קרישנה. היה לי קשה להירדם. היתה לי בחילה והראש דפק מכאב. למרות שביליתי את החודשיים האחרונים בין לאדאק לעמק פרוואטי, בגבהים שבין אלפיים לחמשת אלפים מטרים, הזינוק בן היום לגובה של למעלה מארבעה קילומטרים, גרם לסימנים מוקדמים של מחלת גבהים. אור הנר ריצד על התמונה של שיווה, באבא פראיאג כיחכח בגרונו בקצה העמוק של האוהל, טודופ ישן בשקט וקרישנה המשיכה להיאנח ולשהק מהצד השני. אולי היה לי קשה להירדם בגללה למרות שבאבא פראיאג ניסה לשכנע אותי בדרכים שונות שאין ביניהם שום דבר, בזה שפרש את השמיכה על שנינו, שהשכיב אותי לישון לידה. הכל היה מוזר מאוד.

Click to enlarge
רחצת בוקר

התעוררתי ושכבתי בשק השינה כשבאבא פראיאג הדליק את הרדיו, סורק את התחנות, מקשיב לחדשות של הבוקר שדיווחו על הפצצות אמריקניות באפגניסטאן. הוא הדליק נרות לפני התמונה של שיווא ואת מקלות הקטורת ואחר כך יצא מהאוהל, חזר פנימה וכרע ליד הגז, מבשל תה ומגיש לי ולטודופ. ישבתי בשק השינה בבוקר הקר שהציץ אפור דרך פתח ביריעה שחסמה את פתח האוהל ושתיתי צ'אי מסלה. כשיצאתי משק השינה היתה השמש עדיין חבויה מעבר לצלע ההר והקרניים האירו רק את שולי הפסגות. הבוקר היה קר והאדמה קפואה ומכוסה בקרח. שוליו של הגאנגס היו מכוסים בשיכבה קפואה. באבא פראיאג הרתיח מים ומילא לי כלי כדי שאוכל לשטוף פנים ושיניים. גלגלתי את שק השינה וסגרתי את התרמיל. ואחרי כך לקחתי את המצלמה וצעדתי בין הסלעים ומעבר למקדש הקטן והפתוח שהיה מזבח ושיווא-לינגם ותמונות של שיווא ופרוואטי ומקלות עם דגלים בקצותיהם מוקפים בגדרת אבנים נמוכה וקילשונות של שיווא. ירדתי אל החול האפור שהקרחון עשה מהסלעים כשגלש וריסק אותם בדרכו למטה ואחר כך נסוג כשנמס והפך להיות המקור של הגאנגס. חיכיתי לשמש שתגיע, מביט לתוך קיר הקרח הכחול. ראיתי קרחונים יותר יפים. אבל לא באתי לפה בגלל היופי. באתי כי פה מתתחיל הגאנגס, הנהר האדיר של הודו. מורינות של קרחונים הן בדרך כלל מקום אפור וקשוח שיש בו יותר דיכאון מהתרוממות רוח. נסוגתי מעט אחורה, למקום שהשמש תגיע אליו עוד מעט, והתחלתי לחמם את הגוף בחימום שלמדתי פעם בטאי צ'י והוספתי לו מתיחות שיש ביוגה. אבל מה שחימם אותי היתה השמש שעלתה מעל הקרחון ושינתה את האור ואת החום בבת אחת.
כשעליתי וחציתי את רכס הסלעים הקטן שמעל פיתול הנהר, ראיתי את באבא פראיאג טובל בתוך הגאנגס. בשבע וחצי בבוקר, למרות השמש שהאירה מתוך שמים כחולים, היה האוויר מסביב קר וחורך. הוא טבל כולו, ראשו מתחת למים הכחולים-אפרורים ואז יצא החוצה ולבש את אזור החלציים. הוא סחט את שערותיו הארוכות וכרך אותן לפקעת. הגאנגס נובע ממצחו של שיווא, עובר ומסונן דרך שערותיו כדי שלא יתנפץ בזרם כביר מדי על האדמה. הוא טבל דלי כסף במים, מטפס אל המקדש. השערות הארוכות היו ראסטות. התלתלים הנחשיים שהבאבות של שיווא מגדלים ומקשים לצינורות ארוכים. במוזיאון בארמון של טאנג'ור שבדרום הודו, יש פסל ברונזה ירקרק מהמאה העשירית. הפסל היפה, שהוא כניראה אחד מפסלי הברונזה היפים בהודו, הוא פסל של שיווא צעיר שניראה אנושי מאוד וראשו. שיערו של שיווא הנפלא שדומה לאפולו, ניראה מרחוק כמו ראסטות מפותלות. מקרוב השיער הוא נחשי קוברה. הנחשים ניראים כמו התלתלים הארוכים – הראסטות של הבאבות של שיווא. שאשא, הקוברה, הוא הנחש עליו נח העולם. באבא פראיאג שטף את הלינגם של שיווא במים, מצית אש לפני המזבח, מדליק מקלות קטורת ומפזר פרחים. משלים את פוג'ת הבוקר, יורד שוב אל הנהר, ממלא את הדלי וצועד בחזרה אל האוהל. הדגלים שמעל קלשון שלוש השיניים של שיווא התנופפו ברוח קלה. כרעתי בכניסה לאוהל ומשכתי את התרמיל. האוהל היה מואר. הפתח פנה מזרחה, לקבל את הקרניים הראשונות של הבוקר, כמו בכל אוהל של נוודים בכל מדבר או בהרים גבוהים. קרישנה רבצה בכניסה לאוהל וכמעט ולא הביטה בי. אולי היא היתה באמת שריד של קדשה של שיווא כמו שהיו פעם בקג'וראו ובהמפי ובקונארק. זכרתי גם שאלוהים עדיין לא החזיר את האולר שהלך לבאבא פראיאג לאיבוד. הוצאתי את האולר השוויצרי האדום ונתתי לו. הוא הביט בי בחיוך שמח. "תודה, תודה," הוא אמר "בדיוק כזה אולר היה לי."

Click to enlarge
מקדש שיווא בגאומוח

"תודה." אמרתי לבאבא וטודופ חייך. בעוד שבועיים הוא יקפל את האוהל וירד לאוטרקאסי. קרישנה תחזור לאלאהאבאד למשפחה שיש לה או שאין לה. העמסתי את התרמיל והתחלתי ללכת למטה, בחזרה אל העמק שיש בו יותר עצים וחמצן והגאנגס זורם בו בעליצות קדושה.
בשלוש אחרי הצהריים כבר הייתי מעל רחבת החניה של גנגוטרי. הברכיים רעדו לי מהירידה המהירה. אבל לא היה איכפת לי. עצרתי לרגע לנשום לפני שאני חוזר אל הכביש. חודש וחצי קודם, ב- 11 לספטמבר 2001, כשהלכנו בחולות של עמק הנוברה בצפון מערב לדאק, לא רחוק מהגבול הפאקיסטאני, הסחתי את ליבה של דריה מההליכה שלפנינו בזה שלימדתי אותה לכתוב את ה-ABC על החול. הלכנו ותירגלנו מילים באנגלית. נידמה לי שזה היה התאריך בה השתנתה לפחות חלק מתפיסת העולם שלה. לפני חודש רבתי עם ניצן בעליה לפסל הבודהא הענק מעל ליקיר ויום אחרי זה נזפתי בהגר ואיימתי על דריה. אחר כך ישבתי לילה מלא דאגה ליד דריה שהתפתלה בכאבי אוזניים כשירדנו מהדרך ההימלאית שנוסעת מלה למנאלי. פחדתי שפקע לה עור התוף. כמעט יצאתי מדעתי בבאגסו וברישקש. אבל עכשיו, אחרי ארבעה ימים של הליכה אל הקרחון ממנו נובע הגאנגס, היה בי געגוע בריא לאשה ולילדות שלי.