האנפורנה


זה היה לילה מחורבן. הצטופפנו על מיטות העץ שהצמדנו וכיסינו במזרונים ובשקי שינה. הילדות היו ביני לבין דורית. היינו עטופים בכל הבגדים בתוך שקי השינה. לא היה חימום בבקתה. בחוץ נשבה רוח מקפיאה. הנפאלים התכסו בשמיכות המסריחות. הראש כאב מהגובה. מסביב היה שלג קרחוני לבן וקפוא שעטף את ההרים. היה קר, וכואב, ולא נוח וכל מה שרציתי זה שייגמר הלילה. הגר התעוררה פעמיים וביקשה כדור נגד כאב ראש. נתתי לה אספירין. יש לי חיבה לאספירין.

 

 

כשהתחלנו בבוקר מט'ורונג פדי היה יום שמש יפה. הגענו בצהריים להאי-קמפ, לגובה של 5 קילומטרים. היינו 800 מטרים גבוהים יותר מט'ורונג פדי. אכלנו ונחנו. היתה שמש מתוקה ואנחנו החלטנו שיש זמן להמשיך למעלה, אל הנקודה בה בישרו שלטים שיש עוד צ'אי שופ עם מקום לישון. רציתי להיות קרוב יותר לפאס, לט'ורונג לה, לחסוך את הקימה לפני השחר, את השעתיים בבוקר. נפאלי שירד מלמעלה אמר שזה הצ'אי שופ שלו ושהתנאים שם טובים. הוא שיקר. עלינו לאורך השביל, ניצן ואני צועדים ראשונים. פתאום שמעתי רעם מכיוון המדרון התלול. הבטתי למעלה לאורך השלג הלבן וראיתי סלע מתדרדר. הוא ניתק בגלל ההפשרה של אמצע היום וצבר מהירות, מדלג למטה, ישר לכיוון ניצן. "ניצן!" שאגתי "תקפצי קדימה!" היא זינקה והסלע פגע במקום בו עמדה שנייה לפני כן, מנתר ונבלע בשלג של המדרון. ממש לא אותו דבר לטפס הרים לבד ועם ילדים. המשכנו לעלות כמה שיכולנו יותר מהר, עוברים על פני מדרון האבנים והבוץ שהיה חשוף לשמש הדרומית. שם, בסיבוב, סידרנו את הנשימה וחיכינו לדורית, הגר ודריה שהלכו לאט יותר. קרוב מידי.

הצ'אי-שופ היה עלוב, דחוס וקר. החלונות הגדולים שהשקיפו על הרים מכוסים בשלג החדירו פנימה רק צינה. אחד מהנפאלים לקח אותי לחדר פח שהיה צמוד לצ'אי שופ. הוא פתח דלת פח לחדר בלי חלונות שהיתה בו מיטה אחת רחבה ולא נוחה. הרצפה היתה אדמה מהודקת וקפואה ובפנים היה יותר קר מאשר בחוץ. ככה מרגיש בשר קפוא חשבתי לעצמי. הייתי עייף מהעליה ומהגובה והיתה לי בחילה. הבטתי בבנות. הן ישבו ושיחקו קלפים, ניצן מובילה את ה'שיט-הד' שלמדה בהודו. אבל למרות זאת לא  הייתי משוכנע שעשינו בתבונה שטיפסנו מההאי-קמפ. אלא שלא היה לנו כוח לרדת, חבל היה לנו על 300 המטרים האנכיים שהרווחנו בטיפוס. התמקמנו בתוך הצ'אי-שופ ואחרי כמה זמן, כשהאור החל לדעוך, הדליק אחד הנפאלים פרימוס והכניס אותו מתחת לשולחן סביבו ישבנו, מחמם את חלל האוויר בו היו הנעלים והרגלים הקפואות. שיחקנו משחקים, אכלנו וחיכינו לשעות שיעברו. אי אפשר היה להסתובב בחוץ, אבל כמו תמיד, היה נהדר לראות את השמש שוקעת בגובה הזה על הצלעות המושלגות של ההרים העצומים גם אם הראש דפק בדפיקות איטיות וקצובות.

החושך ירד על השלג והלילה היה בהיר וקר. מחוץ לבקתה קפא האוויר. שתינו עוד תה לא מתוק ואכלנו עוד מרק איטריות. האוויר בתוך הבקתה היה צפוף ומחניק ולא חם. הצמדנו את המיטות ופרשנו עליהן את המזרונים ואת שקי השינה. הילדות באמצע ואנחנו מהצדדים, כדי שיקבלו כמה שיותר חום, שלא יחליקו מהם שקי השינה. לילה מחורבן. שכבנו ערים רוב הזמן. הפאס, המעבר ההררי בגובה של כמעט חמישה וחצי קילומטרים, הדאיג אותנו. לא בגללנו. שנינו היינו בגבהים יותר גדולים ובתנאים פחות טובים. אבל לילדות זו היתה פעם ראשונה. עד עכשיו הן היו בסדר. היינו אחרי יותר משבועיים של הליכה וטיפוס לתוך רכס האנאפורנה. ירד עלינו גשם, חצינו נהרות, נתקלנו בחמדנות מגעילה של כפריים בכפרים הראשונים, בטוב לב אינסופי בכפרים אחרים. חזרתי עם דריה על ה ABC- בשלג שירד לנו ביאק קרקה, פגשנו ישראלים שילוו אותנו לאורך המסלול וביום שלפני הלכנו שלוש שעות בסופת שלג מחורבנת, יורדים עקב בצד אגודל על מדרון שלג קפוא שהיה חלקלק ומאיים וירד לאפיק מאה וחמישים מטרים מתחתיו. לאורך הדרך היו סטופות קטנות מול הרכסים, כפרים קטנים שנבנו רק כדי לשרת את המטיילים שרוצים ללכת בהימאליה וכפר אמיתי אחד, מנאנג, שבשדותיו עבדו איכרים וחרשו את השדות באביב המוקדם. בהונגדה, הכפר לפני מנאנג, היה שדה התעופה. שם היה גם מחסום של הצבא והמשטרה, עוצר את הנפאלים העוברים לבחון את זהותם המאואיסטית, מניח לתיירים לעבור בלי בדיקה. הסיכסוך מחלחל גם לתוך החלק הזה של ההימאליה. עד לפעם הזאת לא הלכתי בהימאליה באביב. ספטמבר ואוקטובר הם החודשים הטובים ללכת בהרים. השלג נסוג מעל מעברי ההרים הגבוהים, השמים צלולים והנהרות נמוכים יותר. אפריל הוא חודש מטומטם ללכת. יש עדיין גשמי אביב, שדות השלג לא נמסו והאוויר צונן מידי.

המלון ההררי בת'ורונג פדי שמתחת, המחנה התחתון כפי שהוא נקרא, בגובה של למעלה מארבעה קילומטרים, היה מקום נפלא. היה לו חדר ציבורי ארוך וחם שהיה ספון כולו בעץ. מהחלונות הכפולים שלו אפשר היה להביט בסופת השלג שכיסתה את המדרונות בחוץ ואת עדר יעלי ההרים שעמדו במקום בו הפשיר פלג קטן שיחים עגולים וקוצניים של הרים גבוהים. החדרים היו גבוהים יותר והיו להם חלונות גדולים שהקיפו על העמק הצר שמתחת. אבל לא היתה סיבה לשבת בחדר כשהחדר הציבורי היה כל כך נחמד. הנפאלים הביאו מחתות ברזל מלאות בגחלים שאותם הניחו מתחת לשלוחנות, השמיכות שעל השולחנות כולאות את החום מתחת לשולחנות הארוכים שהיה כיף לשבת לידם בגרביים שהתחממו, הנעליים מתייבשות בחום הכלוא. המטבח עבד ללא הפסקה, מביא מרקים ואוכל להולכים העייפים שהגיעו מתוך סופת השלג הצמרית שהתערבלה על העמק הצר והגבוה. קצת לפני החושך נכנסו גיא, שי ועדית. הבנים היו מתל אביב, עדית ממעגן מיכאל. דורית לימדה את גיא הרמת אביבי. לנו יש חברים במעגן מיכאל. גיא נולד בקיבוץ גשור של השומר הצעיר ברמת הגולן ועבר לרמת השרון. שלושתם הכירו מהצבא. הם היו קצינים בסיירות שיריון ועדית היתה קצינת סיור. הם השתחררו לפני כמה חודשים.

"אין לך מושג מה קורה בארץ." אמר שי. "יש פיגוע בכל יום, לפעמים שניים או שלושה." בחוץ המשיכה להשתולל סופה ובפנים היה נעים כל כך.

השיחות עם הישראלים הצעירים שהשתחררו מהצבא ויצאו לטיול הגדול שלהם עניינו אותי. אולי כי הצבא הוא דבר שמסמן אותך לכל החיים. אף פעם לא חשבתי שהצבא הוא המקום בו אדם מבטא את עצמו בצורה הטובה ביותר. אבל יש משהו שמסמן כמו מיכווה את מי שעבר את המכונה המניפולאטורית שיש בה סוג של אחוות גברים בהמית, טיפשות לשמה ואלימות מכוונת בשמם של אידיאלים. אני רציתי להיות חייל. עד גיל שלושים לא הבנתי מה לא בסדר בצבא וציפיתי שהמפקדים שלי יהיו חכמים יותר ממה שהם. רציתי שהמערכת תהיה יעילה. לא יצאתי מהצבא, למרות שסבלתי כמעט כל יום משלוש השנים שהייתי בו, אנטי חייל. לקח לי הרבה שנים להפנים שהצבא הוא באמת החרא הטיפש והבירוקראטי בו נתקלתי. היום, כשמי שמפקד על הצבא הוא פחות או יותר בן גילי, כשאלוף פיקוד הצפון היה חייל שלי וכשלאוגדונר המרובע של עזה דפקתי את בוחן הפלוגה כי הוא היה חסר חוש הומור אז ונשאר אותו דבר היום, אני יכול רק לגחך כמה הצבא הוא המאפיין העיקרי של היומרה הישראלית שרוצה להגשים את ספרטה ואתונה עם מדינת ההלכה ומסעות אלכסנדר במכה אחת.

"אתה בכלל לא מבין את השיטות עכשיו." אמר גיא "אנחנו עוברים דרך הקירות של הבתים עם פטישים כדי שלא יצלפו עלינו."

"ואתם מתקנים את הקירות אחרי שאתם גומרים?"

הוא חשב שאני צוחק.

"אתה יודע מה אני חושב שצריך לעשות? כמו שאמר איזה יועץ אמריקני – לבנות חומה גבוהה גבוהה ביננו לבינם שאפילו ציפורים לא יוכלו לעבור."

"ומה עם להפסיק עם חיסולים, סגרים, כתרים הריסות, עקירות וגירושים ולעשות שלום?"

"אני לא מאמין להם. תיראה, אני נולדתי בבית של השומר הצעיר. לפני הצבא הייתי נוער מר"ץ. זה הכל קישקוש. אין עם מי לדבר. זה רק ככה. להכניס להם עד שישתקו ואז לצאת משם ולעשות חומה גבוהה."

"ומה עם הרעיון של להפוך את הארץ למקום אחד, מדינה חילונית של כולם?"

"לא יעבוד." אמר גיא ועדית ושי נדו בהסכמה. "אני לא מאמין להם יותר. אין לך מושג מה קורה בארץ. זו נהיתה ארץ משוגעת לגמרי."

דיברנו הרבה. חינוך ליבראלי לא מספיק. מציאות של פחד, טרור וייאוש הופכת אנשים צעירים לזועמים וצודקים. אין להם שום ריחוק. כל טעויות העבר לא יישכנעו אותם שהמצב הגיע למה שהוא היום בגלל פחדנות של פוליטיקאים משני הצדדים ובגלל שחיתות מוסדית ומאפיונרית. קיר גדול כבר ניבנה כאן. קיר שנמשך ממדינת ישראל המפוחדת והאגרסיבית עד לתוך האנאפורנה. שמחתי שלא נולדתי לתוך זמן כזה שהשיעור היחיד שלו הוא שינאה, שאני עדין מאמין. האם טיול גדול מחוץ לארץ יכול לתקן?

השלג המשיך לרדת. השולחן הלך והתמלא במטיילים שהגיעו ושיחקו קלפים, שכבו עטופים בפליזים ושקי שינה וקראו ספרים. היה נעים מאוד. ואולי זה חסרונה של החבורה הישראלית, חוסר היכולת להתנתק.

שמחתי כשהגיע האור. שהלילה הנורא הגיעו לסופו. בית התה ששימש אותנו כמלון החל להתמלא במטפסים שהשכימו בגובה של 5000 מטרים בהאי קמפ וטיפסו את 300 המטרים האנכיים לנקודה האחרונה לפני הזינוק לט'ורונג לה, המעבר ההררי שמעבר לו נמצא העמק שטוף הרוחות של הגאנדקי. היו לנו פחות ממאתיים מטרים אנכיים לטפס אל הפאס. יצאתי החוצה. השמים היו כחולים מבריקים והשלג בהק בקרנים של שמש שהגיחה מעבר לפסגות. האוויר היה יבש וחורך. עברתי את פינת הבקתה והרוח מערבית האיומה שגלשה מהפסגות, התנפלה עלי וחדרה דרך הבגדים, מקפיאה את הפנים בבת אחת. דריה, שהלכה אחרי, יצאה אל הרוח, קפאה במקומה וברחה חזרה לתוך הבקתה בוכה מכאב. רצתי אחריה. "צריך ללכת דריה." אמרתי "אי אפשר להישאר פה. בואי, נתחיל ללכת ונעבור את הפאס ואחר כך יהיה הרבה יותר טוב." היא התחבאה מאחורי הקיר ובכתה. ניצן עמדה לידי. מתחבאת מהרוח. עטפתי את דריה בכובע ובכפפות. אמרתי לבנות ללבוש את מכנסי ומעילי הסערה מעל הפליזים כדי לעצור את הרוח וכדי שיוכלו לנוח על השלג בעליה. התחלתי ללכת, ניצן אחרי, הגר ודורית עם דריה. הרוח האיומה התנפלה עלינו כשעברנו את פינת הבקתה והתחלנו לטפס לתוך הגאיון הלבן. השביל היה תעלה שחפרו המטפסים שעלו לפנינו לאורך מוטות שהיו תקועים בתוך השלג. למעלה, לתוך הרוח האיומה שהורידה את הטמפרוטורה מהקיפאון הרגיל לעשרים מעלות מתחת לאפס. לא היה מחסה מהרוח. "אי!" צעקה הגר, כשנתקלה והתקפלה לתוך השלג. פניתי אליה, "תפסיקי לבכות!" אמרתי בחדות. "אין לנו זמן להתפנק עכשיו!" היא הביטה בי בעיניים דומעות. נתתי  לה יד "עוד מעט הרוח תיפסק." אמרתי, "הפאס לא רחוק. ואי אפשר לעצור פה בשלג. אם נעצור פה נקפא. חייבים להמשיך קדימה ולהגיע."

"אני לא יכולה." בכתה הגר.

"את יכולה ואת חייבת." אמרתי "תכסי את האף בצעיף. יש לנו מספיק בעיות עם דריה, תתגברי על עצמך ובואי."

הגר, ילדה קשוחה וחזקה, המשיכה לבכות בשקט, צועדת בקצב איטי וקבוע מאחורי. הצצתי בניצן. היא מעדה בקצב קבוע. ילדה חזקה. החמצן הדליל והגובה לא הזיזו לה. גם לה, כמו לשאר הבנות, היתה ההליכה עניין טבעי ואחרי השבועיים האלו בהרים לא היה הטיפוס בעיה פיזית.

אחרי חצי שעה של הליכה נגד הרוח המקפיאה, הגענו לגאיון קטן שהיה ניסתר מעט מהרוח. הרוח והזווית מול השמש חשפו כמה סלעים. ישבנו על הסלעים השחורים וחיכנו. לפני שעזבנו את הצ'אי שופ מילאתי מימייה במים רותחים. השקיתי את הגר, מחמם את הבפנים. לפני שנים, כשטיפסתי על הקילימנג'ארו, לימד אותי מדריך טנזני זקן כמה חשוב משהו חם בטיפוס קר לתוך הרים. דורית הגיעה עם דריה. דריה בכתה בכי רועד. "אני רוצה ללכת הביתה" היא יללה, "אני רוצה לישון." הרוח נהמה על השלג. מקפיאה. הבטתי בדורית. הרצון לישון הוא סימן של התחלת קפיאה. הגוף מאבד את הרצון לנוע, מצטנף בתוך עצמו, מוותר על החיים. בפעם הראשונה מראשית הטיפוס הרגשתי איך הרוח מתחילה להקפיא אותי. שאולי צריך להיסתובב ולברוח מההר בכל המהירות.

"אסור לך להירדם." אמרתי לדריה. היא המשיכה לבכות, דורית עוטפת אותה בזרועותיה.

"הפנים שלי קופאים." היא בכתה. הוצאתי את הפאטו הפקיסטאני ועטפתי אותה מסביב לראש ולפנים, משאיר רק את משקפי השמש חשופים.

"דריה!" עצרה לידנו עטרה שפגשנו בסדר בקטמנדו, בערב שבת אחד בפוקרה וידענו שהיא יוצאת למסלול. היא הדביקה אותנו בעליה. אוסטראלי צעיר הוריד מעל עצמו אפודת פוך והלביש את דריה. נתתי לה לשתות מהמים החמים. "בואי." אמרתי, "נתחיל ללכת."

"תתקדמו." אמרה דורית. הבטנו אחד בשני. בפעם השנייה בטיול הגדול הזה לא הייתי בטוח שאנחנו עושים את הדבר הנכון. זה דבר אחד לטפס על הר לבדך או עם חבר, ומשהו שונה לגמרי לטפס עם הילדים שלך לראות אותם סובלים ולדעת שאתה מסכן את חייהם.

"אני רוצה לישון." בכתה דריה והדאגה היתה מחט קפואה בתוכי.

"תתחילו ללכת." אמרתי לדורית, חושב ביני לביני שאולי אנחנו צריכים לוותר ולחזור למחסה בית התה שמתחתינו, לחכות ליום בלי רוח.

הגר צעדה אחרי באיטיות. "את בסדר?"

"כן." היא אמרה בקול קטן.

הרוח האיומה הפסיקה בבת אחת. הבטתי בשעון. שבע וחצי בבוקר. כמה פעמים אפשר למות בחצי שעה. גוויעתה של הרוח העלתה את חום הסביבה מייד. השלג החזיר את קרני השמש, מטיח אותן בפנים, צורב ושורף. בעשר בבוקר, שלוש שעות אחרי שהתחלנו ללכת, עמדנו על הט'ורונג לה. 5416 מטרים. מסביבנו היו הפסגות ולידנו בעיקר ישראלים צעירים, סבלים ומדריכים נפאלים, שהגיעו אל הפאס וישבו עכשיו בשמש, אוכלים ממתקים ומצטלמים. על המעבר היו גלי האבנים הישנים של הנוודים עם דגלי התפילה הבודהיסטים וה'אום מאני פדמה האם!' על האבנים האפורות. מסביב היו הפסגות של הרכס ובצד השני של פרשת המים ירד השביל התלול לכיוון עמק הגאנדקי. צילמנו צילום אחרון, התקלפנו משכבה אחת של מעילי הסערה, נשארים עם המכנסיים כדי שנוכל להחליק כמה שיותר בשלג למטה והתחלנו את הדרך הארוכה למוקטינאת.

ירדתי יד ביד עם ניצן. היא שנאה את הירידה ואת השלג. ירדנו והשלג הפך יותר ויותר למיקפא מעורב בבוץ חלקלק. במפנים הצפוניים הוא היה קפוא והיינו צריכים לבעוט לתוכו על מנת לייצב את עצמנו. זה היה מתיש. עכשיו זה כבר לא היה נורא,  רק ארוך ובוצי ומגעיל. איאן ומייקל, האנגלים איתם נסענו מפוקרה להתחלת הטרק ושנפגשנו איתם לאורך המסלול, ירדו איתנו. איאן מיהר קדימה אבל מייקל, שהלך עם היידי האוסטראלית, הלכו לידנו. מייקל ואיאן היו בני 35. בלילה בהונגדה חציתי את הרחוב הקטן כדי לשבת איתם בחדר האוכל של המלון שלהם. במלון אחר הצטופפו עשרים ישראלים אבל איכשהו היה לי נעים יותר לשבת עם איאן ומייקל והיידי. שיחקנו שש בש ועישנו ג'ויינט. איאן, שהיה מורה לביולוגיה באנגליה, הוציא את כרטיס הביקור שלו והעביר לי אותו כדי שאקרא באור הצהוב והחלש: איאן אלכסנדר בנצי, 'נוסע עולמי, חייל שכיר, מאהב בינאלומי. לחם במלחמות, נאבק בדובים, מסרס  נמרים. למדן מדעים, מאיר בתולות, שוחחן מאלף. מטפס הרים, משמר שוניות ומציל יערות הגשם'. "קח" הוא אמר, מעביר לי בעצב את הג'וינט החמישית ממנה ינק, "אם לא תיקח עכשיו, לא יישאר כלום לאחר כך."

אחר כך לא היה. כי בעשר מוטל עוצר לילה על הונגדה, בגלל המאואיסטים. הצבא והמשטרה לא מרשים ללכת ברחוב. בנפאל לפחות, יש הפרדה מוחלטת בין המלחמות הטיפשיות לחיים של מסלולי התיירות.

היו לנו ערב נחמד בט'ורונג פדי. הם הגיעו בעיצומה של סופת שלג איומה. מנערים את השלג מעליהם.

"קמנו מאוחר." אמר מייקל "ואחר כך עצרנו לתה ארוך בשלג. לא תיכננו סופה."

"פגשתם ישראלים בדרך?"

"פגשנו המון ישראלים." אמר מייקל "אבל איך אפשר לדבר איתם? הם נמצאים בתוך החבורות שלהם."

"הם די שחצנים לא?" אמר איאן, "אני לא הצלחתי לדבר עם ישראלים עד היום."

"אולי הם צעירים מידי?"

"אולי." אמר איאן והיידי הוציאה את חפיסת הקלפים וכולנו שקענו במשחק קלפים.

עצרנו לנוח כשסוף סוף, בשעת אחר צהריים מאוחרת, הצלחנו לרדת את קו השלג. אני שונא שלג ואני מתעב ירידות. העליות אולי קשות, אבל יש בהן משהו מדוד והן לא דופקות את הברכיים. האוויר נעשה יותר עשיר ופחות חורך. דריה צעדה בעליזות עם היידי ופיטפטה איתה באנגלית. חשבתי כמה דרך עשינו מאז שלימדתי אותה את הא-ב האנגלי על החולות של עמק הנוברה הלדאקי ב- 11 לספטמבר 2001.

"אתה יודע מה-" אמר מייקל, הוא היה גבר גבוה עם שיער קצר וחוש הומור מצוין "היתה לי שיחה אתמול עם שלושה ישראלים. הם היו מאוד נחמדים."

"איך הצלחת?"

"אין לי מושג. זה פשוט קרה. אולי כי רוב הישראלים הלכו למלון אחר ובמלון שלנו היו רק שלושה חוץ מכם."

שלושה מצוינים עם דיעות בעיתיות על השכנים המידיים, אבל למה שזה יעניין אנגלים שבאו לכמה חודשים למזרח לעשן וללכת ברגל ולחשוב באיטיות על העולם? עושה רושם שרק אנחנו, הישראלים, חושבים כל הזמן באינטנסיביות על פיסת הארץ הקטנה והחבולה שלנו וסוחבים אותה איתנו לכל מקום, מחפשים שותפים למשא הנורא הזה.

ברכתי את הבוץ של מוקטינאת. מסופו של השביל ניראתה מוקטינאת כמו עיירה קטנה של לא יותר מעשרים בתים אפורים ורחוב אחד של מלונות. בעמק שמתחת היה מנזר. לאורך הדרך היו סטופות ומלמעלה היה אפשר לראות שיירת סוסים מוצקים וקטנים עוברת ליד שדרת הסטופות שבמרכזן מלבן גדול שמשני צדדיו גלגליי התפילה הבודהיסטים. הסייס עבר וסובב את גלגלי התפילה מול פסגות האנאפורנה והמצ'ופאצ'רי. מצאנו מלון עם חדרים קרים ונמלטנו לחדר האוכל האפלולי שבו הכניסה הנפאלית כלי עם גחלים מתחת לשולחן עם המפה הגדולה. שמנו את הנעליים והגרביים שהיו ספוגים במים להתייבש מתחת לשולחן ואכלנו ט'וקפה, מרק איטריות טיבטי של הרים, מתחממים מהאדים ומזמינים טרמוסים של תה. היינו גמורים.

 

בבוקר שאחרי ניראה העולם אחרת. ההר היה מאחורינו ואנחנו החלטנו על יום מנוחה. לעצור. לכבס, לטפל בשלפוחיות, בשרירים הדוויים, בשבועיים שחלפו מאז ראשית ההליכה עצרנו רק יום במנאנג כדי להתאקלם. בשאר הלכנו. הפסגות מסביב, העמק של הגנדאקי במרחק של יום הליכה. הכפר הקטן שליבו הוא מלונות המטיילים שמשמשים גם כמלונות וגם כמסעדות, והישראלים שהלכו איתנו חלק גדול מהדרך ועברו למלון שלנו. אה, המנוחה הטובה אחרי החששות והמאמץ של הטיפוס. אחרי כביסת הבוקר וקריאת כמה ספרים, אכלנו ארוחת בוקר מאוחרת על גג החומר של המלון, מביטים אל הפסגות, מתחממים בשמש, משקיפים על הצפצפות ועל המנזר שמתחת. כשעלתה השמש גבוה יותר והצל התפשט על הגג, ירדנו לרחוב. נפאלים עם סוסים הלכו לכיוון הגנדאקי.  התיישבנו בשמש בצד החסוי מהרוח ומשכו כיסאות קטנים. מתן, בחור בן 23 עם שיער קצר, פנים עגולים, משקפיים, קומה ממוצעת וסבלנות גדולה, ניגן על חליל ואחד הנפאלים  הוציא גיטרה. הם שרו יפה. עטרה ידעה את מילות השירים. היה לה קול נעים. היא היתה נערה  גבוהה עם פנים חזקים, חיוך, כוח ואופטימיות. פגשנו את עטרה בבית חב"ד בקטמנדו ואחר כך בפוקרה. היא הגיעה בדיוק כשדריה רצתה להירדם ולקפוא מקור בעליה. באמצע הרוח המקפיאה. עטרה היא מאלו שמופיעים ברגעים הנכונים.

"מאיפה את?"

"מעיר דוויד." היא אמרה "ואני כועסת על המשפחה שלי שהם עברו לשם." היא הביטה בי במבט אלכסוני וחייכה "אבל לא מהסיבות שאתה חושב. אלא בגלל  שעזבנו את רמת הגולן. על זה אני לא אסלח להם אף פעם."

היא היתה ממשפחה דתית והשתייכה לקבוצה של ילדי גוש אמונים שככל שמתרחקים לתוך ההרים ולמה שניראה כמו קושי ושטח, אפשר למצוא אותם יותר. היה בה משהו נעים, אומץ וחדות מחשבה. "אני יצאתי לטייל כי אני אוהבת לטייל. זה מה שעשיתי גם בארץ. טיילתי. רציתי לראות המון המון מקומות יפים. טיול בארץ זה טיול שתמיד נגמר אצלי. אחרי יום, יומיים, שבוע. נורא מושך אותי הודו, יש שם המון דברים שאני רוצה ללמוד. מלא. ויפסאנה. רציתי ללמוד בארץ ולא העזתי. אולי הטיול יביא לי אומץ ואני רוצה ללמוד, אני מתופפת כלי הקשה ואני רוצה ללמוד טאבלה – ללמוד המון דברים, זה נשמע לי מקום טוב לזה מסיפורים של המון חברים. כשנחתתי בהודו, כולם הזהירו אותי שזו נחיתה קשה עם הפרות והקבצנים וזו היתה נחיתה רכה." היא צחקה, "מכה טובה, מכה על הפרצוף, ריח, לא הצלחתי להירדם ללילה. והייתי רק יומיים. יומיים אתה מסתכל וזה שונה. חודש אתה מסתכל וזה שונה ושנה אתה מסתכל זה שונה לגמרי. אבל זה לא מפחיד אותי, זה מעניין אותי. מסיפורים ששמעתי, מתמונות שראיתי, זו ארץ שכל יום יש משהו- משהו קורה, משהו משתנה. כיף. אני מטיילת חודש" היא אמרה, "והפעם היחידה שהייתי בלי ישראלים זה יומיים ברכבת מהודו לנפאל. לא רק ישראלים. לא היה שום תייר אחר, וזה מאוד מצא חן בעיני."

"מפריע לך שאת עם ישראלים?"

"לא זו הבחירה שלי ואני שלימה עם זה."

"רוב הזמן אני מטייל עם ישראלים."  אמר מתן.

"למה?"

"בהתחלה כי הייתי מאוד מבולבל ונוכחות ישראלים גרמה לי יותר נוחות. אבל גם כי לפעמים זה כיף וכשנימאס לי אני מתרחק. בטרק זה דווקא כיף שיש ישראלים בכל מקום, שיש קבוצה כזאת, שלמרות שלא באנו ביחד אנחנו ביחד ויש קשרים מעבר להיי- ביי, מאיפה באת ומאיפה אתה בארץ ולאן אתה הולך וזה נחמד שיש משהו מעבר לזה."

"אנחנו משוחחות על זה בלילה." צחקה עטרה, "על הישראלים לעומת הזרים."

"הייתי בארצות הברית," אמר מתן "ועבדתי חודש עם אמריקנים שאף אחד מהם לא מדבר עברית. ואחר כך טסתי לדודים שלי ורק אחר כך הגעתי לקווא-סאן, והנחיתה לתוך הקווא-סאן עם כל כך הרבה ישראלים ועברית - היה כל כך טוב לשמוע עברית ולדבר עם מישהו שמבין אותך."

"מישהו שמבין אותך, שמדייק." אמרה עטרה, "שאתה מדויק בהבנת הרגשות שלו. באנגלית אתה לא חד."

"ישראלים באים לפגוש ישראלים?"

"לא, אבל יותר קל להם להתחבר אליהם."

"ואיך מוצא חן בעיניך הטיול הישראלי הענק הזה?"

"בעיקרון, די באתי אנטי- לא להיות עם ישראלים ובחבורות. ואני באמת לא עם חבורות. יצאתי לבד לגמרי אבל באתי בערב פסח ופגשתי טונות של אנשים. עכשיו אני מטיילת עם שירה ופגשנו שני בנים ורוב הזמן היינו רק ארבעתנו." היא עצרה, הציצה בי מזווית העין, חייכה שוב את חיוך גומות החן הנחמד שלה ואמרה: "וזו גם חבורה."

"כשהיינו שתינו זה היה הכי נחמד." אמרה שירה. "כשנסענו מפוקרה לביסישר, להתחיל את הטרק, היינו שתי התיירות היחידות באוטובוס. ישבנו על הגג עם 30 מקומיים. זה היה ממש כיף. זה מה שמפריע בלהיות עם ישראלים -  זה פוגע באווירה."

זה לא פוגע, חשבתי לעצמי, זה מחליף אווירה. באחד הערבים ישבנו ביאק קרקה, בחוץ היה הכל מכוסה בשלג ובתוך המסעדה שהיא החדר המרכזי של האכסניה שהלינה אותנו ישבו עשרים ישראלים צעירים ששרו שירים בעברית וסיפרו בדיחות. הנפאלים התכווצו בקצה השולחן והתיירים הזרים המשיכו לבית ההארחה השני.  אי אפשר היה לחדור לתוך החבורה הישראלית וגם אי אפשר היה לפרוש ממנה. מכיוון שבתוך כל קבוצה כזו היו המהירים בעלי האחריות שהלכו מהר קדימה לתפוס את החדרים הטובים, לקחת מפתחות להזמין וגם אלו שנקלעו לטרק לא בכוונה,  נלכדו בלחץ החברתי שגילגל אותם קדימה למרות שלא נהנו ולא הבינו למה הם הולכים את הסיבוב של השלושה שבועות. הקבוצתיות הישראלית יוצרת, כמו בפעמים אחרות, גל שלא נותן לעצמו דין וחשבון למה הוא עושה דברים ולאן זה מוביל אותו.

"אתה לא נמצא במקום." התערבה עטרה, "אתה נמצא הרבה פחות. כי עכשיו שרים בעברית, שזה כיף – אבל אתה לא פה.

"תגיד," אמר תרמילאי שירד והגיע מהפאס "יש כאן מקום?" הוא דיבר עברית, לא מנסה שום שפה אחרת. "בשביל זה רצתי לפה, לשמור מקום לאלו שהולכים לאט."

"שמענו עכשיו מאיזה מקומי שקרה משהו." אמרה שירה.

"הצרפתים יודעים הכי הרבה." אמר גיא, הם סיפרו לי על הפיגוע שהיה בבית כנסת."

"בבית כנסת? מה?" הזדקפה שירה.

"כן, לפני חודש בערך-"

"זה לא היה לפני חודש, אם – אז זה היה אחרי שעזבנו?"

"כן," התעקש גיא, "זה היה בבית כנסת בירושלים."

שירה החליפה מבטים דרוכים עם עטרה.  ואולי העוצמות של הדברים שקורים בישראל באמת כל כך גדולים ואלימים עד שהם מצליחים לרגעים להתגבר על ההרים העצומים שמקיפים כאן הכל.

 

בבבוקר ירדנו אל העמק של הגאנדקי שמוליך צפונה למוסטאנג ודרומה לג'ומסון ולפוקרה. השביל היה תלול בהתחלה ואחר כך התיישר קצת ואז יצא אל שלוחה ארוכה. ג'ארקוט היתה מתחתינו. כפר טיבטי שניראה כמו אוסף מבוצר של בתים, תלוי על קצה הרמה מעל המדרונות הזקופים של של הג'ונג קולה. ירדנו בירידה הארוכה אל הכפר, מפסידים במהירות את הגובה שצברנו בימים ארוכים של טיפוס. השביל הוליך דרך חורשת צפצפות אל תוך הכפר, חוצה פלגים, קירות תפילה עם פסוקי 'אום' וגלגלי תפילה ופעמונים. מלונות נחמדים לאורך הסימטאות. כאן, בצד הזה של הרכס, מעל הגאנדקי, היו כפרים אמיתיים שקמו על דרכי המסחר הישנות, לא בגלל תיירים שמקיפים את האנאפורנה. ההבדל בינם לבין הכפרים החדשים היה שפה הם נבנו לאט, כל בית מתמקם נכון, בית נצמד לבית, הידע מצטבר עם השנים, יש זמן לניסוי ותעיה. בצד השני היה הרוב טעויות שנובעות מבניה מהירה שבאה לתפוס כמה שיותר כסף עובר.

עצרנו במורד השביל. היתה שם מסעדה קטנה עם חצר נחמדה והשולחנות היו מתחת לראשי יאק מפוחלצים. הטיבטית הזקנה הגישה לנו ט'וקפה ותה. סוף סוף מקום של תרבות. עננים התחילו להצטבר מעל הפסגות.

הרוח תפסה אותנו כשהיינו חצי שעה מתחת לכפר. רוח איומה שעלתה מהגאנדקי, פונה בסערה של אבק שדקר כמו סיכות מלובנות בפרצוף לתוך העמק של הג'ונג קולה שבו ירדנו. הנוף מסביבנו היה מדבר של אבנים והאבק הסיכתי טס במהירויות עצומות לתוך העיניים. הפנים והשפתיים שניכוו מהקרינה ומהיובש של חציית הפאס התבקעו ברוח. עצרנו בפינה בה התפתל השביל לתוך גאיון קטן ועטפנו את עצמנו בצעיפים וכובעים. הרוח היתה עצומה. נתתי יד לדריה כדי שלא תעוף והמשכתי ללכת. יורד לאט ובסבל אל המקום בו הפך השביל לצר מאוד, פונה בדבקות על ממדרון זקוף ומסולע, עובר בין סלעים גדולים, מצוק תלול מתחתינו. הרוח היתה כל כך חזקה ומתישה עד שאי אפשר היה לעצור בשום מקום. חשבתי שאחרי הפאס נוכל לנוח, ללכת לאט. שכחתי על הרוחות של הקאלי גאנדקי שמתחילות בצהריים ונושבות עד לאמצע הלילה. שכחתי גם את הפתגם הישן של מטפסי ההרים שאומר שלא טיפסת על הר עד שירדת ממנו. כשהסתובב השביל בין המצוקים עצרתי לרגע והצצתי אחורה. דורית, הגר וניצן צעדו בדבקות למטה. השפתיים של דורית היו הרוסות. היובש, הקרינה והרוח האיומה פוצצו לה שוב את השפתיים. היא עטפה את החלק התחתון של הפנים בצעיף והמשיכה ללכת. החזקתי את דריה שלא תעוף ברוח.

למטה, בעמק, היו שלושה בתים. הצלחנו להגיע אל הראשון ונכנסנו לחדר האוכל. הרוח התפוצצה מחוץ לחלונות. לא היינו במצב להמשיך ללכת עד ג'ומסון. החדרים היו נחמדים מאוד. החדרים הכי טובים שמצאנו לאורך המסלול עד עכשיו. צללנו לתוך השמיכות ונתנו לרוח לעשות מה שהיא רוצה מעבר לקיר.

הרוח מתה בלילה ובבוקר אפשר היה לשמוע את הגאנדקי זורם בזרם כחול אפור. היינו מוכים וכואבים אבל הידיעה שהרוח תחזור באחת עשרה דירבנה אותנו לצאת לדרך. ג'ומסון לא היתה רחוקה. שלוש שעות. שיירות של יאקים וסוסים עמוסים חלפו על פנינו בדרך למוסטאנג ולמוקטינאת. השמש האירה את העמק הרחב ואת הנהר שזרם בין האבנים האפורות שהחליק. פסגות קרחונים אדירות של האפורנה הציצו כשעברנו על פתחי עמקים. יפה הגאנדקי. עמק אמיתי של ההימאליה שאפשר להבין למה התיישבו בו אנשים, חיים על המסדרון שמוליך ומחבר בין הודו-נפאל, מוסטאנג, טיבט וסין. לא מיהרנו. היו מעט תיירים בג'ומסון. מצאנו מלון עם אשה נחמדה, אכלנו ארוחת בוקר גדולה ומשכנו כיסאות לשבת בשמש, מתחבאים מאחורי קיר מהרוח שדהרה ברחוב. יאקים וסוסים עברו על פנינו במעלה או במורד הרחוב המרוצף. לא היה איכפת לנו. הרוב היה מאחורינו. ישבנו עם הספרים, כל אחד עם הספר שלו חוץ מניצן  שישבה עם הדיסק מן שקנתה בניו רוד בקאטמנדו. מעל כוס של תה שאלתי את דורית איך היה על הפאס. היינו שלושה ימים ממנו.

"יש לי סיוטים." היא אמרה, מניחה את הספר על ברכיה, כתפיה עטופות בפאטו הפקיסטאני. "בתור אמא, יש לי סיוטים שאולי לקחתי את הילדות שלי יותר מידי רחוק. בשבילי זה בסדר, אבל בתור אמא - זה לא היה לי טוב, הרגשתי שסיכנתי אותן. אני לא אעשה את זה שוב. אני שונאת שלג."

"אני דווקא אבוא לפה עוד פעם. אמרה הגר "אבל לא לפה, כי פה כבר הייתי. בפעם הבאה זה יהיה האוורסט."

"דאגת?"

"כן. היתה רוח איומה וחשבתי שאעוף, והייתי מאוד עייפה בגלל השלג. אין לי מושג איך להתנהג בשלג אבל אחרי שעשיתי את זה- "

"יש לך זכרונות טובים מהפאס?" שאלתי את דריה.

"לא."

"אמרת לי שאת רוצה הביתה ואני רוצה לחזור הביתה." אמרה דורית לדריה.

"זה היה קשה אבל אני ילדה מיוחדת." אמרה דריה.