האמפי



"ביאנסיר" אמר פרדי על הבוקר וקרץ לי "שאנטי שאנטי בלגאן."

הגענו עם רכבת הלילה מבאנגלור. ההאמפי אקספרס. המסילה היתה מסילה צרה של מטר. כדי לישון ברכבות המסילות הצרות צריך לעבור את תקופת הינקות בכיס של קנגרו. הן קופצות ומנתרות, הקרונות נתקלים אחד בשני, הן נחבטות בפסים וקורעות את החלומות, הופכות את הנסיעה ללילה ארוך של יקיצות ונסיון לישון. זה לא היה מסע נורא כמו מאהמאדאבאד לאודייפור ברג'אסטאן, שאותו זכרתי בתור הקו המחורבן ביותר של מסילות המטר בהודו, אבל היה לה מקום של כבוד בין הסיוטים ההודים שמפוזרים כמו אבני נגף בין הנפלאות. בבוקר, על הרציף בתחנה הקטנה של הוספט, שמחתי שהלילה עבר. שכרנו אוטוריקשות שחצו את הוספט, העיירה ההודית מבורדקת, עולות על הכביש המבוקע להאמפי. שמרנו לנו את האמפי. מקומות שאומרים עליהם שהם טובים הם בדרך כלל טובים ולאלו שסיפרו על האמפי היה קשה להסביר למה זה כל כך ניפלא, מה שהכריח אותנו לנסוע ולראות. להיות. היתה לנו ציפיה בבטן. לכולנו. האמפי היא אמצע הודו. לא צפון, לא דרום, לא ליד החופים ולא בהרים. הבטן. עצים לאורך הכביש הלא עמוס. יש משהו בנוף ההודי שמקבל אותך פנימה ברכות למרות הקשיות של השיחים הקוצניים, של הסלעים האפורים והאדומים. הגודל אולי. נוף ענק.
כביש קטן התפצל מהכביש הראשי ונסע בין מטעי בננות ירוקים מאוד, מתחת לשער בנוי ומפואר, טיפס על שלוחה מוארכת שמשני צדדיה מבנים עתיקים שחלקם היו עטופים בפיגומי במבוק של משפצים וגלש למטה, אל המחסום שאחרי מגרש החניה של האוטובוסים שמעבר לו יש עיירה של רחוב ראשי אחד עם כמה מסעדות ודוכני אינטרנט, שוק קטן וסניף דואר שנמצא מתחת לכניסה למקדש גדול ופעיל. בין הרחוב ובין הנהר הצטופפו בתים, חנויות, מלונות ומסעדות. לא צפוף מידי, לא מלוכלך. נעים, שקט, מרוצף. ישבנו ליד בריכה גדולה מול המקדש, הצ'אי-וואלה הגיש לנו צ'אי של בוקר. היה כבר יותר קרוב לצהריים אבל האמפי היא מקום שבו יש זריחה, בוקר, צהריים, אחר צהריים, שקיעה ולילה. השעון שייך ללוחות הזמנים של הרכבת. למטה, בתחתית המדרגות שמוליכות על הנהר שמפריד בין הדרום אליו מגיע הכביש והצפון שהוא השטחים החדשים של האמפי המסטולית, עמדו כמה פביליונים. לידם צפו במים סלסלות קש שחלקן החיצוני צופה בעור מגופר. בטיבט משתמשים הטיבטים באסדות עורות לחצות את היובלים העליונים של היאנג-צה והברהמפוטרה. זו שיטה ישנה. אריאנוס מספר על אלכסנדר מוקדון שחצה ככה את האוקסוס המרכז אסיאני לפני 2300 שנים.
"אפשר?" שאלנו את השייט.
"לא." הוא אמר "אני לוקח רק מהצד השני."
חיכנו בחום המתעבה. סלסלת קש הסתובבה מהצד השני, מושטת עלי ידי שייט שטבל משוט בנהר. הסלסלה היתה מליאה באנשים, מטיילים עם תרמילים, הודים שעברו לקניות, שני מטיילים עם 'אנפילדים'. הסלסלה פרקה את אלו שבאו מהגדה השנייה ואנחנו עלינו לתוכה בזהירות, מצטופפים עם עוד עשרה. השייט דחף את הסלסלה מהסלעים האדומים במשוט הפשוט, ואנחנו חצינו את הנהר במה שהישראלים לידנו קראו "קססנית", על שם קערת אגוז הקוקוס המוחלקת המשמשת לעירבוב הטבק בצ'אראס לפני העישון, תערובת המכונה קססה. הקססנית היא המעבורת של האמפי.

"מעבר לנהר," אמר לי יוסי פלוג שהיה בהאמפי באמצע שנות השבעים של המאה העשרים, "זו ארץ של אף אחד. שם גרים אלו שנגמרו להם הויזות. בצד השני של הנהר יש מלך ששולט על האנשים שגרים במערות ובין הסלעים. שם זה לא הודו. זה מחוץ להודו." הצד השני של הנהר היה הודו. הודו ישראלית מאוד, נינוחה. הישראלים הם קולוניאליסטים גדולים. היו שם לפחות עשרה מלונות קטנים, שהיו בקתות עם ערסלים ומיטות מחופות בכילות, שירותים משותפים. ומסעדה בחצר. מסביב היו שדות אורז ודקלי קוקוס והכל היה ירוק מאוד על רקע סלעי גרניט אדומים ענקיים שהיו מוטלים על מדרונות הגבעות הגליות. האמפי בצד אליו מגיעים כלי הרכב היא מקום שווה. הצד השני היה מקום אחר לגמרי. מסוג המקומות שיש להם עוצמה אחרת. כבר ברגע ההגעה, שהוא תמיד מזיע, עייף, לא ברור ולא ידידותי במיוחד, אפשר היה להרגיש בעוצמה של האמפי.
"לכו לקצה." אמר מטייל מזוקן שפיו היה מלא רוק, הוא הביט בי ובבנות. "אתם תאהבו את המקום, הוא יתאים לכם." הוא אמר את זה באיטיות של מי שמעשן הרבה.
"מה יש שם?"
"זה קצת מבודד, לא בתוך הרעש של המקומות האלו, קצת פחות קרחנה." קרחנה היא זירת המעשנים, המקום בו הכל מסתובב סביב סמים. "אני שם."
הוא לא ניראה מאלו שמתנזרים מסיגריה או צ'ילום של חשיש. הוא לא ניראה מתנזר מכלום. העמסנו את התרמילים וצעדנו על השבילים המוגבהים בין שדות האורז המוצפים אל קבוצת הבקתות המזרחית שמעבר לה היה מטע עצי קוקוס גבוהים ודרך שנמשכה לתוך הגבעות האדומות. לקחנו שני חדרים בשתי בקתות חומר שמעל המיטות שבתוכן היו כילות ונכנסנו להתקלח מחום הדרך ומעייפות היום, צונחים לתוך צל המסעדה שבה היה הכל פשוט מאוד ואפשרי למרות שהיא לא היתה בקרבתו של שום מקום יישוב אמיתי. גואנית שבאה לעזור לבת שלה ניהלה את המקום. הודים נודדים בעקבות ישראלים, מגישים להם שירותי דרך. ככה מתפתחות דרכים.
"הי-" אמר בחור נמוך עם שיער חום קצר מאוד "אני רן. הגעתם עכשיו?"
"כן." אמרה הגר שהזמינה לעצמה ארוחת בוקר ענקית ולאסי. "אנחנו באים ממאייסור ובאנגלור".
"סבבה." אמר בחור שהגיע איתו. היה לו שיער ארוך ומתולתל ועיניים חומות גדולות. הוא אמר את הסבבה במבטא צרפתי גרוני והביט בהערכה בהגר שניראית כמו גיבעול ובצלחת הענקית של ארוחת הבוקר שטרפה בלי להסס, ומזמינה מייד עוד אחת."
"איך פה?" שאלה דורית.
"שאנטי שאנטי בלאגאן." אמר הצרפתי.
"איך קוראים לך?" שאלה הגר בין צלחת לצלחת.
"פרדי על הבוקר." חייך פרדי במה שהפך להיות מטבע השיחות המחוייכות שלנו איתו, תערובת של אנגלית, עברית, הינדית, ערבית וצרפתית. תערובת נוחה, זורמת ומצחיקה נורא.
"מאיפה אתה?"
"נולדתי בצרפת אבל אני גר באיטליה."
"אנחנו מטיילים ביחד." אמר רן "יש להם בית נהדר בניס."
"הייתם באום-קרישוואר?" שאל פרדי על הבוקר.
"לא."
"כדאי לכם." אמר פרדי, "אני בא משם עכשיו. מה נזמין לארוחת בוקר? " הוא שאל את רן "שקשוקה וסלט." אמר בעברית צרפתית מתוקה למאמה הגואנית שבאה לקרנטקה בעיקבות הישראלים.
התמקמנו בחדרים ועל הערסלים שמחוץ להם. החדר של פרדי ורן היה לידנו. מעבר לו היה ה של עינת וגלית. גלית היתה מורה לגיל הרך והיה לה שיער בלונדיני מתולתל וחזה גדול ושמנמן. היא היתה טעונה באנרגיות לא פרוקות. עינת עבדה ביפן שנתיים והיתה בדרך לארץ.
"רוצים לבוא לאגם אחרי הצהריים?" שאלה גלית.
"כן."
"אז אני הולכת לקרוא לג'יפ." היא יצאה לשביל שבין שדות האורז.
"נלך לאגם?" שאל רן את פרדי.
"בטח." אמר פרדי על הבוקר,
"שנעשה צ'ילום?" שאלה עינת.
"בטח." אמר פרדי. מפורר מטולת החשיש לתוך הקססה, צולה את הסגריה ומפורר את הטבק לתוך קערת הקוקוס החומה והממורטת. יש משהו ממכר בתנועת הערבוב של טבק עם הצ'אראס.
"בום!" אמר רן והגיש את הצ'ילום אל המצח. הסלעים האדומים החלו להיעלם לתוך הצללים. עינת ינקה בתאוותנות מהצ'ילום והעבירה לפרדי.
"אני חוזרת לארץ בעוד שבוע. כמה לא בא לי לחזור."
"איך ביפן?" שאלה הגר.
"אני עובדת שם."
"כמה זמן?"
"שנתיים. אני לא סובלת את היפנים אבל זה כסף טוב." היא ינקה מהצ'ילום שוב וניראה היה שזה מה שהיא באמת אוהבת. חוץ מרן ופרדי. היה לה שיער שחור מתולתל, עור לבן, פנים עגולים ועיניים חומות.
הגר, הביטה בה בתדהמה. חשיש לא הזיז לילדות. כמו שאלכוהול לא משנה למי שלא שותה אותו. החברה הישראלית היתה חשובה להן, לרווח את הצפיפות המשפחתית, את הלחץ של הסביבה ההודית, לשיחה בשפת האם יש איכויות מפרזות. גם המרחק בין ילדה בת 12 לבני העשרים ו- הוא קטן יותר מאשר להורים שהם יותר מארבעים. אלא שהקיר הזגוגיתי של העיניים שהתרכזו בקצה הצ'ילום הטיח אותה אחורה. אחרי חצי שנה בהודו היא לא הצליחה להבין איך אדם יכול לחיות שנתיים ביפן ולא להתעניין בשום דבר חוץ מכסף. ככה זה כשגדלים בבית בלי כסף ולא מלמדים ילדים מה חשוב באמת בחיים.
"טיילתם פה בעתיקות?" ניסתה הגר שוב.
"איזה עתיקות?" שאלה עינת.
"טיילתי קצת." אמר רן. "אפשר לנסוע מחר למקדש הקופים."
גלית חזרה עם ג'יפ ישן, נהג וילד עוזר נהג. "ניסע שנספיק לשקיעה?"
"אני הולך להביא בגד ים." אמר רן.
"אתם נוסעים לאגם?" הביטה עינת ביאוש ברן ובפרדי שעמדו לעלות לג'יפ. "לא נישאר ונעשה עוד צ'ילום?"
"בואי." אמר רן "תהיה שקיעה יפה."
"אבל- או. קי." היא אמרה. "חכו רגע שאביא בגד ים."
טיפסנו לתוך הג'יפ מחופה הברזנט, מצטופפים על המושבים המוארכים, הילד עוזר הנהג עומד על הפגוש האחורי ומחייך. הג'יפ הקיף את הצד המערבי של האמפי, עבר על פני סכר קדום, מתחת לאקוודוקט, על פני עתיקות, מסעדות, גסט-האוזים שצצו בשנה האחרונה עם ערסלים בחצרות ואשכולות ישראלים שערבבו חשיש בקססות, אוכלים, שותים ומתמסטלים באיטיות שמכלה את הימים. הצד הזה היה ישראלי כמעט לגמרי. בנוכחות הקשוחה והגרומה שהישראלים מביאים איתם. אוכל זמין וסביר, מלונות במחיר שניראה להם שווה וסמים. הג'יפ פנה מהכביש לתוך דרך עפר צדדית שהובילה לסכר בטון מודרני שסכר את מעלה הנהר, יוצר אגם עצום מידות בין רכסי הגרניט. האור הרך של סוף יום. המים הכחולים מאוד. הסלעים האדומים והחמים. זינקנו לתוך המים. גלית הורידה את המכנסיים הקצרים ונשארה עם חוטיני.
"מה אתם מסתכלים?!" היא נזפה בגסות בכמה הודים שהביטו בישבנים המפוארים שלה בתדהמה מליאה בהערכה. ואולי בתשוקה שאפשר היה להבין. אופנוע 'אנפילד', שבחור בשנות העשרים עם שיער ארוך ופג'מה קורטה לבנה הרכיב עליו נערה ואישה, עצר ליד המים. הנערה היתה ישראלית. האשה היתה אנגליה. הם ירדו למים וריחפו אחד מסביב לשני.
"נעשה צ'ילום?" שאלה עינת.
"נעשה צ'ילום." אמר רן. שנוסע מגיל עשרים ומשהו בעולם ממסיבה למסיבה בלי לגעת בארץ.
דריה ישבה על הסלע והביטה בצ'ילום. היא הביאה אגרוף צמוד אל הפה וגיחכה, מדמה תנועות יניקה מהירות. חקיינית מלידה. הצ'ילומאים הצחיקו אותה והיא אותנו. את הגר הצ'ילומאים לא הרשימו. ניצן הסתכלה בהם בהערצה של בת 15. אני הייתי קרוב יותר למה שחשבה דריה על פולחן החשיש הגדול של המטיילים הצעירים שהודו צפה להם בתוך עננה מתוקה.
קבוצה של ישראלים הגיעה והתמקמה מתחת לסלע ענק. האגם היה נקודה על מפת היום הישראלית בהאמפי. "תצלמי אותי." אמרה אחת מהן "רואים שאני מסטולה? כי אני לא רוצה שאמא שלי תיראה שאני מסטולה." היא היתה מסטולה בכל חלק של גופה. הלשון שלה נעה באיטיות מסטולית, עיניה נצצו.
"לא," אמרה חברה שהיתה לא פחות מסטולה ממנה "אף אחד לא רואה שאת מסטולה."
"ממתי האגם הזה אבא?" שאלה הגר.
"אני קראתי באיזשהו מקום-" אמרה הנערה עם העיניים המסטוליות, "שפעם, לפני הרבה שנים, עוד לפני המפץ הגדול, היתה פה ממלכה קדומה, והקדמונים עשו פה את האגם." הגר הביטה בה, אולי מפני שלא היה ניראה לה שסכר הבטון שנסענו עליו כדי להגיע לצד הזה של האגם נבנה לפני המפץ הגדול.
בערב, כשישבנו במסעדה שהגישה שניצל וסלאט וטחינה, ביקש רן שאעביר לו מצית כדי להדליק את הצ'ילום. ישבתי במרחק של שלושה מטרים, שרוע על מזרון אחר. זרקתי אליו את המצית בתנועה קשתית. המצית נחת לידו.
"אתה לא יודע שאסור לזרוק דברים לבנאדם שמעשן?" הוא אמר בקול איטי "שהתגובות שלו הן הרבה יותר איטיות?"
"סליחה" אמרתי " אני לא מעשן מספיק."
"בוא צור, תעשן איתנו איזה צ'ילום." אמרה עינת.
"תודה." אמרתי,"אולי יותר מאוחר."
הבוקר היה שקט מאוד. החום עדיין לא גדול והבקתות שבין דקלי הקוקוס היו מוצלות. החום לא מפריע לרוב האנשים שישנים בתוך הכילות כמה שהם יכולים, קמים לאכול ארוחת בוקר ושוקעים לתוך העישון, יוצאים לסיבוב ערבית לאגם או למקדש הקופים ובימים פעילים במיוחד יורדים אל הנהר, חוצים אותו עם הקססנית לצד השני והולכים לאכול ארוחת בוקר מאוחרת או צהריים מוקדמת ב"מאנגו טרי" שבנויה מדרגות מדרגות מול הנוף.
חצינו את שדות האורז הירוקים, יורדים אל הנהר, עולים על סלסלת הקש העגולה והמצחיקה, יורדים בצד השני ומטפסים לצ'אי של בוקר ליד מאגר המים שבין החלק הבנוי של הכפר לבין מקדש וירופאקש הגדול והפעיל. שום ישראלי לא ישב אצל הצ'אי-וואלה הזה. עברנו על פני חנויות האינטרנט והמשכנו מזרחה אל המקום בו מסתובבת הדרך ופונה לאורך גדת הנהר. הדרך הבנויה והמרוצפת היתה רחבה ונאה וההליכה עליה הזכירה דרכים ביזנטיות של ההר הגבוה בסיני. אולי בגלל הבנייה והסלעים האדומים. עצרנו ליד הגהט שמתחת לה עמדו סלי קש מגופרים שהזמינו תיירים להפליג איתם למקדש הקופים שהתנשא לבן ובולט על פסגה מהצד השני של הנהר. זה הווראדה, אחד היובלים של הקרישנה הכביר שחוצה את הודו מההרים הנקראים הגהט המערביים עד שהוא נשפך בדלתא אדירה לתוך מפרץ בנגל. הקרישנה הוא נהר גדול, קדוש וחשוב. ישבנו בצל הבניאן והסברתי לבנות על צילום. על אור ועין ונושא. מה עין רואה ועל מה היא נעצרת באיזה אור. מתחתינו עגנו סלי הקש המגופרים, צפים על פני המים הכחולים בין הסלעים האדומים ומתחת למקדש הפעיל שעולי רגל וכוהנים נמנמו בצל הקירות שלו. פנינו למקדש נטוש ועצום שעמד בתוך עמק בין פסגות גרניט בולטות ושלוחות נמוכות יותר. שני ילדים פגשו אותנו בכניסה, מחופשים להנומאנים. הם התאפרו ורקדו, זנבות הקופים צמודים לישבנם, פניהם צבועים בירוק. הם לא היו יותר מבני תשע או עשר ונהנו לשחק את מלך הקופים, כאן לפי המסורת היתה קישאנדה, עיר מהרמאיאנה שמלכיה היו הקופים וולי וסוגריבה. ראמה ישב וחיכה פה על גבעת מאליאבנטה להאנומן שיבשר לו מה מצא בחיפושיו בשרי-לאנקה אחרי סיטה. היינו לבדנו על השביל. לא היו עליו תיירים אחרים. גם אם היו בהאמפי בו-זמנית בין מאה למאתיים תיירים ישראלים, היה קל יותר לפגוש אותם במסעדות או בחנויות שמוכרות אינטרנט או על ערסלים במלונות החושות הפשוטים, מאשר בעתיקות שהיה צריך ללכת אליהם. העתיקות הנפלאות, שהן אחד האתרים החשובים של דרום הודו, השתרעו מסביב. מקדשים, מבני ציבור, גשרים, מדרגות נהר. כאן היה מרכזה של ויג'יאנגר, עיר הניצחון שבנתה שושלת בשם זה בדרום הודו בין 1336 ל- 1565. מאתים ושלושים שנים של שילטון של שושלת שהיתה החזקה, העשירה והנפלאה בתקופתה בכל מרכז ודרום הודו. את השושלת ייסדו שני אחים הינדים בשם האריהרה ובוקה שהתאסלמו כשדלהי נכבשה על ידי המוסלמים. הם נשלחו לכאן כדי לשלוט ולהסדיר את המרדנות. אבל הם עשו יותר מזה. הם ויתרו על האיסלאם, חזרו להינדואיזם (שעדיין ראה בהם טמאים משום התאסלמותם הראשונה) והקימו אימפריה מחוף לחוף, קשרו קשרים עם ציילון וסין וגרשו את המוסלמים מממלכת מדוראי. סופה של הממלכה בא מידי המוסלמים שהצליחו בעזרת בגידת שני מפקדים מוסלמים בצבא ההינדי להכריע את הממלכה ב-1565. שישה חודשים נבזזה העיר. נשאר כפר קטן. ועתיקות גדולות.
עברנו מתחת למאזני המלך שם נשקל הזהב וצעדנו דרך החום הגדול והמסמא למקדש ויתאלה. בפנים עמדה מרכבת האבן. יש משהו במרכבות אבן שלא הולכות לשום מקום. בתנועה הקפואה. כמו זאת הנפלאה של קונארק שעל חוף מפרץ בנגל מדרום לכלכתה. המקדש הוקדש לווישנו שהאגדה מספרת עליו שראה את יופיו של המקום ונשאר בו. אפשר להבין. חיפשנו את העמודים המוסיקלים.
"לא." אמר השומר "אסור לגעת. בואו-" הוא הביט בנו בחצי קריצה "אני אראה לכם." הוא חבט ביד פתוחה על העמודים במבנה המרכזי של המקדש, על הבמה המוגבהת. הצל היה נעים והעמודים ענו בצלילים שונים לתיפוף. תיירים הודים ניסו את התיפוף על העמודים שראו הרבה ידיים מתופפות במשך מאות השנים מאז שנבנו, מרכזם מידקק מחבטות היד הפתוחות, הצבע הופך עשיר יותר משומן הידיים שדבקו בעמוד. גמלנו לשומר שהממשלה משלמת לו כדי שלא יקישו סתם אנשים בעמודים, שרק ידו של השילטון תנגן את המנגינה של כוהני וישנו וחזרנו דרך החום וגדת הנהר אל אחת מסעדות בהאמפי בזאר כדי לאכול צלחת חומוס ופלאפל. כפר קטן נשאר מהממלכה הגדולה, אבל השקט הגדול, העין שבמרכז הסערה, משרה את עוצמת הבנייה על הנהר השקט והיפה.
חבורת ישראלים הגיעו וישבו סביב אחד הדקלים. הם ניראו מוכים מהחום, התרמילים מונחים לרגליהם. הם היו לפחות עשרה ונדף מהם ריחו בקו"ם.
אחד הבנים הניף את התרמיל הגדול. הוא התכופף קדימה, הכניס ידיים מתחת לשתי הכתפיות והניף אותו מעל הראש. כמו שמניפים תרמיל או מנשא כבד ביחידות החי"ר של צה"ל. לכולם היה תרמיל גדול מאחור, תרמיל קטן עם המצלימה והספר לנסיעה מלפנים, ולחלקם היו מעין אפודים עם כיסים כדי לקחת בתוכם סיגריות או ארנק וכל מה שצריך. הם ניראו המשך טיבעי של צוות במסלול. היה משהו מעורר חיבה ומגוחך באחידות הרבגונית.
"מתגייסים היום?" שאלתי.
"למה?" שאלה אחת הבנות בחיוך נבוך.
"רואים שאנחנו חדשים בהודו?" שאלה אחרת.
"כמה זמן אתם פה?"
"הגענו עכשיו. היינו חודש בגואה ובאנו לפה."
קוף זקן ואיטי הסתובב בין רגלי המטיילים, מתעלם מצעקות.
"איכס" אמר רן "קחו אותו ממני, בטח יש לו מחלות."
"הוא כל כך נחמד." אמרה אחת הבנות והבנים הביטו מסביב.
"אתם מכירים מזמן?"
"נסענו ביחד באוטובוס מגואה." כולם הלכו לאותו משרד שסידר את אותו אוטובוס.
"אתם באים לאכול?" שאל אחד מהבנים והם קמו כאיש אחד והלכו אל המסעדה. מחזור האמפי מרץ 2002.
"אני צריכה ללכת עוד מעט." אמרה עינת. "יש לי אוטובוס לגואה ומשם אוטובוס לבומבי וטיסה הביתה. שנתיים לא הייתי בבית. רוצה לעשן איתנו צ'ילום צ'לו?"
התקלחתי ויצאתי בחזרה אל הערסלים המוצלים שבין החושות.
פרדי על הבוקר פתר את תרגילי החשבון של דריה, היא זכר עוד את התרגילים מבית ספר.
"צור, הבטחת שתעשן איתי צ'ילום צ'לו-" אמרה עינת, עיניה לחות ונוצצות מעישון. היא בלעה את העשן בתאוותנות. "אני צריכה לאגור כמה שיותר."
פרדי סיים את תרגילי החשבון עם דריה ועבר לשבת ליד רן ועינת.
"בארץ אין גאנג'ה?"
"צ'ילום צ'לו." היא אמרה כשרן ניקה את הצ'ילום בסמרטוט, מעביר אותו, גודש מחדש בגאנג'ה וטבק שעירבב בקססנית.
"פרדי?" שאלה עינת.
"ביאנסיר" אמר פרדי על הבוקר וקרץ לי "שאנטי שאנטי בלגאן."


הוספת תגובה


Security code
רענן