אמה

הגענו לקניה קומארי, למקום בו נפגשים האוקיאנוס ההודי, מפרץ בנגל והים הערבי. הנה מקום שרצינו נורא להגיע אליו. ולא היה בו כלום חוץ מצ'יקן מסאלה . הסתובבנו  התחלנו לחזור צפונה.
על אמה (אימא בשפות ההודיות) שמענו מנועם שישב באוהל בקיריגנגה. הוא סיפר לנו שבקרלה יש מחבקת. שכדאי לנסוע בשביל החיבוק מההימאליה עד כמעט לקצה הדרומי של הודו. אנשים שיושבים במקום אחד כמו נועם, מהווים מרכז לאלו שעוברים. עם או בלי סיבה, נחרטו אצלינו המילים של נועם. אמה נשמעה גם רחוקה ואקזוטית. בקצה השני של הודו.  לקח לנו כמעט חמישה חודשים לעבור את המרחק בין ההימלאיה לאשראם של אמה, שנמצא בין לגונה רחבה לחוף הים במרחק של לא יותר ממאה וחמישים קילומטרים מהקצה הדרומי של הודו בקניה קומארי.
הייתי בטוח שהמחבקת היא תופעה מקומית, משהו שעובר מפה לאוזן וזאת למרות שהאשה במשרד התיירות באנרקולאם, ליד מזח המעברות לפורט קוצ'ין, שמעה על אמה ומשרד התיירות בקווילון ידע היכן היא מתגוררת.
החום הלח של פברואר חיכה לנו כשירדנו מהרכבת בקאיאמקולאם ונהגי הריקשות מחוץ לתחנה ידעו את הדרך לאשראם של אמה באמריטפורי. האוטוריקשה הורידה אותנו על חוף הלגונה. תיירים לבושים בבגדים לבנים ירדו מסירות עץ כבדות וארוכות שחצו מהצד המערבי, מושטות בדחיפת מוטות עץ. מסביב היה הכל ירוק טרופי עמוק. קרלה, לפי הפתגמים שתלו הקומוניסטים בכל מקום, היא מתנת אלוהים.
הבטתי לצד השני. בניין ורוד ורב קומות התנשא מעל לראשי הקוקוסים הגבוהים. הסירה איתה חצינו הגיעה לצד השני. עלינו לתוך סמטה צרה בין שני קירות גבוהים שהובילה אל רחבה. צד אחד של הרחבה היה מקדש שמרכבתו של ארג'ונה שקרישנה נוהג בה מצדה השמאלי ובניין וורוד וענק התנשא שתים עשרה קומות עצומות מימין.  בין המקדש ללגונה נבנה בניין בטון עצום מידות שהצל על המקדש שהתנשא לגובה של ארבע קומות. צפוף מידי. ציפיתי לכפר קטן עם אשה מאירת פנים והגעתי לאשראם של שיכון בטון בתהליכי התרחבות. לרוב אין לי ציפיות ואין לי דיעה, הפעם, בטעות, היתה לי ציפיה. יאמר לזכותה של אמה שחטפתי על המקום.
לפני המדרגות שהוליכו למקדש היו חנויות שמכרו את הקלטות של אמה, את התמונות, מחזיקי המפתחות, המציתים, החולצות והספרים.  שלא כמו בפונה, לא היתה פה רישמיות, כל מי שרצה ניכנס, הצפיפות ההודית הצבעונית השרתה חמימות מרגיעה. האשראם של אמה היה אשראם הודי.
נירשמנו במזכירות שבקומה השנייה. המזכירות היתה שני אמריקנים צעירים שגבו כספים, חילקו מפתחות, אמרו מה מותר ומה אסור ורשמו קבלות. קיבלנו מפתח לחדר בבניין הדירות הענק שהתנשא מעל המקדש. התגלגלנו עם התרמילים אל המעליות שלידן המתינו עשרות אנשים לעלות למגדל שהיו בו 15 קומות ועשרות חדרים או דירות חדר בכל קומה. מהחדר בקומה התשיעית היה נוף נפלא של לגונה, מטעי קוקוסים ורשתות סיניות עצומות תלויות על מנופי העץ מעל המים. סירות הפליגו על דרכי המים הפנימיות של קרלה. החדר היה חם וחשוף. מתחנו חבלים כדי שנוכל לכבס וירדנו למטה.
עמדנו בתור. אלו שרצו להתחבק, הקיפו את המקדש לצד העיוור שלו, עולים במדרגות סיבוביות למסדרון חיצוני שהוביל אל דלת שתור של אנשים השתרך לפניה. האשראם היה מלא באנשים כורעים בלבן ומוסיקה, שירי אהבה לקרישנה, נוגנה כל הזמן על ידי להקה מעורבת של מערביים והודים שישבו בין אמא והקהל. הזמר ששר את מזמורי הדת היה מערבי עם שיער אפור ארוך אסוף לפקעת ומשקפי ביצה מוזהבים. בפנים ישבו אלו שהורשו לשבת בקירבתה של אמה. המאמינים הקרובים לא היו הודים. התור השתרך מסביב להם. היושבים בקרבת אמא לבשו לבן. הסוואמי שליד אמא לבש כתום. שני עוזרים, גבר ואישה, משכו את המגיעים, דוחפים אותם בהחלטיות ובמעשיות בכתפיים לכריעה, לתוך החיבוק. זה היה חייב להיות יעיל. כולם רצו להתחבק עם אמה - אשה שחורה מאוד עם צמה, גוף כבד, פנים עגולים ומאירים, עיניים מחייכות, עגילי זהב, נזם גדול וטילאק רחב על המצח. היא לבשה לבן וזר פרחים על צוארה. ההובלה אליה, שאולי יש בה בניית התרגשות, המכניות הרכה, הטראנס החייכני בו הייתה. מישהו דחק את כתפי לכריעה. אמה חיבקה אותי ומילמלה לתוך אוזני ג'בריש של מילים לא מובנות. אבל אולי המילה היא לא העיקר כאן. החיבוק לא היה שונה מחיבוקים אחרים שקיבלתי בימי חיי מאנשים זרים והיה בו אי נוחות של חיבוק כפוי. לאחר מכן, באישורה של אמה, שהיה הינהון וחיוך בין חיבוקים נמשכים, נישארתי על הבמה בקרבתה, יושב במעגל הראשון של המאמינים. מהקירבה הזו ניראו החיבוקים אחרת. היתה בהם כנות. אמה הוסיפה וחיבקה במשך שעות רצופות מאות אנשים. זה לא הטריח אותה, פניה לא הפסיקו לחיות ולהאיר ולהקשיב. ההודים ניסו לשאול שאלות, ליצור קשר עין. הזרים היו המעריצים הגדולים, יושבים ובולעים את אימא בעיניהם. זוגות לפני חתונה באו לקבל ברכה, ילדים חולים ונכים, אנשים זקנים, נשים צעירות. המון, כל מיני. החיבוק לא השתנה, גם לא מאור הפנים, גם לא ההקשבה הדרוכה לשניות. זה היה מוזר ומשונה אבל זה היה אנושי ונותן את עצמו באופן עמוק ומשכנע מאוד.
"אני שמחה שבאנו לכאן. נורא כיף להתחבק." אמרה דורית, "זה היה חיבוק חם. הרגשתי שזורם ממנה משהו אלי, אבל לא הבנתי כלום ממה שהיא מילמלה לי באוזן."
לפריאן שקיבל אותנו במשרד בקומה השניה, היו זקן שחור ועיניים חומות מאחורי משקפי קרן. כשאמרנו לו שאנחנו מישראל הוא חייך חיוך חם ורך. "אני מלבנון ואני גר כאן כבר 6 שנים.
מוזר כמה קירבה יכולה ליצור הידיעה שהאדם אותו אתה פוגש בחלק לא מוכר של העולם הוא ממקום שהמדינה שלך אנסה  "יש לך שם לבנוני?"
"פואד נסיר." הוא חייך "אבל השארתי את השם הזה שם, עכשיו אני פריאן. זה השם הרוחני שניתן לי על ידי אימא." הוא לא השתמש באמה ההודי אלא במאדר – האימא האנגלי.
"ואתה מרגיש כזה?"
"אני מרגיש איש רוחני  וכאיש רוחני צריכה להיות לך יכולת לחוש בכל מהות רוחנית או נסיון רוחני. וזה מה שאני מנסה להרגיש ולעשות בזמן הזה שאני עם אימא."
"איך הגעת לכאן?"
"זה גורל, או ייעוד. בהתחלה התעניינתי בצדדים הפילוסופיים של ההינדואיזם וקראתי הרבה חומרים של קרישנמורטי ורנמהרשי."
"בן כמה היית?"
"בן 25 או 26. התחלתי להתעניין בתולדות הקדושים החיים של הודו ובאתי לקבל את ברכתה של אימא. איכשהו נוצר קשר אישי ואני הבנתי שאצטרך לבוא ולחיות איתה וזה יהיה הדבר שימלא את חיי. ומאז, בשש השנים האחרונות, אני פה."
"למה?"
"מכיוון שבאתי רק לפני 6 שנים." הוא חייך, "אין לי ספק שזה הניסיון החשוב ביותר בחיי ולגמרי לא חשוב כמה זמן הוא יימשך."
"הפכת להינדו?"
"לא, אני יותר הנוצרי מרוני שהייתי קודם, אני הינדו עכשיו ואני קרוב לכל דת רוחנית. אני מכבד את כל הקדושים והחכמים מכל הדתות כי לכל אחד יש התנסות וההתנסות הזאת היא המהות. המילים והטקסים הם רק דרך שיוצרת לנו את האווירה המתאימה שבה אנחנו יכולים להתחבר לעצמינו. להתנסות הזאת אין צורה או שם. ראית מה אימא עושה? אתה עמדת לידה וצילמת. היא לא מדברת במילים. הדרך שלה, בלי מילים, לתת את האהבה. היא מרגישה את הכיסופים הפנימיים של הפונים אליה ונותנת להם אהבה."
"אתה מתגעגע ללבנון?"
"אני מתגעגע לסוגי אוכל פשוטים שהייתי קשור אליהם, אתה יודע, חיינו בנויים מהתקשרויות, כשאתה רגיל למשהו, אתה מתגעגע לאותו משהו. ככה זה אצל כל אחד. אני מתגעגע לזיתים, לפיתה, לגבינה. ללבנה אבל בדרך מסוימת פרשתי מחיי הקודמים מכיוון שעכשיו אני עסוק בלחיות ולתת את זמני לכל מה שקורה כאן. זה לא אומר שדחיתי את העבר, אני נוסע לשם מפעם לפעם, אבל עכשיו אני חייב להתחייב כל כולי למה שקורה כאן."
"מה היית בחייך הקודמים?"
"למדתי משפטים והייתי עורך דין וכשבאתי לפה הייתי צריך חיצונית לעבור מדבר לדבר, אבל אני מאמין שכל הדברים הפנימיים קשורים אחד לשני."
"משפחה?"
"יש כאן אנשים שיש להם משפחות והם גרים כאן עם משפחותיהם ויש כאלו שנזקקים לזה ומקימים משפחה. לא צריך לוותר על משפחה כדי להיות באשראם. אבל אני, מכיוון שאני רוצה להקדיש את עצמי למקום, לא יהיה לי מקום למשהו אחר. "
"מה אתה יודע על אימא?"
"אימא התחילה להתגלות לעולם כשהיתה בת 20. היא נולדה ממש פה למשפחת דייגים ענייה ומשפחתה, למרות שהיו רוחניים, היו חסרי הבנה רוחנית-מיסטית אמיתית והזניחו אותה כילדה. כשהתגלו הכוחות הרוחניים שלה, הם  משכו אנשים מלומדים ואלו הכירו בכוחותיה וכיבדו אותה על כך וככה התחילה המשימה שלה על פני הארץ. בסוף שנות ה- 70    ובתחילת שנות השמונים החלה להיווצר סביבה קבוצה."
"בת כמה היא עכשיו?"
"אמא היא בת 48 ומאוד מוכרת בעולם, היא הוזמנה כבר כמה פעמים לאו"ם. היא אורחת כבוד בכינוסים רוחניים ומייצגת את ההוויה ההודית. מה שאימא מייצגת הוא ייחודי במסר של אהבת האם שהיא נותנת. החיבוק שלה, הקשר הבלתי אמצעי. אף פעם לא שמעתי על דבר כזה לאורך ההיסטוריה. אימא היא מסתורין." הוא חייך "מסתורין של אהבה. קשה לנו להבין איך היא פועלת ואנחנו מאמינים שמה שהיא אומרת על עצמה הוא מאוד חיצוני, והמהות שלה היא אחדות עם הגדול שלא היה יכול לבוא לידי ביטוי, אם היא לא היתה יורדת לעולם הזה בצורתה הארצית. וזה מה שהיא עושה, היא עוטה על עצמה צורה פחותה כדי להיות איתנו ולעזור לנו. היא יורדת לרמה שלנו על מנת להראות לנו את הדרך. היא ישות של אהבה, כשהיא רואה אדם, היא רואה בו רק את הדברים הטובים. היא לא רואה בפושע פושע וברע את הרוע. היא רואה רק את הטוב ואותו היא מזינה ומנסה להחיות. היא עשתה הרבה בעולם הפיזי: בתים לנצרכים, בתי חולים, בתים לעניים וכדי לעשות את זה, היא השתמשה במשאבים אנושיים. היא השתמשה באנשים שהיא האצילה עליהם את חיי השירות וחיי החמלה האלו וככה היא בנתה את בית החולים בקוצ'ין, את מתחם האוניברסיטה בטאמיל נאדו ואת הבתים שאנחנו בונים לעניים – 5000 בשנים האחרונות. ואלו שעושים את המלאכה מתעשרים בליבם ובכך הם מקבלים את גמולם."
"כמה זרים יש סביב אימא?"
"פה יש 150. אבל בכל העולם יש לנו עוד הרבה. מליונים. בתוך ומחוץ להודו. כי לאהבה אין גבול ואין מספר. זו החמלה האמיתית. ולזה אין גבולות. זה מה שאתה לומד אחרי שאתה מביט באימא. "
"למה הדברים האלו קורים דווקא בהודו?"
"אני חושב שלהודו יש את המסורת הזאת. שפה מכבדים את ההתנסות. אם אתה טיפוס רוחני, אתה לא צריך להיות שייך למוסד או דת מסוימת. אם חווית אלוהות וזה ניכר עליך ויהיה לך כוח להוביל, יגיעו אליך אנשים ויבקשו ממך להיות המדריך הרוחני – הגורו שלהם והם יהיו מוכנים להיות תלמידיך ולעשות כל מה שתגיד. אתה יודע, אנשים באים לאמא לפני שהם מתחתנים, הם באים לפני שהם יולדים, מביאים את הילדים לברכה, לפני שיחליטו את מי לחתן עם מי. במסורת  החברתית–רוחנית העתיקה של הודו זה מוסד ותיק. כשאישיות כבירה מופיעה -  יש לה הזדמנות לבטא את עצמה. תסלח לי-" הוא אמר "אני צריך לחזור למשרד."  הוא חייך, קד קידה הודית קטנה ופנה להקיף את המקדש כדי לחזור למשרד הקטן בו עבד בקומה השנייה.

ישבתי בחצר הקטנה שמאחורי המקדש. ממול הוביל מעבר צר בין בניינים אל חדר האוכל העצום – אולם פתוח שדורית והילדות ישבו בו בין מאות אנשים על הריצפה ואכלו ארוחת צהרים. מאחורי היתה גינה קטנה, מימיני ביתן קטן עם תמונות של אמה וכורסאות הסבה, משמאל מבנה המגורים של אמה והברהמצ'ארים, מבנה בן ארבע או חמש קומות, וממול היה המקדש עם המדרגות הסלילניות שעלו לקומה השנייה ממנה נכנסה ויצאה אמה. ביקשתי לדבר עם אמה. פריאן העביר את הבקשה שלי לברהמצ'דארי.
ברהמצ'דארי בן ה-41 שנולד בטאמיל נאדו בא לדבר איתי ואמר שלאמה לא יהיה זמן בימים הקרובים כי היא צריכה לחבק, אבל עוזריה הקרובים ידברו איתי.
הוא לבש גלימה כתומה שאותה לובשים רק הפרושים הקרובים לאמה, בני המעגל הפנימי שהוסמכו על ידה. פריאן, למרות קירבתו, לבש לבן. ישבנו על גדר בטון  נמוכה שתחמה את הגינה הקטנה. אנשי האשראם, מערביים והודים, עברו עם סירי האוכל הענקיים, מחזירים אותם ריקים לשטיפה, מנקים, עסוקים בשירות לקהילה. שאלתי את ברהמצ'דארי איך הגיע לאמה.
"מצאתי ספרים שלה בספריה. אחד ממאמיניה נתן לי לקרוא את הספר וברגע שהתחלתי לקרוא, החלטתי להצטרף. כתבתי לה, אמה היתה בחו"ל, אבל היא כתבה לי מכתב שאבוא תוך חודש. כתבתי שוב לשאול על האשראם וקבלתי בתשובה את החומר על האשראם. זה מייד הלהיב אותי. באתי והצטרפתי.  היום אני אחראי על האשראם בצ'נאי. יש לנו שם מקדש ובית ספר שבו אנחנו עורכים בהאג'אן וסאצאנג. אנחנו יוצאים מהמקדש ועורכים בהג'אנים ופוג'ות, מפיצים את העקרונות הרוחניים שלנו."
"ומהם?"
"אהבה! כולנו ילדי אלוהים. אמה אומרת שאנחנו לא איים, אנחנו חוליות בשרשרת המחוברות יחד וכולנו חלק מהאטמן העליון. אנחנו חלק מהיישות העליונה. הגוף הוא בר כליה ולכן האהבה הפיזית היא בת כליה. ולכן זה מעבר לגוף. אמא אומרת שכולנו אחים ואחיות."
"כמה מאמינים יש לכם?"
"במשך השנים האחרונות אמא חיבקה בכל העולם שני קרור." עשרים מליון. "סאצאנג – שיחה רוחנית, בהאג'אן של אמה ואחר כך כולם יקבלו את מגעה של אמה. חלק היא תחבק כילדים, חלק תנחם, אל הסובלים היא תדבר כאל אהובים ותיתן פרסאד."
"מישהו מתלמידיה יחליף אותה?"
"אמה היא הגורו ואנחנו תלמידיה."
"ואתה הסוואמי. אתה פרוש?"
"כן. אני ברהמצ'ארי – זה שעוקב אחרי הברהמה והיישות העליונה." ברהמצ'ארי הוא זה שלומד את הוודות. שהמורה שלו הוא הגורו. הוא קד את הקידה הקטנה, משלב ידיים לפני החזה וחזר לחובות שיש לברהמצ'ארי.
היו כאן מעט מאוד ישראלים. על הלוח מחוץ לאולם המבוא של המקדש היה כתוב שבערב יהיו שיעורים באנגלית, בצרפתית, בספרדית וביפאנית שיסבירו את דרשתה של אמה. חכינו בחצר האחורית שהלכה והתמלאה במאמינים שחיכו לאמה שעמדה לסיים לחבק. היא חיבקה מאחת עשרה בבוקר עד חמש וחצי אחרי הצהריים. בלי הפסקה, בלי לנוח. עוד מעט ירד הערב.  טורים של אנשים הצטופפו משני צידי החצר הצרה. אמא ירדה באיטיות במדרגות הסיבוביות. היא היתה אשה נמוכה, שמנה, כהה וניראתה עייפה מאוד, דעתה מוסחת. היא צעדה דרך שורות המאמינים שכרעו, הצמידו ידיים מול חזותיהם, מעל לראשיהם וליוו את אמה בעיניהם עד שנבלעה בבבניין.
יצאנו מהאשראם והלכנו מערבה, אל הים. סימטה הובילה אל כביש מנומנם שלידו חנה אוטובוס בלי חלונות. אין לאוטובוסים חלונות בקרלה. יש להם רק מעין מסכים שמרימים אותם כשהשמים לא יכולים יותר לסבול את הלחות ופולטים את הגשם החם על הכבישים. מעבר לכביש היו עצי קוקוס וסירות הפוכות וכמה מסעדות דייגים פשוטות. החוף היה חול שחור וכשהלכנו צפונה לחפש פינה של שקט, ישבו עליו חבורות חבורות של דייגים לבושים בדוהטי משובצות וחולצות לבנות ופיטפטו או שיחקו קלפים. הם לא ישבו על החוף ממש אלא מעבר לקו הגאות והשפל. החלק שבין גאות ושפל משמש כבית השימוש הפתוח של יושבי החופים בהודו.
מאוחר בערב הסתיימו השיעורים. מוקדם בבוקר התחילו הפוג'ות.
אחרי ארוחת הבוקר ישבתי עם סוואמי קרישנה מטרפונה. היא היתה אשה צעירה נאה מאוד, בת שלושים ומשהו עם שיער שחור, עיני שקד חומות, שפתיים מתוקות וחיוך מאיר. האדום שלבשה התאים לה. היא היתה מהמעגל הפנימי של הנבחרים.
"אני מאוסטרליה, מאדלייד. ואני כבר 20 שנה פה. לפני שהפכתי סאניאס קראו לי סוניה. גרתי באשראם אחר בצפון הודו כששמעתי על אמה. מי שסיפר לי עליה אמר: אני מרגיש שאת אחת מילדותיה של אמה ואני חושב שאם תלכי אליה תרצי להישאר שם לתמיד. חשבתי שהוא קצת השתגע, אבל כשבאתי לפגוש את אמה נשארתי. אחרי ששמעתי את האמיתות הרוחניות, חשבתי שאני לא יכולה לחזור לחיות במערב ולהעמיד פנים שהחיים שם אמיתיים. החלטתי להישאר ולקחת את אמה כמורה הרוחנית שלי ולנסות להבין את האמיתות הרוחניות – על מה החיים האלו."
"מהן האמיתות הרוחניות ועל מה החיים האלו?"
"אה, זה-" היא אמרה כלאחר יד, "הטבע הפנימי הוא השמימי – אלוהים נמצא בתוכינו כמו בכל אחד, אבל זו לא המציאות שאנחנו חווים בחיי היומיום ולכן חיים רוחניים הם חיים שמנסים להתחבר עם המציאות הזאת שנמצאת בתוך כל אחד."
"ככה זה?"
"אני מאמינה." היא אמרה. "כשבאתי בפעם הראשונה לפגוש את אימא ב–1992 ציפיתי לפגוש גורו. לא לקבל מגע גופני וכשבאתי, היתה בקתת במבוק קטנה והיו שם מספר אנשים ואימא באה אלי עם כל כך הרבה אהבה ואמרה לי: בתי האהובה, באת, וחיבקה אותי ואני לגמרי לא הבנתי, אף פעם לא פגשתי במישהו שמפגין אהבה בצורה כזאת, הייתי המומה. הייתי רגילה לגורו שאי אפשר להתקרב אליו או לגעת בו ופתאום אמה עם החיבוק וכל האהבה הזאת, כאילו הייתי בתה האהבה. זה היה מנפץ מוח. לא הייתי מוכנה. הייתי אישה רגילה שנכנסה למקום והפכתי בבת אחת לבת."
"מה את עושה?"
"אני עובדת בהרבה דברים, כל מיני, כל מה שצריך לעשות - לארגן תרומות לפעילויות של אמה. או אם למישהי נשבר צמיד אני אסדר אותו." היא צחקה.
"איך את מסבירה את התופעה המוזרה הזאת של אנשים גדולים שקורית בהודו?"
"זה בגלל האמונה המקומית שתופסת אלוהים שיש לו צורה – כמו דווי או קרישנה ושיווא. ולכן המורים מופיעים בצורה גשמית, ואחרי שהם מצליחים להביא את האנשים למחשבה מסוימת, הם מטעימים אותם במה שיש מעבר לחושים, קודם הם פותרים להם את הבעיות ואז הולכים אל השלב הבא. וזה מה שאימא עשתה, היא נענתה לצרכים שלהם מתוך הצורך של האנשים והסביבה שבה היא נולדה, וכשהיא פתרה להם את הבעיות האלו – נוצר בהם רעב למשהו רוחני שיימלא אותם."
האשראם הזה היה אשראם פרקטי. הוא עסק בתיקון חברתי. הוא היה מקום של נתינה. על סולם המקומות – הפוך מפונה.
"אני צריכה ללכת." היא אמרה "יש לי צמיד לתקן."
אמה המשיכה להתחבק בתוך החלק הדרומי של המקדש על הבמה יום שלישי ברציפות, הבהאג'אנים – מזמורי הדת זורמים אל החצר. והחצר התנהלה בדרך ההודית הרגילה – בלי הפרדה בין קודש לחול, בלי פוליטקלי קורקט. צריך כסף לאשראם ומי שיש לו לתרום תורם.  היתה כנות בחצר הצפופה שגם אם לא היינו חלק ממנה, לא זלזלנו במה שהתחולל סביבנו.
"השם רוחני שלי הוא שאנטי מאנטה אבל השם המקורי שלי הוא ברנדון סמית ואני מאמריקה." שאנטי-ברנדון לא ניראה בן 33. היה לו שיער שחור כהה וזקן עבות, עיניים חומות וחיוך מלא חיים. אה, החיוך. אמה בחרה לפחות חלק מהצוות הקרוב שלה לפי החיוך. על מיצחו היתה נקודת טילאק על מריחה גדולה של צבע לבן. "נולדתי וגדלתי בקליפורניה ואני פה עשר שנים. לפני שבאתי בדיוק סיימתי קולג', למדתי שפות ותרבויות אסיאתיות, והתעניינתי בעיקר ביפן. אח שלי  הביא אותי לאחד מהמפגשים הפומביים של אמה בברקלי ב- 1990. לפני שפגשתי אותה, היו לי הרבה אידיאלים וידעתי כמה זה קשה לחיות על פיהם. היו לי הרבה מטרות ורעיונות שונים איך להגשים אותם. כל העולם ניראה כמו פשרה אחת גדולה. וזה הטריד אותי. רציתי למצוא משהו שמאחד בתוכו את המטרות, העקרונות והשיטה. בקולג' קראתי הרבה סיפרות דאואיסטית ובודהית, קונפוציוס ופילוסופיה מזרחית. כשלמדתי, לא פגשתי אנשים שחיו על פי העקרונות, מסביבי היו רק אינטלקטואלים שלימדו אותם. כשפגשתי את אמה, פגשתי מישהי שלא עוסקת בהיתעמלות אינטלקטואלית ושהדברים אצלה הם לא רק תיאוריה. היא לא ניסתה להרשים אנשים במילים גדולות ולהתווכח. אמה לא ניסתה לשכנע שמה שהיא עושה נכון, היא פשוט נתנה דוגמא אישית על ידי פעולותיה. היא כמעט לא דיברה. היא לא היתה צריכה. על ידי הדרשן – החיבוק כפי שהוא נקרא, שבו היא מברכת ומעניקה מאהבתה, הספיק לאנשים כדי לעמוד על גדולתה."
לידנו שיחק הילד האיטלקי שמרר את חייה של אימו שניראתה אבודה ולא בשלה להיות אימא. "כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה מקומות" חייך שאנטי-ברנדון, "כמה שפות יכול אדם ללמוד? אמא לא יכולה לסמוך על מילים כדי ליצור תקשרות עם אנשים ולכן היא תמיד משתמשת במה שהוא מעבר למילים."
"תחיה את שארית ימיך כנזיר של אמה?"
"כן. אני לא מרגיש שיש דרך אחרת בה אוכל להגיע לסיפוק בחיי. ולא משום שחיי היו מלאי סבל, להפך, היו לי חיים מלאים וטובים, חינוך מעולה, עבודה טובה חוץ מהעובדה שלא הייתי מסוגל לאושר נמשך, היה לי מחסור."
"מה על יחסים פיזיים? לא חסרים לך?"
"לא. אנחנו מחליפים את זה ביחסינו עם הגורו. אמה. "
"ואתה לא מרגיש מחסור?"
"לא, אני לא מרגיש שום דבר. הרבה אנשים, בעיקר מערביים, יודעים מנסיונות קודמים, שרוב הציפיות שלנו לא עומדות במבחן המציאות וזה מאוד לא אופייני אם לא בלתי אפשרי עבורינו לקבל את מה שאנחנו רוצים בדיוק ממערכת יחסים. לרוב אנחנו מנסים שבן הזוג יעמוד בציפיות שלנו ואנחנו מנסים לא לחיות לפי הציפיות שלו. מכיוון שהתנסיתי בדברים כאלו בעבר, אני חושב שחייב להיות משהו יותר טוב מזה, ושתהיה יכולת להגיע לסיפוק ואושר בלי. והגשמה באופן עמוק מבלי לקחת את זה ממישהו אחר או להכריח אותו לעמוד בציפיות שלנו. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות פה - למצוא את הסיפוק הזה, את האושר וההגשמה ואמה אומרת שזה כאן ושאנחנו רק צריכים להמשיך במאמצינו."

לא מצאנו אושר, הגשמה וסיפוק באמריטפורי. אולי כי היינו מלאים במשפחה ומסע. אוטובוס לקח אותנו להרים הירוקים של קרלה. בקומילי טיפסו שיחי פלפל על הבתים, עצי קפה צמחו בחצרות, פירות ההל הבשילו בתחתית הגבעול, צמודים לגזעי אגוז מוסקאט ותפוח וורד. על הגבול של טמיל נאדו רבתי מריבה איומה עם הגר ואיימתי עליה שאם היא ממשיכה ככה אנחנו חוזרים הביתה. לא הייתה בי חמלה, רק כעס. איימתי והתכוונתי ולא התכוונתי לאיום. אין ספק שאם אתה רוצה להישאר מחויך אל העולם אסור שתהיה לך משפחה. מצד שני החיים הם לא אושר. החיים בנויים ממשפחות. ולא  כל המשפחות מאושרות אותו דבר. עד מדוראי שבה המקדש של האלה בעלת עין הדג כבר התפייסנו, ממשיכים לרמשווראם – לגשר של רמה, למקום בו דילג על השוניות כדי להציל את סיטה שנחטפה על ידי השד רוואנה ללנקה, האי שנמצא מעבר למיצר. היה שם מלון ממשלתי אפור ומלצר זקן שהגיש מאוכל איום במיוחד. צחקנו והלכנו בעיקבות השד בתוך הלגונות הרדודות, מבריחים להקות של פלמינגו  שהתעופפו בגלים וורודים לתוך השמים הכחולים והים הטורקיזי ואחר כך שכרנו מיניבוס רוסי חם ומכוער וחצינו את המשולש הדרומי של הודו, דורסים את אלומות האורז שפיזרו הכפריים על הכבישים כדי שגלגלי המכוניות העוברות ידושו והגענו לקניה קומארי, למקום בו נפגשים האוקיאנוס ההודי, מפרץ בנגל והים הערבי. הנה מקום שרצינו נורא להגיע אליו. ולא היה בו כלום חוץ מצ'יקן מסאלה . הסתובבנו  התחלנו לחזור צפונה.