פרק 6


6.
"אני אוהבת מלחמות."
"אין לך מושג ממלחמות."
"הייתי בכמה, לא שלי אומנם, אבל יש משהו נחמד במלחמות שהן לא שלך. גברים מזיעים, אנשים מתים, הריח של הדם, השרפות."
"מהפה שלך זה נשמע כל כך רומנטי."


כשהגיעה היה השולחן ערוך והיא חלצה את נעלי שחרזדה שקנתה בשוק הבוכרי ליד בלומפילד ועלתה לסיפון. היא לבשה חצאית בד ארוכה וענדה את תכשיט אם הפנינה ומחרוזת של אבנים צבעוניות. טבעת על אצבעה. הוא הביט בטבעת ובחולצה הרכה שכפתוריה לא נרכסו עד הסוף לא מלמעלה ולא מלמטה, חושפים את הבטן ואת התגבהות החזה.
"הבאתי יין." היא אמרה. "מה יש לאכול?"
"בנמל אוכלים דגים." הוא אמר.
"אז הבאתי יין. אפשר לשתות את הלבן בגלל הדגים או לשתות יין טוב."
"אני עיוור צבעים." אמר אמיר. "אדום."
"טוב מאוד." אמרה תמי, "כי זה מה שהבאתי."
הוא פתח את הבקבוק ומזג לכוסות ואחר כך ירד אל המטבח והיא ירדה אחריו עם כוסות היין והוא הוציא את הדגים מהמשרה וקימח אותם והניח על הבצל והשום והמטבחון היה מלא ריח של שמן זית מטוגן ודגים ואחרי שגמר לטגן את הדגים מילא את המחבת העמוקה במשרה וסגר את המכסה.
"אל תנשק אותי. אני לא רוצה."
"מי רוצה לנשק אותך?"
"אל תשוויץ."
"אמרתי לך," הוא צחק, "אני נושם הרבה יותר בקלות."
"אפשר לראות." היא אמרה." אני מתה מרעב. מה זה הדג הזה?"
"מליטות." הוא אמר, "זאבי ים. קל לניקוי, פשוט לבישול ונורא טעים. והכי חשוב- מי שלא מכיר דגים לא מכיר אותו ואני יכול הרבה פעמים לקבל את הדגים שאי אפשר למכור מהדייגים."
"אתה חוסך עלי?"
"לא מותק, לא היה עולה על דעתי. מישהו פעם חסך עליך?"
"לא עד היום." היא אמרה והוא הושיט לה את הכוס והרים את המחבת בשתי אוזניו, עלה לסיפון והניח את המחבת ליד סיר האורז. הוא פתח את המכסה והאד עלה בעננה מעל השולחן. הוא הניח שלוש כפות אורז בצלחת ועליה שלוש מליטות וכיסה אותן ברוטב הסמיך שנספג באורז. היא טעמה ועצמה עיניים. "ביום שתבין אותי כמו שאתה מבשל-"
"אני מתחיל." הוא אמר, "גם לבשל לא למדתי בבת אחת."
"החבר שלך ההוא מבשל כמוך?"
"נדיב?"
"לא, זה שלקח לך את האישה-"
"לא."
"אני לא הייתי עוזבת גבר שמבשל ככה."
"אז עוד לא בישלתי. רק אחר כך כשחשבתי איך אוכל להחזיר אותה אלי התחלתי לבשל. האהבה לימדה אותי לבשל. טבחים מאוהבים הם היצירתיים שיש."
"רק טבחים?"
"אין לי מושג בשום דבר אחר."
"שכחתי." היא אמרה. "אני שמחה שבאתי."
"פאר אאס אסטמוס-"
"מה?"
"בשביל זה אנחנו קיימים."
"אתה תספר לי על נדיב?"
"כן." אמר אמיר והוריד את המשקפיים, מנגב אותם מהאד הלח ושומן הטיגון בחולצת הטריקו. הירח עלה מוקדם וזרח בשביל צהוב על מי הנמל. היא מזגה להם יין וחצתה את קו האמצע של הבקבוק.
"אני רוצה שתבוא לבקר אותי."
"אין לי איך."
"אני רוצה שתיראה את העולם שלי."
"היינו חטיבת המילואים הראשונה שגויסה. זה היה ב- 6.6.82, את זוכרת מה הייתה הסיבה למלחמה?"
"בגלל הבת מיצוה שלי?"
"כנראה. מישהו ירה בארגוב שהיה השגריר הישראלי בלונדון. לא הייתה סיבה אחרת. בשנה שלפני המלחמה היינו פעמיים  במילואים, היינו יוצאים מהמוצבים שלנו בגבול של לבנון לסיורים אלימים בתוך ואדי סלוקי בלבנון - טווסים קראו לזה. אני פחדתי כל הזמן. נדיב ואני היינו בין הצעירים של הפלוגה. היינו בני עשרים ושלוש. כל יום היינו יוצאים לסיור. כל לילה למארב, מחפשים את ההיתקלות. אף אחד לא ירה עלינו. הפת"ח הקפיד על הפסקת אש, הם לא רצו להילחם אתנו. ואז פרצה המלחמה. חצינו בנגמ"שים את חיפה. על שרשראות. אנשים עמדו ברחוב ונופפו לנו לשלום, זרקו פרחים, הביטו בנו ואנחנו היינו גאים בנגמ"שים שלנו, במלחמה שאנחנו הולכים אליה. כמעט בכיתי מגאווה. בלילה ישנו ליד הגבול בחניון ענק וכל הלילה התותחים ירו והשמים היו מלאים באור צהוב ועשן וריח של אבק שריפה ומטענים של תותחים. באור ראשון חצינו את הגבול. בצהרים ראינו את הפצועים וההרוגים הראשונים. את הטנק הדפוק הראשון ואת הנגמ"שים של הבית ספר למ"כים שנלכדו במארב כשתעו בדרך. המחבלים תפשו את המג"ד ולקחו אותו, נמלטים צפונה. רק חייל אחד הצליח לברוח. בסוף הם ירו במג"ד וזרקו אותו לבאר. אני זוכר ששאלנו את אחד הוותיקים שהיה במלחמת יום כיפור אם ככה נראית מלחמה. והוא אמר שכן."
"איך נראית מלחמה?"
"ברדק." אמר אמיר. "לקח לי זמן להבין שמלחמה אמיתית היא בדיוק הדבר הזה שאף אחד לא יודע מי יורה על מי. לכולם יש השערות ואתה מתקדם קדימה, חוטף, נעצר, בורח, חוזר ומי שבורח פחות ונהרג פחות, מנצח."
"או שלא."
"או שלא." אמר אמיר, "עברנו את רשדיה ונכנסנו לצור. כבשנו את צור. כולם חשבו שהם רואים אנשים במרפסות ובחלונות. הטנקים פוצצו בתים, אנחנו ירדנו וירינו לתוך המרפסות. לא היה אף אחד בצור. זאת אומרת אולי היה, אבל לא כשהגענו. הנגמ"שים נכנסו פנימה ודרסו מכוניות חונות, סוג של תענוג שהנהגים שלנו חשבו שמותר להם. בלילה עצרנו לחניון לילה ליד הנמל. זו עדיין לא הייתה מלחמה. למרות  הנותבים בשמים, הירוקים שלהם והאדומים שלנו. היו לנו לילות יותר מפחידים במבצע ליטאני בסדיר. בפשיטות שהיו אחרי המבצע בשנתיים עד שהשתחררנו."
"מתי התחיל כל הסיפור הזה  בלבנון?"
"ב- 75. זאת אומרת בטח לפני זה אבל אז ישראל התחילה לארגן צבא עם הנוצרים וב- 1978 כבר הייתה מלחמה קטנה, חזרה לקראת מלחמת לבנון. בליטאני היה גשם ובוץ וההרוגים היו של הסדיר וגם שם היו רוב הנפגעים מאש כוחותינו. הפעם זה היה כל הצבא. הברדק היה הרבה יותר גדול."
"אני אוהבת מלחמות."
"אין לך מושג ממלחמות."
"הייתי בכמה, לא שלי אומנם, אבל יש משהו נחמד במלחמות שהן לא שלך. גברים מזיעים, אנשים מתים, הריח של הדם, השרפות."
"מהפה שלך זה נשמע כל כך רומנטי."
"אני אוהבת את זה. אדרנלין. החיים הקטנים משעממים אותי. אני החלטתי לא להשתעמם."
"היית פעם בלבנון?"
"פעם אחת. עשיתי כתבה על מוצב שהחיזבאללה תקפו כמה פעמים. אבל שם היו רק גיבורים וכולם רצו להילחם."
"סדירים." אמר אמיר, "גם אני בסדיר רציתי להילחם."
"מה רע בלהילחם?"
"את מפלצת לא קטנה-" הביט בה אמיר.
"התאהבת במפלצת?"
"זו בדיוק השאלה שחשבתי עליה."
"ספר לי על המלחמה שלך, אני אוהבת סיפורי מלחמה."
"אלו לא סיפורי מלחמה - אלו החיים שלי, את לא ממש מבינה את זה?"
"מבינה, אתה סופר, תגרום לי להרגיש את זה." היא גלגלה סיגריה וישבה מולו והוא היה מעט שתוי ושתה עוד קצת וגלגל סיגריה והרגיש בחילה קלה והמשיך לדבר בקול איטי.
"הנמל של צור היה יפה נורא. שירטון החול ששפך אלכסנדר מוקדון כשצר על העיר. נסענו על השרטון ואני חשבתי על המקדונים שיצאו להביס את הפיניקים שהיו הצי של הפרסים וסגרו על העיר ושפכו את החול והסלעים יום אחרי יום כדי למחות את הפיניקים והאגדות שלהם. את יודעת שרוב המיתולוגיה היוונית, האגדות של האודיסיאה, הן המצאה של הפיניקים?"
"הדבר היחיד שאני יודעת על הפיניקים זה שהם המציאו את הזכוכית. אפילו לא ידעתי שהם היו בצור."
"אנשי החול." אמר אמיר, "זכוכית, וארגמן, ואנשי ספנות וממציאי אגדות, וממפי שמים, ונווטים גאונים שחקרו את הים התיכון ואת הים השחור והפליגו באוקיאנוס וירדו על החופים המערביים של אפריקה ושרפו קורבנות של תינוקות אנוש בתופת שבקרתגו."
"נשמעים אנשים בסדר." צחקה תמי, "סתם, אמרתי את זה בשביל להרגיז אותך. אתה כזה רציני."
"צור היתה כמו חלום ימתיכוני. הפרדסים ממזרח לכביש, הים והנמל והעיר העתיקה והמאגיסט שלנו שריחף באוויר כדי לתפור את סירות הדיג שבנמל כדי לוודא שלא יהיו מלכודות. לצבא יש חוסר היגיון פנימי אמיתי. שם חשבתי בפעם הראשונה על הטירונות שבה אתה לומד לא לחשוב בהיגיון על שום פעולה כי ההיגיון החיצוני לא קיים בצבא והצבא מתנהג לפי חוקים משלו שלרוב הם פשוט הפוכים למציאות. לא כי זה נכון, אלא משום שזה ככה."
"למה משהו צריך לעבוד בהיגיון? אני לא מאמינה בהיגיון."
"את אישה."
"צבא זו המצאה של נשים?"
"למחרת המשכנו צפונה. זה לא רחוק בין צור וצידון. עכשיו אנחנו היינו החוד של צבא. התותחים היו הרבה יותר קרובים. טנק נסע אחורה מעשן עשן שחור. היו יותר פצועים. הרוגים שכבו מתחת לשמיכות על אלונקות. היו שמועות על כמה ארונות הצבא הזמין. כמה הרוגים יהיו. ניסינו לחשב כמה הרוגים כבר היו, כי אולי המכסה מליאה - קראו לנו לקבוצת פקודות. ההערכה היתה שיש כמה אלפי מחבלים בעיר והחטיבה צריכה לכבוש אותה. הפלוגה שלנו הלכה ברחוב הראשי. חצינו דרך כמה בתים ונכנסנו לפרדס. אני הלכתי בסוף. נדיב הלך לידי, הוא היה החובש הפלוגתי. לפחות בזה הייתי רגוע. לשנינו יש תגובות טובות. עברנו את הפרדס והגענו לצומת הראשית בכניסה לעיר. טנק עם פצועים שהצריח שלו שחור נסע אחורה. היו אר.פי.ג'יאים בצומת. צריחה ומכה והגולות שמתחילות להסתובב בתוך הכלי. המ"פ עם חצי פלוגה חצה את הצומת ואני חשבתי איך הם עוברים בלי עשן ובלי חיפוי ופתאום הכל התחיל להתפוצץ מסביב וצרורות שטפו את הצומת. וזה אחרי שחצי פלוגה עברה. אחד מהאנשים חטף בצוואר ונפל. חובש קפץ אליו וסחב אותו. היינו תקועים. חצי פלוגה בצד אחד, חצי בצד השני ואי אפשר לעבור. פצועים שצועקים. הטנקים חטפו אר.פי.ג'י ואנחנו צרורות ממקלעים. ירינו אל כל הבתים מסביב. מכל הקטעים המטומטמים, מלחמה בעיר היא הכי מטומטמת."
"שום גבורה?"
"גבורה?" שאל אמיר "צריך גבורה במקומות של כישלון. בפשלות. בחווה הסינית ב- 73, בגבעת התחמושת ב- 67. בלבנון הייתה גבורה?"
"אין לי מושג. חשבתי שלבנון הייתה פשלה אחת גדולה."
"וככה עבר כל הלילה. שני טנקים בצד ההוא של הצומת ושני טנקים אתנו ובלילה, מתחת לבניינים הבוערים, עלינו לשמור על הטנקים. אלו היו הרגעים הכי מפחידים. על הצריח של הטנק שמואר בלהבות ומעליו הבתים הגבוהים, כמו ברווז שמחכה שמישהו יירה בו."
"ירו בך?"
"ירו בפלוגה השניה. הם הציבו את הנגמ"שים מול סמטה ומישהו, בשלוש בבוקר, מישהו הכניס קנה של קלשניקוב לסמטה וירה מחסנית מצד לצד, הורג את שני השומרים שישבו על המקלעים בצריחונים של הנגמ"שים. ואחר כך כולנו התחלנו לירות לכל הכיוונים. ירינו לחלונות אפלים, למרפסות, לטרסות, לגדרות, לכל מה שזז או עמד או בער או שניראה לנו חשוד. בטוח הרגנו מישהו."
"בטוח הרגתם את מי שלא אשם."
"כן," אמר אמיר, "לא פגענו בשום פוליטיקאי או גנרל. וכשהאיר הבוקר נכנסנו לבניין שמעלינו לסרוק אותו. הוא היה ריק. היה חאלקום במטבח וכלי חרסינה. ובחדר המיטות מצאנו בושם וריססנו אחד את השני ושכבנו עם הנעליים והמדים על הסדינים העדינים וצחקנו כי נשארנו בחיים ואז בא חיל האוויר והפציץ את העיר. שמענו את הבומים ממרחק לא גדול. זה מפחיד כשהמטוסים יורדים. זאת הייתה כל הזמן מלחמה של חזק על ילדים. ואז העיר נכנעה. כשירדנו מהקומה החמישית היו כל הבתים וכל החלונות והמרפסות דגלים לבנים. ופתאום העיר הריקה התמלאה באנשים שיצאו מכל המרתפים ומכל הבתים שחשבנו שהם ריקים וירינו לתוכם. גברים נשים וילדים ואבא עם ילד מת על הידיים, מבקש רשות לקבור אותו בפרדס הקרוב. ואנחנו עמדנו והבטנו באבא עם התינוק ואחר כך הסתדרנו כמו פלוגה ושני החלקים של הפלוגה, פחות הפצועים וההרוג, התחברו וצעדו לסרוק את העיר. ובצומת בערה מכונית מרצדס עם שני אנשים והיה ריח של מוות, ריח מתוק של גוויות נשרפות ועשן מחורבן שעושה בחילה, אבל אנחנו הרמנו ראש והרגשנו נורא חשובים כי הטלוויזיה והרדיו והעיתונות הכתובה היו לידנו ורצו לשמוע על הקרב המפואר שהיה בלילה."
"היה קרב מפואר בלילה?"
"בטח." אמר אמיר, "אין קרבות מפוארים. זאת אומרת אולי יש. הם מפוארים בשביל מי שכותב אותם. אני לא ראיתי שום קרב מפואר. אני ראיתי רק פצועים ומתים ואנשים משתינים ומחרבנים מפחד."
"אף פעם לא הסתערת?"
"כן מותק, הסתערתי בסדיר, כשהייתי צעיר, טיפש ואמיץ. ואחרי ההסתערות, כשחציתי את קו המטרות אחרי שוידאתי שהם מתים וחזרתי אחורה לראות שהם באמת מתים, ראיתי שאלו היו ילד וילדה. הם לא יכלו להיות יותר מבני 14. לילד היה מקלע ר.פי.די. ולילדה קלשניקוב. וככה הם עצרו אותנו בכניסה לכפר שקוראים לו יעתר. ואחרי שראיתי אותם עם פרחי הדם והחורים בבגדים הבנתי בפעם הראשונה את הטיפשות. ספרנו פגיעות. כמו במטרות. המא"ג, ברתק, פגע בהם 27 פעמים. מן נחמה מטופשת שאני בכלל לא הרגתי אותם, שהם היו כבר מתים כשזרקתי את הרימון וקמתי והסתערתי. בן כמה הייתי? בן 19. הם היו אמיצים וטיפשים ומתים ואני הייתי אותו דבר וחי ועם בחילה וניצנים ראשונים של הבנה מה זה מלחמה וכמה בניינים מפוברקים יש לנו בראש."
"לנו ולהם."
"לכולם. אבל למי איכפת. ואז, כשנשארו רק הקולות של היריות מכיוון עין אל חילווה, מחנה הפליטים של צידון, הסתובבו הג'יפים של השב"כ וקראו לכל התושבים לרדת לים. וכשהם הלכו לים, ברחובות שירדו, ישבו בתוך מכוניות מרצדס ובתוך הג'יפים הקופים, משתפי הפעולה, השבויים הראשונים ששברו ושמו להם שמיכות על הראש והם הצביעו על אלו מהגברים שהיו חברים בארגונים השונים, בפת"ח, בחזית, בא-צעיקה. וכל מי שהצביעו עליו - לקחנו אותו הצידה והעבירו אותו למכלאה שפתחו במגרש כדורסל בבית ספר שעל הרחוב הראשי. זה היה ביוני. בצהרים היו רוב תושבי העיר בים ואז מישהו קרא לחובש ונדיב ניגש לשם. ניגשתי אתו. היה שם ילד בן שמונה או תשע. נדיב התכופף אליו. הילד היה יבש וחם. הוא קיבל מכת חום. האבא והאימא הביטו בנדיב. ונדיב נתן לי את הרובה שלו והוציא מהאפוד עירוי וחיבר לילד ואפשר היה לראות איך עם הטיפות  שנושרות לתוך הווריד הילד חוזר לחיים. מאחורינו עמד המ"פ  של מפקדת החטיבה שהיה פעם מפקד פלוגת הסיור - אוהב ערבים הא? הוא אמר לנדיב שהביט בו וחזר אל הילד. ילד! והאבא של ילד, הלבנוני, התרומם על קצות האצבעות ותפס את הראש של נדיב בידיים נישק אותו ואמר: אללה יה חליק יה דוקטור! ונישק את ידו ואנחנו חייכנו ויצאנו מתוך המעגל כי אז קראו לפלוגה שלנו למגרש הכדורסל שהתמלא בגברים מעוכים ומובסים, רובם לבושים בטרנינגים כחולים. זו היתה חצר של בית ספר. החצר היתה מוקפת בחומה גבוהה. הנגמש"ים של הפלוגה עמדו מסביב. בכל נגמ"ש חייל על המקלע. על הגג עוד שני מקלעים. ורצועה דקה של חיילים מסביב  לשורות הכורעות של השבויים. הם לא היו שבויים. הם היו עצירים. מחבלים. ידיהם היו קשורות באזיקוני פלסטיק שעצרו להם את הדם וקרעו להם את העור. לנעליים שלהם לא היו שרוכים. השמש מלמעלה הייתה גיהינום והחום אפה את כולנו בתוך החצר המגעילה שהייתה ריח של שתן וזיעה ופחד. שלהם ושלנו.
"תכו אותם! אמר הסמ"פ שלנו, כי אם לא תכו אותם - הם יעלו וישחטו אותנו! הוא היה מ'שלום עכשיו'. כל כמה זמן היו מכניסים מישהו לחקירות. אני לא הסכמתי להיות בחצר ועליתי לגג. נדיב טיפל וניסה להפסיק את המכות. ואז, באיזה רגע, הייתה שמועה שמי שתכנן את כביש החוף נמצא במקום. תפשו אותו והתחילו להרביץ לו. הוא היה איש גדול וחזק וכשהוא חשב שאין לו מה להפסיד, הוא התנפל על החייל שלידו וניסה לחטוף לו את הנשק. אף פעם לא ראיתי איך הורגים מישהו במכות לפני זה. גם לא חשבתי שיש באמת מכות רצח. שישה או שבעה קשרו אותו לשער הכדוריד והתחילו לרסק אותו עם קתות של רובים. בעטו בו לפרצוף, שברו לו את האף. שברו לו את הצלעות וקצף של דם עלה לו על השפתיים. אחר כך מצאו צינורות פלסטיק שחורים ועם זה התחילו להרביץ לכל מי שזז. אחרי שרצחו אותו ממכות, שום דבר לא עמד בפניהם. היה פחד והשתוללות וריח של דם וטרף סגור בתוך החצר בלי שיוכל לברוח, מושפל ומסכן ורדוף עד צוואר. יללת הצינורות דרך האוויר. הצעקות, הרעש של הבשר הנמעך תחת הצינור. נדיב ניסה לעצור אותם. גם הוא, עם כל הגודל שלו, לא הצליח. אני לא ניסיתי. הם נראו לי משוגעים. בסוף הוא לקח לעצמו שורה והרחיק משם את המשתוללים. היו שם 100 שבויים. הם היו שלו. שם שתו והשתינו לפי תור. היה אפשר שהכל יהיה ככה. אבל הפחדנים השתוללו. כל פעם שהגיע מפקד לחצר- מג"ד, מח"ט, אוגדונר, נדיב היה ניגש אליו ומנסה להפסיק את ההשתוללות. אבל להם היו דברים יותר חשובים מאשר להציל כמה אנשים. הנהג של המח"ט הצטרף למכים. אנשי המפקדה היו מגיעים כל כמה זמן להשתתף בחגיגה. אני הלכתי לשניים מהוותיקים של הפלוגה - שני רבנים מישיבה בשומרון - והם לא רצו להתערב. ניסיתי להגיד שלא יכול להיות שכולם אשמים. המבריק שביניהם אמר לי: אוי לרשע ואוי לשכנו. הבטתי בו. הוא היה בשבילי דמות מוסרית, איש שיכול היה לא להיות במילואים עם כל הילדים שיש לו. אני חושב שאז הבנתי בפעם הראשונה שלא כל בני האדם שווים. ושיש אלוהים ואין לי שום חלק בו. שמאז שהפקירו את המוסר בידי אנשי הדת אין למוסר שום משמעות. ככה זה נמשך עד הערב וביום שלמחרת. רק למחרת אחרי הצהרים העבירו אותם לבית אריזה עם צל ומרחב ומים. בסוף היום עזרתי לנדיב לוודא שהמתים באמת מתים ולהעלות אותם לאמבולנס לבנוני. היו שם 7 מתים. הם מתו ממכות. ממכות של אנשים ומהחום. ואז נדיב אמר שכל התרבות האנושית היא קליפה דקה, שיש כאלו שיש להם קליפה קצת יותר קשה אבל הרוב מאבדים אותה כשמופעל עליהם קצת לחץ. נסענו עם המתים עד לבית החולים ומשם חזרנו ברגל בלי לדבר דרך הצומת המרכזית שבה הפסיקה המרצדס לבעור אבל שתי הגופות החרוכות היו עדיין בתוכה והריח היה מתוק ומגעיל וללא נשוא."
"די." היא אמרה. "זו לא מלחמה שאני רוצה לשמוע עליה. לא עכשיו." הירח עמד לשקוע. רוח קלה מאוד נשבה מהים. "מה אתה כותב?"
"סיפור."
"את המסע שלך באסיה?"
"כן. אבל לא בדיוק. אני מדייק ברוב ומשקר בעיקר."
"כמו בסיפור הראשון?"
"דומה מאוד ושונה לגמרי."
היא שכבה לידו על הסיפון. "הלוואי והייתי פייה והיה לי מקל קסמים שהיה מעביר אותנו בבת אחת למקום ההוא שישנו בו בנחל טרף."
"אפשר להיכנס פנימה."
"לא." היא אמרה. "אני לא רוצה. טוב לי ככה להתחבק איתך. איך אתה תמיד שם כשצריך אותך?"
"הרגל." הוא אמר "אל תבני על זה. גם אני יכול להתרגז."