סערה היא מקום רגוע בשבילנו . פרק 1

"אין שם חוקים." היא אמרה. "ולא מכוניות. המכוניות היחידות הן טנדרים שהם מתקינים עליהם מקלעים ואתה צריך לשכור כזה עם כמה שכירי חרב ולנסוע על מאה ארבעים בכביש המפוצץ."
"לבד?"
"תמיד לבד." היא אמרה. "היו שם עוד עיתונאים. תמיד נפגשים עם עוד עיתונאים. בדרך כלל. אתה שואל אותי איך זה להיות לבד?"
"אני רק מברר. אף פעם לא הייתי אישה לבד. זה לא בעיה?"
"לא יודעת. לי אין בעיה." היא צחקה. "טנדר של גברים סומלים ואני עם האפוד צלמים והתרמיל הקטן. הם התנהגו אלי יפה מאוד. בהתחלה ניסו להציק, אבל הנהג ועוזר הנהג הגנו עלי והיה שם גם מי שנסע לפקח על חלוקת המזון מטעם הצרפתים שאירחו אותי."


הם התעוררו בגאיון הקטן שמעל נחל טרף. היא ישנה, השיער השחור טרוף סביבה ופניה מעוכים לתוך שק השינה והוא הביט בה רגע, הבוהן בין שפתיה. הירח עדיין עמד בשמים. לבן, אכול קצת מצדו הדרומי, אבל עדיין ניראה באור הבוקר המוקדם. הג'יפ השחור עמד במדרגה שמעל, גג הברזנט האפור היה מאובק. מתחת לסלע, ליד שק השינה, היה גב קטן של מים. הוא לבש את המכנסים ואת החולצה. מכסה אותה בשק השינה והיא הצטנפה עוברית לתוכו. זנבנים קפצו קפיצות קטנות בתוך שיח רותם קרוב ומסביבו. האפיק שמעל הג'יפ היה צפוף בצמחיה, יורד מקו פרשת המים שמפריד בין נחל אנמר לנחל טרף. אמיר הביט במפה. לא משום שניזקק להביט במפה. הוא יכול היה לנסוע כאן גם בלי מפה. אלא שהמפה היתה ישנה. מפה בת כמעט עשרים. כשהשתחרר מהצבא לקח אותה אתו. זה היה לפני השלום עם ירדן. הרבה דברים נראו רחוקים אז. המלחמה בלבנון החלה רק ארבע שנים לפני כן. סיני עדיין היתה. כל מיני דברים היו. קווי המפה. יש גיל שאתה יודע מה אתה רואה. שאין צורך לדמיין. הוא הניד בראשו לזנבנים ושטף את הראש, מוציא את המים מתוך הגב, נותן לטיפות שנשרו ממנו להיספג בחלוקים הקטנים. תמי ישנה. היא אהבה לישון. אמיר אהב את הבוקר המוקדם. את הצלילות. את הידיעה שיום חדש מאיר מעל מצוקים שהוא אוהב ושייסע להראות לה מעיין שאנשים אחרים לא מגיעים אליו. המעיין היה סוד עליו שמר. היא לא ידעה, אבל המעיין היה המתנה הגדולה שתכנן לתת לה. הוא רצה לתת לה מתנה. הוא לקח את המפה והספר, תרגום אנגלי לצ'ואנג צה, ועלה על הדופן המערבית של הואדיון. הואדיון הקצר נגמר בבת אחת, נשמט עשרות מטרים מצוקיים לאפיק נחל טרף שהיה קניוני והתעקל בפראות בתוך סלעים חומים צהובים. הוא ישב על קצה המצוק וקרא. עיניו היו מעט דביקות מהלילה. הוא הניח את הספר והחזיק מולו את המפה. מניח אותה על הנוף, מסתכל בה בידידות. מגלה את הפיתול המדויק בו עצרו כשירד החושך. עטיפת הניילון של המפה היתה כהה מעט והקפלים, במקום בו הודבק נייר דבק שקוף לפני שנים, היו חומים. כמוני. הוא חייך והביט לתוך האפיק. קורא מהספר ואז סגר אותו וירד בזהירות את קיר הסלע. תמי ישנה והוא ליטף את ראשה. מה יש ביניהם? מה איכפת לו. היא היתה צעירה ממנו ביותר מעשר שנים. הג'יפ היה שלה. הוא לא היה מעלה על דעתו לקנות ג'יפ. גם מכונית לא היתה לו.
הוא מילא את הסיר מים מהגב והניח אותו על הגזיה. שלוש כפיות קפה ושתי כפיות סוכר. לשמור על המרירות. הזנבנים בשיח הרותם הסמוך דילגו והביטו בו. כשהיה סטודנט בשנות הלימודים הראשונות למד אצל אמוץ זהבי. זהבי בנה את המודל של ההתנהגות האנושית של החיות. "ראיתי אותך" הוא אמר לזנבן וזה ענה לו בשריקה. חיות חברתיות. הזנבנים הביטו בו בלי פחד. ציפור שנראית גדולה וחזקה ממה שהיא באמת, אולי בגלל קרבתה אל הקרקע, ואולי משום שהציפורים המדבריות, הסנוניות, עפרוני המדבר, הסלעית ושחור הזנב, קטנות ממנה לפחות בחצי גוף. המים רתחו. תמי היתה מכורבלת בשק השינה. עוברית. "קפה?"
"כן" היא אמרה בקול מתפנק ורחרחה את הספל, מתיישבת בשק השינה וגופה העירום מקבל את קרני השמש, מואר באור מלא ללא צללים. "רגע." היא אמרה והניחה את קערת הקפה. היא קמה וכרעה כמה מטרים מהמקום בו ישנו. "אני לא מבינה מה אנשים עושים כזה עניין מדבר פשוט כמו להשתין." אמיר חייך. היא עלתה אל הג'יפ והוציאה מהתיק מברשת שיניים שהידית שלה פו הדוב. "בוקר טוב פו" היא אמרה תוך שצחצחה שיניים. אמיר ישב ליד שקי השינה הסתורים ושתה מהקפה.
"בוקר טוב גם לך!" היא אמרה בקול עליז ונישקה אותו על אפו.
"קפה?"
"בטח. איזה כיף של מקום."
"תיגשי לקצה המצוק."
"אני אגש." היא אמרה ולקחה אתה את קערית הקפה.
"את רוצה לאכול?"
"אני לא אוכלת בבוקר."
"כבר לא בוקר."
"בשבילי זה בוקר. אני שונאת לקום מוקדם. או ללכת לישון מאוחר." היא עלתה על קצה המצוק ואמיר קיפל את שקי השינה והמזרונים, דוחס את הסדין לתוך שק הפוך. הוא מילא את כלי המים מתוך הגב הקטן שמתחת לסלע ושוב שטף פנים ועורף, נותן לצינה של הבוקר להעיר אותו בסמרור. ואחרי שהעלה את הדברים לג'יפ הקטן ישב בצל. הם לא מיהרו לשום מקום.
היא טיפסה עם הדברים מתוך הואדיון והוא הושיט לה יד. היא פתחה את הדלת וסידרה את הדברים בזריזות בחלק האחורי של הג'יפ. היו בג'יפ רק שני מושבים קדמיים. החלק האחורי היה ריק חוץ מארגז עץ צבאי שהכיל פעם פגזים או חומרי נפץ ועכשיו היו בו בגדים וכלי קפה וכמה כלי עבודה. היא בחרה קלטת והדליקה את הטייפ. אמיר לא אהב מוסיקה במדבר. גם שירים לא היו הדבר שאהב במוסיקה אבל תמי לא שאלה והוא לא אמר כלום. "ניסע?"
"אני אלך ברגל עד לדרך." היא פתחה את מכסה המנוע ובדקה שמן ומים והוא צעד בדממה של הבוקר. מאחוריו שמע אותה מניעה את הג'יפ. המנוע ניצת מייד. הוא חייך למרות שלא רצה לשמוע מנוע. כשנסעו אתמול על קצה מצוק מכתש רמון כבה הג'יפ לפתע והיא הביטה בו בהפתעה. היא פתחה את מכסה המנוע וניסתה להניע. הג'יפ לא הגיב. הוא ירד מהמושב שליד הנהג ושיחק בחוטי החשמל שנכנסים אל המצבר ומעבירים משם את הזרם אל המחולל. היה לו מושג קלוש מאוד על מנועים. הג'יפ הניע בקושי והם המשיכו לנסוע. עוצרים על שפת המכתש במקום בו הדרך נוגעת במצוקים. במת הר ארדון במזרח. גבעות מצח חומות במכתש מתחת. היא שאלה אותו על הכתמים החומים והוא אמר לה שקוראים להם קווסטות שהן השכבות העתיקות שבבטנו של המכתש. גיר בן 270 מליון שנה. ים תטיס. היא שאלה מי היתה תטיס והוא סיפר לה על הנריאדות - נימפות שפולחנן הטבע הגדול והן בנותיו של ניראוס אל הים, נביא שיכול היה לשנות את דמותו. תטיס היתה היפה בבנותיו. פוסידון אל הים חשק בה. וזיאוס אבי האלים. אולם משהתנבא להם ניראוס כי תלד בן שיעלה על אביה השיאו אותה לפליאוס מלך תסליה בן התמותה ומזיווגם נולד אכילס.
"עקב אכילס." היא אמרה.
"כן." אמר אמיר, "כשנולד, אמר לה ניראוס שיפגע מחץ ולכן טבלה אותו תטיס בנהר הסטיקס כשהיא אוחזת בעקביו. ושם פגע בו החץ שירה בו פאריס היפה והפחדן בזמן מלחמת טרויה."
"תפסיק!" היא אמרה. "זה יותר מדי בשבילי, אתה לא יודע לתת תשובות פשוטות?" אמיר השתתק והביט במכתש. "סליחה, אני לא-"
"זה בסדר, את בטח צודקת." אמר אמיר וחשב לעצמו מה הוא עושה כאן על קצה המצוק.
"תשכב איתי כאן-" הוא הביט בה. ואחר כך התיישב לידה והיא נישקה אותו. ואחר כך חזרו אל הג'יפ וניסו להניע. הוא הניע בקושי והם נסעו מעט. היא עצרה באחד מסיבובי הדרך במקום בו קיר המצוק מתקרב אל הדרך והדרך צרה מאוד בינו לבין המצוק היורד בתלילות בסלעי גיר חומים ושבורים. הוא הביט בה. היא כיבתה את הטייפ ודמעות ירדו מעיניה. "אני לא יודעת מה יש לי. שנים שלא בכיתי." הוא שלח יד וניגב את עיניה והיא החזיקה את ידו. הוא סובב את המפתח וכיבה את המנוע. שקט.
"את רוצה שארד ואלך ברגל?"
"לא. אני רוצה שתישאר לידי. רוצה לנהוג?"
"לא. אני לא רוצה לנהוג. אני לא אוהב לנהוג ואת נהגת טובה מאוד."
"נוח לי לנהוג כשאתה לידי. אתה לא מעיר לי."
"מה יש לי להעיר? אני לא מבין כלום במכוניות." היא ניגבה את הדמעות וניסתה להניע. הג'יפ לא הניע. ג'יפ מפואר הגיע מכיוון מצפה רמון ועצר לידם.
"מה קרה? שאל אחד משלושת הגברים שירדו מהג'יפ. "שנקשור חבל ונגרור אתכם אחרינו?"
תמי הביטה באמיר שחייך. "יש לכם כבלים?" הכבלים לא הצליחו להניע את הג'יפ. הם דחפו אותו מעט והוא נדלק בבת אחת. הם הודו לג'יפ המפואר ששאל שוב אם יצטרכו עזרה וכשנענו בשלילה התרחקו במורד הדרך. "עכשיו לא נוכל לכבות את הג'יפ."
"נוכל. אם נעמיד אותו במדרון. אין לו בעיה להניע בדחיפה."
"חשבתי שאתה לא מבין בג'יפים."
"אני לא. אני גם לא אוהב במיוחד ג'יפים."
"גם את הג'יפ הזה?"
"אני לא יודע." הוא אמר, "אף פעם לא היתה לי נהגת ג'יפ." הם נסעו עד מעל למעלה מחמל, למצד הנבטי שמעל דרך הבשמים, ועצרו שם. היא החנתה את הג'יפ במדרון של גבעונת, ירדה ופרשה בד על משטח אדמה מתחת למדרגה קטנה והם התיישבו שם ואחר כך שכבו מול הנוף הגדול של המכתש. הם הביטו אחד בשני, עין בעין. הוא לא הבין כלום ולא היה איכפת לו.
"אני כמו בן." היא אמרה. "אחרי שאני גומרת שום דבר לא מעניין אותי."
"הראש שלך מלא פתגמים ישנים, מי לימד אותך את כל הדברים האלו?" שוב היו דמעות בעיניה והיא חיבקה אותו. "את בוכה בגלל מה שאמרתי?"
"אני לא יודעת למה אני בוכה, אבל כל כך הרבה זמן לא בכיתי. זה מוזר לי הבכי הזה. אבל הוא גם משמח אותי, חשבתי שאף אחד לא יגרום לי לבכות ככה אף פעם." אמיר הביט במכתש. לא מאוחר מידי להתחיל להתאהב בגיל ארבעים? עוד פעם? הוא חזר על השאלה בקול רם.
"אתה חושב שמפסיקים להתאהב?"
"לא יודע. עוד לא חייתי את כל החיים."
הם קמו ללכת והוא ביקש ממנה לפתוח את מכסה המנוע לפני שהיא מניעה ושאל אם יש לה פלאייר או מפתח שבדי והיא העבירה לו את ה'לדרמן'. הוא הביט בו. עולם חדש של אולרים. גדול וכבד ומאוד שימושי. שונה לגמרי מהאולר השוויצרי האדום שנשא בתרמיל. לא היו בו חולץ פקקים וקיסם ולא סכין חד ומידות אנושיות אלא מין תיבת ברזל מוארכת וכסופה שהכילה להבים, מסור ומברגים ונפתחה לראש של פלאייר. "חבר נתן לי מתנה." היא אמרה, נשארת לשבת מאחורי ההגה. הוא פירק את האומים המחזיקים את חיבור כבלי החשמל. המצבר שלא היה מקובע למקומו ניתר עם הרעידות וחומצה הצטברה לבנה וגבישית על החיבורים. הוא ביקש ממנה נייר וניקה את המגעים, מקיש עם הפלאייר של ה'לדרמן' על החומצה שהתגבשה, מנקה את בתי הכבלים. לאחר מכן הכניס את הכבלים פנימה והידק את האומים. "תניעי." הג'יפ הניע בנהמה עליזה. "יש לך חבל?" היא העבירה לו חבל והוא קשר את המצבר לתושבת כדי שלא יטלטל וישפוך את החומצה שוב על החוטים. מקצר. "כשאת חוזרת הביתה כדאי שתסדרי את התושבת של המצבר."
"אתה לא מבין כלום בג'יפים, הא?"
הוא ניכנס פנימה והתיישב לידה. "בואי ניסע."
היא חייכה והם המשיכו בדרך העולה לרמה חומה מכוסה אבנים שחורות ורסיסי צור. הדרך נקטעה במדרגה קטנה. "לעלות על המדרגה?"
"יש דרך מסביב".
היא הביטה בו ואחר כך אמרה במהירות, עיניה עליזות וידיה, שהיו מונחות על גלגל ההגה, רעדו מחיים עצמאיים. "איזה מין בנאדם אתה? היית צריך להתלהב יחד איתי, להלהיב אותי, להגיד לי שלא אצליח ואני הייתי צריכה לנסות, ואולי לא להצליח ואחר כך לנסות שוב ולהצליח ואתה הייתי אומר לי שאני טיפשה ושנינו היינו צוחקים-"
"אין שום צורך." אמר אמיר, "יש דרך מסביב. יהיו מספיק דברים קשים אחר כך."
היא הביטה בו וידיה נרגעו. היא כיוונה את הג'יפ אל הדרך העוקפת והם נסעו בשתיקה. הם עצרו על הרמה הכהה שהייתה מדבר שחור ואלים בלי צמח. ושוב היו דמעות בעיניה. "אני לא יודעת מה קורה לי."
"זה לא חשוב." הוא אמר. "העיקר שזה קורה."
"כל כך יפה פה."
"כן," הוא אמר וליבו ניתר ניתור קטן, "גם אני אוהב את המקום הזה."
"אין בו כלום."
"כלום." אמר אמיר והג'יפ הניע בקלות והחל לרדת במדרגות קטנות וקשות אל תחתית ואדי מצוקי וצר. היא עצרה לפני מדרגה ואמיר ירד לכוון אותה. היא ירדה בעדינות ובקלות ואמיר חשב שלא ראה הרבה נהגים יורדים יפה כל כך. הג'יפ היה לה טבעי מאוד. הוא נסע פעם על ג'יפים אבל זה היה מזמן.
"איך הכל כל כך פשוט אתך."
"מה היה פה מסובך?"
"יש לי חברים, ג'יפאים. אנחנו נוסעים לטייל בלילות ירח. ירידה כזו היתה לוקחת להם לפחות חצי שעה של כיוונים בדיקות ובניית מדרגות. תנהג קצת. אני עייפה."
"אני לא אוהב לנהוג."
"אז תנהג בכל זאת." הוא יצא מהדלת שלו והיא החליקה לכיסא שליד הנהג, מדליקה סיגריה ומחליפה קלטת בטייפ. הוא שילב הילוך והתחיל לרדת במדרון שנעשה תלול יותר ויותר.
"עצור - יש שם מדרגה." הוא ראה את המדרגה. היא לא נראתה לו קשה מידי, אלא שהג'יפ לא היה שלו. היא ירדה מהג'יפ וכיוונה אותו. כשירד נחבטו אחורי הג'יפ בסלע והוא צעק בזעם. "לא קרה כלום-" היא אמרה, "זה וו הגרירה האחורי."
"אני ממש לא רוצה לנהוג." היא החליפה אותו ליד ההגה והוא הביט במרחבי המדבר והיה שוב מאושר.
"אני לא לוקחת איתי בג'יפ אנשים כמעט אף פעם."
"תודה. את רוצה שארד?"
"לא. נעים לי אתך. אתה לא מעיר לי."
"מה יש לי להעיר לך? את נהגת מצוינת והדרך ברורה. נעצור בקצה הירידה. מעל הקניון של הטרף." היום דעך והפך לאור רך ומלא. "לשם" אמר אמיר "זו העלייה שנעלה מחר בבוקר. הוא ירד וצעד מהדרך לכיוון המצוק וכשהגיע ומצא ואדיון, סימן לה להתקדם. היא עצרה על שפת קערת האבן הקטנה שעץ אשל צמח לידה ושיחי רותם. הוא פנה במעלה הואדי והתרחק לתוך הצמחייה הסבוכה, שמח להיות לבד בשקט שבלי מנוע הג'יפ. ג'יפ היה בשבילו תמיד משהו של אחרים. לא שלו. גם כשנסע על ג'יפים. אופנוע היה לו מייד כשהשתחרר. לפני כל כך הרבה שנים. בי.אס.אי. ישן שמת מהר מאוד והוא חזר ללכת. מכונית לא קנה מעולם.
אחר כך ירד לתוך הואדי ופילס את חומר הואדי לפני שפרס את המזרונים ואת שקי השינה ואסף עצים כדי להבעיר אש והלילה ירד אפל עם סהר ירח דקיק וכוכבים זוהרים ורחוקים שמילאו את השמים בעננות לבנות של אד רחוק. הוא שכב על שק השינה והביט בשמים בזמן שהיא הדליקה את המדורה וחיממה מרק.
"הבאת משהו לשתות?"
"כן."
"גם אני. מה הבאת?"
"קוניאק." הוא אמר. "זה התענוג הקטן שלי בסוף יום."
"אני הבאתי וויסקי."
"בת כמה את?"
"עשרים ושמונה."
"אני לא בטוח שבגיל עשרים ושמונה ידעתי להבדיל בין קוניאק וויסקי."
"זה פשוט-" היא אמרה, "אחרי הצבא הייתי ברמנית ב"השופטים".
"לא שמתי לב."
"היה לי שיער קצר וחבר גדול. ישבת בפנים או בחוץ?"
"בשולחנות בחוץ. אני שונא ריח של סיגריות."
"מפריע לך שאני מעשנת?"
"לא כשמעשנים בחוץ ליד מדורה. וחוץ מה גם אני מעשן לפעמים."
"לא ראיתי אותך מעשן."
"כי לא התחשק לי. אני מעשן רק כשאני רוצה לעשן."
"אני צריכה לעשן פחות."
"קחי - תנסי את אלו."
"רולי'ס" היא אמרה בהפתעה. "אני לא בטוחה שאני יודעת לגלגל - תלמד אותי?"
"דראם." הוא אמר. "קחי קצת טבק ותזרי אותו לאורך הנייר ואז תגלגלי. זה לא מסובך."
"די עקום." היא אמרה.
"זה בסדר." הוא אמר, "תגלגלי גם לי אחת."
"חשבתי שאתה לא מעשן."
"בלילה, במדבר, ליד מדורה, כשאין קולות של מכונות - אני מעשן." היא גלגלה עוד סיגריה והם עישנו עד ששמעו את המרק רותח בסיר המפוייח. הם טבלו כפות בקעריות החרסינה שהוציאה מארגז העץ ואחר כך שכבו כשראשיהם מונחים אחד ליד השני ופניהם מופנים אל רגליהם שיצרו משולש שווה שוקיים ודיברו. הוא סיפר לה דברים שלא סיפר אף פעם והיא הקשיבה וסיפרה לו על עצמה. אמון הדדי.

הם נפגשו בנמל. הוא ישב על הסירה ושתה כוס בירה בסוף יום. ואחר כך ירד למטה לגשת לשתות קפה על כיסא פלסטיק. היא הלכה שם. "אתה אמיר?"
"כן."
"אני תמי."
"נעים מאוד."
"אפשר לשבת?" הוא סימן שכן והיא משכה כיסא והתיישבה לידו. "מה אתה שותה?"
"חשבתי על קפה. אבל אולי בירה. מה תשתי?"
"אם שותים בירה אז אני רוצה בירה."
"אז בואי לסירה."
"יש לך סירה?"
"משהו דומה." הוא אמר. "היא קטנה."
"ולי יש ג'יפ קטן."
הם הלכו לסירה והיא חלצה את נעלי העקבים של שחרזדה ועלתה לסיפון. הוא ירד פנימה והביא בקבוק בירה.
"איזה בקבוק גדול."
"הם חסכוניים ואפשר להחזיר אותם."
"לא הייתי מעלה על דעתי לחסוך על בירה."
"בחורה מאושרת." אמר אמיר. "עדיין אין לי מושג מאיפה אנחנו מכירים."
"אנחנו לא. חברה אמרה לי שאתה גר על סירה בנמל ושיש לך אוסף ספרים ושכדאי שנפגוש אחד את השני."
"מי זאת?"
"אני לא אגיד לך." היא צחקה. "כמה אני אוהבת בירה, זה מקום מושלם לשתות בירה." השמש שקעה ועמדה על השובר, הופכת את מי הנמל לזוהרים ואחר כך הפך האור למלא והציף ברכות את המחסנים הישנים ואת סירות הדייגים ואת שולחנות המסעדות הנטושים ואת המזח הרקוב ומבנה בית המכס שבתוכו תחנת האלחוט החופי.
"ומה את עושה?"
"כותבת."
"ספרים?"
"לא. לעיתונים. משימות מיוחדות."
"ולכן יש לך ג'יפ."
"היה לי אופנוע, אבל התרסקתי אתו ועד שאחליט שאני בסדר אני עם ג'יפי."
"את גרה בתל אביב?"
"ליד." הטלפון הנייד שלה צלצל והיא כיבתה אותו.
"אולי זה משהו חשוב?"
"ואולי אתה תהיה משהו חשוב?"
"אני לא חושב." הוא אמר, "לי אין טלפון נייד ולא ג'יפ. אני עדיין לא מבין מה את עושה פה."
"אמרו לי שאתה מכיר את הנגב. קראתי את הסיפור שכתבת."
"זה היה לפני עשר שנים ומאז לא כתבתי כלום ואני לא בטוח שאני זוכר משהו מהנגב."
"אתה יודע-" הלילה ירד והאורות בנמל נדלקו, הם ישבו על הסיפון החשוך והמים בנמל היו שקטים מאוד, "כשקראתי את הסיפור שלך הייתי בת שבע עשרה וחצי. ואז החלטתי שכשאתחתן, זה יהיה אתך."
הוא הביט בה בחושך ולא יכל לראות בדיוק את תווי הפנים. הוא הוריד את המשקפיים וניגב אותם בשולי החולצה. "את רוצה משהו ללבוש?"
"כן." הוא ירד לתוך התא והביא את אריג הבד הקל שהביא לו חבר. "פאטו." היא אמרה.
"כן," הוא אמר, "מאיפה את יודעת?"
"זה מקשמיר. זה מה שהם לובשים שם. פאטו ופאקול. נסעתי לשם לראות מה ההודים עושים לקשמירים. כתבתי על זה."
"אני לא קורא עיתונים."
"מה אתה עושה?"
"מקשיב למוסיקה ומשפץ בתים."
"אתה כותב?"
"כתבתי ספר אחד. קראת אותו."
"ספר נפלא. למה אתה לא כותב יותר?"
"כי אני לא."
"הייתי מתה לצאת להפליג עכשיו. הים נפלא." ירח של ראשית חודש עלה למרכז השמים ושלח שביל צהוב על פני מים האפלים. היא הביטה בשמים ושערה השחור ירד על השמלה הרכה. הזמן עבר מהר. הוא לא רצה שתלך. היא היתה עליזה ושמחה ודיברה על הכוכבים ועל מיתולוגיה והביטה בשמים לראות מה שאפשר לראות בלילה החשוך למרות שהאורות מיפו העתיקה ומהמגדלים הרחוקים של תל אביב טשטשו את מערכות הכוכבים.
"אני לא יודע להשיט את הסירה."
"היא שלך?"
"חצי. אני מתחזק אותה, אבל חבר שלי הוא השייט."
"כמה זמן אתה גר עליה?"
"שנים." הוא אמר.
"ולא רצית להפליג עליה אף פעם?"
"אני לא מפליג. אני לא רוצה להיות סגור בסירה על הים עם אנשים שאני לא מכיר."
"אבל אתה מכיר את החבר שלך-"
"אני רוצה להישאר חבר שלו. הוא יוצא להפליג כל שנה בחגים ואז אני עובר לגור בדירה שלו בתל אביב."
"אתה איש מוזר."
"תודה." היא צחקה.
"יש לך וודקה?"
"כן. את אוהבת לשתות?"
"כ-ן" היא משכה את התשובה "אני אלכוהוליסטית, אמרתי לך שהייתי ברמנית. אני נו-רא אוהבת לשתות וזה גם מייחם אותי נורא. חשיש לא עושה לי כלום אבל אלכוהול מאוד."
הוא הביט בה מהצד. מלכת הלילה. מלכת הספינה. אם היתה אומרת, היה מתיר את החבלים ויוצא אתה דרך הסלעים אל הלילה. הוא הוציא וודקה מהמקפיא הקטן ומזג לכוסות תה טורקיות מעוגלות. הם שתו כוס בשתיקה והיא התחילה לספר לו על סומליה. על הכפרים, על הרעב, על המוות.
"אין שם חוקים." היא אמרה. "ולא מכוניות. המכוניות היחידות הן טנדרים שהם מתקינים עליהם מקלעים ואתה צריך לשכור כזה עם כמה שכירי חרב ולנסוע על מאה ארבעים בכביש המפוצץ."
"לבד?"
"תמיד לבד." היא אמרה. "היו שם עוד עיתונאים. תמיד נפגשים עם עוד עיתונאים. בדרך כלל. אתה שואל אותי איך זה להיות לבד?"
"אני רק מברר. אף פעם לא הייתי אישה לבד. זה לא בעיה?"
"לא יודעת. לי אין בעיה." היא צחקה. "טנדר של גברים סומלים ואני עם האפוד צלמים והתרמיל הקטן. הם התנהגו אלי יפה מאוד. בהתחלה ניסו להציק, אבל הנהג ועוזר הנהג הגנו עלי והיה שם גם מי שנסע לפקח על חלוקת המזון מטעם הצרפתים שאירחו אותי."
"את מדברת צרפתית?"
"כן. אחרי הצבא למדתי במכון הצרפתי. יש לי גם דרכון צרפתי, אבא שלי נולד בצרפת. בדרום צרפת."
"מתי היית בסומליה?"
"לפני שש שנים. זו היתה המשימה הראשונה שלי. כתבתי על זה ל"ידיעות". שם, המקום הנורא היה ביידואה. העיתונאים אמרו אחד לשני - מקום טוב ביידואה - מתכוונים להגיד שזה מקום נורא, הילדים דעכו שם לתוך האדמה. פשוט נעלמו, לא היה שם מים ולא אוכל והריח של הריקבון והפליטות והחרא היה מדהים. אבל אני אוהבת את המקומות האלו."
"זה מה שאת אוהבת?"
"כן. בגיל עשרים, כשהשתחררתי מהצבא, החלטתי שאסע לכל מקום שמעניין ואפגש עם כל מי ששווה ולא איכפת לי מכלום. לא איכפת לי למות." היא אמרה בעליזות, "העיקר שזה לא יהיה במיטה אלא כשאני עושה משהו. גם לא איכפת לי להרוג. ידעתי שיש לי את הסיפור. זה מוזר לא? איך שזה לא מזיז לי בכלל."
לא יודע. אף פעם לא חשבתי מה מזיז או לא מזיז לאנשים אחרים."
"רוצה לבוא לנגב?"
"לא יודע. אני לא אוהב ג'יפים."
"אני נוסעת ביום שישי בבוקר. לאסוף אותך?"
"לא."
"אני נוסעת אם אתה בא או לא בא."
"אני לא בא."
"למה?"
"ככה. אני אראה אותך שוב?"
"אם תבוא לנגב."
"אז לא." הוא אמר וביום שישי מוקדם בבוקר נסע לתחנה המרכזית ועלה על האוטובוס למצפה רמון, פונה לכיוון המצוקים הצפוניים של המכתש. לא היה לו מושג מה היא רוצה ממנו. הוא היה מבולבל ועמוס בדברים שחשב שמזמן הפסיקו לגעת בו. מסביב היה שקט והוא הרגיש שכמו תמיד, ההליכה מסדרת אותו, מדהירה את המחשבות עד שהן מתרחקות ונעלמות והוא צועד לתוך הזיעה והמאמץ והחום שהחל להבשיל. חום של אביב מוקדם. הוא לא צעד יותר משעה כשהשיגה אותו. היא עצרה והציעה לו לעלות על הג'יפ. הוא הטיל את התרמיל בחלק הפנוי של הג'יפ והתיישב לידה בשתיקה. הוא ידע שהוא נטרף. על פי תהום. היא הביטה בו ונשכה שפתיים. הטייפ ניגן שיר על בחורה שנפרדת מבחור. הטייפ שלה היה מלא שירי אהבה וצב מבד רך שקיבלה ממישהו היה מודבק בחלק העליון של החלון. היא לבשה גופייה והוא ראה שאין לה עגילים או טבעות רק תכשיט מאוצבע וגדול מאם הפנינה שהיה תלוי בחוט עור לא עבה על צווארה ונגע בגומה בבסיס הצוואר. היא הרכיבה משקפי שמש וחייכה אליו בעליזות ואז החלה לדבר בשטף והוא הביט לתוך המדבר ושתק עד שהשתתקה ועצרה והתחילה לבכות והוא שלח יד וניגב את דמעותיה.
"אתה לא מכיר אותי בכלל." היא אמרה. "אני בלתי אפשרית, אני טובה רק כשאני בשטח או כשאני נוסעת למלחמות ולאיפה שיש מצוקה ורעב."
הוא לא ענה וליקק את דמעותיה והיא נישקה אותו והנשיקה היתה רכה וטובה ואחר כך המשיכו לנסוע.

היא אספה אותו מהדרך והחלה לפטפט. הוא שתק והביט בבוקר המתעורר. בזנבנים בתוך עץ האשל הנמוך באפיק, בשחור הזנב ובסלעית, בקווי הסלעים ובקניון של הטרף שהתגלה כשעלו על שלוחה קטנה. "לשם." הוא אמר במזלג הואדיות. הוא הביט מזרחה וראה שיירה של טרקטורונים וג'יפ יורדת מהדרך שבאה מעין אורחות. היא הביטה לכיוון ההוא גם.
"נגמר המדבר." היא אמרה.
"נקווה שלא יבואו אחרינו. זו עליה קשה. את מוכנה לעליה קשה?"
"איך שאתה רוצה מותק" היא אמרה, "אני יכולה לעלות אותה בריצה עם הג'יפ, רגיל או ברוורס."
"בואי נתחיל ב- 4X4 רגיל."
"אוף בנים - למה אין לכם חוש הומור? מי עשה אתכם רציניים כאלו?"
"אני זה אני."
"ללא שום ספק אתה זה אתה." היא אמרה ושילבה את גלגלי הג'יפ, מדלגת למטה ונועלת את מנעולי הגלגלים ואחר כך נכנסה ועלתה בקצב קבוע ולא משתנה, הג'יפ מנתר על האבנים. אמיר ישב רגוע לידה, מביט בחרטום הג'יפ שהיה בזווית חדה מאוד עד לסופה של העלייה התלולה. "זהו?"
"די. זה סוף הקטע הקשה."
"חבל שאתה כזה רציני, אחרת הייתי יורדת ועולה את זה ברוורס."
"הוא הביט בה והיא נסעה קדימה והשתתקה, מצב רוחה מאפיר. היא עצרה בפיתול של הדרך. "שוב אני בוכה בגללך. למה אתה גורם לי להרגיש כמו ילדה קטנה ונזופה?"
"אני לא מתכוון." אמר אמיר, אבל יש לך עוד כל כך הרבה ללמוד-"
"ואתה תלמד אותי?"
"אני לא בטוח שאני יכול ללמד אותך משהו. אני כבר שנים לא במשחק-"
הטרקטורונים עלו אחריהם את העלייה והחלו חולפים על פני הג'יפ העומד, מביטים פנימה בסקרנות של אורחים במדבר. הג'יפ המלווה עצר במרחק לא גדול מהם ואחת משתי הנשים שישבו בחלקו האחורי אמרה לשניה- תיראה איזה ילדה קטנה עלתה לפה עם הג'יפ שלה-"
"תעמדי כאן." הצביע אמיר על עיקול בדרך מתחת לגבעה. הם חצו את קו פרשת המים בין הטרף לאנמר שהיה גבעות עגולות שנחלים ירדו מהם לכל כיוון. תמי עצרה את הג'יפ ופתחה את הדלת. אמיר משך את התרמיל ושם בו את כלי המים, אוסף אוכל ומפה.
"לקחת משהו?"
"מגבת ובגד ים."
"יש בריכה?"
"כן."
"אז בשביל מה בגד ים?"
"נכון" אמר אמיר "בשביל מה בגד ים." הוא לא הביט אחורה וירד על פני המדרגות המצוקיות לתוך אפיק הנחל. הנחל היה רחב ובאפיקו היו שרידי גדרות נמוכות של מאהלים קדומים. הוא הצביע על מקומות החניה של הבדואים שנעלמו וסיפר לה על שביל מלא במלכודות נמרים שמצא בתקופה בה הסתובב במדבר. אז לא היו אנשים בנגב. סיני היתה חלק מישראל והלחץ לא היה גדול. תמיד נמשך לאזורי שוליים. למקומות בהם אף אחד לא הולך. מטפס על שולחנות ההרים בלי סיבה חוץ מהרעיון שאף אחד לא הלך שם לפניו.
"ראית פעם נמר?"
"כן."
"איפה?"
"בנחל חוה, לא רחוק מפה לכיוון צפון."
"בוא ניסע לשם - "
"ביום אחר." הנחל הצטופף למכתשות גיר לבנות שהיו מליאות במים ירוקים.
"יופי," אמרה תמי, "אם יהיו אנשים במעיין שלך- יהיה אפשר לחזור ולהתרחץ פה." היום התחמם. אמיר ראה את עץ השיטה וידע שהם קרובים. הוא לא שמע קולות. הוא הקיף את עץ השיטה ועמד מעל המפל היבש. כמה מטרים מתחתיו היתה בריכת המעיין. גדולה, ירוקה, סמר ואצות ירוקות מרפדות את שוליה.
"וואו!" אמרה תמי. "כמה יפה."
"בשבילך." אמר אמיר והתיישב על שפת המפל." ליומולדת שלך."
"יום ההולדת שלי עוד רחוק ועד אז אתה תמצא לי משהו אחר אבל תודה. זה יופי של מקום. איך קוראים לו?"
"עין אום סלאח."
"תקנה לי מפה ליומולדת ותרשום עליה את כל המסלול שלנו. אני בין כה וכה לא זוכרת איפה הייתי. מה שטוב מאוד בשבילי כי תמיד הכל חדש ולא מוכר וכיף לי. אני בכלל ילדה מאושרת." היא דילגה במדרון הסלעי אל משטח הדשא הירוק והורידה את הבגדים. אמיר ירד באיטיות אחריה ואמר: "רגע." טובל את פיות הבקבוקים וממלא אותם במים, מניח אותם בצל המועט. השמש עמדה במרכז השמים וסנוניות מדבר אפורות ירדו בטיסה, טובלות את מקורן ומתלליינות אל השמים. ואחר כך פשט את הבגדים וצלל לתוך המים הירוקים והקרים. היא נכנסה אחריו והוא צלל עד לצד השני של הבריכה. היא יצאה מהמים ורבצה על ביטנה על סלע עגול שהיה טבול מים הרדודים שליד שפת הבריכה. אמיר ניגש אליה וחיבק אותה והסנוניות עפו למקום אחר, משאירות להם את הבריכה והשפיריות ואת היום החם. אחר כך טבלו בבריכה והתייבשו בשמש ושתו תה. היא ניגשה פתאום אל הבגדים והתלבשה. אמיר הביט בה.
"מה קרה?"
"מישהו מסתכל עלינו."
"ראית מישהו?"
"לא מותק. אני מרגישה כשגבר מסתכל עלי - אני אישה, אפילו אם הוא מתחבא." אמיר הרים את עיניו מהבריכה ואחר כך ניגש ולבש את הבגדים. "יש כאן מישהו. אני מרגישה אותו."
"מטייל אולי?"
"אהה-" אמרה תמי והביטה במעלה הצלע הדרומית מערבית של הנחל. "תפסתי אותו!" היא פנתה בחדות לאמיר "מאיזה צד יורד השביל מהדרך?"
"משם-" הצביע אמיר על הצלע המזרחית.
"הוא לא מטייל."
אמיר שתק.
"מה אתה שותק? אתה אמור להכיר את המקום הזה יותר מכל אחד אחר. מי זה?"
קבוצה של שלושה מטיילים וכלב ירדה מהמעלה ואמיר אסף את הדברים והם עלו בשתיקה במעלה הנחל. ליד אחת המכתשות היה צל. הם התיישבו ואמיר גלגל סיגריות לשניהם.
"אתה תספר לי מי זה?"
"אין לי מושג."
"אתה לא יודע לשקר - אתה גבר." אמרה תמי. "וחוץ מזה אתה איתי ואני תמיד משיגה את מה שאני רוצה. מי זה?"
"נדיב." אמר אמיר.
"מה?"
נדיב."
"אתה צוחק ממני?"
"לא, זה שם של מישהו."
"נדיב-" היא אמרה לאט, מגלגלת את השם בפיה כמו אבן חדשה ועגולה שהרימה מהקרקע. "שם כזה רק אני הייתי יכולה להמציא. מי נתן לו את השם הזה?"
"אימא שלו."
"וואו-" אמרה תמי "איזו אימא."
"כן." חייך אמיר. "פעם אני אספר לך על סבתא שלו."
"זה כלום לעומת סבתא פנינה." אמרה תמי. "שהיו לה שישה בעלים והיא קברה את כולם חוץ מהאחרון."
"סבתא שלך?"
"בהחלט." אמרה תמי. "איפה הנדיב הזה, ראית אותו?"
"לא." אמר אמיר. "הוא גר פה כמה שנים."
"כמה?"
"מסתיו 1982."
"16 שנה? ומי יודע עליו."
"אני. ועכשיו את."
"16 שנים הוא מתבודד פה?"
"משהו כזה."
"איפה הוא גר?"
אמיר חייך וכיבה את הסגריה. "עזבי -" הוא אמר "זה לא הסיפור שלך. את עיתונאית של אזורי סכנה. ופה זה אזור של בדידות. עזבי את זה."
"תספר לי, אל תלך לשום מקום!"
אמיר קם ואסף את התרמיל ובלי להביט אחורה התחיל ללכת במעלה הואדי.
"אמיר!" היא צעקה אחריו "אתה לא יכול לעשות לי את זה!"
מה אני לא יכול? אני לא מכיר אותך בכלל. מי את? שתק אמיר בכעס ופניו מביטות לתוך האבנים ושיחי הקזוח, ממולל את ענפיהם היבשים.
הוא התיישב אחרי קילומטר של הליכה מאומצת בצל של סלע. היא עלתה אחריו והביטה בו בזעם. "מה אתה בורח?"
"הוא הביט בה וחייך. חושב איך לחדור לתוך מוחה. להבין. לנטרל את הכעסים. כל הדרך חשב עליה. מעולם לא היה עסוק במישהי כמו שהיה עסוק בה מאז שפגש אותה.
"תספר לי!"
"אני אספר לך." הוא אמר "מים?"