תוכנית החלוקה

במאי 2006 אושרה תוכנית "דרך היין". תפישה ישראלית ציונית ותיקה - קודם נעשה ואחר כך נחוקק ונכשיר. בשביל זה צריך הרבה עורכי דין.  תוכנית דרך היין שייכת לאתוס הציוני. ושלא כמו מכרה פתוח שבו הנוף קרוע ומעשן - קשה הרבה יותר להגיד מה לא בסדר בזה שאתה מקים מקומות שבמקרה הטוב ניראים כמו הדבקה מקרית ולא מאוד יפה ורק לאחר מכן מתכנן (האם אפשר לתכנן אחרי שהכל מוקם?) ומכשיר בדיעבד את מה שנעשה.

במרץ 2005 התקשר אלי שי טחנאי, רכז שמירת טבע של מחוז דרום של החברה להגנת הטבע. "אמפארט כימיקלים", חברה בת של "כימיקלים לישראל" שנמכרה על ידי המדינה כלאחר יד לאייזנברג וממנו לאחים עופר, ביקשה להתחיל לכרות בעמק שנמצא מדרום לנחל שרף. בתוך אותו חלק שהוא ריאה פתוחה ונושמת של מדבר למי שרוצה מקום ללכת ולהרגיש שיש עוד מקומות שלא כורסמו. ארזתי תרמיל וקבעתי להיפגש איתו ביום שני אחד בעשר בבוקר מעל עין אום סלאח. ירדתי מהאוטובוס ביום שישי בעשר וחצי בבוקר מול עבדת והלכתי דרך המעיינות שלושה ימים - מעיין ליום, עד שהגעתי. כל המדבר שבין שדה בוקר למצפה רמון, בין חציבה לצופר, הוא הארץ כמו שתוכננה. אחד המקומות הבודדים שבהם אין דרכים, אין קווים מיותרים פרט לדרך של קו צינור הנפט והקו של חברת החשמל, ואפשר ללכת בלי לפגוש אדם במשך כמה ימים. ארץ של אנשים בודדים, מלכודות נמרים, רגמי אבנים עתיקים, קניונים אדירים, כמה מעיינות, סדקים שניראים כמו פרוסות אבן ענקיות. בעין זיק התקרבה שועלה עד לשק השינה כשישנתי מתחת לצפצפות הפרת והצליחה לגנוב לי את הגבינה הצהובה מתחת לראש. בעין אום סלאח, המעיין המדברי הרחוק מכולם, ירד השועל מהמצוק אל בריכת המעיין שלידה ישנתי וגנב את הכלי שבו נשאר רק ריח העוף המעושן. הארתי עליו בפנס אבל הוא המשיך בגניבה, עיניו נוצצות בירוק של הריקמה מחזירת האור של טורפי הלילה. ב-1999 ישנתי על הסלע שמעל המעיין שהיה יבש לגמרי. עכשיו, אחרי שלושה חורפים טובים בין 2002 ל-2005, היתה הבריכה מליאה עד חציה וחיפושיות ופשפשי מים עלו וירדו בה בשמחה. בבוקר טבלתי ומילאתי מים עם סנוניות מדבר שירדו לקחת מים בפלומת החזה העדינה ואחר כך עליתי בשביל העתיק אל הרמה כדי לחכות לשי. בצד השני של הנחל יכולתי לראות את המקום שבו מתחיל שביל גמלים מהיפים שיש, שביל שנמתח בקו על מצוקים זקופים בני מאות מטרים. ארץ בראשית. פסגות משוננות ועגולות, חרוצות נחלים אדירים, מרבדי צור וחמדה מפוזרים על רמות צחיחות. נשמתי לעומק הריאות והתחלתי ללכת צפונה, מטפס בדרך רכב מחורבנת, שאין לי מושג מי עשה אותה, לכיוון בקעת אבו טרייפה - בקעת האשלים שבה מסתיים שביל מלכודות הנמרים. מהגיבעה הקטנה שמעל יובל המרזבה, יכולתי לראות את ענן העשן שעולה ממתקן הקלייה של הפוספטים ליד הר צין. הפוספטים הם החומרים הזרחתיים שנוצרו בים רדוד כתוצאה מהשקיעה והצטברות שלדים של בעלי חיים ימיים. בפוספטים, באותן תרכובות עשירות בזרחן, יש אורניום. בגלל זה מדינת ישראל פיתחה את מכרות הפוספט. בגלל זה הכור נבנה שם. מהאורניום מתפרק ראדון, גז אציל שריכוז גבוה ממנו גורם לסרטן ריאות. מבין שישים וחמישה עובדים שעבדו במזח הפוספט בנמל אשדוד חלו שבעה. חמישה מתו. הפוספאט מזיק לא רק לנוף. יש פוספטים בכל האגן הדרומי של הים התיכון, מצפון אפריקה דרך ארץ ישראל, ירדן וסוריה. ירדן היא מפיקה גדולה. גם סוריה. הפוספסטים הירדנים מזיקים לא מעט למפרץ אילת. הפקת פוספטים היא דבר ישן במדינת ישראל, חלק מהתפיסה הסוציאליסטית-ציונית של פיתוח מחצבים ותעשייה. בשם הפיתוח הפך החלק התחתון של נחל צין למגרש גרוטאות של ערימות עפר טחון. המכתש הקטן הפך לשדה כרייה. ומעיינות עין צין ועין עקרבים, גבי שיש בחלק התחתון של הצין, רוויים בתמלחות זרחניות. זרחן מסרטן. הלקח של תמנע לא הופנם. כל מה שמדרום להר תמנע – אזור המכרות, למרות ששם היה מיכרה תת קרקעי גדול – הרוס. אנחנו יכולים לקנות את החומרים לתעשיות הקצה שלנו מהשכנים הירדנים ובעתיד מהסורים. כמה כבר עולה טונה? כמה שווים ארץ וחיי אדם? לפי האתר של "כימיקלים לישראל", החברה שבה שולטים האחים עופר, היא אחראית על כריית שלושה אחוזים מסך הפוספט העולמי. לא הרבה. האשלג מים המלח הוא יותר מאחד עשר אחוזים מסך הכל העולמי. ובים המלח אנחנו כבר יודעים כמה הכמות הזאת שווה לנו. כל סנטימטר שהים יורד, שהחופים מתמוטטים. שהים נעלם. כריית הפוספט בנגב זולה בעיקר בגלל שגורסים את פני השטח והורסים את הארץ. כמו בים המלח, זול לקחת מאיתנו. אנחנו נותנים בקלות. הטנדר הירוק של רשות הטבע והגנים הפתיע אותי כשישבתי על הרמה, ממזרח מציצים הרי אדום אדומים שחורים כחולים דרך מסך הגבעות היורדות אל הערבה. הפתיע אותי כי שי טחנאי הוא איש החברה להגנת הטבע ולא חשבתי שרכב שטח של הרשות יבוא לאסוף אותי. שי ונמרוד בן אהרון, הפקח של שמורת רמון, הם כמעט אבטיפוסים של החברה מול הרשות. הפקח הקשוח, המוצק, עם האקדח וערכת הקפה, שאוסף ניירות מהשבילים ונוזף במטיילים ולידו איש החברה להגנת הטבע, הלפלף האינטלקטואל עם העיגולדים. זו ההתפצלות שקרתה מאז שלחצו אנשי החברה להגנת הטבע על בן גוריון להקים רשות לשמירת הטבע במדינת ישראל, ובן גוריון מינה את האלוף אברהם יפה, איש ההתיישבות וצייד, להקים ולעמוד בראשה. הזואולוגים והבוטנאים המטיילים הקימו חברה ציבורית להגנת הטבע שהמדינה לא שולטת בה, והחיילים הציידים מההתיישבות הקימו את הרשות של המדינה. ככה זה נראה. מזל שהחברה הצליחה לעמוד במלחמה שנועדה לחסל אותה במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים ולשרוד, להוות את הקו האחרון שעומד מול ההתקפות הפרועות וחסרות הבושה של האוליגרכים והפוליטיקאים. ירדנו מהציר אל דארב אל סולטאן, הדרך שעולה מהערבה אל גב הנגב. "זה המקום." הצביע שי על העמק המאורך שהיה כלוא בין ההרים. היובל המרכזי של נחל שרף שירד ממערב ויובל מישני שלו שירד ממזרח, שניהם נבלעים בתוך קניון ששי הבטיח שיש בו עכשיו גבים עם מים ופריחה. "הם רוצים לפרוץ דרך מהצין אל המחצבה, הם יחצבו פה בין חמש לחמש עשרה שנים ויגמרו להשתמש." אמר שי. נחל צין השתרע עם ערימות שפוכת מעבר לרכס. משלוחת צלמון המאורכת שעליה עצרנו, ירדה הדרך לתוך נחל שרף והמשיכה לנחל צין ולכיוון עין אורחות. מרחב ענק ובלתי מופרע, גלים גלים. כמה עולה נפש? המרחב? כל מה שמרפא אותנו מהשנים של הכליאה בין אספלט, קירות, אנטנות סלולאריות, תחנות כוח מזהמות, מירוץ עכברים? "אתמול היינו אצל אופיר פינס, שר הפנים, ובאנו עם אמוץ זהבי ועמנואל מזור, עזריה אלון וחיים גורי. והוא הקשיב לנו. הוא הבטיח ש'רותם אמפרט' לא יכרו פוספטים בשטח הזה. אתה מכיר את המפה הזו?" הוא פרש מפה עם שטחים צהובים של אזורי הפוספטים בארץ. המפה השתרעה מערד ועד כמעט לראש מפרץ אילת. מפה ש"רותם אמפרט" מציגה בתור הרזרבות העתידיות לכרייה. נסענו למחצבה של "חצבה מערב". שם כבר כירסמו הטרקטורים הצהובים הגדולים את הפוספט מההר, יוצרים בורות עמוקים וגדולים שניראו כמו פצעים עצובים. המשכנו אל הצין וטיפסנו דרך המחצבות ושטחי הכרייה. עשן היתמר מעל הר צין שמאחוריו שדה הבולבוסין. הארץ היתה ערימת אשפה. לא הייתי רוצה להיות במקומם של אנשי דימונה שעובדים בכור הגרעיני ובמפעלי הפוספטים, חשופים לקרינה וזיהום. עלינו דרך המפעלים ופנינו דרך המכתש לירוחם. לפי נתונים שמצאתי במקומות שונים, לא עובדים אנשי ירוחם במפעלי הפוספטים. ירוחם היא מקום שצריך להתייחס לתיירות המדברית. שי הזכיר לי את נסיונם של יוצאי המוסד להקים לעצמם יישוב על שפת המכתש הגדול בהר האבנון, מהלך שהחברה להגנת הטבע הצליחה לעצור. בשלב זה. ירוחם, איזה מקום כליל מעלות. ביציאה ממנו עמדו השכונות שנבנו בחופזה בזמן העלייה הגדולה, הולל"ים של אריק שרון ראשי תיבות של ועדה לבניה למגורים . ועדות שנוסדו על ידי שרון בזמן העלייה הגדולה, כשהיה שר שיכון, על מנת לעקוף את גופי התיכנון המסודרים והאיטיים של מדינת ישראל שאמורים להגן עליה מפני החלטות חפוזות שיש בהן אינטרסים שאינם קשורים דווקא בטובת הכלל אלא יותר בשיפור חשבון הפרט. תוצאה של ול"ל זריז וריווחי כזה התפוררה מול עיננו. כמו כל לוקאל פטריוט אני אוהב את הארץ שלי כאילו היא היתה הכי יפה בעולם וכמו כל מי שהוא כבר לא לוקאל פטריוט עיוור אני מופתע כל פעם מחדש איך הצליחו לבנות כל כך רע ומכוער. האם באמת אנחנו טיפשים וחסרי כישרון כאלו? "נווה זריחה" קוראים להם," חייך שי. "האדמה כאן עובדת והקירות נסדקים. אפשר לראות את הזריחה דרך הקירות. "אבל אם יש לך כמה דקות, אני אקח אותך לראות את חוות הבודדים של הנגב." היו לי כמה דקות. עברנו על פני החוות בנחל בוקר עם הויגוומים המגוחכים וההאנגרים המכוערים. זו החווה שאלעד שרגא, היו"ר של התנועה לאיכות השילטון ניכנס בה כשותף." אמר שי. "אז?" "תוכנית החוות לא אושרה אף פעם. אנחנו מתנגדים לה. החוות לא חוקיות. בכל זאת תנועה לאיכות שילטון?" "ואתה בטוח שהוא שותף?" "אני אשלח לך את מסמכי הוועדה המקומית שבה הוא מופיע כחלק מהחווה וממה ששמוליק ריפמן יו"ר המועצה אמר לעיתונות." כשחזרתי הביתה התקשרתי לאלעד שרגא. הוא הכחיש בתוקף שותפות בחווה ואמר שיש לו כוונה לגור בנגב אבל רק אחרי שתוכנית המתאר הארצית תאושר. אותה תוכנית שב-1994 וב-2002 קבעה שאין מקום לצורת התיישבות בודדים בנגב ושונתה ב-2004, מקבלת את הכסות התיירותית. שרגא ייצג את אנשי החוות בבג"ץ שהגישה החברה להגנת הטבע. בג"ץ קיבל את עמדת החברה שיש להפסיק את העיסוק בחוות כל עוד הן לא קיבלו אישור חוקי. "אני חושב שזו תוכנית מצויינת לישב ישראלים לאורך דרך היין." אמר שרגא. "בדואים ישראלים?" "ישראלים. אלו חברים שלי. הם מהצנחנים אתה יודע. זה מפעל ציוני אמיתי." "והחברה להגנת הטבע?" "הם צבועים. אם הם נגד התיישבות בודדים לא חוקית למה הם לא נלחמים בכל התופעה?" "אתה מתכוון ליישובים הבדואים הלא מוכרים?" "כן. למה הם לא נלחמים כמוני כדי שהבדואים יקבלו את היישוב שמגיע להם בביר עדאג' ולמה לא שומעים אותם במאבק על רמת חובב? אתה יודע שאני תבעתי דיבה את 'הארץ' ו'מעריב' בגלל מה שהם פירסמו עלי בנושא חוות הבודדים?" "מה הם פירסמו עליו?" שאלתי את שי. "שהוא קודם מעל ראשיהם של אנשים אחרים. על זה התביעה. לא על עצם השותפות שלו" אמר שי. "אותנו הוא לא תבע." חוות קרומנטל הבליחה מעבר לכביש. אני לא נגד התיישבות בודדים. בתנאי שהחוות נצמדות אל הצירים הראשיים, מוחבאות בתוך גאיונים קטנים ולא ניראות כמו הזוועה האורבנית המתריסה שהן ניראות. אולי הן היו ניראות לי פחות מתריסות אילו ניתנו גם לבדואים המקופחים בעקביות. "אני אקח אותך לראות את חוות 'מעיין הנעורים'." עברנו את צומת טללים ופנינו מערבה לכיוון חלוצה. קילומטר או שניים אחרי הצומת פנינו וירדנו ימינה מהכביש "אתה רואה את הדגל?" דגל ישראל גאה התנופף בראש עמוד ענק. טיפסנו בדרך כורכר. "תפתח את השער." אמר שי, "נלך לראות מה קורה שם." אבל השער היה נעול. "אסור להם לגדר ואסור להם לנעול שערים. היום במקום חוות קוראים לזה 'יזמות תיירותית'. זה כדי להתגבר על העניין שזה לא ניראה ונשמע טוב מבחינת ה'פוליטקלי קורקט' של הלעומתיות מול הבדואים. זה רעיון של שמוליק ריפמן, מכיר אותו? הוא ראש מועצת רמת הנגב." "קיבוץ רביבים?" "כן. הוא מחלק פה למי שהוא רוצה מה שהוא רוצה. זו חווה שניתנה למשפחת קלינגר, היא עורכת דין מתל אביב. כשבאתי לפה יום אחד היא בדיוק נחתה במסוק עם חברים שלה." "לא רע." אמרתי, "מה יש לך נגד חברים עשירים מתל אביב?" תחיה קלינגר למדה איתי בכיתה בגמנסיה. גיליתי את זה חצי שנה אחרי שעמדתי עם שי ליד גדר החווה שלה. היא התקשרה אלי לחדש קשר שניתק לפני עשרים ושש שנים. היא סיפרה לי על הכיתה שלנו. כיתה שממנה יצא אלוף צפון אחד, וטרינרית אחת , דוקטור לספרות אחת, והרבה עורכי דין. אולי זה לא מפתיע. התבגרנו בין 1967 ל-1973. לא נהרגנו במלחמת יום כיפור. אנחנו הדור שבו הותמרו ערכים לכסף. הכיתה שלי בגמנסיה העברית הרצליה, בית הספר העברי הראשון, הפנימה את הדברים. אנחנו הדור של מלחמת לבנון, האינתיפדה, ההתיישבות המסיבית בשטחים, החומה, פני הארץ. דור שיש לו תירוצים משפטיים. תחמנים. "הם קיבלו כאן שש מאות דונם. הגדר מקיפה הרבה יותר. בוא ניגש לצד השני, אני אראה לך את הדיר שקיבל פארחן. הוא הבדואי היחיד שקיבל כאן משהו. בדואי מחמד מביר עדאג'." הבדואים עבדו על השטח הקטן שהוקצה להם למרגלות הגבעות של 'מעיין הנעורים', מקימים את הדיר ואת הסככה לצאן. טיפסנו על הדרך אל הגדר שהשקיפה אל המקום שיהפוך לספא. מעבר לכביש יש תחנת שאיבה של "מקורות" שתזרים את המים עשירי המינרלים לחווה. כניראה שהחוות האלו הן עסק טוב אם עורכי דין תל אביביים הולכים עליהן. ארץ של עורכי דין. התשוקה הישראלית לתעתועי חוק על מנת להתגבר על החוק הישר והפשוט. על המדינה הפשוטה. "האם יש לחברה להגנת הטבע עמדה?" "אנחנו נגד התיישבות הבודדים." "אבל אם החוות יהיו לאורך צירים ראשיים, במקומות ניסתרים מהעין, או למשל באזור הזה שאין לו ערכיות נופית והם ניסתרים מהעין וייתנו גם פיתרון לבדואים?" "כן." אמר שי. "זה נכון למדינת חוק. אבל פה לא שומרים ולא אוכפים את החוק. אין לי מה להגיש תלונה במשטרה נגד הגידור וגזילת השטח של קלינגר כי המשטרה לא תטפל בזה. ולכן אנחנו נגד באופן גורף. שלא יהיו בכלל חוות כאלו. כי לך תדע מה יהיה כאן מחר." "לא ממש עוזר לכם-" "לא." אמר שי. "מצפון לנו יש חווה לגידול תוכים נדירים על אלף מאתיים דונם. משרד התיירות שם שם שלט שמזמין אנשים והם העיפו אותו תוך שניות. כל המפעל הזה בא לשמור על האדמות מפני הבדואים. "הציעו לבדואים לפנות עשרים אלף דונם ולקבל ששת אלפים ארבע מאות למאתיים משפחות. הם אמרו: אנחנו מוכנים לעבור ליישוב, אבל בתנאי שהיחס יהיה כמו אלו שמקבלים שש מאות דונם לחווה. או אלף מאתיים. למה שנעבור בתנאים האלו?" כשבאו הבדואים לבקש כמה דונם ליד ערד כדי להקים דיר וסככות אמר להם הפקיד של משרד הפנים שאם היו שם מים ושטח היו כבר מקימים שם יישוב יהודי. שי קיפל את מפת המצפים לאורך דרך היין, לאורך הצירים שבין דימונה לירוחם לשדה בוקר, למצפה רמון, שבין צומת טללים לצומת שדה בוקר בין צומת טללים לחלוצה. "יש כאן שלושים מצפים מתוכננים." אמר שי. "חמישה עשר כבר נמצאים בשטח ואנשים גרים בהם. רק שהתוכנית הזאת אף פעם לא אושרה." "והיישוב חלוקים שאריק שרון ירה לו את אבן הפינה וגר בו הבן של בני אלון?" "אל תזכיר לי את הזוועה הזו." אמר שי. חזרנו לבאר שבע, עוברים על פני נחל סכר אותו שדדו גנבי החולות, משנים את אפיק הזרימה. והאמת - למה שהקטן לא יגנוב כשהגדול מחלק את הרוב? עברנו את רמת חובב והתקרבנו לבאר שבע. בחזרה אל הארץ הנושבת. בדרך לתל אביב הבטתי בנוף הירוק, בשדות החיטה העשירים, במושבים, בדוכנים, בתנועה שהלכה והצטופפה. ליד צומת אשדוד בהיתי בג'ונגל עמודי המתח העליון בכל הצורות שנעו ממקום למקום ואחר כך כבר לא ראיתי כלום כי האוטובוס נשאב לתוך איילון דרום שבו מרובים הקירות והגשרים על פני כל מה שבנאדם רוצה לראות ובסוף נפלטתי בתחנה המרכזית החדשה, מבנה שרק טימטום ישראלי בזבזני יכל לתכנן ולבנות, שתי קומות חנויות עומדות ריקות נטושות וסגורות כי אי אפשר להגיע אליהן וקומת מרתף שתוכננה לנסיעות העירוניות ועכשיו היא שוממה כי האוטובוסים הוצאו לרציפים החיצוניים. בחודש פברואר 2006 התכנסה הוועדה המחוזית לתיכנון ובנייה לדון בשטחי "חצבה מערב". המתנגדים, ובהם החברה להגנת הטבע נדחקו לרבע שעה בסוף היום. כתבתי משהו ל-YNET, החברה הביאה אנשים שישבו בישיבת הוועדה - הנושא לא עלה ונדחה לאמצע מרץ. באמצע מרץ 2006 החליטה הוועדה לא לאשר ל"רותם אמפרט" לכרות בשדה החדש. הם כתבו בדין וחשבון שהגישו למדינה שהם ממליצים לשמור על הנוף לטובת הדורות הבאים. אולי לא הכל אבוד. עזר להם שאונסק"ו הכריזה על ארץ המכתשים כאזור מורשת עולם. ואולי היה זה המאבק העיקש של שי טחנאי מהחברה להגנת הטבע ושל רשות שמורות הטבע ושאר המשוגעים שחושבים שצריך להילחם ושום דבר עוד לא אבוד. ובאותו שבוע, במרץ 2006 , באותה נשימה, התפרסמה גם כתבה (דויד שמעוני ב- YNET) על: "...'א.פ.ס.ק חום טוב', העוסקת בניצול פצלי השמן פועלת כחברה עצמאית ופרטית. בעלי החברה, קזנסקי ופלדמן, עלו לישראל מברית המועצות לשעבר בשנות השבעים, באותה עת עלה לישראל גם משה גבירץ, ממציא שיטת 'חום טוב'. לאחר מספר שנים הקימו קזנסקי ופלדמן שותפות והחלו בהתקנת מכשור ובקרה במפעלים ברחבי הארץ. במקביל, בתחילת שנות השמונים, הוקמה בארץ חברה ממשלתית בשם פמא שעסקה בניצול פצלי השמן בישראל. גבירץ אמר כי 'היתה לי הרגשה, שהם עובדים בכיוון לא נכון'. בעקבות כך החל גבירץ לבצע ניסיונות קטנים באופן עצמאי, במימון ובפיקוח של 'א.פ.ס.ק חום טוב'. ההשקעה העקרית בפרוייקט צפויה לבוא ממשקיעים פרטיים מהארץ ומחו"ל. יזמי הפרוייקט פנו כאמור למרכז ההשקעות לצורך קבלת סיוע במסלול 'מפעל מאושר'. בנוסף היזמים פנו למ"מ ראש הממשלה ושר התמ"ת, אהוד אולמרט, ולשר התשתיות, רוני בראון לקבלת זכיון כריה לפצלי שמן. גורמים במשק האנרגיה ציינו כי מספר חברות אנרגיה בינלאומיות, הביעו התעניינות במתקן האנרגיה בנגב, בין השאר חברת סימנס הגרמנית. היזמים סרבו לאשר את המידע הזה." עוד נודע ל-ynet, כי היזמים מבקשים ממרכז ההשקעות להנות ממסלול הטבות של "מפעל חלוצי", בדומה לזה שניתן לחברת טבע עבור מפעלה ברמת חובב (טבע תזכה ל-15 שנים פטור ממס על השקעותיה במפעל. במקרה שלא יזכו בהכרה כ"מפעל חלוצי", היזמים מבקשים הכרה במפעל כ"השקעה אסטרטגית", כדוגמת ההכרה שזכתה לאחרונה חברת אינטל, אשר הרחיבה את מפעלה בקרית גת. זה חידוש הרעיון הישן של כריית פצלי שמן בנגב (שנים עשר מיליארד טון פצלים ונגב אחד). רעיון שהיה יקר מידי כשהדלק היה זול. אלא שהוגי הרעיון, שהבטיחו מייד אלפיים מקומות עבודה בשלב ההקמה ו-1350 כשהמפעל יעבוד. ורווח של 180 עד 350 מיליון דולר בשנה ושיחרור ישראל מתלות באנרגיה חיצונית בשליש מהצריכה. ואמרו שהפצלים שיטחנו ויכרסמו את מישור רותם (שישה מיליון טון פצלים בשנה - מיליון משאיות כפולות עמוסות חומר) ויהפכו אותו למזבלה נופית, יעורבבו עם עוד שני מיליון פסולת תזקיקי דלק מבתי הזיקוק, ייתנו דלק יקר שיוכל לשמש בתחנות כוח. מזוט. הנחות שבדלקים, שהוא פחות מוצלח ומזהם יותר מפחם. עלות הכרייה תהיה יקרה, הזיהום יהיה כבד והשחתת הנוף תהיה לתמיד. הנה מגיעים הקרטלים. הפוליטיקאים יעזרו להם. זורקים נתחי מדינה. הבטתי בשמש. אותו מקור אנרגיה מצוין שהתחנות העתידניות של "אורמת" מייצרות ממנו חשמל נקי בעולם. בלי לכרסם כלום, בלי לזהם. אבל לא פה. אין מנוחה. במאי 2006 אושרה תוכנית "דרך היין". תפישה ישראלית ציונית ותיקה - קודם נעשה ואחר כך נחוקק ונכשיר. בשביל זה צריך הרבה עורכי דין. תוכנית דרך היין שייכת לאתוס הציוני. ושלא כמו מכרה פתוח שבו הנוף קרוע ומעשן - קשה הרבה יותר להגיד מה לא בסדר בזה שאתה מקים מקומות שבמקרה הטוב ניראים כמו הדבקה מקרית ולא מאוד יפה ורק לאחר מכן מתכנן (האם אפשר לתכנן אחרי שהכל מוקם?) ומכשיר בדיעבד את מה שנעשה. סוף מעשה במחשבה תחילה. האם המתכננים, האדריכלים, הפוליטיקאים והפקידים יקראו ויפנימו את המשפט הזה לפני שהם מתכופפים לפני בעלי ההון ולפני הצורך הדפוק לעשות על מנת להראות עשייה?

הוספת תגובה


Security code
רענן