וידוא הריגה - חיסול ים המוות


מפעלי ים המלח שואבים כל שנה שלוש מאות וחמישים מיליון מטרים מעוקבים של מים מהאגן הצפוני,

יותר מחצי מכמות המים שמורידה את המפלס במאה ועשרים סנטימטרים כל שנה.

אבל בפועל הם תורמים לירידה שנתית של 23 סנטימטרים מכיוון שהם מחזירים מאתיים וחמישים מיליון קוב אחרי השימוש. אבל מי אומר שזה הנתון הסופי של השאיבה? אולי, אם ירידת המפלס והתרכזות המים הם יירצו יותר? מי מפקח עליהם?

"חוק הזיכיון מאפשר להם לעשות מה שהם רוצים"

בבת אחת  יצאנו מתוך הגבעות הלבנות עם הפיתולים החומים כהים של השכבות המעוקמות, וכיכר הירדן נפתחה לפנינו. יריחו מצפון עם בניין הקזינו העצום מעליה ואחריו הבניינים הלבנים של הקיבוצים וההתנחלויות ומנזר גרסימוס הקדוש - דיר חג'לה שכיפתו החומה הציצה בין העצים. דיר חג'לה הוא אחד המבנים האהובים עלי. אבטיפוס של מנזר ביזנטי מדברי עם בוסתן וחצר פנימית שמייצר שקט אינסופי. הכביש העוקף חמס ממנו את הבדידות. צמוד אליו ממערב יש מבנה  תעשייתי מכוער ששייך אולי לאחד הקיבוצים. הצהרה ישראלית. כמה אנחנו טובים בזה.

אחרי הצומת עמדו הבריכות המיותמות של תחנת הכוח הסולארית של אורמת. בין 1998 ל-2006 זינקה החברה בהונה ובמספר תחנות הכוח הסולאריות שהיא מקימה בעולם. חברה ישראלית שבארץ נתנו לה להתייבש כמו הים שמתחת מכיוון שמחירי הנפט העכשוויים זולים יותר מהעתיד.

בצומת הלידו, כמה מאות מטרים מהמקום בו נשפך הירדן לים המלח, עצר נהג האוטובוס לעשר דקות  והקור הירושלמי הפך בבת אחת לאוויר מתוק ונעים של חורף בים המלח. הים השתרע כחול ונפלא בין ההרים החומים צהבהבים של מצוק ההעתקים ובמזרח חבק אותו הצד האדום-שחור של הרי אדום ומואב.

האוטובוס הוריד אותי על הכביש הראשי מול הכניסה לשמורת עין גדי. צעדתי מהתחנה לכיכר התנועה שמובילה את מכוניות המטיילים האקראיים ישר לחניון של נחל דויד, למזנון, לחנות המזכרות, לשירותים המסודרים, למסלול ההליכה הקל והאטרקטיבי. פניתי שמאלה אל הדרך לנחל ערוגות שנשארה מוזנחת ומפותלת. הכביש עובר על פני מפעל ביקבוק המים של עין גדי. הקיבוץ שהחליט לחיות בכל מחיר. מטעי תמרים עמדו מוזנחים מסביב, הבולענים פעורים בין העצים. היעלים התעלמו מהבולענים וממני בבוז. הדיאלקטיקה של שמירת הטבע הישראלית - זה אחד המקומות הטובים ביותר בעולם לחיות ופרחי בר אלא שעוד מעט לא יהיה לא מזה ולא מזה כי נשמיד את כל השטחים הפתוחים. השביל שעולה עם צינור המים אל מעיין עין גדי טיפס דרך הטרסות הקדומות על השלוחה שעל ראשה מעיין עין גדי והמקדש הכלכוליתי והנוף הגדול של ים המלח והנוף הירוק והמשכר של הנאה והריח המתוק של המים.

באתי לעין גדי בגלל הבולענים, שהם כמו הסיפור על סדום ועמורה, או אולי כמו הסיפור של יונה ונינווה, מין  אזהרה. סימן לכמה הצלחנו לשנות את הטבע, לערער אותו והוא פוער את פיו לבלוע אותנו. סדום ועמורה זה לא רחוק מפה.

קבעתי עם אלי רז, הגיאולוג המומחה של ים המלח, לאחר הצהריים. היה לי את כל היום לפני ולכן נכנסתי לתוך האפיק של נחל ערוגות וצעדתי במעלהו. בכל פעם שאני מגיע לכאן מכה בי הטבע. כמה הוא גדול, זקוף, גאה, מלא ריח רענן של מים וצמחייה שפולטת ריחות לחים, קריאות של זרזירי ים המלח, מה שבמגדיר הציפורים העברי נקרא טריסטראמית על שמו של אחד מאבות הזואולוגיה הארץ ישראלית: הכומר הנרי בייקר טריסטראם, שסייר בארץ ב-1863-4. אז, זרם הירדן ללא הגבלה אל ים המלח, והביא מיליארד ושש מאות מיליון קוב של מים לאגם (יותר מהצריכה השנתית הישראלית ב-2006). מפלס הים היה גבוה ביותר מארבעים מטרים ממה שהוא היום.

אלי רז הוא זה שהחדיר לתודעה הישראלית שאנחנו מייבשים את הים. את האגם השני מתוך שלושת האגמים שהיו לנו. את החולה הרגנו בשנות החמישים של המאה העשרים, ועכשיו אנחנו פועלים באופן מואץ להשמיד את האגם הגדול מכולם. מנסים לשמור רק על הכינרת שלמזלה היא סמל והמפלס שלה הוא שיגעון לאומי.

כשהייתי ילד היה כתוב במפות שמפלס הים הנמוך בעולם הוא מינוס שלוש מאות שמונים ושניים מטרים. ככל שגדלתי הלך ושקע המפלס. מינוס שלוש מאות תשעים ושניים (392-),  מינוס שלוש מאות תשעים ושמונה ( 398-), מינוס  ארבע מאות ( 400-), מינוס ארבע מאות ושניים  ( 402 - ), מינוס ארבע מאות וארבעה (404- ), מינוס ארבע מאות ושמונה עשר (418 - ) מטרים. הים איבד שלושים וארבעה (34 ) מטרים, כמעט עשרה אחוזים מנפחו תוך  45 שנים.

המוביל הארצי מונע מים מהאפיק שמדרום לכינרת והירדנים שואבים את הירמוך, ואת נחלי אדום ומואב. אבל חוץ מזה שואבים מפעלי האשלג במדינת ישראל ובממלכת ירדן מייתרת המים המלוחים של האגן הצפוני כדי לאדות אותם באגן הדרומי. עומק המים באגן הצפוני של ים המלח, זה שמשתרע מהמקום בו נכנס אליו הירדן לא רחוק מיריחו ועד ללשון שמול מצדה הוא ארבע מאות מטר בנקודה העמוקה ביותר.

עשרים הקילומטרים הדרומיים הם מה שהיה פעם האגן הדרומי והרדוד של ים המלח. זה שעומק מימיו לא עלה אף פעם על חמישה מטרים ובינו לבין האגן הצפוני הפרידו מיצרי לינטש, על שם ההרפתקן האמריקני שהפליג עם סירת ברזל לחקור את חופי ים המלח במאה ה-19. בין הלשון לחוף של ים המלח שמתחת למצדה, יש מיצר שעומקו פחות ממטר. זו הסיבה שבימים קדומים, מאמצע הקיץ ועד סוף הסתיו, יכלו השיירות לחצות מעבר הירדן לארץ ישראל בחרבה. מכרך למצדה וחברון ובאר שבע ולהיפך. לכן קמה שם מצדה.

היום יש תעלה שכרו מפעלי ים המלח, שמעבירה מים מהאגן הצפוני לדרומי, מחזיקה אותו ואת מפעלי ים המלח בחיים ואלו ממשיכים לקצור את מלחי המגנזיום והמנגן שמשמשים בתעשיות המתכות המרוכבות, לייצור אשלג שמשמש לדשנים ותעשיות כימיות, מזינות מפעל ענק ששולט על כל האגן הדרומי של ים המלח וסביבותיו.

הבטתי משער הכניסה של השמורה. מעל הגדה הדרומית הזדקרו בתי בית ההארחה של קיבוץ עין גדי. תמצית השבר הסורי אפריקני, אחד המקומות הטובים בעולם. גדר בטון מכוערת נמשכה מקצה המצוק, עד לתחתיתו. בתוך האפיק היה צינור מכוער. הצינור  היה אולי  פחות מכעיס אם הכל היה מטונף והרוס מסביב, אבל כאן, בתוך שמורת הטבע, במקום שמקובל לחשוב שצריך להיות בו יופי ושיווי משקל ושימור כל המרכיבים העדינים שהם נאת מדבר  - הוא היזדקר בעליבותו המגושמת .

יצאתי מהמפל הניסתר. בריכת המפל היתה סתומה באבנים גדולות שהשיטפונות הכבירים של החורף של 2003 הביאו. טיפסתי עם השביל אל המדף שמעל המפל. מכאן ואילך אין אנשים. גם בימים בהם יש הרבה אנשים הם נעצרים במפל הניסתר. למרות שהבריכות העליונות נמצאות לא יותר מקילומטר במעלה הערוץ. כל חלק של הערוגות שונה. אבל החלק התחתון, שלושת הקילומטרים שבין המפל הגדול לבין השפך, הם כל מה שאדם מבקש: מים וחום אצור בין הקירות הזקופים וצמחייה ירוקה וחיות שאין להן ממה לפחד.

הבטתי באפיק. הוא היה יבש. האשלים, שיחי האברהם, הקנים, הרכפתן המדברי והסוף נעלמו מהאפיק. לא היתה זרימה. לפני 25 שנה, כשירדתי ממעלה האיסיים, היו פה מים. האם השאיבה של קיבוץ עין גדי לטובת מפעל המים שלהם במורד הנחל מורידה את מפלס הנביעה של המעיינות ורק המעיינות החזקים ממשיכים לנבוע? או אולי זו ההתחכמות של "מקורות" מהחורפים השחונים של 1999 ו-2000 שגרמו למפלס אקוויפר ההר לרדת מתחת לקו האדום שאף אחד לא יודע היכן הוא והדבר מתבטא בפחות מים ובהתייבשות השמורה התחתונה של הערוגות? או אולי השיטפונות הביאו סחף שהפך את הזרימה לתת קרקעית וניסתרת? לך דע.

אבל כשהנחתי את התרמיל ליד הבריכות העליונות, התפשטתי וטיפסתי דרך המים אל הנביעה העליונה שמגיחה מסדק הסלע בקניון שמעבר לו מתרומם המפל העצום, לא היה איכפת לי יותר מכלום.

בשלוש וחצי הגיע הפקח וביקש ממני לצאת. הצל התקדם במהירות. הלכתי לאיטי לאורך השביל שעל הצלע הצפונית של הנחל לכיוון הפתח, היעלים מביטות בי בשיעמום, שפני הסלע מתעלמים ממני, הטריסטראמיות שורקות נאצות שחורות כתומות.

המשרד של אלי רז שוכן בצריף אפור בשורת הצריפים שנמצאת מדרגה מתחת לבתי המגורים הפשוטים והקופסתיים של קיבוץ עין גדי. אלי רז הוא הגיאולוג של ים המלח. האיש שיודע מה קורה בים ובמדבר שסביבו. על הדלת היה שלט צנוע: "המדור לידיעת הארץ".

לפני החדר היה מבוא שבו הצטופפו מטבחון, תרמילים, נעלי טיולים, ציוד גלישה ומפות. קירות החדר השני, ששימש אותו כחדר העבודה, היו מכוסים מפות וצילומים.

אלי הוא איש נמוך קומה עם שיער קצר ואפור, עיניים מלוכסנות וגוף מוצק וגמיש. הוא הביא מגש עם שני ספלי קפה ושתי כוסות ובקבוק מי עין גדי. אם הוא לא היה אומר לי שהוא בן 65 לא הייתי מנחש. הוא לא ניראה יותר מארבעים וחמש. הוא התיישב מהצד השני של השולחן העמוס מפות, ספרים ורשימות.

"בכלל לא רציתי לבוא לעין גדי." אמר וחייך חיוך מדוד. "כשרצו לשלוח אותי לעין גדי אמרתי להם שאני צפוני, שאני צריך ירוק. בזמנו לא היה הבדל בין החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע ואני הייתי פקח אזורי של הכרמל וגרתי בכרם מהר"ל. ואחר כך למדתי ביולוגיה וגיאולוגיה, גרתי בבית ספר שדה מירון עד 1974 ועבדתי במעבדה לחקר הכינרת. עזריה אלון שלח אותי לעין גדי. היתה לי התנגדות למדבר. אבל זה משהו אחר כשאתה חי במקום, כשאתה נכנס לרבדים של טבע, היסטוריה, אדם. זו רמה אחרת של תודעה.

"מצאתי את האגם המלוח מרתק פי אלף מהאגם המתוק. וארץ המפלט שבין המצוקים ובין הים היא כזה מקום, שלא מצאתי שום דבר אחר שיכול לרתק אותי ככה. ואין כרמל ואין כינרת. הכל התגמד. אני פה בגלל עין גדי. למרות קיבוץ עין גדי. אם כי הקיבוץ לא מפריע לי." אלי רז היה גם כלי המאבק העיקרי של הקיבוץ נגד האירגונים הירוקים במלחמה הנואשת על מפעל המים של הקיבוץ. "אני מנסה להבין את הקונפליקט בין אדם וסביבה בנאת המדבר." הוא קם והניח קערת תמרים על השולחן.

"התמר הוא עין גדי. אני עבדתי בתמרים הרבה שנים. עין גדי והתמר הולכים ביחד ועד לתבוסה הנוכחית, דונם תמרים היה שווה לדונם תיירות."

"אין יותר תמרים?"

"יש. אבל אי אפשר לעבד אותם בגלל הבולענים. עצים מדהימים  שאי אפשר לעשות איתם כלום. התמרים על השולחן זה מהעצים שליד הבית שלי. עד תופעת הבולענים - שעשיתי עליה מניפולציות כדי להביא את התקשורת ולעורר את המודעות במדינה, לא הקשיבו לי. קראו לי בלעג הנביא ירמיהו. עכשיו כולם משוכנעים שאני יודע דברים ולא רוצה לספר אותם כנקמה על זה שלא הקשיבו לי." הוא דיבר בשקט. "הבולענים הופיעו בחניון עין גדי שעל חוף הים. רציתי להוכיח שהבולענים קשורים בירידת המפלס ואחרי שעבדתי על הנושא במשך שנתיים במכון הגיאולוגי, הוכחנו את הקשר.

"במשך שנים עמדתי על חוף ים המלח וחיכיתי לסטירת הלחי הגדולה. לא שמענו על החולה? על ימת אָרָאל? אנחנו לא הראשונים שמייבשים ימה. אבל זה כמובן הפתיע אותנו שהטבע מגיב. הבולענים תפסו אותנו לא מוכנים. ובמאי 2001 בא השיטפון ולקח את גשר הערוגות בגלל ירידת מפלס הים ושקיעת בסיס השיטפונות. עד אז אף אחד לא רצה להקשיב לי. הזהרתי את הקיבוץ שבית ההארחה יקרוס לתוך הים ועד שזה קרה אף אחד לא הקשיב לי. החניון ניראה היום כמו הירושימה. הכל התייבש ומת, כמו מגיפה שכולם נמלטו ממנה. וזה בגלל שלא יצאו בזמן. כי לצאת בזמן זה כל החוכמה. לפני שהבולענים חיסלו את מטע התמרים טענו שאני מפחיד סתם ומרחיק את התיירים מעין גדי. למזלנו יש לנו את מפעל המים."

"שפוגע בשמורה?"

"קישקוש מוחלט." כעס אלי. "אלו מים שמוקצבים לנו. מה זה משנה אם הם יוצאים בצורה של אבוקדו או בתוך בקבוק פלסטיק? אני אישית בעד שיצאו בתור פרי – אבל מה ההבדל? אנחנו אלו שהפסקנו לשתות את מי המעיין. בקיבוץ שותים מים פחות טובים כדי שנוכל לבקבק עוד מים. המים שאנחנו לוקחים בהיתר ומזה שנים ממעיין עין גדי, לא משפיעים על השמורה. ודאי שלא על נחל ערוגות. עין גדי היא לא שמורת טבע. זה נווה מדבר עם יישוב אנושי שנימצא בתוכו.  היא מעוז הקונפליקט הגדול בין פעילות אנושית שהשפעתה משתרעת בין  השליטה הטוטאלית של שילטון שלקח את כל הנאה  ועד התקופה הערבית שאז הכל התפרק והחקלאות הצטמצמה לחלק התחתון של הנאה .  יש פה טרסות, תעלות מים ותרבות אנושית מהמאה השישית לפני הספירה ולכן מה שצריך לבדוק זה מה מהות היחסים בנאת המדבר. בין 1949 ל-1953 היתה הפסקה מוחלטת של פעילות אנושית בנאת עין גדי ואז היה פה הכי דומה למה שהיה לפני 2600 שנים, לפני ההתיישבות החקלאית הראשונה. אבל ב-1953 עלתה היאחזות עין גדי והאדם חזר לתוך המים והקרקע.

"2600 שנים חיים פה אנשים. זה נווה מדבר. לא שמורה במובן הטבעי והמקובל שלה. וכל ההתקפה של האירגונים הירוקים והתקשורת היתה לגמרי לא מוצדקת. כרגע אנחנו בערך באמצע הסקאלה שבין ניצול לשמירת קרקע ומים ועם בונוסים כלכליים. אני הסברתי למי שמוכן לשמוע – אבל מי היה מוכן לשמוע? נכון שעין גדי במצב קשה, אבל ברור לגמרי לאנשי עין גדי שצריכה להיות פה שמורה ולרשות הטבע והגנים ברור שיש פה יישוב שצריך לחיות. מה שמטריד מעט מאוד אנשים, שעושים הרבה מאוד רעש, שהמלחמות בין עין גדי לרשות נגמרו. הבעייה שהקהל הירוק הוא טוב ותמים וכשמישהו מנופף בדגל ירוק הם לא רואים שהוא צהוב."

יש צדק חלקי בדברים של אלי רז. קיבוץ עין גדי הוקם כציונות, כיישוב ספר של התיישבות וביטחון על הקו הירוק של שנות החמישים. קיבוץ עין גדי הוא חברת המים של עצמו. זאת אומרת מי נאת המדבר הוקצו לקיבוץ והוא לא קונה אותם מהמדינה. כשהקימו את הקיבוץ הוקצו לו כמויות מים לחקלאות שמעולם לא נוצלו כי אף פעם לא היה לעין גדי מספיק שטח לנצל את כל המים. אחרי מלחמת ששת הימים עלתה התיירות. החקלאות, חוץ מהתמרים שאף פעם לא צרכו הרבה מידי מים, כדרכם של תמרים, התנוונה. המדינה אף פעם לא החליטה ששמורה יותר חשובה מקיבוץ. הקיבוץ התיישב על שפת השמורה. לא בתוכה. מנצל את מימי הנחלים. מגיע להסכם שרק כמות קטנה ממימי המעיינות תזרום לנחל. מה שיוצא בסוף הוא שקיבוץ עין גדי מנצל את כל המים שהוא יכול ומותר לו לנצל. כמות שלא ניצל אף פעם בעבר כי לא היה לו צורך. לוקחים מהמעיין יותר מים, מים שהמדינה הקצתה לקיבוץ פעם ומעולם לא לקחה בחזרה.

עם השנים התפתח הגן הטרופי של הקיבוץ שמושקה ללא הגבלה, כי המים הם של חברת המים של עין גדי. קיבוץ עין גדי צריך לחיות. וגם השמורה. ניתן היה, והפיתרון הוצע, לשאוב את מי ההשקיה של הגן הטרופי של הקיבוץ מקידוח במורד הנחל, אלא שהדבר דורש כסף והמדינה, כהרגלה, מתעלמת מהצורך.

במקום שבו יש סדר עדיפויות נכון, היתה המדינה דואגת לרעה הגדולה – לשקיעת ים המלח ועל ידי כך דואגת לקיבוץ עין גדי על ידי ביסוסו על תיירות ומטע התמרים המניב. אלא שהמדינה, כרגיל, מולכת, נגררת, הפקידים הנירפים והפחדנים מעדיפים לעשות הנחות לקיבוץ עין גדי, גורמים לירוקים להתנפל על הקיבוץ שנמצא במלחמת הישרדות במקום לתקוף את הבעייה במקום שצריך. אלא שלפחות במקרה של ים המלח, הבעיה כל כך גדולה ואמיתית עד שאפילו המדען הראשי של משרד התשתיות שם לב.

"אני עובד עכשיו עם צוות תשתיות, אקולוגיה, משפט ציבורי וכלכלנים על מסמך מדיניות לאומית לים המלח" אמר אלי. "מה שלא היה קורה אילו המדען המרכזי במשרד התשתיות לא היה תומך בעבודה הזו. במסמך הזה אני מכין משוואה של כמה שווה כל קוב אשלג וקוב מים מול מה אנחנו מפסידים.  אין לי שום ספק שהמצב של המשך שקיעת מפלס ים המלח לא יכול להימשך. ולכן עשינו עבודה בעין פשחה על מינים אנדמיים שכל מה שיקרה בים המלח יהווה איום על קיומם. אבל זו בדיוק הבעיה – תיירות אפשר לכמת אבל אין אפשרות לשים על כף המאזניים של הכימות במשוואה של הכלכלנים מין אנדמי וערך מורשת. ולמרות שאי אפשר, אתה צריך לשים את זה מול מוצר כמו אשלג שיש לו ערך שוק. צריך להראות לכלכלנים שלא שווה לעם ישראל, או לאנושות, להפסיד את הערכים האלו. אני אופטימי כי נעשה כאן ניסיון. אני פסימי כי אי אפשר לשים את זה במשוואה."

כל המושגים האלו שאנחנו לא יכולים לטפל בהם בכלים הרגילים - איכות, אמונה, יופי, חוכמה. דברים שאתה יודע אותם כשאתה נמצא מולם אבל הם חסרי ערך במובן שהם ערך שברגע שפגעת בו הוא נעלם ואף פעם אי אפשר יהיה להסביר למה הוא היה מוצלח כל כך. ישבתי בתוך החדר שהיה מואר בנורת חשמל שהפיצה אור צהוב, מודע לחושך שירד על המצוקים שמעל הקיבוץ והתגעגעתי לעין גדי, לים המלח, למדבר יהודה למרות שעוד לא עזבתי. זה קורה לי במקומות שאני אוהב. שאני שמח שהם שם.

שאלתי את אלי מתי החיל המפלס לרדת.

"הירידה של המים התחילה ב-1954 עם הגבהת סכר דגניה. מאז עברו את הסכר מים רק פעמיים בחורפים גשומים במיוחד. הירידה נעשתה מובהקת בשנות השבעים של המאה העשרים. זו היתה נקודת המפנה. אבל מפעלי ים המלח לא רק לוקחים מים אלא לוקחים שלוש מאות וחמישים מיליון מטרים מעוקבים מים מסוג אחד ומחזירים מאתיים וחמישים מיליון מטרים מעוקבים מים מסוג אחר - וזה נזק סביבתי שנוסף לירידת המפלס. עשינו תסריט לברירת מחדל לעשרים וחמש השנים הקרובות והיינו רוצים שראש הממשלה יזמין עבודה למניעת ירידת המפלס. מפעלי ים המלח מאוד לא מעוניינים שתהיה עבודה על ירידת המפלס. הם מרוויחים מכל סנטימטר שהמפלס יורד - מכיוון שאז התמלחת יותר מרוכזת וצריך להחזיק אותה פחות זמן בבריכות. וזה חוץ מהנזק הסביבתי."

מפעלי ים המלח שואבים כל שנה שלוש מאות וחמישים מיליון מטרים מעוקבים של מים מהאגן הצפוני, יותר מחצי מכמות המים שמורידה את המפלס במאה ועשרים סנטימטרים כל שנה. אבל בפועל הם תורמים לירידה שנתית של 23 סנטימטרים מכיוון שהם מחזירים מאתיים וחמישים מיליון קוב אחרי השימוש. אבל מי אומר שזה הנתון הסופי של השאיבה? אולי, אם ירידת המפלס והתרכזות המים הם יירצו יותר? מי מפקח עליהם?


"חוק הזיכיון מאפשר להם לעשות מה שהם רוצים" אמר אלי, "למשל זיהום אוויר - המושבים של דרום ים המלח סובלים מזיהום יתר של מאות או אלפי אחוזים. המפעלים מובילים ברום על הכבישים ויש פליטת אמוניה, כרייה, קידוח מהמים הפוסיליים של הנגב שתחתית המאגר נמצאת מתחתם בלי שום התחשבות בתוכנית החומש. ולזה אפשר להוסיף את בריכות האידוי של המפעלים שתופסות את כל האגן הדרומי, את האגן הדרומי ששימש כבולם זעזועים של עליות וירידות מסיביות של פני ים המלח. הבריכות האלו חיסלו את הבלם. להיפך, הן מאיצות את התייבשותו של הים מכיוון שהן משמשות כבריכות אידוי שמורידות את המפלס וזו תופעה בלתי הפיכה, כי קרקעית האגן הדרומי כבר עלתה בגלל המלחים. והדבר כמובן משפיע על המעיינות שמסביב ועל מליחת סדום."

"כמה מים צריך כדי לבלום את ירידת המפלס?"

לפני שהירדן צונר למוביל הארצי, זרמו לירדן מיליארד ושש מאות מיליון קוב מים.

"אם אתה רוצה לבלום את הירידה בארבע מאות צריך קרוב למיליארד מטרים מעוקבים בשנה וכדי לשמור על המפלס הנוכחי צריך שש מאות וחמישים מיליון מטרים מעוקבים בשנה. אלו מים שצריך להביא. ולמרות שהייתי רוצה לראות את הירדן זורם לכינרת - אני לא מאמין שזה יקרה. ההתערבות חיונית ולהערכתי אין פיתרון חוץ מתעלת ימים. וכשהמפעלים מגייסים כל מיני מדענים כדי להראות קטסטרופות שייקרו בגלל התעלה - אלו קטסטרופות פרטיות שלהם. הם מאיימים ביצירת שיכבת מלח על פני הים – הם צודקים  - תהיה פריחת גבס והיא תשקע. הלית (מלח בישול), ארגוניט וגבס נמצאים בים הזה. הגבס זקוק ליון הסולפאט שמגיע עם כמות מים חיצונית - הירדן הביא איתו סולפאט ובשיא ההתאדות היה נוצר גבס באופן ספונטני. וכשיגיעו מים מהחוץ יגיעו הסולפאט והגבס שלא רצויים למפעלים. וכך גם תחזור הפריחה של האורגניזמים שהיא תוצאה של שרשרת אורגנית קצרה ממקור חיצוני - אצה שמייצרת גליצרול כדי לדחות מלחים - האצה יוצרת קרום להעלאת מליחות וזה מייצר בקטריות ובחורפים גשומים יש התפרצות של הבקטריות האלו וים המלח היה הופך לירוק ולסגול בגלל החיידקים. הפריחה האחרונה היתה בחורף של 1991-2. מפעלי ים המלח מאיימים שאם תהיה תעלת ימים יהיו אצות ובקטריות. זו היתה תופעה מדהימה!" אמר אלי "אנשים היו באים לים המלח ממרחקים! אני הייתי רוצה להחזיר את הפריחות ואם פוחדים מהן - אפשר לשאוב את המים מצינור בעומק ולא מפני הים. ההלבנה האחרונה של הים היתה ב-1974." אמר אלי ושנינו שתקנו רגע וחשבנו על אגם שמלבין ואחר כך נעשה ירוק וסגול.

"טיפלת בנושא תעלת הימים?"

"בזמנו הייתי בצוות של התעלה, חברת חשמל עבדה על הרעיון הזה כבר ב-1974."

"מאיפה לאיפה?"

"מבחינת עלות-תועלת כלכלית קו פלמחים -קומראן הוא הקצר והטוב ביותר גיאולוגית. אז עלו שלוש אופציות: דרך העמקים הצפוניים, מים סוף דרך הערבה ומהים התיכון. את הניקוד הכי נמוך קיבלה התעלה מים סוף.

"אלא שהיום אני חושב שהפרוייקט נחוץ לא רק מבחינת המפלס אלא מכיוון שפרוייקט כזה חייב להיות משולב בהתפלה – לא להביא שלושת רבעי מיליארד קוב אלא מיליארד וחצי ובמקום לייצר חשמל להתפיל בעזרת המפל שייצור, בתהליך של אוסמוזה הפוכה, על ידי דחיסת המים כדי לקבל מים מתוקים בצינור אחד ותמלחת שתגיע לים המלח בצינור השני. אני חושב ששלושת רבעי מיליארד הקוב צריכים ללכת לפלשתינאים. כי זו תהיה הדרך היחידה לפתור את הבעיות של משק המים ולהגן על אקוויפר ההר שכל יום שעובר מסכן אותו בגלל המצוקה של הפלשתינאים, הזיהומים והניצול שלנו. זה פרוייקט שהיה מיועד לאנרגיה והוא קיים וכל מה שצריך זה להסב אותו להתפלה."

הפרוייקט שקודם ב-2006 על ידי שמעון פרס ופואד בן אליעזר הוא הציר ממפרץ אילת דרך הערבה. כדרך הפרוייקטים הבינלאומיים שמקדם מרכז פרס לשלום. על מנת לשתף פעולה עם הירדנים, מזניחה מדינת ישראל את האינטרסים החיוניים שלה - את התפלת המים שנחוצים לתושבי החלק המערבי של מדינת ישראל. את הציר הנכון, היעיל ושיאפשר פתרון בעיות עתידיות. לא באמת מפתיע. יחסי ציבור.

"ואיפה יהיה מתקן ההתפלה?"

"הוא חייב להיות בתוך מצוק ההעתקים. התוכניות קיימות. תעלת הימים ומפעל ההתפלה חיוניים לים המלח ולמדינת ישראל."

"אבל מפעלי ים המלח מתנגדים-"

"כן. אבל אני שאלתי אותם וביקשתי שיענו לי בכנות כמה זמן הם חושבים שהם עוד ייצרו."

"למה שיפסיקו לייצר?"

"הם תחרותיים כי זול להם לייצר, אבל כדי לשמור על מפלס הבריכות הדרומיות, הם מעלים כל הזמן את גובה הסוללות ופוגעים בחוף. הם חייבים להעלות את מפלס הסוללות כי המלח מצטבר על קרקעית הבריכות."

"ולמה הם לא מוציאים את המלח?"

"עלות. יותר זול להרים סוללות. כבר היום מפלס מי הבריכות של מפעלי ים המלח גבוה יותר מהקומות הראשונות של המלונות בעין בוקק. שלא לדבר על זה שאנחנו באזור בעל רגישות סייסמית ומה יהיה בעוד עשרים שנה או אם תיפרץ אחת הסוללות?

"אבל הם לא יוכלו להמשיך להגביה אותן לנצח ואם בעוד עשרים או שלושים שנה הם מפסיקים להתקיים, כי הם לא יכולים להמשיך לייצר - אז הם לא שחקן ואי אפשר להתייחס אליהם בתוכניות הלאומיות של ים המלח. אבל הם לא עונים לי על השאלות שלי וחוסר התשובה שלהם מחשיד. אבל יש גם כאן מקום לתיקווה כי בית המשפט בבאר שבע קבע כי חוק התיכנון של מדינת ישראל גובר על חוק הזיכיון. הם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים בתוך תחומי הזיכיון."

יפה שחוקי התיכנון של המדינה גוברים על חוק הזיכיון. רק הביצוע לא משהו.

"אז אתה רוצה לסגור את המפעלים ולהציל את הים?"

"לא. המפעלים מחזיקים את העיירות של הנגב. אבל אני מוכן לבוא אליהם בהצעה ברגע שהם יודו בהתנהלות הלא נכונה שלהם. אני רוצה שהם יהנו מהמשאבים בלי לפגוע בסביבה. ים המלח מלא נפט וגז. מה שאני מתכוון להציע להם זה להפיק משאב אחר, את הגז שנמצא מתחת לים והוא האנרגיה שהביקוש אליה הולך וגובר ולהיכנס גם לשוק של התיירות האקולוגית. זה אירגון עם מסורת שיושב פה עשרות שנים, אני לא רוצה שהוא ייעלם, אלא שישנה את דפוסי הייצור שלו."

"המפלס יחזור?"

הוא לא ענה ישירות על השאלה.

"אין לי טענה למדינה שהחליטה לדאוג לאגן המערבי של מדינת ישראל ולקחת את מי הכינרת כדי לתת אותם שם, אבל היא צריכה לדאוג גם לנו."

"אתה אופטימי?"

הוא צחק. "כל כך הרבה שנים הייתי לבד, לא רצוי ולא אהוד, אם הייתי נופל לבולען בתקופה שצעקתי ואף אחד לא הקשיב לי ובקיבוץ אמרו שאני מפחיד את התיירים - אני לא בטוח שמישהו היה מחלץ אותי. למזלי נפלתי אחרי שכולם כבר ידעו על הבולענים ואחרי שהחניון נבלע בתוכם. ועכשיו מקשיבים לי. החיים שלי הרבה יותר קלים היום אז למה שלא אהיה אופטימי?"

באותו לילה ישנתי בקיבוץ מצפה שלם. בבוקר ירדתי מהקיבוץ המופרט אל הים. לראות את הבולענים. רק הישראלים יכולים לעשות וידוא הריגה לים שבהרבה שפות קוראים לו ים המוות. הלכתי מהקיבוץ אל חוף מינרל. לא היו אנשים בחוף. מוקדם מידי. המשכתי דרומה. בין החוף לבין קו המים נחשף הבוץ הכבד והחרסיתי של קרקעית ים המלח ומעגלי הבולענים, בריכות סדוקות עם דיסקים מעגליים שהתפשטו, מקיפים בעיגולים עוד ועוד אדמה כבדה ששקעה לתוכם. פסעתי בזהירות על האדמה הרטובה והכבדה. זיהיתי נביעה של מעיין חם לפי שרידי מדורה ובקבוקי מים פלסטיק ריקים. הורדתי בגדים וירדתי לתוך הסדק. המים היו חמים. כיסא פלסטיק לבן עמד ליד סכר שיצר בריכונת של כמה מטרים. הסדק היה בעומק לא יותר משלושה מטרים והשמים היו כחולים ובהירים מעלי. שמי חורף ישראלי בבקעת ים המלח. צעדתי ערום, מבוסס בתוך הקרקעית עד לבריכה נוספת ושם כרעתי ושכבתי במים. הם היו כבדים ושמנוניים. צפתי על פניהם. מעיין חם ומלוח שנבע לתוך הים מתחת למים עד שהתגלו הגדות. ועד שיגיע סוף העולם, ובהומאז' לאלי רז שממפה את הבולענים שמסביבי ואת נחלי מדבר יהודה והרי אדום ונאבק על תעלת הימים כדי להציל את הים שהוא אוהב פי אלף מכל אגם מתוק – שכבתי על הגב והבטתי בשמים ובמצוקים והייתי מאושר.

הוספת תגובה


Security code
רענן