העיר העתיקה

"אני צוחק כי בא לי צחוק בתוך ציחקוק." אמר איני עבאדי. עמדנו ליד מסגד יום השישי, הג'אמע שבנה ד'אהר אל עומר, השליט הבדואי של הגליל בטבריה, קרוב לאמצע המאה ה-18. הג'אמע החינני שיש לו מינארט מוזר וייחודי ושער כניסה כמו שיש במעט מקומות בכלל, היה כלוא ומטונף בתוך ארקדות בטון מכוערות, כתובות ייסוד מפוארת מעל לדלת הכניסה שמישהו הטיח בה צבע מעליב. הפנים היה הרוס ושדוד.

איני צחק עד שהיה חייב לנגב את עיניו. "אני צוחק כי כשהבאתי את אבא שלי מדמשק ב-1956, הוא החליט שהוא חייב למצוא את הקבר של רבי חיים אבולעפיה, מי שהיה רבה ומנהיגם של יהודי טבריה בימי ד'אהר אל עומר. במשך ימים הייתי מקפיץ אותו מדגניה א' אל בתי הקברות של טבריה והוא היה מחפש את קבר הרב. ויום אחד הוא בא אלי ואמר לי זאכי (ככה קוראים לי בערבית) מצאתי! עלינו על הטנדר של הפלחה ונסענו לטבריה. הוא לקח אותי לקבר שלא היה עליו שום סימן ואני שאלתי אותו: אבא אתה בטוח  שזה קברו של רבי חיים אבולעפיה? לא, אמר אבא.

אז למה אתה אומר שמצאת?

כי אין לי כוח לחפש יותר. הוא אמר. והיום זה אחד הקברים המקובלים שעולים אליהם לרגל בטבריה." הצטרפתי לצחוק שבתוך הציחקוק ואיני המשיך בצחוק הראשון כשסיפר על הקבר של סית סוכיינה, גובת המיסים הממלוכית מהמאה ה-13, שקבורה לא רחוק מהקבר שזיהה אבא של איני בבית הקברות העתיק שצמוד לשכונת אחווה בקצה הדרומי של טבריה. על ראש הקבר היתה כתובת מפוארת.  איני, חוקר איסלאם נחשב בארץ ובעולם,  לקח את הכתובת מהקבר למוזיאון בית גורדון בדגניה. יום אחד ראה את המאמינים היהודים מכשירים את קבר הבזלת. כששאל אותם למה הם מכשירים את הקבר הם אמרו לו שזה קברה של רחל.

"של רחל מבית לחם?"

"לא, לא" הם תיקנו אותו בקוצר רוח, "זה הקבר של רחל, בתו של כלבא שבוע."

"אבל זה לא, זה קברה של סית סוכיינה" אמר איני. "הכתובת אצלינו במוזיאון."

"אתה רואה!" אמר האברך בארשת של מנצח "סוכיינה זה הזקיינה!"

"תעתיק מיידיש לערבית ממלוכית במאה ה-13?" תמה איני.

"הזקנה!" קבע האברך. "רחל בת כלבא שבוע!"

"לא היה באמת עם מי להתווכח." צחק איני, שעלה מדמשק ברגל בגיל עשר, נותן יד לאחותו בת השבע וחצי, חי מאז בדגניה א', מוותיקי הצנחנים, שליח מוסד בעיראק בשנות השבעים של המאה העשרים, מורה כבר עשרות שנים בבית הספר התיכון בבית ירח, אחד מהכותבים הראשיים על איסלאם לאוניברסיטה הפתוחה. "והיום זה ידוע שזה קברה של רחל. בואו, נעלה למצודה." טיפסנו לתוך מתחם הכנסייה הסקוטית, שם היה בית החולים של טבריה עד שקם בית החולים של פוריה. פה, כמו בשכונת  אחווה, היתה הרגשה של רחבות, כמו בשכונות עג'מי וג'בליה שניבנו מחוץ ליפו העתיקה. בית החולים נמצא בתחילתה של שכונת קריית שמואל. מדרום לנו היתה פעם טבריה העתיקה. הבטתי דרומה. היא ניראתה כאילו נחתה פצצה במרכזה, שורפת את המרכז, משאירה רק את השוליים.

"אני חייב להתנצל בפניכם." אמר איני, "למרות השלט של העירייה, זו לא מצודה צלבנית, זו המצודה שבנה צ'לייבי, בנו של ד'אהר אל עומר שאבא שלו מינה אותו למושל העיר."

טעות של חמש מאות שנה. לא משהו גדול בעיר עם היסטוריה של אלפיים. גם באתר עיריית טבריה, על מפת העיר, צוינה המצודה כצלבנית. המצודה היתה שחורה וגדולה ותאי אורוות חיל הפרשים עמדו בה מתחת לבניין בית המשפט, מנורה יהודית וצלב נוצרי משובצים בחומת אבני הבזלת השחורה בבנייה משנית. קיר המצודה היה מוכתם בהריסות עלובות ומזגנים. חוץ מהריסותיה של טבריה בחלק העתיק שלה, שמוקף על ידי תחנת אוטובוס מצד אחד ובתי מלון מכוערים וגדולים בצד שני, היה פה גם זילזול ועליבות במה ששרד, אם כי היה זה זילזול דמוקרטי - במבצר, בבית הכנסת ובמסגדים במידה שווה.

בקצה רחוב השומר, בשכונת דוד רמז, נחות בשלום על-פי המסורת, יוכבד אם משה, מרים אחותו, רעייתו ציפורה, אלישבע אשת אהרון, בלהה וזילפה נשותיו של יעקב. על צלע ההר זיהה האר"י את קבר רבי עקיבא לפני ארבע מאות וחמישים שנה. המסורת גורסת שבמורדות ההר קבורים גם עשרים וארבעה אלף תלמידיו. לידו נמצא הרמח"ל (רבי משה חיים לוצטו), משורר ומקובל שהגיע לטבריה מפדובה שבאיטליה.

האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי מת ב-1572) הקדוש מצא את קבר הרמב"ם. האר"י היה מקובעי שיטת הקבלה הנפוצה. ירושלמי שנסע למצרים וחי בצפת. טבריה בשבילו היתה מקומם של מתים שאותם רצה לפגוש. זה קבר חשוב הרמב"ם (הוא מת במצרים) ולידו שוק רוכלי קדושה של כל מה שמביא מזל ומרחיק את עין הרע. לא רחוק ממנו נח על משכבו בשלום רבי יוחנן בן-זכאי. כל מי שנחשב קצת הגיע לטבריה. רק לחיים אין פה מקום.

"אתם רואים שם את המבנה?" הצביע איני על קבר לבן עם רחבת חניה לידו, "זה קבר רבי חייא, תלמידו של רבי יהודה הנשיא. הוא הקדוש האחראי על ירידת מפלס הכינרת ובצורות."

בזהירות אפשר להגיד, שאין ריכוז כזה של קברים נחשבים בשום מקום. לא סתם טבריה היא אחת מארבע ערי הקודש.

עיר עתיקה טבריה. אני מכיר אותה כמעט שלושים שנה. עברתי דרכה עשרות פעמים אבל אף פעם לא הבטתי בה. וגם לא ידעתי עליה כמעט כלום. שמעתי שהתלמוד הירושלמי נחתם בה במאה החמישית לספירה, שהניקוד הטברייני של חכמיה התקבל כניקוד הקובע בעברית החל מהמאה העשירית, שהיה בה מרכז קבלי גדול, שהיה בה יישוב יהודי שהתחדש במאה השמונה עשרה ושבמלחמת השיחרור היא התרוקנה מתושביה הערבים ובעיקר ידעתי שאין בה שום דבר מעניין.

טבריה היא דוגמא מצמררת לחמישים ושמונה השנים האחרונות.

בשנים עשר באפריל 1948 פשטו יחידות יהודיות על הכפר נאסר א-דין שבנפת טבריה. לפי אחד המקורות הם היו אנשי ההגנה מיבנאל. מהכפר נותרו היום שני בתים. "אולי נהרגו שם שניים, שלושה או חמישה." אמר גדעון נחושתן, טברייני ותיק איתו דיברתי. "אבל גרשו אותם. וזה מה שגרם למושל טבריה האנגלי להציע לערביי טבריה לפנות את העיר ולעבור לצפת. בטבריה היו שבעת אלפים יהודים וארבעת אלפים ערבים. בצפת היו שנים עשר אלף ערבים ואלפיים יהודים. המושל הציע לערבים להתחלף עם היהודים. אלו לטבריה ואלו לצפת." יש מי שאומר שהיה שם טבח. שנהרגו שם עשרים מבני חמולת טבארי, אחת המשפחות הוותיקות והחזקות של האזור. שהיבנאלים הרגו גם את בעלי החיים ומכיוון שהדבר קרה בסמיכות לדיר יאסין (9.4.48) ולנפילתו של עבד אל קדר אל חוסייני בקסטל (8.4.48), נשברה רוחם של ערביי טבריה.

מקור אחר מספר על כך שאכן דובר שיהודי צפת יתפנו לטבריה אבל אז הגיע הפלמ"ח לצפת ותמונת הקרב השתנתה. היהודים החליטו להישאר ולהילחם על המקום.

בין ה-14 ל-16 באפריל 1948 ארזו ערביי טבריה את מטלטליהם ועזבו את העיר, אם משום עצת המושל הבריטי ואם משום הפחד הם יצאו בדרכי ההרים לצפת. בין ה- 16 ל-18 באפריל 1948 נכבשה טבריה הערבית על ידי יחידות של גולני והגדוד השלישי של הפלמ"ח שהרסו מייד חלק מבתי הערבים. הורסים את  הבתים שבנו היהודים שהגיעו מאיזמיר בראשות הרב חיים אבולעפיה. אותו אחד שהאבא של איני מצא את קברו, רק בגלל שערבים גרו בתוכם.

"טבריה נהרסה כדי שלערבים לא יהיה לאן לחזור." אמר גדעון נחושתן.

לסיפור הטברייני יש עוד סיבובים. יוסף נחמני, מגואלי האדמות בגליל שהפך לטברייני בשנות העשרים והאמין בחיים משותפים איתם, התחנן שלא יגרשו את הערבים ושלא יהרסו את בתיהם. בנו, החבלן של הפלמ"ח, הוא שחזר עם ההוראות לפוצץ את העיר. בתוך שבוע הרס נחמני הבן עם שנים עשר חבלנים את חלקה הגדול של העיר העתיקה. "ומשם המשיכו הערבים צפונה דרך הגליל ללבנון. ומאז עד לפני עשרים ושמונה שנים עמד המקום בהריסותיו. רק ב-1976 פינה יאיר ובמן את ההריסות ובנה שם את מלון פלזה ואת רימונים. עד אז טבריה היתה רק מקום של חורף. בקיץ לא היית רואה נפש תייר. בזכות ובמן עלתה העיר על מפת התיירות."  אמר גדעון. יאיר ובמן, התחתן עם בתו של יוסף נחמני. עסק משפחתי טבריה.

"אני מתנצל לפניכם על איך שזה ניראה." אמר איני בחיוך הרך שלו כשעמדנו מחוץ לבית הכנסת המוזנח של טבריה העתיקה, מגן דויד מתנוסס מעל חלון בית הכנסת עץ החיים, קרמיקה של  דוכן שוורמה שהיה צמוד לקיר בית הכנסת ונהרס עדיין היתה דבוקה על הקיר. מכתימה אותו בטינופת ועזובה.

ד'אהר אל עומר, הבדואי שהשתלט על הגליל במהלך ראשית המאה ה-18, היה צריך  למנוע  מסולימאן פשא, שליט דמשק, שממנו לקח את הגליל, את המעבר לתוך נחלותיו. טבריה היתה המקום הנכון לעצור את הפלישה. ד'אהר  פנה ל ר' חיים אבולעפיה, ראש הקהילה האיזמירית ונצר למשפחה טבריינית עתיקה, והזמין את היהודים לעלות לארץ ולקבל בה קרקעות. מאתיים משפחות בראשות אבולעפיה נענו לקריאה ועלו לטבריה. ד'אהר בנה חומות והיהודים הקימו את העיר שבתוך החומות. כשהגיע מושל דמשק כדי להכות את ד'אהר אל עומר ב-1742, הגנו היהודים על העיר עד שהורה הסולטאן העות'מני לסולימאן פשא, מושל דמשק, לצאת עם צבאותיו על מנת להגן על שיירת החאג' השנתית למכה. המצור הוסר. ב-1743 שב סולימן והטיל מצור על העיר ומת מיתה חטופה. טבריה נאנחה וניצלה, יהודיה חוגגים מאז פורים קטן כל שנה.

עד לפלישתו של מוחמאד עלי ב-1831, היתה טבריה שבתוך החומות עיר יהודית. רק מאמצע המאה ה-19 נכנסו אליה ערבים. בראשית המאה ה-20 החלו היהודים לבנות את שכונת אחווה מחוץ לחומות, על הגבעה שבצידה הדרום מערבי של העיר. בתיה של שכונת אחווה ניראים כמו בתי שכונות שנבנו בראשית המאה ה-20, לפני השיכונים והערים המתועשות  של ישראל הציונית - בתי בזלת מוצקים עם חצרות נעימות, עצי הדר ודקלי וושינגטוניה בחצרות.

טבריה היא אחד משני המקומות היחידים בארץ שבהם עיר, הר וים נפגשים. המרחק בין שכונת אחווה לבין הצומת בה מתפצל הכביש מתחת לאכסנית הנוער של "מיוחס" צפונה לגינוסר ומזרחה לטבריה עילית, הוא לא יותר מקילומטר, שלהולך או לנוסע על הכביש אין בו קשר אל הים. גם בשני המקומות שבהם יורדים רחובות, הם נחסמים על ידי חנויות או מלון. טבריה תחתית עמדה נטושה ממלחמת השיחרור עד 1976, אז החל המעשה שהוא החותמת של טבריה עד היום. בתיה נהרסו בערך באותה תקופה בה נהרסו בתיהן של עג'מי וג'בליה, כשבחוף יפו התחיל לצמוח הר הזבל.

"אבל עכשיו יש לנו לפחות ראש עיר." אמר גדעון נחושתן "לפניו כל אחד הקים איזה סוכה שהוא רצה לאורך הטיילת, עכשיו זה הרבה יותר מסודר."

הערים העתיקות שלנו. כאילו החליטו היהודים שכל מה שעתיק הוא ערבי וראוי למחיקה גם אם נבנה על ידי יהודים. וכל מה שנבנה בבטון צריך לקדש.

כשעצרתי ליד בניין העירייה שבשכונת קריית שמואל כדי לשמוע מצבי שקולניק, אדריכל העיר טבריה, מה מתוכנן לעיר, רבץ החום התנורי של חודש יוני על העיר. היו לי עוד כמה דקות ולכן הלכתי  בשדרות הרצל שלפני העירייה. נותרו שם שני בתי בזלת שנבנו בטכניקה הטבריינית המעורבת. גיר לבן ובזלת שחורה. בית כנסת בשיפוצים ולידו בית מוזנח עם סימני שריפה טריים.

"תייר?" שאלה אותי כתבת של חדשות 'הוט' שהחום וחוסר העניין הטבריינים התישו אותה.

"כן." אמרתי. "ואתם?"

"אנחנו מכינים כתבה על אלימות נוער. אתמול שרפו פה ילדים בני 13 את הבית בשביל השעשוע."

מחיקת העבר. חרא של הווה. עתיד דפוק. מה מייצר מה - אנשים מייצרים  אדריכלות ברוטאלית או אדריכלות אלימה מייצרת אנשים שהשפה שהם מבינים היא כוח, תיסכול וזעם?

בניין העיריה הוא קופסא לבנה, מכוערת ומגוחכת שעומדת על עמודי מתכת כחולים ודקים מידי שממשיכים לאורכה עד הגג. פחות או יותר מול הכניסה כיוון שלט אל דרך עפר שעברה מתחת לשדירת פיקוסים נאה אל מצפור העירייה. לא היה שם מצפור רק פילבוקס בריטי ישן שהשקיף על הכינרת דרך חרכי ירי.

פניתי לטפס אל משרדו של מהנדס העיר טבריה בקומה השנייה שבתוך הבניין הדפוק והמוזנח.

צבי שקולניק, מהנדס העיר שהובא לפני שנה מחיפה על דעתו של ראש העירייה כדי לקדם תוכנית אב, הוא אדריכל בוגר הטכניון. על הקיר מאחוריו היו תלויות גם תעודות של שמאי מקרקעין ועורך דין.

כשניהלנו שיחה מקדימה על טבריה ועל הפעמים בהן נהרסה (ב-1948 וב-1976)  אמר צבי שקולניק: "ואתה שוכח את ההרס הנוסף שנגרם לעיר בשיטפון של 1937, שאז החליטו הבריטים ליצור שלושה ניקוזים ישר לים ואלו הרחובות קישון, ירקון וירדן שעד היום מנקזים את העיר, רחובות שפתחו את המעבר בין ההר, דרך הקסבה לים. האנגלים גם בנו את קיר הים ואת הטיילת של טבריה.

"זו לא עיר כמו אילת, אין פה תיירות נופש כמו שם, זו צריכה להיות עיר של תיירות היסטורית." אמר שקולניק, "עיר כמו ירושלים או עכו. מייק טרנר, הנציג שלנו באונסק"ו, הצליח לרשום את עכו ואת תל אביב עם העיר הלבנה. אנחנו פיספסנו את הרכבת של ההכרה הבינלאומית כעיר מורשת עולם בגלל שלושת המלונות שיושבים על העיר. אבל זה בעיקר יוקרה, האבן השואבת לתיירות." ניחם צבי שקולניק את עצמו. "מה שמקדמים זה את סובב כינרת בגלל הנצרות, ענק פנינים שבו טבריה היא הפנינה המרכזית  עם אלפיים שנות היסטוריה ואתרים."

"ומה אתה עושה עם המלונות שבגללם לא קיבלה העיר את הכרת אונסק"ו כמורשת עולמית?"

"מה אתה עושה עם הבנייה הפשיסטית ברומא?" שאל אותי מהנדס העיר מעל משקפיו. "אתה לומד לאהוב אותה. כמו את א.או.ר שמחוץ לרומא שמוסליני בנה."

אלא שרומא מספיק גדולה ויכולה לספוג גם קצת פשיזם. מה גם שא.או.ר היא לא מרכז רומא ולא הרסה את כיכרותיה היפות ואת בתיה. במקרה של טבריה – לא נשאר במרכז העתיק כלום חוץ מבנייה פשיסטית.

"ולמה לא להרוס את המלונות, להחזיר את העיר העתיקה?"

"יש פיקשן ויש נון פיקשן, אני צריך לבצע דברים מעשיים."

תרבות נבנית שיכבה על שיכבה ומה שיפה, כמו באשה שמתבגרת, זה לראות את הגיל ואת השכבות. בטבריה אין שכבות. יש שלושה בתי מלון. הזנחה וגרנוליט מלוכלך.

"אנחנו נעודד בניית מבנים של שתי קומות שייצמדו לבתי המלון – כמו שהיה, והגועל נפש המדורג בקנה מידה לא טברייני - יוסתר. על ידי כך ניצור ציפוף ואילוסטרציה למה שהיה. ככה נקבל אורבניזציה איכותית לעומת הפרברים. "

יש בטבריה ארבעים אלף תושבים. שקולניק היה רוצה לראות אותה בעוד עשרים וחמש שנים עם שישים אלף. הוא לא בנה על הגירה מסיבית אלא רק על עצירת ההגירה השלילית ועל ריבוי טבעי.

"אלה שיש להם יוצאים מטבריה ועוברים לכפר חיטים ולמצפה, שזה עשר דקות מטבריה. אלו הבנים של המשפחות הטובות. הם רוצים להיות קרובים להורים שלהם אבל עם איכות החיים של הוילה והחצי דונם. אני רוצה להחזיר את העיר, לעצור את זה."

בתל אביב עצרו את העזיבה על ידי החייאת לב תל אביב. אם תבוא יום אחד גאולה לירושלים היא תצמח מהמרכז. רציתי לדעת מה התוכניות של שקולניק.

הוא לקח אותי אל הקיר שעליו היתה התוכנית העתידית של העיר. "כאן למעלה, על ההר, יהיה מרכז תחבורה ואליו תגיע הרכבת, שם גם יקום אצטדיון כדורגל של עשרת אלפים מקומות. זה יתחבר אל התחנה המרכזית עם שני רכבלים ואת הכביש הראשי אנחנו נוציא מהעיר, הוא יעלה מעל העיר ויהפוך לעוקף טבריה. את כביש מספר 90, זה שממשיך צפונה, נעלה דרך ואדי חמאם והוא יתחבר לכביש שבא ממערב, מכיוון תל אביב וחיפה. הכביש הארצי לא יעבור יותר דרך טבריה."

אבל מה ששקונלניק תיאר, טיפל בטבריה עילית – בעיירת הפיתוח שאין לה שום קשר עם העיר התחתית. שקולניק לא קשר בין העיר העילית למרכז העתיק שלה. שאלתי אותו שוב על צירי הרחובות שלא נגמרים במים אלא במבנים.

"המרינה מפריעה" הוא הודה. "המפגש עם המים הוא החוליה החלשה."

"ולמה שלא תהרסו את המרינה?"

"אנחנו בתפיסה של בנייה, לא הריסה, הפיתרון הוא בטון, לא דינמיט. אין מה לשחזר טבריה, לא היה לטבריה קו מים. הבריטים הם שעשו את הטיילת וקיר הים, את המפגש והפרומנדה."

אחרי השיחה ירדתי והלכתי על קו המים של טבריה. קו קצר ועגום שנגמר מהר. אין מפגש בין טבריה לים. יש ערימת גרוטאות.

"את כיכר הזיכרון צריך לבנות, יש תוכניות, וגם את הבור הארכיאולוגי יש כוונה לעבות ולבנות בבנייה של שחור לבן שהוא המשחק המקומי. ובכלל הפיתרון למלונות זה לגשת עם בנייה נמוכה כי מה שאנחנו רואים זה בערך בגובה של מטר ושישים ואת זה צריך לפתור."

אבל מגובה של מטר ושישים בעיקר רואים את קירות המלונות והם לא משאירים הרבה נוף -"

"אבל אתה שוכח את האנשים שנמצאים במלון עצמו – להם דווקא יש נוף מצוין."

"תראה-" אמרתי "אנחנו מדברים על העיר העתיקה -  פחות מקילומטר מדרום לצפון ושלוש מאות מטרים מהים ועד לתחנה המרכזית. אם את זה לא פותרים  – לא תהיה תקומה לעיר הזאת."

"אנחנו נטפל בתחנה המרכזית."

"תסירו ותעבירו אותה למעלה ליד המרכז תחבורה?"

"לא, לא, נבנה מעליה."

"קניון?"

"אני מעדיף לקרוא לזה 'מול'. מתחם אורבני מסחרי. שהוא פיצ'ר אורבני בעשרים השנים האחרונות כמו שבמאה ה-19 הפארק המרכזי – כמו הסנטראל פארק בניו יורק, היה הפיצ'ר האורבני המרכזי. היום עיר ללא מתחם ממוזג ומוגן - ואל תשכח את המצב הבטחוני שלנו - היא לא עיר. העם מצביע ברגלים ולקח לנו הרבה שנים להבין את זה כארכיטקטים, כי אנחנו רומנטיקנים."

הקניון, ה'מול', הפיצ'ר האורבני שמנתק את האנשים מהעיר ומכניס אותם לבועה הוא מה שיציל את טבריה. אני כניראה לא מספיק רומנטיקן כי אין סיכוי שאבין דברים שאני מרגיש בעצמות שהם נגדי. גם לא הבנתי איך ה'מול' יחזיר את בניה הטובים של טבריה שנמלטים ממנה לכפר חיטים ולמגדל.

מאחווה מצאתי את הכביש ואת דרך העפר שמטפסת להר שקרוי על שמה של בריניקי, אשתו השנייה של הורדוס אנטיפס, האיש שייסד את טבריה וקרא לה על שם ידידו ומטיבו טיבריוס. הר בריניקי מתנשא ומשקיף על טבריה מדרום. ממבצר הבזלת ומשרידי הפסיפס של הכנסייה הביזנטית המוזנחת (טבריה, הכל מוזנח),  נשקף נוף דשן ופורה של כינרת, רמת הגולן וטבריה. משם זה ניראה (ואכן ככה זה) אחד המקומות הברוכים והיפים שיש. שכונת אחווה ניראית משם כמו אידיאל של עיר ימתיכונית, בתי בזלת וגיר מתוקים עם שיחי בוגנוויליה והדר, יסמין מטפס על הגדרות בחצרות שמשקיפות על האגם. השכונה נחה בעדינות על המדרון בין הר וים. בינה ובין המרכז, מעל לתחנת האוטובוסים המכוערת והמלונות הבלתי אפשריים, יש המון שטחים פתוחים. ים של מקום.

אולי, חשבתי לעצמי, אין צורך להרוס את המלונות. כי ממילא לא נשאר כלום מהעיר העתיקה. מה יש שם? שתי כנסיות, שני בתי כנסת ושני מסגדים? צריך לפרק אותם אבן אבן ולבנות אותם בשטח הריק שמדרום לחומת העיר. מתחת לשכונת אחווה. ולמלא את השטח שבין שכונת אחווה לים ולצלע ההר בשכונות נחמדות בבנייה טבריינית. כמו שנעשה ביפו בעג'מי ובג'בליה. ואז יחזרו אליה הטבריינים האמידים. פתאום תהיה להם עיר לחזור אליה. לא עיירת הפיתוח המודבקת של טבריה עילית. לא העיר ההרוסה של טבריה תחתית. אם אי אפשר להרוס מלונות כי זה יקר – אז בואו נזיז את המבנים העתיקים ונייסד עתיקות מחדש. מלמעלה זה ניראה אפשרי. שטח יש. המבנה נכון.

צבי שקולניק היה צריך ללכת לפגישה אחרת. גם אני. ירדתי משכונת קריית שמואל, תערובת של בנייני קופסאות עייפים של שנות השישים והשבעים של המאה העשרים, שרידים של בתים מעורבים של בזלת וגיר ובמקום אחד שלד בטון רב קומות מעל בית בזלת שנשאר מתחתיו. מין רעיון שאולי היה בו משהו אבל ניראה בדיוק כמו הסמל של טבריה בראשית המאה ה-21.

פניתי ועברתי דרך מצודת הבזלת של צ'לייבי וירדתי אל מה שנשאר מהעיר העתיקה. קצת לפניה, ממתחם בית החולים הסקוטי ומהמלון הנחמד שנבנה על ידי הכנסייה לפניו על ידי אנשים שיש להם חיבה לעתיקות ורגש לנוף, הבטתי אל מלון "נהר הירדן" המדורג, אל מלון "קיסר" הלבן, המבצרי ומכוער, ואל ה"שרתון" שתחם את השלושה מדרום. שוב התחלחלתי.

כל חלון הוא מסגרת לתמונה דרכה אנחנו מביטים אל העולם. חינוך יומיומי בלי מילים שאנחנו מחנכים את מי שהתמונה שנשקפת לו מהחלון היא ברוטאליות, כיעור, חוסר תשומת לב. חשבתי בחיבה על החומה שבנה האדריכל העות'מני הגדול מימאר סינאן סביב העיר העתיקה של ירושלים, על שיני האלמנט הביצורי שיש לו רעננות ועתיקות שמשתלבת בנוף. פה לא היה כלום. היתה פה הצהרה כוחנית. רמיסה. משהו שקם בשביל להפגין איזה גבריות נטולת כוח גברא. אבל אולי אני לא מבין כלום וככה בדיוק זה צריך להיות. ירדתי אל רחבת החניה ופסעתי על ריצוף הגרנוליט. עשיתי מה שאמר לי צבי שקולניק. הבטתי בעינים שלי שתקועות בקצת פחות ממטר שבעים. לא ראיתי שום רחוב שמגיע לים. שום חיבור בין הר לעיר וקו מים. חתרתי אל הטיילת, יורד בסימטה שליד כנסיית סנט פטר, פטרוס, הדייג הטברייני הקדוש, הסלע שבידיו הופקדו המפתחות למלכות השמים, שעל שמו נקרא דג האמנון. למרות שהדג, כמו ההיסטוריה, קצת יבש פה. הצד השני של הסימטה, במרחק של כמה מטרים, היו האחוריים של מלון "קיסר". שממה אורבנית עם ריח כבד וחמוץ של אשפה. סרקתי את הקיר מגובה אפס דרך מטר שבעים ועד לראש המלון שלא יכולתי לראות.  פה אי אפשר לשפר את הסימטה על ידי בנייה חדשה. יש רק אפשרות אחת. והיא לא היתה לטובת המלון. פניתי צפונה. הטיילת הסתיימה אחרי חמישים מטרים במסעדה ובמזח של ה"לידו". הסתובבתי אחורה. חמישים מטרים דרומה היו חצר היהודים, המסגד של ד'אהר אל עומר שמוקף בארקדות בטון מכוערות במיוחד, בית כנסת מוזנח וחרב. וזהו.

 

הוספת תגובה


Security code
רענן