בין עתלית לניסנית



אז מה הסיפור פה? סיפור קטן. הדנקרים רצו לקנות לעצמם
שליטה בבנק הפועלים שהמדינה מכרה. כדי שיהיה להם כסף הם מישכנו את
בריכות המלח שהן עוד לא שלהם אבל שעליהם חתמו הסכם עם המדינה 
כשמדינה טוענת שהבריכות שוות עשרים ושלושה מיליון דולר.
הדנקרים משכנו את הבריכות (של המדינה)  במאה מיליון דולר
בבנק דיסקונט כדי שיהיה להם כסף לרכוש את גרעין השליטה בבנק הפועלים.
עיסקה סיבובית קוראים לזה. הם מישכנו בריכות לא שלהם בבנק
שלהם על מנת לרכוש עוד בנק מהמדינה.
מה לא מובן בזה? צריך להיות יועץ משפטי כדי להבין?


בוריס אסף אותי מתחנת הרכבת של עתלית שנמצאת בין בתי המושבה ובין הבסיס של חיל הים. באתי לפגוש את אודי גלילי, הממונה על העתיקות הימיות של מדינת ישראל מטעם רשות העתיקות. גבר נמוך ונמרץ. איש ים מהסוג הדולפיני שמבטל את המרחק בין ים ויבשה ופניו, שכמעט תמיד שומרים על סוג של רצינות, מסתירים משחקיות, סקרנות ופעילות, ממאה מטרים מקו המים ועד איפה שאפשר לצלול ולמצוא עתיקות. הוא התחיל בתור דייג. כשהיה דייג צלל ומצא את ה"שירה" הצוללת האיטלקית שהיתה ספינת האם של השייטת העשירית  הקלה, אם כל יחידות הקומנדו הימי בעולם, ושבמהלך מלחמת העולם השנייה הטביעה ספינות מלחמה בריטיות באלכסנדריה וגרמה לצי הבריטי כאב ראש ששום צוללת או מטוס גרמני לא גרמו. הבריטים רישתו את מפרץ חיפה בכבלים של נחושת להתריע על תנועות של צוללת במעמקים וביום אחד של 1942, כשהכבלים רעדו, הם שלחו משחתות שצדו את הצוללת מול חופי עכו. כשהצוללת הפגועה עלתה לפני המים להיכנע, ירו בה המשחתות למוות והיא שקעה עם הצוות ואנשי השייטת העשירית לקרקעית הים, שם רבצה עשרות שנים עד שאודי גלילי מצא אותה, והביא שק עם שלדים ודיסקיות לקונסול האיטלקי בהרצליה שכמעט התפלץ מתכולת השק. הגילוי גרם למהומה באיטליה ששלחה פריגטה לחלץ את השלדים ולהביא אותם לקבורה. הצי הישראלי התנדב לעזור ושני הציים לא הצליחו למצוא את הצוללת עד שאודי הפליג בסירה שלו לספינת הטילים הישראלית שדחתה אותו בזילזול. רק אחרי שהתברר לציים שהציוד שברשותם אולי משוכלל אבל לא מוצא כלום, הוביל אותם אודי לנקודה המדוייקת, השלדים נישלו והובאו לקבורה בטקס ממלכתי, ואודי קיבל תעודת הוקרה מהאיטלקים.
חוף הכרמל, חמישה עשר קילומטרים נפלאים של חוף שמתחילים מצפון לעתלית ומסתיימים בכניסה לחיפה. זה שהקילומטרים בין חיפה לעתלית הם עדיין חוף לבן וחולי הוא פלא. לפעמים נדמה שהכל יירמס וייגרס פה עוד רגע. שמה שהיה התיישבות הפך מזמן ליזמות וכמו שהכל שפיט - הכל פתוח לבנייה והסיכוי שיישאר פה משהו פתוח פשוט ונעים, קטן מיום ליום. קטע החוף הזה הוא המקבילה למה שהיה חוף ניצנים לפני שהפך לנתח נדל"ן. לא על הרבה מקומות בחוף הישראלי אפשר להגיד שאחרי חמש עשרה שנים הם נשארו כמו שהם.
משפחת דנקנר חכרה את השטח מהמדינה כדי לייצר מלח ועכשיו, בעזרת מי שהיה שר התשתיות אהוד אולמרט שהיה גם יושב ראש מנהל מקרקעי ישראל, קיבלה את השטח, כמו את שטח בריכות המלח שמצפון לאילת, כדי לבנות עליו. אלא שהשטח לא מיועד לבנייה. הוא אמור להישאר שטח פתוח. בלי שום קשר לנוף, למבצר לים ולערכי טבע, קבע מנהל התיכנון של מדינת ישראל ב-1986 שלא צריך לבנות בבריכות המלח כדי לפתח את עתלית. שום דבר אמיתי לא השתנה בעשרים השנים האחרונות חוץ מפעילותו הנמרצת של אהוד אולמרט. אחד משתי הדמויות העיקריות בהשחתת המדינה ובהפיכת מסגרת חוקיה לפלסטלינה. הוא ושרון. לא פלא שהיו חברים לדרך. ביבי הפריט מסיבות אידיאולוגיות. לאולמרט אין אידיאולוגיה.
במכתב שהחברה להגנת הטבע שלחה ליועץ המשפטי לממשלה, וכמו בבג"ץ שהם מתעתדים להגיש ביחד עם הקשת הדמוקרטית, ציינה עורכת הדין של החברה שהעיסקה תמוהה ומדיפה ריח של שחיתות. יפים הניסוחים העדינים. נדמה לי שהם מבתרים את המדינה בעודה בחיים. אנדרסטייטמנט אנגלי לא יועיל פה.
העיסקה היא כדי לעשות עסק. הדנקנרים לא שילמו על השטח דמי חכירה וכפרס על עברינותם, סגר איתם מנהל מקרקעי ישראל  עיסקה שהיועץ המשפטי לממשלה אישר . היועץ אישר גם את ההסכם המוזר של הפיכת שטח הבריכות החכורות מהמדינה לצורך ייצור מלח לנדל"ן. ההסכם נחתם בין המנהל לדנקנרים בתשיעי באוקטובר 1996 ואושר יום לאחר מכן בפורום "ההנהלה המורחבת" של מנהל מקרקעי ישראל. אין הליך כזה במדינת ישראל. אבל למה להיות דקדקנים כשמדובר בשטח של אלף שלוש מאות דונם נפלאים ששייכים לכולם בין המצוק למבצר של עתלית?
אז מה הסיפור פה? סיפור קטן. הדנקרים רצו לקנות לעצמם שליטה בבנק הפועלים שהמדינה מכרה. כדי שיהיה להם כסף הם מישכנו את בריכות המלח שהן עוד לא שלהם אבל שעליהם חתמו הסכם עם המדינה כשמדינה טוענת שהבריכות שוות עשרים ושלושה מיליון דולר. הדנקרים משכנו את הבריכות (של המדינה)  במאה מיליון דולר בבנק דיסקונט כדי שיהיה להם כסף לרכוש את גרעין השליטה בבנק הפועלים. עיסקה סיבובית קוראים לזה. הם מישכנו בריכות לא שלהם בבנק שלהם על מנת לרכוש עוד בנק מהמדינה. מה לא מובן בזה? צריך להיות יועץ משפטי כדי להבין?
משפחת דנקנר היא אחת המשפחות הישראליות העשירות. סאיטקס,   מפעלי מלח, ארבעת אלפים מאתיים יחידות בנייה בכל חלקי הארץ.  הם לעתלית מה שמשפחת עופר היא למפעלי ים המלח, לנגב  ולמדבר יהודה. מנכסות את הארץ בעזרת פוליטיקאים סייענים כמו אולמרט ונתניהו . כל אחד בדרכו הוא אסון סביבתי -חברתי -פוליטי מהחמורים של מדינת ישראל. הדוגמא הניצחת של חיבורי הון שילטון שמביסים את המדינה הסוציאליסטית שהיתה כאן, את הנוף ואת הטבע שהיו שייכים לכולם, את אלו שיהפכו לבטון שיהפוך לכסף שימליך פוליטיקאים וידכא את האספסוף. אותנו.
"אתה יודע שהולכים להקים פה אזור תעשייה בין מחנה המעפילים והפארק? זה חלק מפארק הכרמל. באחד החופים הכי רגישים שיש. הולכים להקים פה אזור תעשייה כמו פעם. באמצע הריאה הירוקה הגדולה שנשארה כאן." אמר אודי גלילי
הבטתי בבריכות שמשפחת דנקנר קיבלה מאולמרט אישור לבנות עליהן אלפי בתים גבוהים שיכפילו את עתלית ויהפכו אותה, אם החברה להגנת הטבע לא תצליח לשכנע את בג"ץ שהמדינה יותר חשובה מהמשפחה, מיישוב נעים ומנומנם למכרה מזומנים, מחרבים את הנוף הנחמד, מייצרים ביחד עם אזור התעשייה המיועד רצף בנוי שירמוס את הכל.
"אה- אמר אודי, "בוא אני אקח אותך לראות מה חיל הים עושה." אודי עצר את המכונית בקצה הדרך, מול מפרצון קטן עם חציבות פיניקיות, מצפון למפרץ התנשא קיר הבטון של בסיס חיל הים עם מגדל השמירה וגדר התיל ומדרום לנו, מביטים על המפרץ, חמישה עשר קרוואנים בצל אשלים.
"אתה מבין" אמר אודי, "חיל הים חצב לתוך המחצבות הפיניקיות בנות אלפי השנים כדי למקם בתוכם את מצבורי הטילים והטורפדות הימיים החדישים שלו. הם עשו את זה בלי אישורים, ללא היתר ובניגוד לדעתנו. אנחנו ביקשנו שישתמשו במחצבה שבנחל ספונים שבכרמל - במקום רחוק מהים, שאין בו מליחות, לא מפריע, לא קרוב ליישוב" הוא הביט אל קיבוץ נווה ים ואל השכונה של הקרוואנים שקירותיה דקים כנייר. "כי אם יהיה פה משהו..."
מדינת ישראל בנויה על המשהו הזה. על זה שתמיד יכול לקרות פה משהו ואנחנו עוצמים את עינינו בכל הכוח או מסובבים את הגב כי האפשרות שנינזק מטיפשותינו קשה מדי למחשבה היומיומית.
"מה אמר מפקד חיל הים?"
"הוא הודה שזו היתה טעות, אבל הכסף כבר הושקע ולכן לא יעבירו את המצבורים לשום מקום. תעשה את עצמך כאילו אתה מצלם את הפרחים."
צילמתי את נר הלילה החופי שפרח בצהוב על החוף. צילמתי תורמוס ופריגה צהובה.
"והמבצר?"
"אין לחיל הים שום דבר במבצר. הם לא צריכים אותו והוא לא נוגע להם. ובכלל הם לא צריכים להיות במפרץ הזה." אמר אודי. "אתה מבין, משפחת דנקנר תרמה לשייטת כסף לתיאטרון, ואז פגעו ביסודות המבצר ובנו תיאטרון בלי היתרים ובלי תיכנון."
משפחה עם צבא פרטי? כמה נחמד לגלות את הידידות בין הון לשילטון, בין הון לצבא. כמה עתיק ומרגיע. אבל מבני הבטון של הצבא היו רק כסף קטן. טיפשות מקומית מול התוכניות האזרחיות העתידיות. חשבתי כמה שנים אני מטיף להוציא את חיל הים מהמפרץ בעתלית. להעביר אותו לנמל הלא פעיל והמבוזבז שיש מתחת לתחנת הכוח בחדרה .
"בוא ניסע לאשקלון." אמר אודי, "יש שם חנוכת השער הקדום ביותר בארץ, אני רוצה לראות את פארק אשקלון, הים שם עולה כל שנה ואוכל את העיר וחלקים שלמים מהחומה, בורות מים, מתקנים ועתיקות נעלמים בים. המפלס עולה, אתה יודע שמפלס הים עולה בסנטימטר לשנה? יש שאומרים בשני סנטימטרים? זה המון! ואחר כך אולי נקפוץ ליוסי בניסנית. הוא בחור מצוין, הוא המציל של החוף של אלי סיני, הוא מוצא דברים מדהימים בים."
אף פעם לא הייתי בחלק ההוא של הרצועה, באותה רצועה צרה בתוך הרצועה שמפרידה בין הקו הירוק לבין הבתים של עזה. ולכן זה ניראה לי בסדר גמור שבאתי לעתלית מיפו ובצהריים מצאתי את עצמי נוסע דרומה מעתלית לכיוון צומת חדרה, פונה מזרחה ועולה על כביש מספר 6 לכיוון דרום.
"למה אתה נוסע על כביש 6?"
"אה, זה בסדר" אמר אודי "זה על חשבון הרשות."
"הרשות מממנת לכם לנסוע על כביש 6?"
"כן." חייך אודי "לא רק לנו "לרוב משרדי הממשלה."
המדינה העניקה את כביש 6 לזכיינים. בתי המשפט דחו את הירוקים ואישרו את התוואי, המדינה מקימה על חשבונה – על חשבונינו, כבישי רוחב מזינים, מחלפים מיותרים וכדי שהזכיין לא יפסיד מפנה המדינה את מאגר כלי הרכב הממשלתיים כדי שייסעו ויממנו את הכביש.
זה תהליך עולמי. קודם היו מדינות. אחרי זה משפחות והיום תאגידים ענקיים שחזקים יותר ממדינות ושאין להם פנים. תאגידים שמקימים כבישים, סכרים, רכבות, תחנות כוח, שואבים נפט, חוצבים, מוצצים גז. הגלובליזציה היא ההשתלטות חסרת המעצורים על המשאבים שמוכתרת בשם קידמה. קידמה?
"זה יותר קצר מעתלית לאשקלון דרך כביש מספר 6?"
"ניראה לי." אמר אודי גלילי, איש ים מצוין.
זה כמובן לא משתלם לנסוע מעתלית לאשקלון – שני יישובי חוף, דרך כביש שמקרה הטוב נוסע במרחק של בין 15 ל-20 קילומטרים ממזרח לחוף.  
כשהגענו היה הטקס בעיצומו ומקהלת ילדים רוסים ואתיופיים מאחד מבתי ספר של אשקלון שרו והפקידים בירכו על פארק. אודי לקח אותי לחוף שעליו השתזפו נערות עם עור צפוני לבן. החוף היה נהדר חוץ מהארובות של תחנת הכוח של אשקלון שהיתמרו מדרום ולידן מזח הנפט של קצא"א.  
"אלה  בורות מים שקרסו." אמר אודי, מצביע על מה שמפלס הים העולה עשה לחוף.  
טיפסנו לחוף ונסענו דרך כביש תחנת הכוח ודרך המחסום הצה"לי לחגורת ההתנחלויות של צפון רצועת עזה.
כשניכנסנו לניסנית  ניראה היה היישוב בתנופת בנייה. באותו יום היה שקט. הבתים של צפון עזה היו קרובים כדי כמה מאות מטרים מדרום לנו  והים נשקף באותו מרחק. אודי הסיע את המכונית ועצר ברחבה קטנה, דפקנו על דלת ויוסי פתח לנו אותה. אודי אמר לי שהוא המציל של חוף דוגית ושמצא חלק מהממצאים היפים ביותר לאורך החוף. אשה צעירה ישבה עם שני ילדים בסלון. יוסי לקח להראות לי את גרם המדרגות שעשה מהפסים שפירק מתחנת הרכבת הבריטית שהיתה ליד מעבר ארז. הוא הביא משם גם את אדני הרכבת. הוא הבטיח שבסוף הביקור ניסע לתחנה לראות מה שרד ממנה. כשהגענו בסוף לתחנת הרכבת הנטושה לא מצאנו כמעט כלום. שודדי הברזל היו שם לפנינו. ושודדי האדנים. פסים של צמחייה סימנו את התחנה הגדולה שהיתה כאן על הקו שבין קהיר לחיפה. עד לראשית 2004 עדין היתה כאן תחנה ופסים אבל אז החל שוד מהיר ואלים. מחטפי. אולי אותם שודדי חול שגונבים את החול בין אשקלון לאשדוד. ארץ עירומה.
"לפני שנה אריק שרון היה אצלנו ואמר שכל מתיישב יקבל מאה אלף דולר אם יבנה את הבית שלו עכשיו." אמר יוסי. "עד לפני שנה חיינו בקראוון. שם נמצא עכשיו המחסן שלי עם הדברים שאני מוציא מהים."
"מאה אלף לכל משפחה?"
"כן." אמר יוסי. "בנינו כולנו."
"ולאן תלך מכאן?" כבר בחורף של 2004 לא השלה את עצמו אף אחד בעניין ההתנחלויות של רצועת עזה. כמה מליונים נשפכו על ההתנחלויות בין פברואר 2004 להחלטות  של שרון בסוף אותה שנה עם מותה המתוקשר של האינתפדה?
"לא יודע." אמר יוסי.
מאה אלף דולר על המשפחות פה. כמה מיליארדים על ייבוא הקרוואנים בתקופת העלייה גדולה. עוד מיליארדים על הקרווילות בפינוי הבא. כביש מספר 6, יישובי הכוכבים, מלחמת לבנון, שיטת האצבעות וההתנחלויות ברצועת עזה. התנתקות כואבת ודומעת. מפלגת מרכז שמזכירה יותר מכל את המפלגה שהקים ברלוסקוני ב-1994 באיטליה ונתמכה על ידי העיתון שלו ושאר התיקשרות. כמה דומה. דווקא עם היעלמו של שרון עולה דמותו המרשימה, מולכת על פני מעשיו. מדינת ישראל לא הולכת בדרך שרון. היא דרך שרון. המלך האמיתי היחיד שהיה למדינה שהקים עד שירש וניפגע בידי שמים.
"הוא יכל למכור את הדברים האלו בהון כסף." אמר לי אודי כשיוסי הוציא פסלון של אלה כנענית ששלה בצלילה בחוף אשקלון. "אבל הוא איש ישר ותמים ומביא  את כל הדברים לרשות."
יוסי סיפר לנו על שלושת המחבלים שנהרגו על הכביש ליד אלי סיני. על הג'יפ שבא בנסיעה, צבוע בצבעי צה"ל, והתפוצץ מעצמו. על פגזי מרגמה שיורדים לפעמים בטיפטוף בין הבתים. חולות החוף הישראלי היו מסביבנו ועל גדרות היישוב היו עמדות צהליות עם רישתות הסוואה ומגדלי שמירה ובמרחק לא גדול בית חצי שקוע בחולות כי שם מתחילים המוואסי – עיבודי החולות של הפלשתינאים שמוציאים את החול ושותלים ישר על מי התהום הגבוהים. אבל עכשיו אף אחד לא ירה ואפשר כמעט היה לשמוע את הים. גדר מצפון וגדר מדרום. וגדר שמקיפה את היישוב וכסף שזורם הנה בלי הפסקה כדי להישאר בחולות ותחנת כוח ענקית ומפעל התפלה מיותר בזיקים שמאחורינו ועזה לפנינו. לא ניסינו לפתור שום בעייה בעזה. רק להגביר לחץ. להגביר. זה טוב מלחמות. איזו ארץ יפה. חולות כמו בסיני. אלי סיני. עזה מלפנים. הגדר מאחור. ההפרדה והרס היישובים בקיץ 2005 עברו ללא תקלות. מכושפים וצייתנים עזבו הישראלים את הרצועה בלי לשוחח עם מי שנישאר, בלי לדעת מה יקרה. בלי לתכנן כלום. לבצע היום והמחר -  
חושך  ירד על ניסנית. נסענו על הכביש שבין נתיב העשרה, מהצד הישראלי של הקו הירוק לבין אלי סיני מהצד הלא נכון של הגדר. לא ידעתי שהייתי בפטה מורגנה שקוסם מיסתורי שישקע בתנומה הקים, יעלים ויעלם איתו.  הכל כל כך לא צפוי פה. בלתי אפשרי, על חולות נודדים.

הוספת תגובה


Security code
רענן