אנשי המערות


"אבל מי ישאר בחיים אני לא יודע. זה יהיה סוף העולם. ככה כתוב בקוראן."
"אתה רוצה להילחם איתי?"
"אני לא אומר את זה! ככה כתוב בדת. אני אגיד לך את האמת, כי כל עץ וכל אבן וכל חפץ יגיד: יא מוסלמים, הנה מאחורי מתחבא יהודי! יבואו להרוג אותו. יש רק עץ אחד, הוא לא מדבר, יעני אם יהודי מתחבא מאחוריו - הוא לא מגלה."
"איך קוראים לעץ הזה?"
"אני לא זוכר." התחמק חממדה


כשהכביש התחיל לטפס מתוך השוליים המזרחיים של בקעת באר שבע, אפשר היה לראות ממזרח לכביש מגדל מים גבוה, לבן ומכוער ולידו כמה קרוואנים. הלבן מחזיר את האור ובולט למרחוק. ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון מעדיפה את הגבעות. לשלוט. להתריס בלבן מול הנוף. במידה הרבה יותר גדולה מאשר בכל מקום אחר בארץ, המאבק הפוליטי על יהודה ושומרון הוליד אמירה ארכיטקטונית סביבתית בוטה וחריפה. שלנו ושלהם נחצה בין הכפרים הערבים שדבקים בצלעות, בטרסות, בכרמי הזיתים, ובין ההתיישבות שמתכננים בשביל המדינה, בכבישים שאינם מתחשבים בהרים, בחציבת המדרונות, בקווי החשמל, באנטנות הסלולאריות, בגגות האדומים שניראים אחידים כמו שכל המבנים ניראים אחידים ובדגלי המדינה שמתנופפים בכל מקום.
מסביב היו שדות של חיטה מזהיבה. נוף תנ"כי. נשמתי את האוויר. יש משהו באוויר הצונן והיבש של שולי הרי יהודה, רגע לפני שההרים שוקעים לבקעת באר שבע, שמבשם את הראש. של קצה הארץ הנושבת. עד לכאן מספיק גשם ומרעה, מכאן ודרומה ארץ של נוודים.
בדרום הר חברון הקו הירוק המיתולוגי הוא הכי מטושטש. ארץ שקטה של רועים ופלאחים. אלא שהשקט הזה הופר במהלך שנות התשעים, כשהמדינה שמה לעצמה מטרה לקבוע קו גבול חדש ולגרש מתוכו את מי שהוא לא יהודי. ההתיישבות והביטחון הישראלים יצאו לדרך.
על צלע הגבעה עמד טרקטור ונהגו נופף לי. זה היה סאבר. קבענו מבעוד יום שאבוא לבקר. שבוע לפני כן הגעתי לחירבת מעון עם אנשי "תעיוש", ארגון של אנשים שמנסים לשמור על צלם. יש בארץ רשימה שלימה של אירגונים דורשי טוב. גם הם, כמו הגופים השונים לשמירת הסביבה, לא מצליחים לעצור את הרע הישראלי הממוסד והפרטי שפועל בחסות הממסד.
"תחנה את האוטו כאן, ליד הבית שלי." אמר סאבר. "לא רואים אותו ממעון וככה הצבא לא יבוא לחפש מה אתה עושה בכפר." מעל הבית של סאבר היו עצי זית צעירים וגפן טיפסה על בית הבטון הפשוט.
"הצבא לא מדאיג אותי."
הוא חייך חיוך עגום. טווינה הוא כפר קטן שאין בו יותר מעשרים בתים שרובם נמצאים משני הצדדים של ואדי מעון. את היישוב מעון אי אפשר לראות מהחירבה. מונית הפג'ו של נעים הסיעה אותי על דרך העפר. חצינו ליד מעיין שנבע מתחת לתאנה בצלע הדרך, בין שדות של חיטה צהובה, במעלה גבעה עד שהגענו לראשה. כאן, מתחת לגבעה, היה יישוב המערות של חרבת מופגרה. כשיצאתי מהמונית עלה מהמדרון שמולנו מחמוד חממדה. בגלביה לבנה, כפייה עם עקאל וזקן שחור ועבות. הוא הזמין אותי לרדת דרך מכלאות הצאן, בורות המים והגדרות לתוך המערה. המערה השקיפה דרומה, לכיוון בקעת ערד. בפנים היה חשוך. מערה שגודלה כמעט כמאה מטרים. בנויה בשני מפלסים. במפלס הכניסה היו מרבדים ושמיכות ובמפלס העליון כלי המטבח. והיה גם מפלס קצת יותר תחתון, מהכניסה החצובה מימין, עז פעתה שם. חתולים ייללו בפינות המערה. אש בערה בפינת הבישול.
"אני נולדתי פה בשישים וחמש." הוא אמר, "קניתי אדמה בטווינה, אבל חזרתי. פה יותר טוב." הוא חייך. "אבל ב-1999, בזמן השלום, הודיעו לנו פתאום שמופגרה זה שטח צבאי סגור. בגלל דב גריבן שהיה בחוות מעון ועשה הרבה בלאגנים ובגלל זה הרגו אותו. והמתנחלים הם שעשו בלגאן. ארבעה חודשים ישבנו בטווינה עד שהגענו לבית משפט עליון והוא קבע שנחזור לפה."


"כמה אנשים גרים פה?"
"במערה? שלושה עשר. אני אשתי, ארבע בנות ושבעה בנים." אמר חממדה. "אתה רעב? תעשי תה" הוא פנה לאשתו.
"ואיפה אמא ואבא?"
"הם זקנים עכשיו. יש להם בית ביאטא. פה גרו באוהלים ועשו סוכות מאבן ואז עלתה להם המחשבה לחצוב מערות כדי לגור."
"מתי?"
"יותר ממאה שנה. חפרו אותה עם איזמל ואבק שריפה. ככה עושים, חופרים את הדלת ומגיעים לחומר הרך. זו מערה שיש לה מאתיים מטר רבוע."
"כמה מערות יש פה?"
"במופגרה שמונה עשרה. ויש עוד מערות בחרבת רקיז ואחרות."
"והטכניקה מאיפה?"
"זה כתוב בדת, זה מזמן הנביא דאוד. יש לנו בדת אפילו איך לעשות אווירון ואיך לעשות אור משמן זית. את זה לקחו מהקוראן."
"אתה דתי?"
"דתי דתי."
"חמאס?"
"לא. דתי. אני מתפלל חמש פעמים ביום וצם ברמאדאן. יש לנו מסגד מאבן וטיט. אבל באו מהמנהל האזרחי והרסו אותו. האוהל הכחול שלידו חנית עם האוטו של נעים זה המסגד. לפני חוות מעון לא היו בעיות. לפני המתנחלים החדשים עבדנו בכרמל ובמעון ובסוסיא. אבל בגלל המתנחלים החדשים הכול נגמר. היה פה אחד, איתמר כוהן, שהיו לו שבע עיזים והיה מסתובב בין המערות שלנו. יום אחד הגעתי עם העדר שלי והעיזים התערבו אחת עם השנייה. שאלתי אותו מה אתה עושה פה? ואז הוא אמר לי - לא מה אני עושה פה, מה אתה עושה פה - אמרתי לו זה אדמה שלנו, זה שטח שלנו. אומר לי לא - אדמה שלכם זה בסעודיה. אמרתי לו מה בסעודיה, אני נולדתי פה ואבא שלי וסבא שלי נולדו פה בזמן הטורקי. ומאיפה אתה באת? אומר לי מה איכפת לך מאיפה באתי? אבל אלוהים רצה להחזיר אותנו לאדמה שלנו ואתם צריכים להתפנות מכאן לסעודיה. הוא עשה פה הרבה בלגאן בחוות מעון ורב עם הקצין של הצבא. ועכשיו הוא עושה בלגאן עם חירבת ג'ינבא. ונפטר יאיר בסוסיא."
"מה קרה לו?"
"לקח הרבה אדמה לפלשתינאים והרגו אותו. היה עושה להם הרבה צרות ויורה עליהם ועוקר את הזיתים. עכשיו איתמר לקח את העדר שלו. זה היה ב- 2001."
יאיר הר סיני (לפי אתר שערי שכם של יישובי המתנחלים) היה מושבניק מכפר ידידיה שנסע למזרח, הגיע ליודפת, הלך אל היהדות והתנחל כרועה לא חמוש בחוות בודדים ליד סוסיא, משמש כדוגמא מעשית והשראה לנוער הגבעות. הוא התפרנס ממכירת מוצרי חלב ועסק בשמירה על קרקעות המדינה. הוא מעולם לא נשא נשק בטענה שנשק מסמן שפניו למלחמה. בשנים הראשונות הוא היה ביחסים טובים עם יושבי המערות, הוא חשב שהם חיים נכון והם הציעו לו להתאסלם. אבל סיכסוכי רועים שבהם היה מעורב התגלגלו לויכוח בין היהודי נציג המדינה לתושבים הפלשתניאים. הוא נירצח, לא חמוש, בין יטא לסמוע.
"אתה רוצה ללכת לסעודיה?"
"בשביל לעשות את החאג'. כל בנאדם מחפש את המקום שבו הוא נולד."
"ואיכפת לך מי תהיה הממשלה?"
"איזה ממשלה - לא מעניין אותי. מעניין אותי לגור פה והתרגלתי למערה. וגם הילדים שלי התרגלו למערה. לא צריך בית."
"אתה לא רוצה בית?"
"לא רוצה בית. אני ראיתי שיש לך מיזוג באוטו אבל במערה הזו בקיץ לא צריך מזגן ובחורף לא צריך חימום. עכשיו אם תירצה לישון פה - לא תוכל לישון בפנים בלי שמיכה. קר. אבל אם ייתנו לי לבנות פה - למה לא. זה לא בריא להסתובב כאן וכאן. אין לך לא ריצפה ולא גג. תן לנו את הזכויות שלנו באדמה שלנו."
"ומי בא לפנות אתכם ב-1999?"
"הגיעו עשרה ג'יפים ומנהל אזרחי. זה היה בזמן ממשלת ברק, לפני האינתיפדה. אמרנו עכשיו ברק ויהיה שלום יותר מהר. אבל בא יותר גרוע ממה שהיה. "
"מעון מפריעה לך?"
"הבעיה לא עם מעון, אלא עם הביטחון. אני לא סומך לא על המתנחלים ולא על הממשלה. מעון זה שלנו. הם לקחו את השמות שלנו. רק שהם לא במקום. המשפחה שלי ממעין. אביגיל היא על הדרך שלנו למעין. לא למעון. ולכרמל אנחנו קוראים כרמיל. והשם שלה בערבית אל בירכה. בגלל הבריכה הגדולה שיש בה. ניסו להוציא אותנו מפה כי אמרו שאנחנו באים לפה רק בשביל המרעה. אבל נטע עמר, עורכת הדין שלנו, אמרה שאני לא קראתי בשום ספר שממשלת ישראל צריכה להוציא תושבים משום מקום כי הצבא צריך להתאמן. ולכן חזרנו. בחרבת מופגרה יש שלוש מאות נפש. וככה כל חירבה. ורק מדרום לכביש סוסיא יש עשרים ושמונה חירבות. "
"ומה עם לחזור לעבוד בערד?"
"לא צריך. יש לי מאתיים דונם של חיטה ושעורה ועדשים. מה שיש לי מספיק."
"טרקטור?"
"היה לי. אבל חמור יותר טוב. טרקטור לא הולך בכל מקום. החמור הולך לכל מקום שאני צריך."
"המתנחלים באים לכאן?"
"לפני שלושה ימים באו שניים והתחילו להסתובב בתוך דיר הכבשים. שאלתי אותם מה אתם עושים פה ואז הם אומרים לי, במקום להגיד לנו שלום או להזמין אותנו לתה אתה שואל מה אנחנו עושים פה? אמרתי להם אורחים באים מהדלת לא מהחלון, תבואו כמו בני אדם ותגידו שלום ואז אם אנחנו רוצים, נזמין אותכם לתה. אבל איך אפשר להאמין לכם, אתם כמו נחש, אף אחד לא מאמין לכם. בשביל מה אתה בא להסתובב בתוך הדיר? ואז הוא אמר אני אתפוס אותך במקום אחר, עכשיו אנחנו מעט אנשים, אבל אנחנו נחזור בלילה ונוריד לך את הראש. אמרתי להם תבואו, אבל בלי הצבא, גם מאה אנשים. תבואו."
"מה תעשה אם יבואו מאתיים?"
"מה אני אעשה? אני לא אתן לו להיכנס לבית שלי. מה היה אומר איתמר כוהן? אם תהרוג ערבי אתה תלך לגן עדן כך היה חושב. אמרתי לו - אתה משקר, אם הפלשתינאי הורג מתנחל הוא הולך לגן עדן, כי זו האדמה שלו והוא חי כל החיים שלו פה. אם בנאדם בא בטובות כמו שאתה באת, אנחנו לא יכולים להגיד לך תצא מכאן. אבל אם מישהו בא לקחת לך את הבית? אם מתנחל מתנהג כמוך אז אי אפשר להגיד לו כלום - צריך להיות שכנים טובים." האור דעך וחממדה מזג לי עוד תה עם נענע.
"והצבא?"
"הצבא והמשטרה לא מתערבים. רק אם המתנחלים או הג'יפ של הביטחון שלהם עושים בעיות. יש פה בחור בשם זיאד שחפר בור מים. ובא טרקטור מטווינה לעזור לו. ובדרך הוא פגש שני מתנחלים שזרקו עליו אבנים ואחר כך קראו לג'יפ של הביטחון שעצר את זיאד וקשר לו את הידיים וקרא לג'יפ של הצבא ואז הביטחון, שצריך להתנהג על פי החוק, כי הוא כמו הצבא וכמו המשטרה, ביחד עם הצבא, זרקו ומילאו את בור המים באבנים. המתנחלים גם יכלו לסתום את הבור - אבל הם פחדנים. בלי הצבא ובלי הביטחון הם לא מעיזים."
"התלוננתם למשטרה?"
"כל פעם. אבל המשטרה היא בשביל המתנחל לא בשבילנו. המשטרה עוצרת אותנו ומביאה אותנו לקריית ארבע, משאירה אותנו שלושה ארבעה ימים ואחרכך אנחנו משלמים חמש מאות שקל קנס ומשחררים אותנו."
"ומי עוזר?"
"שלום עכשיו, בצלם, דתיים נגד הריסת בתים ותעיוש. ובגלל תעיוש הפכו את טווינה לשטח צבאי סגור כדי למנוע מתעיוש להיכנס. לא נגד המתנחלים שלוקחים אדמה ויורים על הבתים בטווינה. להם מותר להרביץ לתעיוש והצבא לא עושה כלום. אם לא היה תעיוש, טווינה לא היתה. הם כותבים בעיתון ומראים בטלוויזיה וזה עולה לאינטרנט. מי יעזור לנו? המתנחלים מתקדמים כל פעם. מעט מעט. הם לא רוצים פלשתינאים פה."
שטפנו ידיים מחוץ למערה והמים זרמו במורד תעלה חצובה קטנה לכיוון הואדי העמוק שמתחת . ואחר כך חזרנו פנימה וחלים (חלום), האשה החייכנית של חממדה, הגישה את מגש האורז הצהוב הגדול ועליו חתיכות העוף. היא הניחה ארבע קערות נחושת מליאות בסלט וערימת פיתות.
"תאכל תאכל-" אמר חממדה.
ישבתי עם הפנים אל פתח המערה. האור הלך ודעך וחממדה יצא החוצה להפעיל את הגנרטור הקטן שהצית נורה צהובה שהאירה את המערה.


ישבנו על המזרונים הצבעוניים. וחממדה סיפר לי על שרון ועל ההתנחלויות ועל המאחזים הלא חוקיים.
"אתה לא פוחד שייקחו אותכם יום אחד ויעבירו אתכם לירדן?"
"אם מישהו חושב כמו ששרון חשב שהוא יוציא מפה את הפלשתינאים לירדן – הוא חולם. אני אגיד לך את האמת, אני לא חושב על זה. מי שמאמין, יודע מה יהיה הסוף. אני לא מאמין בשלום. יהיה סוף של החיים בין ישראל לבין המוסלמים. פה יהיה מקומו של הקרב האחרון."
"ישראלים ופלשתינאים יחיו ביחד?"
"יחיו עד לסוף העולם. אתה מאמין שיש סוף לעולם?"
"לא יודע."
"צריך לבוא יום אחד שבו נגמר העולם ומתים כל האנשים. ומתי זה יהיה? אם תחיה, אז תשמע יום אחד שהיהודים הגיעו לפרת. אתה יודע איפה זה הפרת? ישראל תעשה מלחמה עם סוריה ותגיע עד הפרת."
"ואתה חושב שישראל תעשה מלחמה עם סוריה?"
"תעשה! תיכנס! דרך ירדן, זה כתוב אצלנו ככה בדת שישראל צריכה לקחת מהנילוס עד הפרת. בסוף המוסלמים יהדפו אותם משם ועד ירושלים. אתה מכיר את שער חברון? יש שם את בריכת הענבים, שם תהיה המלחמה האחרונה בין היהודים למוסלמים."
שער חברון הוא שער יפו. בריכת הענבים היא בריכת הסולטאן שבגיא שבין העיר העתיקה לחדשה.
"אבל מי ישאר בחיים אני לא יודע. זה יהיה סוף העולם. ככה כתוב בקוראן."
"אתה רוצה להילחם איתי?"
"אני לא אומר את זה! ככה כתוב בדת. אני אגיד לך את האמת, כי כל עץ וכל אבן וכל חפץ יגיד: יא מוסלמים, הנה מאחורי מתחבא יהודי! יבואו להרוג אותו. יש רק עץ אחד, הוא לא מדבר, יעני אם יהודי מתחבא מאחוריו - הוא לא מגלה."
"איך קוראים לעץ הזה?"
"אני לא זוכר." התחמק חממדה
"אתה תראה לי את העץ ביום ההוא?"
"אני לא מכיר את העץ." פתר חממדה את עצמו והמשיך: "ובריכת הענבים תהיה מלאה דם, הדם יישפך החוצה. וזה יהיה. אני לא חולם או חושב את זה. אם זה כתוב אצלינו – זה יהיה! אם היהודים יחזרו לדת שלהם הנכונה – אבל זה לא ככה אצלכם, אצליכם הכל מזויף אתה יודע? הדת שלכם מזוייפת. וגם אצל הנוצרים. הם כל שנה לוקחים ותוקעים מסמרים בצלוב-"
"עיסא-"
"עיסא חי ולא מת! אלוהים לקח את עיסא ושם אותו בשמים. והוא חי! ויחזור לכאן. לעיסא אין אבא."
"אני לא מבין, בסוף תהיה מלחמה בין היהודים למוסלמים שמי מנצח בה?"
"רק המוסלמים והם לא יחיו הרבה. זה יהיה סוף העולם. ואחר כך אלוהים ישיב רוח וכל מי שנכנסת בו הרוח ימות. ישארו כמה אנשים, לא הרבה. כל ארבעים בחורות ילכו אחרי גבר אחד. אני אספר לך הרבה דברים. יבוא אחד קוראים לו דָאגָ'אל ( المسيح الد ّ جال) יש לו עין אחת, טבעת ומקל, ויש לו מים ויש לו אש. ויציע לאנשים זהב והרבה אנשים ירוצו אחריו עד שיגיע עיסא ויהרוג אותו."
"ומוחמאד?"
"מוחמאד לא יחזור. וגם מוסא לא. וגם אברהים אבונא, אברמוביץ'," הוא אמר בשעשוע – "לא יחזור. גם הוא מת. רק עיסא חי. עיסא בגלל שרצו לצלוב אותו אלוהים לקח אותו מהצלב והוא יחזור ויחיה פה ארבעים שנה ויהיה בדת של מוחמד ובסוף בסוף, אחרי המלחמה, יראו אותו היהודים והנצרנים ואז יבוא מלך אשרפיל (המלאך רפאל), שיכול לעצור את כל המים בים ואת כל הגשם שיש על הראש שלו. זה מלך ענק שאם אתה הולך מהכתף שלו ועד האוזן חמש מאות שנה."
"מאיפה כל הסיפורים האלו?"
"זה מהדת, מהקוראן!
"ובסוף בסוף הוא אומר לאשרפיל, אני רוצה שתקרא צעקה אחת שלא ישאר אף אחד בעולם, והעולם כולו שטוח. וישארו רק אלוהים והשטן וגבריאל ומיכאל."
ואז המשיך חממדה וסיפר על המבול הגדול שמנקה את העולם אחרי החורבן וכל הנשמות שהיו בשמים כמו תמרים חוזרות אחת אחת והראשונות הן נשמות גבריאל, מיכאל ואשרפיל והם מחפשים את הקבר של מוחמאד. "ומוחמאד קם והולך לגן העדן להתפלל והנשמות נכנסות לגן העדן. ושם זה החיים. לא פה. וכל בחור שנכנס לגן העדן יש שבעים בחורות וכל בחור נכנס לשבעים בחורות בכל לילה. ואחר כך הן חוזרות לבתוליהן. ושם יש תפוחים ותמרים."
התה סובב בין הכוסות. נעים ואחיו, והילדים של חממדה והשכן מהמערה שליד. חממדה סיפר על רוז האנגליה שהביאה תרומה של כסף ושאלה את תושבי חרבת מופג'רה, חמש עשרה המשפחות שגרות במערות יותר ממאה עשרים שנים, מה הם צריכים. חממדה אמר שהם צריכים לחצוב עוד בורות מים. רוז הביאה את הכסף והם בנו בתי שימוש עם ניקוז. וחפרו עוד בור מים. "אין לאנשים לאן ללכת פה. ורוז נתנה לנו לעשות לכל אחד בור מים. ועשינו חשבון שאם נעשה עשרה בורות יהיו לנו שבע מאות קוב בשנה ולא נצטרך להסתובב להביא מים. ויום אחד הסתובב יוסי אדרי מאביגיל. מחוות אביגיל. היה לנו קומפרוסורים לחצוב את הבורות. הוא שלח את המנהל האזרחי ששאלו אותנו למה אנחנו חופרים בלי תוכנית. אמרתי לו יא בנאדם – אם לא נותנים לנו תוכנית לבנות – איזה תוכנית אנחנו צריכים בשביל להיכנס לתוך האדמה? ואז הוא אמר גם מה שלמעלה וגם מה שלמטה שייך למדינה ואתם צריכים לבוא למנהל אזרחי בחברון. יש שם עיזאת ביסן ורזי. כשרזי נמצא הוא אומר לי שאני צריך את עיזאת ביסן. כשעיזאת ביסן נמצא הוא אומר לי שאני צריך את רזי. אמרתי לעצמי, אני לא משלם על הבורות האלו – משלמים לי, אני הולך לחפור ואז הצבא התחיל להסתובב פה. וכשהצבא בא גמרתי את הבור ואת הטיח ואז עיזאת אמר לי אני אהרוס לך את הבור. אמרתי לו ואני אבנה. ואז הוא אמר הם שלחו לך את הכסף בשביל לאכול - אמרתי לו לאכול יש לי ברוך השם אבל אני רוצה לשתות מים! בלי אוכל אני יכול לחיות אבל לא בלי מים." הוא הצית סיגריה והחתול הקטן המשיך לילל. "אמר לי, חממדה, אתה היית פה והצביע על המצח ועכשיו אתה על העורף. אמרתי לו מצוין, אם הייתי לפני העיניים שלך היית מציק לי. עכשיו לא תראה אותי. אז הוא אמר אני אהרוס לך. אמרתי לו ואז החברים שלי מאנגליה ישלחו לי כסף ותעיוש יבנו את זה. ואם תהרוס שוב שוב אני אקבל כסף ושוב החברים שלי ייבנו. עכשיו נשאר לי קצת כסף מהבנייה הזאת. לא איכפת לי ואני אהיה מבסוט. נתנו לנו כמה פעמים צווי הריסה להרוס את הבור והשירותים. ואני שולח אותם לעורכי דין עד ששתקו עלינו ואני לא יודע מה יהיה."
"ומים?"
"התקדמנו. עכשיו נעים עובד באוקפסם ובדקו את המים כדי לראות שהמים בסדר. אנחנו אנשים שרוצים להיות בריאים. ועכשיו, אחרי שנתנו לנו עשרת אלפים שקל לבור מים וארבעת אלפים לשירותים, נשאר שבע עשרה אלף בשביל כולם. דרך לא נותנים לנו כי הצבא יהרוס והחלטנו לקנות גנרטור לכולם ויש לנו אור ויש לנו טלוויזיה ואנחנו מבסוטים. רק שהמתנחלים יעופו מכאן. המשטרה לא מפחיד, הצבא לא מפחיד, רק המתנחלים. אני מתכוון שבעזרת השם החשמל יגיע מטווינה לכאן."
"אתם בדואים?"


"פלאחים מיאטא." חייך חממדה. "הבדואים למטה, בבקעת ערד. בגלל זה המנהל האזרחי מנסה להוכיח שאנחנו מיאטא ולהגיד שאלו מגורי קיץ עונתיים. אבל אבא של סבא שלי חצב את המערה הזאת כבר לפני מאה ועשרים שנה. "
במעגל של מאה שנה חוזרים נכדיהם של החלוצים הציוניים למה שהיה כפרים וחוות ערביות בארץ ישראל ואיתם אל החקלאות המסורתית. מגדלים עיזים ומוסקים את הזיתים הסורים שעל הטרסות העתיקות. סבלנות וחוסר סבלנות. לאט לאט מנצחת הארץ. המסורת, האקלים, החקלאות, שיטות העיבוד. היא מנצחת אצל אלו שרוצים להבין אותה. היא ממשיכה להפסיד אצל אלו שמתעקשים לאנוס אותה.
חממדה יצא לשטוף ידיים ואז עלה על המדרגה הגבוהה יותר, הרכין את ראשו לכיוון דרום מזרח והתפלל את תפילת הלילה.
זה היה ערב מוזר. בחוץ היה הלילה קריר, צלול ויבש ושקט ואני עליתי לישון ליד אדם שהסדר הטבעי של הדברים שלו היה שהערבים המוסלמים ישלטו ביהודים ושביום הדין, בקרב האחרון של המלחמה הגדולה, כל עץ וכל אבן יקראו למוסלמים לבוא לשחוט את היהודים המסתתרים. בכל מקום אחר, בלי הסיכסוך הזה, הייתי אומר על חממדה שמצאתי מישהו שחי ברכות עם השטח. שיש מקום שחי בדרך עתיקה בלי מירוצים מלחיצים. אבל באותה העת הייתי גם הצד של השילטון, של האויב. היהודי. הוא עמד להציע את מצעו לידי אבל אני ידעתי שגם אצלו הלילה מסובך. אולי אפילו יותר משלי. אני הייתי האורח, מוגן על ידי הנימוס והמסורת הערבים. האחריות היתה עליו.
כפרי המערות של דרום הר חברון, הח'ירבות, הם מהיישובים הכי מוזרים ומעניינים שיש. שריד של תרבות עתיקה חיה. כמה כאלו יש בעולם שמוחק את הזהויות שלו בקצב מתגבר והולך? מדינת ישראל ושלוחיה, הממסדיים והמתנחלים, מנסים להשמיד את התרבות הזו, את הכפרים הדבוקים להרים שיש בהם מורשת עולם, את שדות החיטה הקטנים, את יושבי המערות שהם גם המורשת שלנו. ככה נראינו פעם.
טיפסנו בחושך. הילדים כבר ישנו על מזרונים מעל למערה מתחת לשלד סוכת ברזל. הרוח, יבשה ונעימה, נשבה מצפון, מחליקה על סלעי הגיר הלבנים בחושך. חרבת מופג'רה דממה. גם הכלבים ישנו. פרשתי את שק השינה על המזרון וחממדה שכב לידי, מתכסה בשמיכות.
"יהיה לך מספיק חם?" הוא שאל.
התעוררתי פעם או פעמיים במשך הלילה, מקשיב לתרנגול שקרא בשעה לא שעה ולנביחת כלב וליללת תן מהואדי. האורות הצהובים של ערד בעמק שמדרום נבלעו בשחור וברגע אחד שמעתי את חממדה מתעורר ונתתי לו לצאת מתחת לשמיכות ואחר כך, כשפס השחר עוד כחול לגמרי מעל השמים השחורים במזרח, ברגע שבין לילה ליום, כשהלילה מתחיל לסגת מזרחה והשמים מתקפלים כמו שמיכה, יצאתי משק השינה וקמתי בזהירות, עובר בין הילדים של חממדה שישנו מסביבנו, וצעדתי למטה אל גדרת הצאן שמול פתח המערה. אחת מהבנות הגדולות של חממדה, שלא היה יותר מבן שלושים ומשהו, משכה אליה עז אחרי עז וחלבה אותן לתוך דלי מתכת. סילוני החלב החם פגעו בקול טפיחה, נשברים לרסיסים. ילד צעיר ממנה עזר לה להחזיק את ראשי העיזים. היא הביטה בי וחייכה, לבושה בשימלה שחורה ארוכה ומטפחת כחולה מכסה את ראשה. בתוך המערה, שהיתה חמה יותר מהצינה שבחוץ, הניחה חלים פיתות גדולות ועבות על הסאג' שמעל האש, ריח הלחם מתפשט בחלל המערה ומגיח דרך הפתח החצוב החוצה, מתערב בריח החלב החם וגללי הצאן. המערות נבנו על השלוחה שמסביב לואדי, מעט מתחת לשיא הרכס. כמה מהמערות פונות דרומה וכמה מהן פונות מזרחה אל השמש העולה. השמש רק הגיחה מעבר להרים. קרירות בוקר הקיץ היתה באוויר והריח החם של הלחם.

כשחזרתי הביאה לי אחת מהבנות של חממדה קנקן פלסטיק. שטפתי פנים וצחצחתי שיניים, חולץ את הסנדלים ומתיישב ליד טס הנחושת שעליו הגישה חלים את הלחם החם, את הדבש, את היוגורט ואת הזיבדה – החמאה הדשנה וגבינת עיזים טרייה.
"ומה אני צריך יותר? יש לי כאן כל מה שאני רוצה. שק קמח ושק סוכר לחודש, קצת תפוחי אדמה וקצת ירקות. לטחון מאה קילוגרם קמח שאני מגדל פה עולה לי עשרים שקל ואני חי חודש. לולא המתנחלים הכל פה היה טוב."


בחוץ היו הזיתים והשדות שבואדי מוארים בשמש והילדים הוציאו את העיזים והכבשים למרעה, עוברים ליד בור המים, הבנות שואבות את המים שהתנפצו בטיפות לתוך שקתות מחצאי חביות. ילדים וילדות בני שלוש וארבע ירדו מהמערות אל בורות המים עם קנקני פלסטיק וסירים, לשאוב מים למערות. השמש חיממה את האוויר הקר שהצטבר בלילה בתוך העמקים שמתחת ליאטא ועננים צמריריים ולבנים זחלו מתחת לגבעות.
"אתה רואה, חוות מעון חזרו לתוך היער." אמר חממדה שהלך לידי. מלווה אותי לטווינה. "אבל עכשיו הם מתקדמים לתוך הואדי של חרובא ולתוך הואדי של טווינה. הם ארבעה או חמישה מתנחלים עם שני קרוואנים ואוטובוס מתקלקל." בשדה שבין טווינה לחרבת מופג'רה עבדו הפלאחים, קוצרים את החיטה, ועדר עלה על השלפים, רועה עם מקל ואבן שומר עליו שלא יאכל מהמלילות. חממדה הכתיף את התרמיל הקטן שלי. כשרציתי לקחת אותו, הוא אמר שכשלמד בכרמל היה הולך כל יום לבית ספר שישה עשר קילומטרים. שגם היום הוא הולך לכרמל ברגל. שמונה קילומטרים.
כשהגענו לטווינה פגש אותנו ג'ומעה. הבית שלו הוא האחרון והעליון על הדרך שמובילה אל יער האורנים שנטעה הקרן הקיימת ובתוכה נמצאת חוות מעון. הבית של ג'ומעה הוא חדר אחד שהדלת שלו נפתחת לחצר בטון מוחלק שהיא הגג של בית שנבנה על המדרגה מתחת ומימין עוד בית שהוא חדר לא גדול ומתחת מוליכות מדרגות אל עץ תאנה וכמה עצי זית. הכביסה תלויה בין הבתים ובצל ושום ושעועית מתייבשים בשמש על הגג.
"חזרתי עכשיו." אמר. "אתמול אחרי הצהריים ירו מתנחלים מהצד השני של הואדי וכדור שרט את המצח של הילד שלי. בתחלה לא שמתי לב, חשבתי שזה הרעש של הטרקטור. אבל אז ראיתי שהילד שוכב והראש שלו מלא דם. הם עמדו בצד השני. אלו היו המתנחלים של אביגיל."
אביגיל. השם היכה בי. חודשיים קודם, ירדתי לסיני לצלם את האופיום. בואדי רומחן פגשתי קבוצה של מטיילים מוצקים שלולא הכיפות הסרוגות על ראשיהם, הייתי חושב שהם הקיבוצניקים של שנות השבעים והשמונים, אלו שנהגו ללכת עם מפות ולהגיע לכל מקום. המתנחלים עם הכיפות הסרוגות החליפו אותם. הם היו מאביגיל. כששאלתי אותם על הסיכסוכים עם השכנים, הם אמרו שהם רוצים לפנות את הערבים משם והמשיכו בדרכם. פרצופיהם, הג'ינג'י המוצק והשני, הגבעולי, היו חקוקים בזיכרוני.
"את מעון הקימו ב-1984." אמר נעים "עד שהתחילו להקים את המאחזים לא היו לנו צרות איתם. האנשים של המאחזים עושים לנו את כל הצרות. האנשים של חוות מעון מגיעים לפה ונכנסים לנו לתוך בורות המים. כשאמרנו להם שאנחנו שותים מהמים האלו הם צוחקים מאיתנו ומזהירים אותנו שהם יחזרו."
אין חשמל בטווינה. הכפר, שנימצא בשטחי האחריות הביטחונית הישראלית, ביקש מחברת החשמל הישראלית חשמל. החברה ביקשה תצלומי אוויר ותוכניות, שלחו אותם לחזור ולבוא. את ההכנה לתשתית החשמל תרמו האנגלים. טווינה ביקשו להתחבר לחשמל שבא מיאטא. המדינה הישראלית עושה מאמץ גדול לספח אליה את השטח. הממשל הצבאי לא אישר לכפר לחצות מתחת לכביש 60. הגבול בין השטח המסופח למעשה לאוטונומיה הפלשתינאית. לא מאפשר להתחבר לרשת הפלשתינית .
"כמה שנים יש לכם כאן עמודים?"
"ארבע שנים." אמר ג'ומעה. לג'ומעה היו עיניים כחולות וזקן מסודר. על מצחו בן השלושים נחרצו הקמטים. "ארבע שנים אנחנו מחכים שהחשמל יעבור את הכביש מיאטא. והישראלים ממציאים כל פעם בסיפור חדש. אבל גם כביש אספלט לא נותנים לנו לסלול מהכפר עד לכביש 60."
"למה?"
"בגלל שזו אדמה ישראלית. כדי לעזור למתנחלים. לא רוצים שיהיו ערבים פה ליד ההתנחלות. גם אביגיל וגם מעון לא חוקיים. לאביגיל יש אספלט מהכביש עד לאביגיל. לחוות מעון אין כביש אבל יש להם חשמל ויש להם מים. ואנחנו מביאים את המים מהבור."
"ואם יספחו אתכם וישראל תהיה פה?"
"לא איכפת לי איזה מדינה יש פה. אם תהיה פה מדינה ישראלית אני לא רוצה שיהיה הבדל בין ערבי ויהודי. גם לערבים של 48' מתנהגים שונה. אנחנו לא נעזוב את האדמות שלנו. גם אם תגיע בריטניה. זה מה שקושר אותנו לפה. לא איזו מדינה."
"הג'יפ של הצבא מגיע." אמר אחד האחים של ג'ומעה. "חכה כאן." ישבתי מוסתר מאחורי הקיר. הקצין הצעיר ירד מהג'יפ ונכנס בלי לדפוק אל הבית. הבית של ג'ומעה היה עדיין הפוך מהחיפוש המזלזל שערכו בו החיילים בלילה הקודם.
נכנסתי אל החדר שבו עמד הקצין וחקר את ג'ומעה.
"מה אתה עושה פה?" שאל אותי הקצין המופתע.
"אני אורח. ומה אתה עושה פה?"
"תגיד לו שייצא, סתם הוא פורץ אליך הביתה?" אמר הקצין הצעיר שלא היה יכול להיות בן יותר מעשרים ושתים לג'ומעה.
ג'ומעה הביט בי בפנים מחייכות.
"מאיזה סיבה אני צריך ללכת?"
"זה שטח צבאי סגור." הוציא הקצין דף נייר מהכיס.
"ממתי?" תהיתי.
"מעכשיו." אמר הקצין.
"בסדר," אמרתי, "האישור שלך לא חוקי ואני לא יודע מאיפה אתה מוציא את זה. אתה יודע מה אתה יכול לעשות עם הנייר הטפשי שלך-"
"מי עשה לכם את זה?" שאל הקצין את ג'ומעה על החדר ההפוך.
"החיילים אתמול בלילה." אמר ג'ומעא. "גם כאן וגם בבית השני."
"בוא אני אראה לך את הדם של הילד שירו בו." אמר ג'ומעה.
"טוב," אמר הקצין, "תראה לנו. אני אברר." הוא הביט בי בארסיות ונעלם אל הג'יפ שעמד בחוץ, שני חיילי מילואים ארוכי שיער יושבים ומחכים לקצין מהחטיבה המרחבית.
"גם הוא היה כאן אתמול." אמר ג'ומעה. "הם באו בלילה והפכו את כל הבית. אם אתה לא היית פה, הוא היה מציק לי עוד הרבה זמן."
ישבנו ושתינו תה עם נענע על גג הבטון שמביט על טווינה שבנויה משני צידי הואדי. כפר מאובק, בלי כביש, בלי חשמל, בלי מים זורמים שהיה כאן כבר כשישראל כבשה את האזור ביוני 1967.
"נלך?" שאלתי את סאבר. באתי בשביל הקציר. מעבר לקו הירוק היתה צריכה להגיע שיירה של 'תעיוש' להגן על הקוצרים. הם עוכבו במחסומים שהניח הצבא, מכריז על דרום הר חברון כשטח צבאי סגור בפני אנשי 'תעיוש' ואמצעי התקשורת שרוצים להרים את השמיכה האפילה ממעשי הצבא והמתנחלים. ירדנו עד לבית של סאבר שנמצא מאתיים מטרים מתחת. כרם זיתים צעיר היה נטוע בין הסלעים הלבנים ובור מים שיציקתו נשלמה לא מזמן.
"יש שם טנק." אמר סאבר.
"טנק?"
"כן, תביט דרך העצים ותוכל לראות אותו ליד הבתים."
"בשביל מה צריך פה טנק?"
"אולי נגד שני הטרקטורים והעיזים של טווינה. טנק מרכבה. אולי בגלל הטיל של סדאם שנפל מאתיים מטר מהבית שלי במלחמת המפרץ. אתה שואל אותי? בחיים לא יצא אף פעם אף אחד מטווינה או מחרבת מופג'רה או משום חירבה לפגוע במעון. אנחנו עבדנו במעון, בנינו להם את הבתים. את הדרך הזו הם סגרו לילדים שבאים מח'ירבת טובה שמאחורי מעון. לפני שנה וחצי הפכו את הדרך לשטח צבאי. שמונה עשרה שנה לא היה כלום. לא טרור לא אינתיפדה. אנחנו בשטח C, בתוך תחומי מדינת ישראל. כי הדרך עוברת בין חוות מעון למעון. עכשיו הילדים צריכים לעשות סיבוב של שעתיים וחצי כדי להגיע לכפר. שמונה ילדים הפסיקו לבוא לבית ספר בגלל שהמתנחלים חסמו את הדרך."
אמא של סאבר עלתה מחלקות השדה התחתונות.
"היא אומרת שהיא פוחדת לעבוד כאן בשדה. שבפעם הקודמת שהיא עבדה כאן המתנחלים מחוות מעון באו והרביצו לה. היא פוחדת מהם." אמר סאבר, מצית עוד סיגריה. פניו המאורכים שיערו השחור מתדלדל. משקפי קרן עבים על עיניו.
"אתה רוצה לחכות ל'תעיוש'?"
סאבר הביט בשמש הגבוהה. הבוקר כבר עבר. "השדה שלנו הוא במרחק של חמש מאות מטרים מהגדרות של מעון וכל פעם שאנחנו רוצים לקצור המתנחלים יוצאים ומתחילים לירות. אחת מ'תעיוש', סלומקה, נפצעה ביד מהיריות שלהם. לכן אנחנו רוצים את 'תעיוש' ותקשורת, כדי שכולם יוכלו לראות איך מתנהגים אלינו המתנחלים והצבא. אתה תבוא איתנו?"
"אני אשמור עליכם עם המצלמה." חייכתי.
"נרד לקצור." אמר סאבר לאמא שלו "לכי תקראי לכולם."
"אני פוחדת, הם הורגים אותנו." אמרה האם שלבשה שימלת פלאחים שחורה ורקומה בחלקה העליון. על ראשה כפיה לבנה.
"הצבא והמשטרה לא עוזרים אף פעם?"
"הם עוזרים למתנחלים. יש לנו קושאן וכבר לפני עשר שנים המנהל האזרחי אמר לאנשי מעון שהחיטה והשדות האלו שלנו. לכי תקראי לכולם, נרד לקצור, הטלוויזיה תשמור עלינו." אמר סאבר.
חיכינו על שפת דרך העפר שמעל הואדי שיורד מהתנחלות מעון. יש משהו מטעה במילה התנחלות. כאילו זו היאחזות נח"ל של שלושה צריפים. בתי מעון, גדולים, מסיביים, לבנים ועם גגות רעפים אדומים, הצטופפו בגוש מעל מזלג הואדי ובצידם הצפוני השקיף עלינו הטנק מעבר לגדר הרשת שמגנה על הבתים. נעים חזר עם האמא והאשה של סאבר ועם עוד שני קוצרים. ירדנו אל השדה ששיבולים גדולות וכבדות עמדו בו מצהיבות בשמש שעמדה ברום השמים.
"היינו צריכים לעבוד מקודם, כשהטל מחזיק את האבק על החיטה." אמר סאבר שהצית עוד סיגריה. חולצת הבד שלו היתה בתוך המכנסיים והנעליים שנעל היו חצאיות. הגברים של טווינה לבשו בגדים מערביים, הנשים לבשו את שמלות הפלאחים השחורות. הם כרעו בשורה בתוך השדה והתחילו לאסוף את החיטה בידיים, תולשים, מנערים את האדמה מהשורשים, מטילים את האלומות מאחריהם. שני הקוצרים המקצועיים החזיקו מגלים בידיהם, חותרים קדימה כראש חץ, שרים תוך כדי התקדמות, מכתיבים לעצמם קצב. הנשים הלכו מאחורי הקוצרים ואספו את השיבולים לערימות, קושרות אותן בבבדי העביות, מעמיסות ערימות ענק של חיטה על ראשיהן ומטפסות במעלה מדרון הואדי, חוצות את דרך העפר שמחברת את מעון וטווינה ונעלמות מאחורי אורני הסלע בדרך אל הגורן. הקוצרים לא הבדילו בין קוצי החרחבינה המכחילה לבין מלילות החיטה. ברקנים נקצרו לתוך חבילות החיטה, נחלי זיעה יורדים על הפנים. היה חם והזיעה סימאה את עיני מאחורי המשקפיים ואני, כל מה שעשיתי, היה להסיע את חצובת המצלמה כדי לחפש זויות טובות יותר, משגיח בחצי עין על בתי מעון, מסתכל אם שמו המתנחלים לב לקוצרים. ג'יפ של הצבא הגיע מכיוון ההתנחלות. הוא הביט בנשים שעלו עם ערימות החיטה הכבדות, יורדות במהירות לאסוף עוד חיטה לפני שיגיעו המתנחלים, כי כל אחד מאיתנו ידע שגם אם היום שבת, המתנחלים יבואו להפר את הקציר, לתבוע בעלות על מה שאף פעם לא היה שלהם .
"מה הם רוצים מהחיים שלנו חוץ מהחיים שלנו? גם החיים האלו קשים עלינו!" אמר סאבר. "או שנמות או שנהיה טרוריסטים. תראה איך אנחנו עובדים בשיא החום. מה הם רוצים מאיתנו? אני שואל אותך! חכה עוד שני רגעים תראה מה קורה פה, הם תיכף באים לפה ומפסיקים אותנו, מתקשרים לצבא ואומרים שזה שטח צבאי סגור ולא נוכל להיכנס לפה."
"אז תקצרו."
"אנחנו עייפים." אמר סאבר "אנחנו אשמים שעבר הבוקר ולא היה לנו אומץ להיכנס ולקצור."
"ולמה אתם לא מביאים מכונת קציר?"
"אנחנו מפחדים שיבוא המנהל האזרחי, הצבא או המתנחלים ויקחו את המכונה."
"זה קרה?"
"כן. בסוסיה המנהל האזרחי לקח את המכונה והטרקטורים והחזיק שמונה עשרה יום. לכן אנחנו צריכים שלושה ימי עבודה במקום לגמור את העבודה בשעתיים."


עדר כבשים הועז במהירות אל השלפים, גולש במורד הגבעה. כשאלך מכאן, כשיגיעו המתנחלים, כשהצבא והמשטרה והמנהל יגיעו לפה, שוב ימנע השדה מבעליו. מעבר לגדרות מעון הצטברו מתנחלים בחולצות לבנות, משקיפים לעבר אנשי טווינה הקוצרים, לעבר הכבשים המלוות בילדים.
הקציר נעצר בבת אחת כשמתוך דרך העפר הגיעה השיירה של 'תעיוש' כשבראשה ג'יפ צבאי עם דגל ירוק גדול. אחריו הגיעו מכוניות הספארי של המשטרה ועוד צבא.
"שטח צבאי סגור!" הוציא הסרן הצעיר והנכלולי את הנייר שהראה לי בבוקר בבית של ג'ומעה.
"אני מבקש שתפסיק לצלם ושתצא מכאן!"
התעלמתי ממנו כמו שהתעלמתי ממנו ביום הקודם.
"השוטרים יעצרו אותך."
"על מה?"
"בגלל שאתה מפר צו אלוף."
"השוטרים עובדים אצל האלוף?"
הוא הביט בי בחוסר ביטחון. האמת - השוטרים עובדים אצל האלוף. חוקי החירום הבריטיים שנהוגים במדינת ישראל מקנים לאלוף הפיקוד סמכויות אינסופיות. אבל במציאות הישראלית שבה החוק פוחד מכוחו אם זה לא נגד ערבים בעלי אזרחות ישראלית או חסרי אזרחות, יכול כל אחד למתוח את הגבולות לאן שהוא רוצה. ואני רציתי, כי נמאס לי מהמכונה הישראלית שמתאמנת רק בלהציק ולהרע.
אנשי 'תעיוש' הגיעו מכיוון טווינה. גולשים מקו הרכס לכיוון הדרך שבין טווינה למעון, נעצרים מעל השדה שהסרן הצעיר הוציא ממנו את הקוצרים.
"מה קרה השנה, למה אתם עוצרים אותנו בואדי שלנו?"
"תגיד לי אתה מה קרה." התחכם הסרן.
"אני אמרתי למזכיר של מעון-" אמר סאבר "אתה מפחד ממני? על האחריות שלי, אם יבוא לפה מישהו מהפת"ח מהתנזים או מהחמאס אני שומר, אני אחראי, למה אתם נגדנו? אני יודע שיש מצב. אבל אנחנו תמיד פה. בחיים שלנו לא עשינו בעיות."
"אסור."
"וממה אני אחיה?"
"הם אמרו שהם זרעו." הביט הקצין לכיוון מעון.
"אחרי שזרעתי הם באו וירו עלי ואני ברחתי. מה אני יכול לעשות-" הושיט סאבר את ידיו לקצין
"אין לי כלום-"
"אני מוכן לדבר איתכם." אמר המח"ט שכיפה סרוגה על ראשו. האיש שקובע גורלות ואת התנהגות הצבא המוזרה בדרום הר חברון "אבל בלי התקשורת. תסגור את המצלמה."
התיישבתי על אבן ליד סאבר. "המתנחלים באים", אמר.
עזרא מ'תעיוש', שדואג לאנשי המערות וטווינה, הביא כפפות עבודה.
ליד הגדרות ניכרה תכונה של חולצות לבנות ואז, צצו על הגבעות שמצפון לואדי דמויות לבושות בחולצות לבנות, מכנסיים שחורים וכיפות סרוגות, מדלגים על פני המדרונות ובין סלעי הגיר הנקובים, קוראים קריאות רמות. המתנחלים באים. המח"ט הביט בהם בתיקווה והשוטרים באימה.
"יש לכם אישור לרדת לקצור את השדה פה למטה." אמר המח"ט ועשרות אנשי 'תעיוש' והכפריים ירדו לתוך שדה של שעורה והתחילו לקצור ולתלוש את המלילות בידיים. השמש היתה חמה וקופחת. שתיים בצהרים. הצבא והמשטרה עיכבו את אנשי 'תעיוש' במחסום שהקימו כדי למנוע מהם לעזור לכפריים, מקווים להשאיר את הכפריים חשופים לחסדי המתנחלים, הצבא והמשטרה. הכיבוש חצה מזמן את הקו הירוק, מחלחל תחת מדי הצבא והמשטרה שכפופים למחשבה שיש מערכת צדק ישראלית ושהערבים שווים בה פחות. המתנחלים קיצרו מרחק במהירות, והשוטרים חצו את הואדי והתייצבו כחייץ מול המתנחלים שזעקו שגוזלים את השדות שמעולם לא עיבדו ואף פעם לא זרעו.
"יש לנו קושאן על השדה הזה." אמר סאבר, הסיגריה בפיו, זיעה זורמת ממיצחו כשהוא קוצר עם מגל. "הבאתי אותו למנהל בחברון יותר מפעם אחת. אבל הם רוצים עוד פעם ועוד פעם."
"להפסיק, להפסיק!" צעק המח"ט, "אני לא רוצה שיהיה פה עימות!"
השוטרים החלו לדחוק בקוצרים שיסיימו ויעלו בחזרה אל הדרך. המתנחלים השיגו את שלהם, עוצרים את הקציר ואני חשבתי כמה נחמד היה לפני שהגיעו התעיושים ובאו המתנחלים וכמה יפה הספקנו לקצור את השדה.
"הם גונבים! הם גונבים!" צעקו המתנחלים
הרב של מעון ירד בשעטה מהצד השני, מנסה להתנפל לתוך שורות אנשי 'תעיוש' ואנשי טווינה שעמדו ממול. שוטר ממוצא אתיופי חיבק אותו, מונע ממנו להמשיך לכיוון התעיושים.
"תעלו למעלה!" אמר החייל בחרון לאנשי 'תעיוש' "תעלו לגמרי כדי למנוע עימותים."
"אין לכם אלוהים! אין לכם אחים! אתם מעדיפים את הערבים על האחים שלכם! אנחנו על המפה! ישששש!!!! ארץ ישראל תנצח! אנחנו על המפה!"
"יהודים בלי שורשים!" צעק אחד המתנחלים שניסו לחצות את השוטרים ולכלות את זעמם באנשי 'תעיוש' ובכפריים. אלא שהצבא והמשטרה, שנוכחות התקשורת הפכה אותם לשומרי חוק, מנעו מהם.
"למה אתה עוצר אותי? הם גונבים לנו את החיטה, הם קוצרים בשדות שלנו ואתה עוצר אותי!?" צעק הרב השמנמן והמזוקן שלבש חולצה לבנה ומקטורן שחור במבטא אמריקני.
"אני מבקש מימך להירגע." אמר השוטר האתיופי ממשטרת חברון.
"אני אתלונן עליך!" צעק הרב.
"בסדר גמור" אמר השוטר, "אלו הפרטים שלי." המשטרה, המח"ט שייצג את הצבא ואנשי המנהל האזרחי בג'יפ הלבן היו נציגי השילטון. מצד אחד היו התעיושים מחוזקים בדויד גרוסמן ומאיר שליו ואני שהייתי התקשורת, ומצד שני המתנחלים. אנשי טווינה היו סיבה משנית לוויכוח על מה זאת הארץ הזאת. נחלת אבות להתנחל בה על פי הספר והשד יודע איזה ספר או מקום שיש בו מספיק מקום לאנושיות, ליחס אל הארץ ואל בני האדם שיושבים בה ומגדלים בה חיטה בואדי מעון.
"אנחנו יהודים וזו מדינה יהודית!" צעק מתנחל.
על קו הרכס ישבו נעים וסאבר וחממדה עם עוד כמה עשרות מאנשי טווינה וח'רבת מופגרה.
"סליחה, זה לא שטח צבאי סגור!" אמר הרב בחימה "איפה המפקד? אנחנו נדבר על הדברים. אתם לא שמרתם על החיטה שלנו שנגנבה. אל תיגע בי!" הוא צעק על השוטר. "איך קוראים לך?"
"סלומון." אמר השוטר – "כתוב פה. אדוני, בבקשה תחזור אחורה."
"אני לא חייב לבוא איתך."
"אתה חייב." אמר השוטר "אתה לא מבין את החוק." הרב נסוג לצד השני של הואדי לאחר שהצליח לעצור את הקציר. סלומון טעה. הוא הבין את החוק יפה הוא רק חשב שזה לא חוק בשבילו.
"שבת שלום שיהיה לכם אחים שלנו." חצה מתנחל מזוקן לבוש בחולצה לבנה את הואדי.
"כל כך התרגלנו לעיוות." אמר גרוסמן בכעס. כובע המצחיה מצל על פניו שהאדימו מחום. גרוסמן הזכיר לי את אהרוני ממתת שאמר בלילה ההוא בין ים לים שמה לו וליהודים האלו ממעון, שאז מה אם חתכו לנו חתיכה של עור, שהוא קרוב יותר לאנשים האלו שחוצבים בסלע ומשתלבים עם הגבעות וקוצרים את החיטה בשדות הקטנים ומריחים את ריח עשבי השדה בחלב בגבינה ובבשר העיזים שהם מגדלים בגדרות שמעל הואדי שיורד לכיוון בקעת ערד.
המתנחלים נעלמו מאחורי הגבעות של מעון, התעיושים הביתה, הצבא והמשטרה למחנותיהם. עליתי לכיוון טווינה. חממדה שישב על טרסת אבן והביט בשדה המריבה שבואדי ליווה אותי כשהלכתי לאט אל הבית של סאבר. הוא הוציא מגש עם אבטיח חתוך לקוביות וגבינת עיזים לידו ומים קרים.
"ניזכרתי איך קוראים לעץ!" אמר חממדה, שולה חתיכת אבטיח קר. הייתי יבש מהשמש ומהחום. "חרדק! ואני אראה לך אותו כשיבוא הקרב האחרון, בסוף העולם."
"תודה-" חייכתי, "אבל אני לא מוסלם."
"לא." הוא אמר "אתה לא, אבל אני אראה לך אותו."


הוספת תגובה


Security code
רענן