חלום סרט המסע

החולם, הסופר הנוסע, הוא המחבר את הדברים. הומרוס של האיליאדה והאודיסיאה. הרודוטוס, ממציא המושג היסטוריה, נוסע ברחבי המזרח התיכון ומספר על הזונה הנפלאה מכולן, על הפירמידות, הלבירינט, על מקדש אמון, ומציין ביובש כי חובתו לתאר בדיוק את מה שהוא רואה ושומע גם אם אין הדברים נשמעים לו כאמת מוחלטת. האם אנחנו נושאים תודעה היסטורית של מסע וקשיי הדרך?
ביום בו הומצא אבק השריפה מתו הגיבורים אומר פתגם של צד מצויד בחרבות, שהפסיד מול עוצמת אבק השריפה האירופי או העות'מני. פחות קדומה היא האמירה שטבע היסטוריון בעשור האחרון של המאה העשרים -"קץ ההיסטוריה". ואולי, בדומה לשני אלו ושונה לגמרי, היה מה ששאל אותי חבר אתו טיילתי באחת הנסיעות הראשונות שלי, מה יקרה כשאגשים את כל החלומות, מה יישאר אז? חלומות חדשים. האם מותר להיות בעל יותר מחלום אחד?

סופה של המאה התשע-עשרה, המהפיכה הטכנולוגית, המצאת המטוס, החקר הנרחב והמקיף לתוך גוף האדם. המאה התשע-עשרה היא גם שיאן של ארבע מאות שנים של גילויים. נוסעים מפליגים לקצווי ארץ, יוצאים במסעות רכובים על גמלים וסוסים, מרחיבים ידע. האם זהו סופו של תהליך? הגשמת חלום? מיפוי הכדור? ומיהם הנוסעים הראשונים?

יחד עם מהפיכת הכתיבה, ההופכת במאה או במאותיים האחרונות לנחלת כלל האוכלוסיה, הופכים נתיבי האוויר לנחלת הנוסע העממי. ניו יורק, עיר שהומצאה זה מכבר מתקרבת לתל אביב, שנוסדה בזמן בו המציאו את המטוס, כדי עשר שעות. אז מה נותר בעצם לנוסע המקצועי לעשות ברגע שכל אדם יכול להרחיק כמוהו ולעשות אותו דבר? להגשים כל חלום? אולי התשובה היא בחולם, ולא בחלום. ביכולת החולם להוציא לפועל את החלום ולאחר מכן להפוך חלום למלה, לתמונה, לסרט, לחלום על חלום בצורה כזו שגם מי שלעולם לא נסע מסיבה זו או אחרת, יוכל לחוש את משב הרוח החמה של המדבר, קפיאת פרקי האצבעות על משטחי הקרח הקפואים או מגע גלי הים העמוק על קדמת חרטום הסירה הקטנה. יותר משחשובה הנסיעה, מסתבר, חשובות המלים המתארות אותה כזיכרון לנשארים או לנוסעים שיבואו.

החולם, הסופר הנוסע, הוא המחבר את הדברים. הומרוס של האיליאדה והאודיסיאה. הרודוטוס, ממציא המושג היסטוריה, נוסע ברחבי המזרח התיכון ומספר על הזונה הנפלאה מכולן, על הפירמידות, הלבירינט, על מקדש אמון, ומציין ביובש כי חובתו לתאר בדיוק את מה שהוא רואה ושומע גם אם אין הדברים נשמעים לו כאמת מוחלטת. האם אנחנו נושאים תודעה היסטורית של מסע וקשיי הדרך?

באחד הערבים התקשר אלי אדם כדי להתייעץ אם כדאי לו לנסוע יחד עם אשתו ליער הגשם של האמזונאס. האם זה בטוח? שאל. לא, אמרתי זה לא בטוח. אשתו היא באמצע שנות השלושים והוא נכנס אל שנתו הארבעים ויש להם ילדים קטנים. מה יקרה אם שניהם יעלמו בנהרות האמזונאס? אילו מחשבות עוברות בראשך כשאתה מעמיס את המשפחה על מכונית ויוצא אל הדרך שבין תל אביב וחיפה? כן, הוא אמר, אתה צודק אבל- כן, אמרתי, ההרים הם הרים ובנהר יש תנינים ופירניות ויתושי מלריה ויגוארים ואינדיאנים פראיים והרנצ'רה, האוטובוס-משאית על דרכי הנפט המשומנות שחוצה את הג'ונגל יכול בהחלט להיעלם לתוך העלווה ירוקת העד ויש שם ממבות ואנקונדות. אין אפשרות לתת עצות נגד פחדים שאנחנו מתוכנתים אליהם. הסביבה האורבנית המוכרת על סכנותיה היא תולדה של הטכנולוגיה האנושית. שאנחנו יצרנו. מה שלא יצרנו, שלמרות חקירתנו לתוכו נעלם מאיתנו, צופן בתוכו את פחדי המסע. האם תמו הגיבורים הנוסעים של המאה התשע-עשרה? דרווין עם מוצא המינים, שקלטון המחלץ את הצוות הטרוף שלו במעלל גבורה מדהים ממימי הקוטב הדרומי, רכוב על סירת הצלה קטנה אתה הוא מפליג לתחנת דיג בלב האוקיאנוס הקפוא, מותיר את שארית הצוות על החוף בו נתקעה הספינה, חוזר אליהם ומחזיר את כולם בשלום הביתה? פון לה קוק, ארול שטיין ופליו שחקרו את הגובי? סטנלי וחוקרי אפריקה האחרים? פון הומבולדט שחצה את אמריקה המרכזית והדרומית, נוסע למפות לאחר מכן מחצבים בצד הלא ידוע של הרי אוראל?

יש אנשים טובים בעולם. ועדיין, עם המצאת המטוס, הרובה, המנוע, וכל התרופות, האם יש עדיין מקום למסע? להרפתקה? לספרות מסע?

ככל שאנחנו מצטופפים יותר בבתים, בטון ואספלט מפרידים בינינו לבין האדמה והחול, מתגבר בנו הרצון לגעת בדבר האמיתי. לשקוע בחלום. למרות העבודה. הילדים. האישה או הגבר שאין לנו מושג מה אנחנו עושים איתם. התמרה אנושית לתסכולים. על מה חושב הנמר בשעות הארוכות בהן הוא יושב בכלוב הקטן בגן החיות הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב? יש לו אוכל כמה שהוא רוצה, ומים לשתות המוחלפים כל יום, מנקים לו את התא וקירות הבטון סביבו מגינים עליו מפני אקלים, אדם וחיות אחרות. אותה הגנה לשפן הסלע ולנמר. האם שונה חלום הנמר מחלום השפן? ומה נדרש מהם על מנת להגשים אותו?

המאה התשע-עשרה, המאה בה הומצא שעשוע המסע ההמוני, שבה, עם המהפכה התעשייתית הפך המסע לנחלתו של הנוסע העממי, הניבה גם ספרי מסע שיש בהם שעשוע בפני עצמו. שכן כתיבה ספרותית מכילה בתוכה יותר מאשר תיאור הסביבה בלבד. אחת השיטות היא מסע פנימה, לתוך הנוסע. מסע שאינו יכול לבוא ללא מנה ראויה של חוש הומור והסתכלות פנימה. לתוך הנוסע. לא על הנסיעה. "שלושה בסירה אחת" הוא דוגמא נאה לכך. הומור אנגלי שבא עם ספרות מסעות עשירה בכל רובד וכיוון אפשרי. האמריקאים כבדים מעט יותר. יחסית לנוסעים, הרי שאמריקאים אינם נוסעים גדולים, ומרק טווין, כשהוא יוצא למסע במזרח התיכון קורא לספרו: "תמימים בניכר" (INNOCENTS ABROAD), בספר הוא צוחק מכל מה שהוא רואה, מלא ביקורת כלפי החדש, הזר, זה שאינו בקנה אחד עם הסדר והשיטה האמריקאית. זה משעשע עד גבול מסוים. זה מעייף משום ההסתכלות החד צדדית. אלא שעם מרק טווין, שנולד כסמואל לנגהורן קלמנטס בפלורידה ב-  1835, נפגשתי באחד ממסעותי הראשונים בארצות הברית של אמריקה. דיוקנו עיטר את איגרת האוויר של הדואר האמריקאי, ועליה היה כתוב: הגעתי לכדור הארץ עם שביט ואעזוב אותו באותה הדרך. ואכן, ב-  1910, כשהגיע שביט ההאלי לביקור המחזורי שלו בתום סיבוב חללי של 75 שנים, נפטר מרק טווין וחזר אל החומר.
ב-  1985, שבעים וחמש שנים מאוחר יותר, נשלח אל השמים לוויין מחקר שנקרא ג'וטו, על שמו של האיש שהמציא את התנועה והעומק ב- 1300 , מניע את הרנסנס (רנסין? רנסין? מיהו רנסין?). ג'וטו בדק ממה מורכב זנבו של השביט האלי. התשובה היתה: צ'ונים. CHON. פחמן, מימן, חמצן וחנקן. כל מה שנותן ועושה חיים על פני הכדור. אבק של כוכבים. האם יש פלא שהרצון לנוע ולחזור מצוי בכל אחד מאתנו?
ולמה יצא אלכסנדר לכבוש את העולם? שאל אותי קומוניסט יווני בלילה טורקי על דרך המשי - עונה אותה תשובה שענה אריאנוס שכתב את אחת הביוגרפיות הנפלאות למסעות אלכסנדר, למעלה מאלף ושמונה מאות שנה לפני המסע הפרטי שלי -בגלל שהוא היה תייר. הסקרנות הבלתי נשלטת.
יש כמובן הרפתקאות שהן נפלאות בגלל שהן הרפתקאות. עדיין. מכיוון שעד שנגמור להשמיד את הג'ונגל הוא עדיין עבות ויש בו חיות וקבוצות פראיות והמדבר נשאר מרחב גדול שיש להתמודד אתו.
מלחמות, רעב ומגפות יש תמיד למרבה המזל, וככל שהן מטופשות וצודקות יותר, כך יכול נוסע לחפש את מזלו בין המחנות הלוחמים ולחזור עם סיפור שיש בו את כל מה שמבקש אדם המוגן על ידי קירות, מברך את עצמו על מזלו הטוב שאין הוא צריך לצאת ולתעד את צער העולם הנפלא.
סופרי המסעות של המאה העשרים, מודעים לכך שהם יכולים לזכות בתהילה בקלות יחסית, יוצאים למחוזות עניין. הכתיבה הופכת הרואית פחות, מעמיקה יותר, מקפידה על ספרות. הז'אנר של ספרות המסעות, שנולד עם הרודוטוס ושמר על מראית כזו או אחרת עד למאה השנים האחרונות, הפך למשהו שונה לחלוטין. ממסע של הרפתקן, מגלה או חוקר, הפך המסע לנחלתם של אנשים שנסעו על מנת לנסוע ולספר על זה. מה שקרה במקרה לאבן בטוטא או מרקו פולו, כמעט ככורח נסיבות, הפך במרוצות המאות התשע-עשרה והעשרים לענף ספרותי. ספרות המסע. צ'אטווין יוצא לאוסטרליה כדי לבדוק את המארג שבין מתיישבים ובני מתיישבים אוסטרלים לילידים. פול תרו יוצא לסין כדי לראות מה הותירה מהפיכת התרבות בסין. קולין ט'ורבורן הולך ארבעה חודשים ברגל בקפריסין על מנת לברר יחסים בין טורקים ויוונים, בין עבר רחוק לקרוב.
ההסתכלות לתוך החברה האנושית תוך כדי ניסיון מודע או לא מודע להשפיע על תהליכים, הופכת את סופר המסעות לכלי הבנה של עמים ותרבויות אחרות. ככל שהסופר יידע יותר על הארץ, התרבות וההיסטוריה בה הוא מסתובב, ככל שיאסוף יותר שיחות עם אנשי המקום וישכיל לכתוב את הדברים, כך יפחית את מורא העולם ויחשוף חלום לזמן קצר דרך עיניו. מיד לאחר מכן, כמו בסרט, שהוא המאמץ האנושי הכביר ביותר לפצות על הרצון למסע, יתכסה המקום הזר והרחוק בכל אותן אמונות אנושיות, דמיונות ואגדות שמקומות רחוקים צוברים בלי קשר לדבר האמיתי.
ירושלים היא דבר יומיומי למספר לא מבוטל של ישראלים. היא חלום, אמונה ודמיון שמיימי לחלקים רחבים של אוכלוסיה. כל מה שנגיד על ירושלים הוא נכון. כל מה שנספר לא יהיה מדויק.
האם חשוב הטבע האנושי יותר מהטבע הניטרלי בר התיאור? האם יש טבע ניטרלי? האם יהיה העולם אחרינו? הוא יהיה. אנחנו לא נהיה שם לספר עליו, אבל עד אז - יהיה פתוח לפנינו עונג המסע הנאבק בפחדים הקמאיים ששתל בתוכנו הטבע על מנת שנוכל לצאת ולהתגבר עליהם מפעם לפעם.

הוספת תגובה


Security code
רענן