כוש- הולדתה של דרום סודן

ספרים - טרמפ לטיבוקטו



"וכמה ילדים יש לך?" שאל קצין המודיעין.
"שלוש בנות."
"אז אתה עשיר. אתה יודע שאצלנו אומרים שילדות זה זהב. אתה יכול לקבל על  כל ילדה שלושים פרות ואז לקנות עוד נשים ולהוליד עוד ילדות ולקנות עוד נשים-"



זאריבה
מכשיר הטלוויזיה היה פתוח על אל ג'זירה כשהגעתי למלאקאל, העיר הצפון-מזרחית של הארץ החדשה שהחלה לפרוס את כנפיה וליבש אותם בשמש החמה של הנילוס הלבן אחרי עשרות שנים של הצטנפות במלחמת אזרחים ורעב.
עיר במונחים של דרום סודן. מהנמל, זאת אומרת מהמקום בו נשענה הארבה הקדמית על חוף הנילוס הלבן שאליו טיפסתי ועד למתחם של יוניס"ף קילומטר משם, הוליכה דרך עפר רחבה. מלקאל היתה אוסף של דרכי עפר שייצרו שתי וערב של  רחובות רחבים מאוד שמשני צדדיהם היו מתחמים מוקפים בחומות פח או בלוקים שבתוכם היו :  יוניסף, אוקספאם, או"ם וורלד פוד פרוגראם. ארץ חדשה, שנולדת מכוח בינלאומי, היא אתר הקינון של ציפורי הטרף הבינלאומיות.
משמאלי, כשעליתי מהנמל אל הגדה המזרחית של הנילוס, עמד המסגד. חום, גדול, המגדל שלו שולט ומקדם את המפליגים על הנהר. סוחרי העבדים ירדו לפה כדי לבזוז ולקחת את שבטי הנילוס צפונה. מלקאל, כמו יישובים אחרים, התתחילה כזאריבה – מחנה עבדים, שהתפתח לתחנת שייט שהפכה לעיר. בייקר וליידי בייקר הפליגו דרך כאן לפני 150 שנים כדי לעלות עד למפלי הנילוס הלבן למצוא אגם ולקרוא לו אגם אלברט, משלימים את משימתם של סטנלי אותו פגשו בדרכם דרומה.
המסגד ניראה נטוש. האיסלם נסוג צפונה.
במכשיר הטלוויזיה שדיבר לחדר הריק של המתחם של יוניס"ף היה דיון איך יקראו לארץ החדשה .
האם זו ארץ? סודן, גם אחרי שתתפרק לשתי מדינות, תהיה המדינה הגדולה של אפריקה.
הלינגווה פרנקה של המקום היא ערבית. ערבים הם אלו שפתחו לפה את הדרך. גם אם ג'יימס בייקר ולויינגסטון הגיעו למקורות הנילוס בדרך הזו לפני 150 שנה. מי שהוביל אותם לשם היו הסוחרים הערבים שהקימו את הזאריבות  לאורך הנילוס.
במלקאל עומד מסגד נהדר על גדות הנהר. גם בג'ובה יש מסגד כזה לא רחוק מהגשר, שחוצה על הנילוס הלבן .
בדרום סודן קוראים לערבים, אבל גם לכל מי שהוא לא שחור באמת, ואף אחד לא יכול להיות שחור כמו הדינקה, הדדינקה, הנואר והשיילוק, פארנג'. השחור שלהם כל כך אפל עד שהאור ניבלע בתוכו וזוהר כמו קרינה ממגנטת. הנשים פה יפות כל כך. הגברים גבוהים.
הערבים קוראים לכל מי שהוא לא ערבי עביד. עבד.
כנשחתתי בג'ובה לא היה לי מושג איפה העיר. הקבלן ההודי שבונה בדרום סודן כבר 4 שנים כביש הוריד אותי ליד מלון. המלון עלה 250 דולר ללילה. פרנקו, פקיד הקבלה בן 25 שבא ממלקאל, אמר שכל המלונות בג'ובה יקרים ושאסע למחנה שנמצא ליד הגשר של ג'ובה. ששם זה הכי זול.
שאקח בוטה בוטה. בוטה בוטה אלו אופנועים של 125 סיסי שהם המוניות של ג'ובה. שילמתי 8 סודני ועם התרמיל על הגב שתי רגליים באוויר ומצלימה מוצלבת נסענו על כביש מבוקע, דרכי אבק, מסביב לכיכרות תנועה עד לשער המחנה – סוג של מלון שהיה מבנים נמוכים, מעין צריפים דקי עץ בצבע כחול מתקלף. המגן היה ישן אבל עבד ומים פושרים יצאו מהמקלחת. 85 דולר. במקומות אחרים היה החדר הזה שווה אותי חמישה. בג'ובה זה הכי זול. היה חם ולכן התקלחתי וירדתי לנילוס. התיישבתי על כיסא ליד שולחן על גדות הנהר הענק, להקה ניגנה ושרה והמקום ניראה כמו מקום שבו אנשים עם כסף באים להירגע ממוראותיה של אפריקה. הזמנתי בירה והבטתי בנילוס שזרם מתחת לגשר של ג'ובה, נושא איתו ענפים וצמחים מתחת לעצים ענקיים קנים ודקלים בדרכו צפונה לח'ארטום שם ייפגש עם הנילוס הכחול. שתיתי מהבירה והקשבתי ללהקה ששרה. לא רע בכלל. מוסיקה קריבית עם ביט אפריקני.


הסובאט
הסובאט הוא יובל של הנילוס הלבן ונהר אדיר בפני עצמו שיורד מהרמה האתיופית. שאלתי מאיפה יוצאות הסירות. שם- הצביע מישהו לכיוון הנהר. מתחת לגדה הגבוהה עמדה סירת ברזל מוארכת.
"מתי מפליגים?"
"עכשיו!"
"יש לי זמן ללכת להביא את הדברים?"
"כמה זמן ייקח לך?"
"שעה."
"כן. אבל מהר!" אמר אחד הצעירים שהצטופפו ליד בקתה כחולה.
צעדתי בחזרה בחום, חוזר דרך השוק, וגדת הנהר שנשים כיבסו חשופות חזה את הבגדים וילדים קפצו לתוך המים החומים אדומים  אדי חום עלו מהנוף.
חזרתי כל אותה דרך עד לסירה, גולש במדרון האדמה אל חרטום הסירה.
נער עם עיניים סקרניות התיישב ליד. קראו לו ניאל לואל. הוא היה ממלקאל אבל היה בדרך לאתיופיה כדי ללמוד. הוא רצה ללמוד. הוא רצה שאכתוב מיכתב לשגרירות ואסדר לו ויזה כדי שיוכל ללמוד. הוא למד שנה באוניברסיטה של בחארטום, הוא רצה להיות ווטרינאר, הדרום פתח עכשיו אוניברסיטה בג'ובה, סניף של הואניברסיטה של בח'ר ע'אזל.
הסובט בין נאסיר למטאר היה מלא ציפורים. שקנאים, מרבו, החסידות האפריקניות בשני מופעים – אלו שהכרתי עם הכנפיים הלבנות והמקור האדום המגושם ושחורות לגמי, אנפות לבנות, משורטטות קטנות, אפורות כחולות בינוניות, אדמדמות שצוארן נחשי, אנפות גולית ענקיות שעמדו על קו המים, דרורים צהובים, סיקסקים, דיות אדומות, נשרים שהתרוממו במעגלים מעל גוויות פרות על הגדות שהיו הגבוהות כדי חמישה מטרים מהנהר, מסמנות עד לאן גואה הסובאט בתקופה הרטובה של השנה שבין יוני לאוקטובר.
"באיזה צבע האדמה בארץ שלך? לבנה כמוך? כי כאן האדמה שחורה, כמונו" אמר קציל המודיעין הצבאי  מהנואר ששט איתי על סירת הברזל הארוכה והאיטית . שפמנונים כבירים מציצים מהמים ועל הגדות, בסבך הקנים ומתחתם לטאות ירוקות ענקיות שאולי היו סוג של כוח, נמלטים במהירות זחלית כשהסירה מתקרבת אליהם.
בתים בודדים, בקתות, טוקולים עגולים על הגדות. גג הקש הקוני מסתיים במען צלב. משהו השתנה כאן. מארץ עובדת אלים של פעם  הופכת דרום סודן למדינה נוצרית והמיסיון קונה לו חזקה יותר ויותר. יש פחות עירום.  גן העדן החשוף והפשוט הופך לבושה ולצניעות. מה שהתחיל לפני 170 שנה עם האנגלים קיבל עכשיו את הפן הנוצרי. הלעומתי. נגד האיסלאם.
אבל גם לנצרות פה יש פירושים רחבים. ישנים.
"כמה נשים יש לך?" שאל קצין המודיעין. מידע זה כוח.
"אחת"
"אתה זקן." היו לו עיניים כהות ופנים רציניים והוא ידע המון על כל דבר. "אתה לא זקן!" הוא אמר בהפתעה כשהורדתי את הכפייה כדי לאוורר את הראש מהחום שהצטבר בין השיער לבד. "חשבתי שהשיער שלך לבן, אבל עכשיו אני רואה שיש לך עוד הרבה שערות חומות. אתה עוד צעיר- אתה צריך להתחתן עם עוד נשים! לי יש שלוש ואפשר גם עשר. רק אחת? "
"ככה זה מקובל אצלינו."
" לא בסדר." הוא אמר " אין לך כסף לפרות? אצלנו אתה יכול להתחתן גם עם עשר נשים אם יש לך מספיק פרות."
"כמה נשים יש לך?"
"אחת." כי אני צריך לאסוף עוד פרות."
גם אני.  "כמה פרות זה אשה"?
"תלוי. שלושים."
"וכמה עולה פרה?"
"בין 350 ל-700 סודני לכן יש לי רק שלוש. אני חוסך פרות עכשיו"
"אה," אמרתי, "בגלל זה."
"וכמה ילדים יש לך?" שאל קצין המודיעין.
"שלוש בנות."
"אז אתה עשיר. אתה יודע שאצלנו אומרים שילדות זה זהב. אתה יכול לקבל על  כל ילדה שלושים פרות ואז לקנות עוד נשים ולהוליד עוד ילדות ולקנות עוד נשים-"
"לא עובד אצלינו ככה."
"למה? אתה עוד צעיר, בוא לסודן. אתה רוצה לקנות אישה? אני יכול לסדר לך. נואר? דינקה? שיילוק? טופוזה? תן לי את המצלימה שלך, אני רוצה לצלם אותך. צלם את פרות." אמר קצין  המודיעין הצבאי. "כמה היא יפה הפרה הזו, צלם, צלם."
"אבל לא משלמים אותו דבר על כל אישה." אמר ניאל הסטודנט  הרציני,  "יש נישואי יום ונישואי לילה. אם תלך לבקש את ידה של אשתך ביום, תשלם הרבה, אבל אם היא תבוא לשכב איתך בלילה בבית שלך – כי אצלה בבית אי אפשר, אז תשלם הרבה פחות. אולי שמונה פרות."
"זה יעלם." אמר המורה ממלקאל שהקשיב לשיחה. היום משלמים מוהר בכל מיני צורות. אבל זה יגמר ויתחתנו פה עוד מעט כמו במערב."
חבל, חשבתי לעצמי. משתחררים מהערבים ומשתעבדים מייד למערב.


Normal 0 false false false MicrosoftInternetExplorer4

כוש

מכשיר הטלוויזיה היה פתוח על אל ג'זירה כשהגעתי למלאקאל, העיר הצפון-מזרחית של הארץ החדשה שהחלה לפרוס את כנפיה וליבש אותם בשמש החמה של הנילוס הלבן אחרי עשרות שנים של הצטנפות במלחמת אזרחים ורעב.

עיר במונחים של דרום סודן. מהנמל, זאת אומרת מהמקום בו נשענה הארבה הקדמית על חוף הנילוס הלבן שאליו טיפסתי ועד למתחם של יוניס"ף קילומטר משם, הוליכה דרך עפר רחבה. מלקאל היתה אוסף של דרכי עפר שייצרו שתי וערב של רחובות רחבים מאוד שמשני צדדיהם היו מתחמים מוקפים בחומות פח או בלוקים שבתוכם היו : יוניסף, אוקספאם, או"ם וורלד פוד פרוגראם. ארץ חדשה, שנולדת מכוח בינלאומי, היא אתר הקינון של ציפורי הטרף הבינלאומיות.

משמאלי, כשעליתי מהנמל אל הגדה המזרחית של הנילוס, עמד המסגד. חום, גדול, המגדל שלו שולט ומקדם את המפליגים על הנהר. סוחרי העבדים ירדו לפה כדי לבזוז ולקחת את שבטי הנילוס צפונה. מלקאל, כמו יישובים אחרים, התתחילה כזאריבה – מחנה עבדים, שהתפתח לתחנת שייט שהפכה לעיר. בייקר וליידי בייקר הפליגו דרך כאן לפני 150 שנים כדי לעלות עד למפלי הנילוס הלבן למצוא אגם ולקרוא לו אגם אלברט, משלימים את משימתם של סטנלי אותו פגשו בדרכם דרומה.

המסגד ניראה נטוש. האיסלם נסוג צפונה.

במכשיר הטלוויזיה שדיבר לחדר הריק של המתחם של יוניס"ף היה דיון איך יקראו לארץ החדשה .

האם זו ארץ? סודן, גם אחרי שתתפרק לשתי מדינות, תהיה המדינה הגדולה של אפריקה.

הלינגווה פרנקה של המקום היא ערבית. ערבים הם אלו שפתחו לפה את הדרך. גם אם ג'יימס בייקר ולויינגסטון הגיעו למקורות הנילוס בדרך הזו לפני 150 שנה. מי שהוביל אותם לשם היו הסוחרים הערבים שהקימו את הזאריבות לאורך הנילוס.

במלקאל עומד מסגד נהדר על גדות הנהר. גם בג'ובה יש מסגד כזה לא רחוק מהגשר, שחוצה על הנילוס הלבן .

בדרום סודן קוראים לערבים, אבל גם לכל מי שהוא לא שחור באמת, ואף אחד לא יכול להיות שחור כמו הדינקה, הדדינקה, הנואר והשיילוק, פארנג'. השחור שלהם כל כך אפל עד שהאור ניבלע בתוכו וזוהר כמו קרינה ממגנטת. הנשים פה יפות כל כך. הגברים גבוהים.

הערבים קוראים לכל מי שהוא לא ערבי עביד. עבד.

כנשחתתי בג'ובה לא היה לי מושג איפה העיר. הקבלן ההודי שבונה בדרום סודן כבר 4 שנים כביש הוריד אותי ליד מלון. המלון עלה 250 דולר ללילה. פרנקו, פקיד הקבלה בן 25 שבא ממלקאל, אמר שכל המלונות בג'ובה יקרים ושאסע למחנה שנמצא ליד הגשר של ג'ובה. ששם זה הכי זול.

שאקח בוטה בוטה. בוטה בוטה אלו אופנועים של 125 סיסי שהם המוניות של ג'ובה. שילמתי 8 סודני ועם התרמיל על הגב שתי רגליים באוויר ומצלימה מוצלבת נסענו על כביש מבוקע, דרכי אבק, מסביב לכיכרות תנועה עד לשער המחנה – סוג של מלון שהיה מבנים נמוכים, מעין צריפים דקי עץ בצבע כחול מתקלף. המגן היה ישן אבל עבד ומים פושרים יצאו מהמקלחת. 85 דולר. במקומות אחרים היה החדר הזה שווה אותי חמישה. בג'ובה זה הכי זול. היה חם ולכן התקלחתי וירדתי לנילוס. התיישבתי על כיסא ליד שולחן על גדות הנהר הענק, להקה ניגנה ושרה והמקום ניראה כמו מקום שבו אנשים עם כסף באים להירגע ממוראותיה של אפריקה. הזמנתי בירה והבטתי בנילוס שזרם מתחת לגשר של ג'ובה, נושא איתו ענפים וצמחים מתחת לעצים ענקיים קנים ודקלים בדרכו צפונה לח'ארטום שם ייפגש עם הנילוס הכחול. שתיתי מהבירה והקשבתי ללהקה ששרה. לא רע בכלל. מוסיקה קריבית עם ביט אפריקני.

הסובאט

הסובאט הוא יובל של הנילוס הלבן ונהר אדיר בפני עצמו שיורד מהרמה האתיופית. שאלתי מאיפה יוצאות הסירות. שם- הצביע מישהו לכיוון הנהר. מתחת לגדה הגבוהה עמדה סירת ברזל מוארכת.

"מתי מפליגים?"

"עכשיו!"

"יש לי זמן ללכת להביא את הדברים?"

"כמה זמן ייקח לך?"

"שעה."

"כן. אבל מהר!" אמר אחד הצעירים שהצטופפו ליד בקתה כחולה.

צעדתי בחזרה בחום, חוזר דרך השוק, וגדת הנהר שנשים כיבסו חשופות חזה את הבגדים וילדים קפצו לתוך המים החומים אדומים אדי חום עלו מהנוף.

חזרתי כל אותה דרך עד לסירה, גולש במדרון האדמה אל חרטום הסירה.

נער עם עיניים סקרניות התיישב ליד. קראו לו ניאל לואל. הוא היה ממלקאל אבל היה בדרך לאתיופיה כדי ללמוד. הוא רצה ללמוד. הוא רצה שאכתוב מיכתב לשגרירות ואסדר לו ויזה כדי שיוכל ללמוד. הוא למד שנה באוניברסיטה של בחארטום, הוא רצה להיות ווטרינאר, הדרום פתח עכשיו אוניברסיטה בג'ובה, סניף של הואניברסיטה של בח'ר ע'אזל.

הסובט בין נאסיר למטאר היה מלא ציפורים. שקנאים, מרבו, החסידות האפריקניות בשני מופעים – אלו שהכרתי עם הכנפיים הלבנות והמקור האדום המגושם ושחורות לגמי, אנפות לבנות, משורטטות קטנות, אפורות כחולות בינוניות, אדמדמות שצוארן נחשי, אנפות גולית ענקיות שעמדו על קו המים, דרורים צהובים, סיקסקים, דיות אדומות, נשרים שהתרוממו במעגלים מעל גוויות פרות על הגדות שהיו הגבוהות כדי חמישה מטרים מהנהר, מסמנות עד לאן גואה הסובאט בתקופה הרטובה של השנה שבין יוני לאוקטובר.

"באיזה צבע האדמה בארץ שלך? לבנה כמוך? כי כאן האדמה שחורה, כמונו" אמר קציל המודיעין הצבאי מהנואר ששט איתי על סירת הברזל הארוכה והאיטית . שפמנונים כבירים מציצים מהמים ועל הגדות, בסבך הקנים ומתחתם לטאות ירוקות ענקיות שאולי היו סוג של כוח, נמלטים במהירות זחלית כשהסירה מתקרבת אליהם.

בתים בודדים, בקתות, טוקולים עגולים על הגדות. גג הקש הקוני מסתיים במען צלב. משהו השתנה כאן. מארץ עובדת אלים של פעם הופכת דרום סודן למדינה נוצרית והמיסיון קונה לו חזקה יותר ויותר. יש פחות עירום. גן העדן החשוף והפשוט הופך לבושה ולצניעות. מה שהתחיל לפני 170 שנה עם האנגלים קיבל עכשיו את הפן הנוצרי. הלעומתי. נגד האיסלאם.

אבל גם לנצרות פה יש פירושים רחבים. ישנים.

"כמה נשים יש לך?" שאל קצין המודיעין. מידע זה כוח.
"אחת"
"אתה זקן." היו לו עיניים כהות ופנים רציניים והוא ידע המון על כל דבר. "אתה לא זקן!" הוא אמר בהפתעה כשהורדתי את הכפייה כדי לאוורר את הראש מהחום שהצטבר בין השיער לבד. "חשבתי שהשיער שלך לבן, אבל עכשיו אני רואה שיש לך עוד הרבה שערות חומות. אתה עוד צעיר- אתה צריך להתחתן עם עוד נשים! לי יש שלוש ואפשר גם עשר. רק אחת? "

"ככה זה מקובל אצלינו."

" לא בסדר." הוא אמר " אין לך כסף לפרות? אצלנו אתה יכול להתחתן גם עם עשר נשים אם יש לך מספיק פרות."

"כמה נשים יש לך?"

"אחת." כי אני צריך לאסוף עוד פרות."

גם אני. "כמה פרות זה אשה"?
"תלוי. שלושים."
"וכמה עולה פרה?"
"בין 350 ל-700 סודני לכן יש לי רק שלוש. אני חוסך פרות עכשיו"
"אה," אמרתי, "בגלל זה."

"וכמה ילדים יש לך?" שאל קצין המודיעין.

"שלוש בנות."

"אז אתה עשיר. אתה יודע שאצלנו אומרים שילדות זה זהב. אתה יכול לקבל על רכל ילדה שלושים פרות ואז לקנות עוד נשים ולהוליד עוד ילדות ולקנות עוד נשים-"

"לא עובד אצלינו ככה."

"למה? אתה עוד צעיר, בוא לסודן. אתה רוצה לקנות אישה? אני יכול לסדר לך. נואר? דינקה? שיילוק? טופוזה? תן לי את המצלימה שלך, אני רוצה לצלם אותך. צלם את פרות." אמר קצין המודיעין הצבאי. "כמה היא יפה הפרה הזו, צלם, צלם."

"אבל לא משלמים אותו דבר על כל אישה." אמר ניאל הסטודנט הרציני, "יש נישואי יום ונישואי לילה. אם תלך לבקש את ידה של אשתך ביום, תשלם הרבה, אבל אם היא תבוא לשכב איתך בלילה בבית שלך – כי אצלה בבית אי אפשר, אז תשלם הרבה פחות. אולי שמונה פרות."

"זה יעלם." אמר המורה ממלקאל שהקשיב לשיחה. היום משלמים מוהר בכל מיני צורות. אבל זה יגמר ויתחתנו פה עוד מעט כמו במערב."

חבל, חשבתי לעצמי. משתחררים מהערבים ומשתעבדים מייד למערב.

הוספת תגובה


Security code
רענן