טרמפ לטימבוקטו

ספרים - טרמפ לטיבוקטו

טוארג ברוט ד'אספוואר
את דרך העפר מצאנו בקלות. חייל מורי הציץ בדרכונים ואנחנו נסענו בעליזות על דרך עפר קשה וטובה דרומה לכיוון אדל-בגרו שעל הגבול. לכיוון נארה שנמצאת בצד השני. המיסיונרים שכרו 'קאט-קאט' לנסוע לאגראג'יט, אחת מערי דרך המלח העתיקות של מאוריטניה. זה קצת הרגיע אותי, לדעת שאנחנו לפניהם. שאם יקרה לנו משהו (בתיקווה שלהם לא יקרה כלום) הם יאספו אותנו בדרך. או לפחות יוכלו להגיד שראו אותנו תקועים מתחת לעץ שיטה.
"רוצה לנהוג?" שאל דומיניק. החלפתי אותו מעט על הכביש. לא איכפת לי לנהוג בשטח. הדרך היתה טובה ואפשר היה לנהוג במהירות נעימה על האדמה המהודקת, יובלי החול מימיננו ומשמאלנו בנוף הירחי.
החושך ירד כשהיינו כמה עשרות קילומטרים דרומה. הנוף היה נפלא. אדום מאוד עם שיחי פתילת המדבר הגדולה שהתנשאו לגובה של שלושה וארבעה מטרים ועצי שיטה שהיו ירוקים מאוד על פני האדום. הירח איחר ב-48 דקות מהזריחה של אתמול כשזרח ביחד עם צניחת החמה, אבל כשעלה, הוא הציף את הכל באור צהוב ורך. והנפלא מהכל היה שחנינו על שפתו של ערוץ חולי שבו לא היו תילתנים עם כפתורים קוצניים. עכשיו, בלילה הרביעי של הנסיעה, לא היה לי כוח יותר לעיגולים הקוצניים שחודרים לכל מקום ומציקים ולא לחלץ אותם בבוקר משק השינה כשהם נצמדים לקצות האצבעות והופכים אותן למסננת מדממת.
אספנו עצים. המון עצים שחלקם הגדול היו הגזעים הצהובים הריקים והקלים של פתילת המדבר וחלקם היו ענפי שיטה שכורסמה על ידי חרקים מדבריים והיו קלים ושבירים. האש בערה בעליזות. היה נדמה שהתגברנו על הרוב. שמחר נהיה במאלי. ואז יהיה המדבר מאחורינו.
"יש לנו עמותה בטולוז שחברים בה כמה עשרות אנשים" אמר דומיניק, "וכל שנה אנחנו עושים יריד, מוכרים את הדברים, לוקחים את הכסף, קונים אוטו, ממלאים אותו בכל הככסף שהרווחנו ואנחנו חושבים שצריך ושולחים אותו לאפריקה."
איזבל רשמה לאור הפנס את ההוצאות האחרונות של היום.
"איזבל היא המנהלת." חייך דומיניק. "אנחנו מגישים דו"ח על כל ההוצאות. אני מקווה שהכסף יספיק. זה לא היה זול לתקן את האלטרנטור."
זה לא היה יקר. התיקון לא עלה יותר מעשרה או שנים עשר יורו. קשה להאמין שתיקון כזה היה עולה פחות  באירופה.
דומיניק ואיזבל היו מדריכים חברתיים. מאלו שמנסים לחבר נוער מנותק. חיבבתי אותם משום שהיה ברור שדומיניק הוא מאלו שעושים ועכשיו הוא יצא עם מכונית שאין לו מושג עליה ליבשת גדולה, מרתקת ומפחידה, לחצות מדבר ושממה שבחיים לא היה בהם והם גדולים כמעט על כל אחד וכל רגע מהנהיגה בכבישים ובחולות היה מאבק בין פחדים וכוח רצון. זאת המורשת האירופאית. בין הניצול הבוטא והציני של אפריקה לבין אלו שמנסים להציל את אפריקה על ידי פעולה התנדבותית. אין מקום מסכן כמו אפריקה. אולי כי זה המקום החלש מבין היבשות. היבשת העשירה, הניפלאה, דלת האוכלוסין שבה כניראה נולד האדם וממנה היגר, חוזר אליה על מנת לרמוס לנצל לקחת. הסינים משתלטים עכשיו על אפריקה. אשה שאני מכיר משמשת כשגרירה של איש עסקים אלג'ראי שפועל במדינות אפריקה על מנת לרכוש מאגרי נפט גז ומחצבים עבור סין תמורת פיתוח של כבישים ותשתיות. האימפריות נלחמות, או יותר נכון משתלטות על מאגרי משאבים ואנרגיה. ארצות הברית עד ראשית האלף השלישי במפרץ הפרסי, במפרץ מקסיקו ובמזרח התיכון. רוסיה במזרח התיכון, במזרח אירופה ובאפריקה וסין בזינוק גדול, שולחת אינספור ידיים לתוך אפריקה שבה למעצמות הקולוניאליות הוותיקות יש בעיה מוסרית לפעול באופן רישמי. אם כי באופן לא רישמי, זהו שדה פתוח שבו כולם שולחים את היד, מפוררים, בוזזים מסכסכים ולוקחים. אנגולה, אחת מהמדינות העשירות שלא ידעו רגע מנוחה ושלום מאז נגמר הכיבוש הפורטגאלי. קונגו שעדיין נאנחת תחת מלחמות אזרחים גם לאחר שהבלגים יצאו ממנה לפני 50 שנה. אתיופיה, המדינה היחידה שלא היתה כבושה מעולם הסתבכה במלחמת אזרחים רצחנית מול האריתראים, קבוצה שצצה תחת הכיבוש והמושבה האיטלקית בת כמה עשרות השנים, הופכת את אתיופיה לארץ בלי ים ואת אריתריאה למקום שהפך לרודונות אלימה בעשרות השנים האחרונות. סודן שנפרדה צפון מדרום בגלל מלחמה בין ערבים מוסלמים לבנים לשחורים אנמיסטים שיושבים על משאביה האדירים של הארץ וקרועה במלחמת אזרחים שיזם סגן הנשיא שרוצה שליטה וכסף. ניגריה שבה עתודות נפט אדירות ובוקו חארם.  אלג'יריה שקרועה ומכסה בכוח על מלחמת אזרחים בין רעיון בן אלף של איסלאם פונדמנטאליסטי לרעיון בן מאה של המדינה החילונית ובשוליים מרוקו המלוכנית שנוצלה בצורה צינית על ידי הצרפתים ונשלטה על ידי מי שהצרפתים העניקו לו את השליטה במשאביה  - הברבר גלאווי, מאוריטניה שמתחת לשלווה ניזללת על ידי הסינים, ברזל ופירות ים ומאלי שהייתי בדרך אליה ועדיין לא ראיתי אבל ידעתי שגם היא אחת מהמדינות העניות של אפריקה, הקצה המערבי של הסאהל, קערת הרעב של אפריקה שמדרום לסהרה.
לקחתי את כלי המים והקפתי את הסיטרואן, מוזג על עצמי מים חמימים שמילאנו בנמה. מסבן את עצמי.
איזבל ודומיניק הביטו בי. ניראה להם מיותר. אבל לי הספיקו ארבעת הימים הראשונים של האבק הקוצים והליכלוך של רביצה מתחת לרכב, של חפירה, דחיפה וחיפוש תקלות. אחרי המקלחת המאולתרת הייתי מוכן לעוד ארבעה ימים וידעתי שאין שום דרך לקבוע או לחזות באיזה שלב אנחנו במסע האינסופי שבין נואקשוט לבמאקו.
דומיניק ואיזבל בנו אוהל אחד. פטריק בנה אוהל שני ואני התרחקתי מהם כמה עשרות מטרים ופרשתי את שק השינה בתוך הואדיון החולי, מתחת לפתילת מדבר ענפה. תחתונים חדשים. טריקו עם ריח נקי הייתי והרגשתי נקי. החול האדום היה רך וגרגירי והלילה שקט. הסיטרואן עמד גבוה ודומם מעבר לואדיון ותפוח סדום התנשא מעלי ורישרש בלחש ברוח קלה מאוד.
קיוויתי שהדרך עד נארה לא שונה ממה שהיה לפני. בחושך עברו כמה משאיות ממאלי עמוסות בהמון אדם על הארגזים.
שתינו אספרסו של בוקר וקיווינו שביום החמישי של המסע האינסופי הזה נחצה את הגבול למאלי.
הדרך השתנתה והתרככה לכיוון דרום. נוף גבעות אבן החול או הגרניט הבלוי האדום והקשה נפתח לגבעות חוליות עם עצי שיטה פזורים ושיחי רותם.
"סע מהר יותר." אמרתי לדומיניק כשהמשאית גימגמה בחולות. אין ברירה בחולות. צריך להוציא אוויר ולנהוג במהירות לתוך החומר הרך והלא יציב. הציר המרכזי היה מלא בסימני צמיגים עמוקים שהותירו המשאיות והקאטקאטים. לצד הדרך היו עוד דרכים שהיו פחות עמוקות. דומיניק התלבט בין שתי דרכים, נשאר בציר המרכזי, המשאית נוסעת במהירות נמוכה מידי. המנוע גמגם, דומיניק הוריד מהלך, והמשאית עצרה בתוך החולות, הגלגלים הקדמיים מושכים אותה פנימה, שוקעים בין הגרגריים.
"מרד! מרד! מרד!" צעק דומיניק, חובט בהגה, פותח את הדלת ויוצא החוצה, בועט בגלגלים בחמת זעם.
הבטתי באיזבל. אישה קטנה עשויה מפלדה שמשכה בכתפיה, קרצה לי קריצה קטנה וירדה מהסיטרואן. טיפסתי אל הגג, מתיר את לוחות המתכת הכבדים ומטיל אותם לחול ואז ירדתי והתחלתי לחפור עם את החפירה את החול לפני ואחרי הגלגלים, מנסה לשחרר את תחתית מיכל השמן שישב על החולות כדי לתת למיניבוס העמוס עילוי. דומיניק לקח את את החפירה והתנפל בכעס על החול.
"תנהג אתה." הוא אמר כשהלוחות היו במקום. פטריק עמד בחוץ ועישן, נישען על הסיטרואן. הסיטרואן גמגמה פעם אחת. חזרנו וחפרנו, מוציאים אוויר מהגלגלים, מרימים עם המגבהה ומניחים את הלוחות כמו שצריך. הפעם היא הצלחנו לזחול מהחולות ולחנות על חלקת חול קשה יותר. העלינו את הלוחות אל הגג. הגג לא מצא חן בעיני. הוא לא היה מאורגן נכון. מצד שני, הגבול המאלי לא היה רחוק.
היה לי מצב רוח טוב. טוב מידי. הנעתי את הסיטרואן הכבד, שילבתי הילוך לשני והגברתי מהירות. הסיטרואן נהם מעל החולות, גלגליו מתפשטים, חולף על פני החולות הרכים, טיפסתי לצד הערוץ ונסעתי על דרך שניראתה לי מוצקה יותר, מחליף להילוך שלישי. ככה, בקצב הזה, יש לנו פחות משעתיים לגבול המאלי מקסימום שלוש לנארה. המפות לא מגלות כלום. קפצנו פעם אחת על ואדיון קטן בקרקע. נסעתי מהר. המהירות הבטיחה שלא נשקע. אבל היא מנעה ממני להתייחס ברכות לשיבושי הדרך והגגון נאנק, חורק סימני עייפות, התרופפות. כמו הרבה מיכלולים בסיטרואן, גם הוא לא נועד לחצות את הסהרה. אפריקה היא המקום הקשה ביותר לכלי רכב. הרבה יותר מכל מקום אחר שאני מכיר.
"קראווס!" צעקה איזבל.
"ארט!" שאג דומיניק ואני לחצתי בכל הכוח על הבלמים. נחבטנו בערוצון הקטן, דילגנו מעליו ואז עצרנו. העצירה לוותה בחריקה מהכיוון הלא נכון. הגגון המשיך עם וקטור הכוח קדימה, נוסע על מסילות הברזל, מעקם את הברגים, נגרר קדימה ומתייצב בזווית מול החלון. זה היה מצחיק.
צחקתי.
דומיניק הביט בי צוחק  ופלט "מרד!" נדהם. "מרד!" הוא אמר בזעם. "מרד! מרד! מרד!" הוא פתח את הדלת, ירד אל החול שהחל לבעור בחום הצהריים בעט בחול, זרק את הכובע והתרחק לכיוון עצי השיטה.
הפסקתי לצחוק. לא שזה לא הצחיק אותי. זה נורא הצחיק אותי להיות עשרות קילומטרים מכל נקודת יישוב וחילוץ באמצע הסהרה על חרא של דרך חולית עם מכונית כבדה מידי שהגגון שלה ניתק ממקומו ועף קדימה ועכשיו נצטרך לסדר אותו בשיא החום ומי יודע מה יקרה לנו שוב ומה יש בהמשך הדרך ואיפה נישן היום. נימאס לנו לישון כל פעם באמצע שום מקום, הנקודה שאליה אנחנו רוצים להגיע מתרחקת מאיתנו כמו בפרדוקס של זנון על אכילס והצב שבו אכילס אף פעם לא ישיג את הצב כי בין שתי נקודות יש תמיד עוד נקודה שלישית שאליה צריך להגיע קודם.
אי אפשר היה לפתוח את דלת של הנהג מכיוון שמסילת המתכת התעקמה ומנעה מהדלת להיפתח. יצאתי דרך החלון. דומיניק עמד בחוץ, מעשן ומביט ביאוש במשאית. לא היה עם מי לדבר. היה ברור שהוא משוכנע שמה שקרה הוא באשמתי. הכל בגלל הנהיגה חסרת האחריות שלי ובגלל זה נמות באמצע הסהרה ולא נגיע לשום מקום ומה הוא יגיד לאלו ששלחו אותו ולאלו שמחכים לו?
טיפסתי על הגג, צועד לעבר הגגון, מתחיל להתיר את הרצועות האדומות שקשרו את הברזנט, משליך מהגג את כל מה שלא היה צריך להיות על הגג. להוריד הכל, חשבתי לעצמי בחום הנורא של הצהריים, להעיף למטה, להוציא הכל מתוך המיניבוס-משאית הזו ולסדר מחדש. כמה שפחות על הגג, לארגן  את המשאית הזו אחת ולתמיד, את מה שלא נעשה בצרפת לפני שלושה שבועות ולא בשום יום שרציתי לעשות את זה מאז שיצאנו מנואקשוט. הייתי צריך לעשות את זה ברגע שהבנתי עם מי אני נוסע. כי אם לא נעשה את זה עכשיו – לא ניסע לשום מקום ויש סיכוי טוב שנתייבש פה בסהרה. נשארו לנו חצי מהמים אחרי הלילה. מעט מידי אוכל. מצב הדלק לא משהו ולך תדע איזה נזק קרה לנו עכשיו. הייתי בטוח שהגגון לא היה הדבר היחיד שנקרע בריחוף ובנחיתת הריסוק מעל הואדיון.
זרקתי את הגלגל הנוסף. ואת לוחות הברזל המנוקבים. נשאר רק אחד. אחד עף בנסיעה המהירה דרך החולות אחרי השקיעה הקודמת. הדחקתי את המחשבה על זה שנישאר לנו רק אחד. דומיניק הביט בי בזעם. איזבל ניגשה לעזור. פטריק ישב בתוך המכונית. "פטריק!" שאגתי. "בוא לעזור!" הוא יצא, לקח ארגז קרטון שהורדתי וחזר לתוך המכונית.
"פטריק!" הוא יצא שוב ובא ולקח עוד ארגז. השמש היתה רצחנית. הרגשתי את החום מייבש אותי. דומיניק נרגע קצת. "פטריק!" שאגתי שוב. הוא יצא מהמכונית. "בוא לכאן!" אמרתי בזעם. "תקשיב עכשיו ותקשיב טוב! אם לא נעבוד עכשיו כולנו ביחד וכמו שצריך, אנחנו נישאר פה. אנחנו באמצע הסהרה ואנחנו יכולים למות. תאמין לי, הייתי כבר במצבים כאלו שצריך לצאת מהם. צריך לעבוד. אל תשאל אותי מה צריך לעשות, תחשוב לבד ותעזור!" פטריק חייך חיוך מחוק. הוא היה לבן מאוד מתחת לשמש הקופחת ועיניו האדומות, עיניים של יונק לילה, הביטו בהפתעה במדבר ממנו התעלם בשבועות בהם ישן בתוך המכונית, מתעורר לעשן, יורד ממנה כדי להקים את האוהל, לפרוש מזרון ושק שינה וללכת לישון, להתעורר לעשן את הסיגריה של הבוקר, לקפל את שק השינה והאוהל באיטיות ולהתשרע על הספסל האחורי כדי להמשיך לישון.
ברגע מסויים התנודנד הגגון ואני כמעט עפתי כשרוב המשקל היה קדימה, הצלחתי איכשהו להישאר על הרגלים ועל הגג, גומר לפרוק את הגגון, מורה לפטריק לדחוף אותו אחורה, למקום בו היה לפני שהחליק קדימה, מעקם מתכת וקורע פח. המסילות היו קרועות. תושבות הגגון היו מעוקמות. בכל מיקרה אי אפשר יהיה להעמיס אותו במטען שהיה עליו קודם. קפצתי למטה, מתחיל להוציא את תכולת החלק האחורי של המיניבוס הסגור.
"מה אתה עושה?" שאל דומיניק בריחוק של מי שלא מאמין שאני עושה משהו מועיל.
"מסדר מחדש." אמרתי, "אני לא יודע מי סידר את הדברים לפני שיצאתם, אבל צריך כמה שפחות משקל על הגג וכמה שיותר בפנים."
דומיניק לא ענה והתחיל להוציא את הארגזים בשתיקה. איזבל, יעילה כדרכה, עבדה ללא לאות. פטריק, בתנועות איטיות, הוציא ארגז והביט בנו. עוד ארגז , מביט בערימה שמצטברת.
כשגמרתי לסדר את פנים המשאית, מעמיס פנימה את הגלגלים והג'ריקנים הכבדים וכל מה שיש בו משקל שמעיק על גג וגגון,  ביקשתי מדומיניק את הפטיש, מתנפל על תושבות הגגון המעוקם, על המסילות הקרועות, מנסה ליישר במכות. ההצלחה היתה מחלקית. אבל אחרי שלוש שעות של עבודה היה הגגון פחות או יותר במקום. לא כמו שהיה, אבל אולי לא פחות. התחלנו להעמיס את הדברים הקלים יותר. לא היה איכפת לי מנפח. רק ממשקל.
דומיניק הראה לי איך מותחים את הרצועות האדומות. מנגנון המתיחה היה גאונות צרפתית מהסוג הרגיל. מתוחכם ויעיל מאוד. קל להעריץ את הצרפתים. תרבות גדולה וחכמה שלא עומדת במירוץ עם האנגלית אבל לא מוותרת על מה ששלה.
כשירדנו למטה, אחרי שהכל היה ארוז וקשור, היה ברור שדומיניק נוהג. שבעיניו אני אסון בתור נהג וגרמתי נזקים שלא יתוארו. שכמעט וההשמדתי את כל המשלחת.
הוא צדק כמובן. "תזכור" אמרתי, כשיש חולות, תשלב לשני ותיסע מהר, אל תאט, אחרת נשקע, יש לנו רק פלאק אחד. השני עף לנו אחרי הפעם הקודמת."
הוא הביט בזעף קדימה כשהניע ואנחנו נסענו על הדרך, דומיניק צובר ביטחון ומתנפל לתוך החולות. עברנו קבוצה של רועים ליד בור ושאלנו אותם כמה הגבול קרוב – אה הם אמרו, עוד 10 קילומטרים עד לאדל-באגרו. הבתים של אדל-באגרו, כפר עם עשרים או שלושים בקתות, הגיח כשהדרך טיפסה מתוך החולות אל גבעות חצי קשות של פטינה חומה. לנארה? שאלתי את אחד מהחצי נוודים.
"סעו לכיוון השיטה הגדולה." הוא אמר.
פנינו דרך משוכות קוצניות, חצינו עדרי עיזים וחמורים, עברנו ליד השיטה הגדולה והמשכנו בנתיב דרומה. כאן לא היו שאלות איפה הדרך. כל הנתיבים משכו דרומה, מפתיע איך באמצע המדבר, או הסאהל או שומקום, אתה מבין בדיוק לאן אתה נוסע גם אם אין שלט אחד לאורך עשרות או מאות קילומטרים.
הדרך הפכה חולית יותר ויותר. "טוב מאוד" אמרתי לדומיניק, מרגיש את המתח אוחז בי כשהחולות הלכו והעמיקו וריטוטי הצמיגים ורעש המנוע שכמעט ולא מצליח מרעידים את המשאית. חצינו חתיכות דרך חוליות והסיגריה שאיזבל גלגלה לדומיניק העלתה אפר שהלך והיצטבר. הוא החליף הילוך בחלק דרך רע במיוחד. שקענו מייד.
"מרד!" הוא צעק "מרד! מרד! מרד!"
ירדתי מהמשאית והתחלתי לחפור. פטריק ואיזבל הורידו את הפלאק מלמעלה. היה לנו רק אחד. היינו על דיונה קטנה.
"אחורה." אמרתי. חמישים מטרים מאחורינו היתה חתיכת דרך שניראתה מוצקה יותר.
בחפירה השלישית הצלחתי להגיע לדרך המוצקה. עצרתי את המשאית ואמרתי: "חכו לי מעבר לדיונה, יש שם אדמה יציבה." פטריק ואיזבל נשאו את הפלאק. דומיניק צעד עם עת החפירה. זינקתי, מגביר מהירות כמה שרק יכולתי על הפיסה המוצקה, מעביר לשני ומזנק במעלה הדיונה. המשאית ריחפה מעל החולות, וחצתה את מאה המטרים השוקעניים. עצרתי על הדרך. הבטתי בלוח השעונים. נורה אדומה דלקה שם. נורת שמן המנוע.
כיביתי את המשאית ופתחתי את מכסה המנוע.
"מה קרה?" שאל דומיניק.
"יש לנו בעיה עם שמן מנוע." בדקתי שמן. לא היתה לנו בעיה עם שמן המנוע. המדיד הראה שיש מלא שמן.
"שמן בסדר." אמר דומיניק.
לא עניתי. כמה חודשים לפני שנסעתי היתה לי תקלה דומה ביפו. נורת השמן נידלקה אבל המדיד הראה שיש מספיק שמן. במוסך התברר שמשאבת השמן נשברה מאיזה כביש יפואי דפוק והשמן לא הגיע מאגן השמן שבתחתית המנוע כדי לסוך את החלקים הנעים. דומיניק טיפס אל כיסא הנהג. הבטתי במחוג החום של המנוע. הוא טיפס באיטיות ועלה ל-70 מעלות 80. 90. הייתי כל כך מרוכז בחום המנוע ודומיניק שנהג את המשאית הכבדה התחיל לטפס לתוך הדיונות. הרמתי את הראש מהשעון כששמעתי את הרעידות, שיטות קוצניות צמחו בתוך החולות. הם הקיפו אותנו. האוטו כבה. לפחות זה. עכשיו הייתי משוכנע שמשאבת השמן שלנו שבורה. לא היה מדרון להחליק ממנו מהדיונה בחזרה אל קרקע מוצקה. לא היתה קרקע מוצקה מאות מטרים מאיתנו. אחר צהריים. נשארו לנו מעט מים. רבע מיכל הדלק. משאבת השמן שלנו גמורה. החול טובעני ומשתרע לכל מלוא האופק. השמש החמה. דומיניק ירד מהמשאית שרבצה שקועה עד אגן השמן החבוט (הצצתי בו כשירדתי לבדוק כמה אנחנו עמוק בחול). טיפסתי והורדתי מהגג את לוח הברזל הבודד. הוא להט מחום. הוצאתי את את החפירה והתחלתי לחפור ואחר כך חפרתי קצת וייצבתי את הקריק – הג'ק האנגלי מתחת לחלק הקרוב של הגלגל הקדמי. רציתי להרים אותו באוויר כדי שנוכל לדחוף מתחיתיו את לוח הברזל. שבוע חשבתי לעצמי. שבוע שלא ניגמר של שקיעות ודחיפות ותקלות. אבל לא היה לי שום ספק שנצא מהחולות, ייקח כמה שייקח, מטר אחרי מטר עד שנמצא אדמה יציבה, ימצא אותנו הלילה מתי שימצא, שנצא מהסהרה הזה. לא היה לי ספק שנצא מהמדבר. שלא נשאר כאן. לא היה לדבר הזה על מה לסמוך.  איזבל חפרה חולות מתחת לגלגלים. פטריק תרם את שלו. דומיניק זרק את הסיגריה וחפר. עליתי לתא הנהג והצלחתי לעבור מטר. שוב שקענו. עגלה עם אנשים שחורים, שחורים בהרבה מהמורים החומים של הצפון, כושים שהם כבר הנשימה של אפריקה השחורה, של ארץ הזהב של מאלי. הגבר הורה לאישה להמשיך והצטרף אלינו לחפירה. לניסיון לדחוף את המשאית ששקעה בכבדות לתוך החול. ירדתי בחזרה אל החולות הלוהטים, אל הזרעים העגולים הקוצניים והמציקים של התילתנים שניתקעו בין הסנדל לכף הרגל המיוסרת וחפרתי החוצה חול, מרים את הקריק, דוחף את הפלאק הכסוף והלוהט. פעם שנייה. שוב נתקענו.
עכשיו, אמרתי לעצמי, מרגיש שהכוחות נספגים בחולות, שהשמש מאדה אותם לתוך האוויר החם והיבש, אנחנו חייבים לצאת מכאן. חפרתי עם כל הלב. הרמתי שוב את המשאית בצד האחד, פטריק ודומיניק דוחפים את הפלאק מתחת לגלגל. לא הרבה. רציתי שהגלגל יאחז אבל שייהיו לי ארבעת המטרים של פס הברזל לנסוע עליהם. פינינו כמה שיותר חול. חפרנו לפני הגלגלים האחרים. המורי הגבוה והשחור נשען על המשאית. שילבתי הילוך וזינקתי, נוסע בחרון לתוך החולות, מתעלם ממחט הטמפרטורה שזינקה לתשעים מעלות. הלאה. קדימה. חתרתי בתוך החולות, מגביר את המהירות, לא מפסיק לרגע, מחפש את המקומות בהם לא היו סימני צמיגים לפני, בהם היה החול חלק ככל האפשר. מאה מטרים. מאתיים, פתאום ראיתי חלקת אדמה חומה מציצה מתוך החלות. דהרתי אליה ועצרתי, מכבה את המשאית.
טיפסתי אל הגג וקשרתי את הפלאק עם דומיניק. השקיעות האחרונות הועילו במובן שהיה ברור לו כמו לי שלא משנה בכלל מה קרה קודם, שצריך לצאת מהחולות אם אנחנו רוצים לצאת מהמדבר הזה ויש לנו מעט מדי מים מכדי להישאר בחיים.
הערכתי שיש עוד  שלושים קילומטרים לנארה. בשבע בבוקר, כשיצאנו לדרך, היו לנו שבעים מהמקום בו ישנו. חמש אחרי הצהריים. עשינו ממוצע של ארבעה קילומטרים לשעה. לפי הממוצע הזה יש לנו עוד תשע שעות.
"תנהג אתה." אמר דומיניק. לא היה לנו זמן לעוד שקיעות וחילוצים. היינו גבוליים גם ככה.
וכמו שזה קורה בדרך כלל, זה היה פחות או יותר ים הדיונות האחרון, היו עוד שלוליות דיונות שאותן חציתי בלי לחשוב פעמיים, מקשיב לחריקות ולאנחות של הגגון. המחוג לא עבר את תשעים המעלות. למרות שנסעתי על שני ולא הורדתי את הרגל מדוושת הגז. המשאית היתה במצב כל כך עלוב – שאסור היה לרחם עליה יותר.
בשבע בערב, כמעט באור אחרון, ראינו את הבית הדו-קומתי שעליו היה הדגל המאלי. הגענו לנארה. עצרנו ליד הבית. ירדתי מהמשאית והתיישבתי בכיסא עץ גס שעמד בצל. עצי שיטה ענקיים הצלו על הכל. הייתי עייף, מכוסה אבק, קצות אצבעותי קרועות מחפירה וקוצים ועייפות של שבוע שבו לא ישנתי ממש משכה אותי אל האדמה האדומה.
איזה שבוע. נסעתי המון, למדתי צרפתית ודאגתי הרבה.
דומיניק ואיזבל נכנסו אל בית המכס עם הדרכונים. ישבתי על הכיסא בחוץ. פטריק לא ביזבז זמן, השתרע על הספסל האחורי והמשיך לישון. איזה איש. איזה אופי.
דרך חולית הובילה מבית המכס אל גדר בוץ שבתוכה היו כמה בקתות וסככה. ארבעה כיסאות ושולחן. עצרנו ליד. הורדנו את התיקים והתיישבנו.
"בירה?" שאלה המאלית.
"כן." אמר דומיניק. "ארבע.  גדולות."
היינו שפוכים. חצינו את הגבול. עברנו את המידבר. הגענו למאלי. עכשיו רק צריך להחליף משאבת שמן, לסדר את הגגון ולהגיע לבמאקו. אבל זה יהיה רק מחר. מחר בבמאקו. עיר. חשמל. אינטרנט. אוכל. אנשים. הלילה היה אפלולי והעששית האירה את השולחן. האמא שלא היתה מבוגרת מידי, הורתה לילדות ללכת אל הכפר ולקנות בשר עז שתבשל לנו לארוחת ערב . ילדה אחרת שאבה דלי מים מהבור והביאה אל המקלחת – חדר חומר קטור שעמד בירכתי החצר, הלילה היה חמים והכוכבים קרובים. האמא הביאה את הבירה. בקבוקי ענק כמו שיש באפריקה שמדרום לסאהל. הצמדתי את הבקבוק למצח החם והבטתי בכוכבים.

הוספת תגובה


Security code
רענן