מורמי

ספרים - טרמפ לטיבוקטו


"הפארקים בבוצואנה הם לא כמו הפארקים בדרום אפריקה ובנמיביה" גיחך סטוארט, אפריקנר מוצק בן 45 שניהל חניון על נהר האורנג' והגבול הנמיבי. "במורמי האריות והפילים מסתובבים בין האוהלים. אין שם גדרות. אני תמיד משאיר את הדלת פתוחה בזמן שאני מבשל. לכל מקרה שלא יבוא."

"ובלילה?"

" שלא תעיזו לישון בחוץ. הצבועים יטרפו לכם את הידיים אם תוציאו אותן מחוץ לשק השינה. תשנו באוהל, החיות מתעלמות מהאוהלים."

 

 

מורמי. סווטי. הפארקים הצפוניים של בוצואנה. בין הדלתא של האוקאוונגו לזמבזי יש למעלה מ-500 קילומטרים של נסיעת שטח. שני ג'ריקנים של 20 ליטר על הגג. לא מספיק. הימרתי שאם ניתקע נהיה מספיק קרובים לזמבזי ולכביש כדי שמישהו יעזור לנו. אם לא נטעה בדרך או נסתבך בחולות עמוקים. בימים טובים הצלחתי להגיע  עם הלנדובר (8 צילנדרים זללן של 4 קילומטרים לליטר מיכל של 79.5 ליטר) ללמעלה מ-400 קילוטרים. קיוויתי שבנסיעה זהירה, נצליח לשמור על ממוצע  יותר גבוה.

"וולקאם טו בוצואנה!" חבט פקיד ההגירה את הויזה לתוך הדרכון. האיש שהמיר את הכסף חייך והכל היה נינוח וידידותי. אחרי המתח בדרום אפריקה והקרירות הגרמנית של נמיביה, היה נחמד לגלות שאיפה שאין שרידי קולוניאליזם יש אנשים. בוצואנה הריחה כמו מקום מוצלח למרות שמהגבול ועד גאנזי, מרחק של כמה מאות קילומטרים, לא היתה תחנת דלק. הכביש היה ריק, התנועה דלילה והלנדרובר נהם להנאתו לאורך הכביש. אבל כששקעה השמש ואפשר היה לראות את מבואותיה של גאנזי, הוא התחיל להשתעל וכבה בבת אחת. כאילו נגמר הדלק. אבל הדלק לא נגמר. הרמתי את מכסה המנוע. היה חשמל. הג'יפ רק לא הניע. בדקתי חיבורים מעל ומתחת. כלום. החושך הלך וירד. גאנזי היתה 3 קילומטרים מאיתנו.

ניכנסתי פנימה והנעתי. הג'יפ הניע בנהמה. לא היה לי מושג למה הוא החליט לעצור. לא היה לי מושג למה הוא הניע. נסענו לגנזי.

למחרת נסענו למאון  בכביש על פאתי הקלהרי. שיטות, קוצנים, אבק אדום. מאון היא שער הכניסה לאוקאוונגו. כרטיסים לפארק, סיורים מודרכים.

"אין מקום בשמורה." אמרה המפקחת. מה חשבנו לעצמנו?

ביקשנו, התחננו, נשבענו ובסוף היא אמרה שאנחנו יכולים לישון לילה במחנה איההא ליד השער הדרומי ושלמחרת נבקש לישון בקקנקה שבתוך השמורה.

ומה עם סווטי?

אין מקום בסווטי לחודשיים הקרובים. למה לא הזמנתם מראש?

סווטי תדאג לעצמה. קודם מורמי. והאוקאוונגו. והדרך בין מורמי לסווטי דרך האוקאוונגו. ענין מוזר הדימוי. הבטתי במפה. בגבולות השמורה. משום מה חשבתי על מדבר ואבק. והאוקוונגו היה בעיני מעין נהר עצל שזורם בתוך מדבר חולי – היה לי דימוי של הניז'ר בראש. לא היה לי מושג.

ברגע שיצאנו ממאון, מחנויות האינטרנט, מסוכנויות התיירות, מהסופרמרקטים שמצידים אותך בהכל לפני ההרפתקאה הגדולה, נגמר האספאלט והתחילו החולות.

אף אחד לא אמר לנו שהחולות מתחילים מייד אחרי מאון. שהדרך מחורבנות ונהדרת כל כך, והחול זורם מתחת לעצי הסוואנה הצפופה. לא הורדתי אוויר והלנדרובר התקדם בנסיעה גמלונית, מעיט כשטיוטות מעלות אבק חתרו לכיוון מאון, מנצנץ בפנסים ללנדרוברים אחרים בידידות שיש לקופסאות פח אנגליות.

ישבנו שלושתינו מקדימה – דורית דריה ואני וידענו שהתחילה ההרפתקאה-אבק, תעלות חול, חום יבש שנח על הדרך ועל השילוט המחורבן שהיה צריך לנחש אותו.

על גג הדיפנדר קשרנו שני ג'ריקני דלק, שני מיכלי מים, ג'אנט נוסף וערימת עצים שאספנו בדרך כדי להבעיר אש.

השליטה באש היא שהבדילה בין אדם לחיה. שחיממה ובישלה את האוכל, שהאריכה את שעות היום לאור במחסה, שהגנה מפני חיות.

"אל תסמוך על האש" גיחך סטיוארט, "הצבועים במורמי למדו לחטט בתוך אפר המדורה כדי להוציא משם עצמות."

טויוטה מאורכת מליאה בתיירים חתרה מולינו על דרך החול הצרה שעצי שיטה ורחבי עלים צמחו משני צידיה, נסענו די מהר על התלמים הצרים שסימנו נתיבי ג'יפים קודמים לפנינו בחול. סטיתי מהדרך ובלמתי כדי לתת לטויוטה לעבור. הנהג הבוצואני, לבוש בתילבושת רנג'ר, הביט בי בספקנות: " תוריד אוויר, אתה תמות אם תמשיך לנוסע ככה."

הוא טעה. הדבר החשוב ביותר בנסיעת שטח הוא ביטחונו של הנהג. נהג שבטוח בעצמו ומכיר את יכולותיו של הרכב, נוסע בדיוק כמו שדורשים תנאי השטח.  הורדתי עשרים שניות אוויר מהגלגלים רק כדי לא להתגרות בבוצואני, שילבתי לראשון, העליתי לשני והלנדי נהם דרך החולות בקלות. כמעט היה אפשר לשמוע את חיוך המנוע הענק שלו ודורית ודריה הביטו בעצלנות דרך החלון הקדמי, מחפשות חיות. בשביל זה נוסעים לאפריקה. כי הדרכים לא סלולות, כי אין תחנות דלק, כי יש חיות בר, כי העצים סחופים וזרוקים בכל מקום, כי נחלי ושלוליות מים חותכות את השבילים שלא ברור לאן הם מגיעים ומלמעלה פרושים השמים הכי גדולים בעולם. באפריקה.

על שער העץ של השמורה היו מונחות גולגלות פילים עצומות ולבנות.

היום העריב. הקמנו אוהל. השארנו דלת פתוחה. כשהלכתי לאסוף עצים. מעבר לעצים דרס פיל ענפים. הבטנו אחד בשני מעבר לסבך ואז הוא חזר לענייניו ואני לענייני.

אין גדרות מסביב לחניונים במורמי. הדלקתי את המדורה. הינחתי את ה"פוייקה" סיר הפלדה הדרום אפריקני שחביב על מטיילים ותושבים בחלק הדרומי של אפריקה.  הוצאתי את הזרקור והארתי את 20 המטרים שמהם שמעתי רחשים. עיניים הבהיקו בחשיכה. הרטינה של של העין מחזירה אור. בעיני חיות יש תאים שאוספים את האור ומגבירים אותו ולכן ראיית הלילה שלהם טובה כל כך. ולכן העיניים זוהרות בלילה. העיניים הביטו בי. ואז הצטרפו עוד זוג עיניים.

"צבועים." אמרתי לדורית ודריה שקראו ספרים ליד השולחן. צבוע הוא חיה רבת כוח ולאו דווקא טורפת נבלות.

"ומה אתה אומר?"

יצאתי עם קרן האור לכיוון הצבועים שצחקו ונמלטו אל הסבך כדי לחזור ולנצנץ בעיניים צהובות.

הורדנו את הפוייקה מהאש ומזגנו יין דרום אפריקני מהעמקים המבורכים שמסביב לקייפטאון.  סגרנו את הלנדרובר, השארנו כלום בחוץ חוץ מפוייקה מליאה בשמן מבושל, הטלנו עוד בול עץ למדורה ונכנסנו לאוהל.

נרדמנו.

והתעוררנו כשמשיהו חבט בפוייקה ורעש של מתכת מכורסמת חרץ את אוויר הלילה הקריר. הדלקתי את הפנס ופתחתי את רוכסן האוהל.

"לאן אתה הולך?" שאלה דורית.

"נבלות." סיננתי וזינקתי החוצה אחרי הצבוע.

הוא נבהל ושמט את מכסה הפוייקה אותו ליקק מכל הכיוונים. הפוייקה לוקקה למשעי וממרחק של כמה מטרים הביטו בי זוג הצבועים צוחקים.

בצדק.

"תאיר לשם-" אמרה דריה שהזדקפה בשק השינה ואנחנו ישבנו והבטנו בהצגה הלילית הטובה באוקאוונגו – זוג צבועים שחיפשו להם מה לגרם בין העצים הגבוהים ובתוך רמצי המדורות.

בבוקר הרחקנו לתוך האוקאוונגו. שלוש לביאות כירסמו גנו שצדו כמה דקות לפני שהגענו. הן היו לביאות גדולות ושחורות ואני טיפסתי על גג הלנדרובר להביט בהן.

"מה אתה עושה?" נזף בי מישהו מג'יפ שעבר בסביבה, "זו שמורת טבע!"

כן. גם אפריקה נהיית פוליטיקלי קורקט. כבר אי אפשר לטפס על גג הג'יפ שלך להביט באריות. העולם הולך ומצטופף.

עצרנו במקום שבו היה שולחן ומעבר לו עצים ומעבר לו מים עם מרבו – חסידות אפריקניות שחורות מצחיקות ופילים רעו בעצים. שייט השיט אותנו על מי האוקאוונגו, נהר שמתחיל באנגולה, זורם בין נמיביה ובוצואנה במסדרון קפריווי, והולך לאיבוד בקלהרי. זה המשחק של האוקאוונגו. בין מדבר ונהר. ובינו לבין הזמבזי הגדול משתרעים למאלה מארבע מאות קילומטרים של חול מנומר בעצים וגושי סלע וחיות גדולות. פילים. נמרים. אריות. צבעים. ג'ירפות. זברות. כל מה שיש ליבשת להציע.

"נמר!" לחשתי לדורית ודריה  כשזיהיתי את הכתם הזהוב אורב בשקיעה על גדת הנהר. הנמר הרים את עיניו הצהובות והביט בנו. לא קל לראות נמר. גם באפריקה. זה היה הנמר הראשון של האוקאוונגו. נספג בתוך הדימדומים וכתמיו, שחורים על העור הזהוב נמוגים בתוך הלילה והסבך.

בבוקר יצאנו אל המחנה השלישי. רצינו לראות עוד קצת אוקאוונגו אבל הדרכים שאין בהם שילוט, הבוץ, היער עם השרכים שלא מאפשר לדעת אם אתה בדרך או חוזר על עקביך, הפרסתנים המקרינים שמציצים מהסבך, הקודו המשורטט שיש מעט מקרינים נאים ממנו הטעו אותנו. ופתאום נעלמה הדרך בתוך אגם מים מאורך.

"כן?" שאלה דורית.

"כן!" אמרה דריה ועיניה אורו. ילדה שאוהבת אקשנים ומנמנמת על כבישים כי החיות בניו יורק ובלונדון יותר מעניינות.

הבטתי בדרך שחריצי צמיגים הוליכו ממנה לתוך המים. הצד השני היה מרוחק כמעט מאה מטרים. לא היה לי מושג מה העומק. אף אחד לא הזהיר מהאגם שבאמצע היער. שילבתי מהלך ונסעתי פנימה. העומק הפתיע אותי, גל מים שטף את מכסה המנוע ופתאום היתה הרגשה שהלנדרובר שט בתוך המים ומאבד מגע עם הקרקע. העומק הפתיע אותי. "וואו" אמרה דורית ורק דריה הביטה בעניין במים שהחלו לחדור דרך גומיות הדלתות. לאט מידי. הג'יפ כבה באמצע האגם.

"אכלנו אותה." אמרתי. הנחתי שהמים הרטיבו את מערכת החשמל, חדרו גם לתוך צינור הפליטה ולא ייתנו למנוע לפעול.

"תניע." אמרה דורית. "בוא נצא מפה."

הנעתי  והלנדרובר בן ה-24, שתחתיתו חלודה כי הוא יד ראשונה מרופא שנהג לדוג איתו על חוף האוקיאנוס האטלנטי של נמיביה (והבת שלו היתה מלכת היופי של אפריקה מה שנתן חצי מהנקודות ללנדרובר בעיני דריה), הניע כאילו הוא עומד על רכס מדברי ונסע החוצה מהמים, מטפס בקלילות על הגדה שמעבר. קודו משורטט הביט בנו בעיניין כשהמים נזלו מהלנדרובר כמו מכלב שמתנער ממים.

ראינו כמה אריות והמשכנו הלאה. לגשר השלישי. למחנה הצפוני של האוקאוונגו שממנו ממשיכה הדרך לכיוון סווטי וצ'ובה, הפארקים שהם חלק המדבר שמפריד בין אוקאוונגו לזמבזי. האוקוואנגו היה פעם יובל של הזמבזי. מתישהו, נוצרה רמה נמוכה בין הנהרות והאוקאוונגו, שלא נשאר לו נהר גדול שינקז אותו אל האוקיאנוס ההודי, התפצל להמון זרועות ונעלם לתוך הקלאהרי. והזמבזי? ממשיך רגיל, אוסף את המים מאותן רמות של אנגולה בהן נולד האוקאוונגו, מתחתר בקניון ענק מתחת למפלי ויקטוריה, ונישפך לים במוזמביק..

קופי מקק צעקו וזרקו עלינו פירות מענפים גבוהים של עצי ענק. דריה לא רצתה לבוא איתנו. השארנו אותה ליד הלנדרובר וחצינו את גשר העץ שמעבר לשער השמורה . בצל מבנה השער היו ראשים לבנים של פילים שאיבדו את הראש מכל מיני סיבות. הנהר זרם איטי ומהורהר ומצד הזה אי אפשר היה לראות את הלנדרובר שהיה מוסתר בעצים הענפים שגדלו על הגדה. בוססנו בחול דרך הכפר הבוצואני.

"לא אתם הולכים לבד?" שאל אותנו טנדר עמוס באשה ושני גברים.

"לטייל."

"ואתם לא פוחדים מהחיות?"

חייכנו. הבוצואנים חיים פה. החיות חיות פה. ואנחנו מטיילים. ליד בקתת עץ ופח באמצע החולות התגודדה קבוצת בוצואנים צעירים. הם שתו בירה מבקבוקי ענק. החום היה תנורי ויבש. המשכנו הלאה על פני מתחמי בקתות אפריקניות מוגנות בגדרות קוצניות.

ואז נגמרה הדרך. זאת אומרת היא טבעה בפלג נהר שרוחבו כמה עשרו מטרים. התקרבנו וצעדנו לתוך המים עד לגובה הדרך.

"נחכה לאוטו."

ג'יפ טויוטה גבוה הגיע. הנהג הכיר את הדרך ואת המים. הוא נכנס בצידו השמאלי של הנהר וחצה אותו, המים מכסים את ירכתי הג'יפ, מטפס בצד השני.

"טוב." אמרתי. "את זה נעבור."

"ויש לך מושג מה קורה בהמשך?"

כשעצרנו בשער, דיברתי עם מנהל השמורה. הוא אמר שיש ארבעה מעברי מים. ששניים מהם די ברורים אבל בשלישי צריך לשים לב לא להיכנס ישר אלא לחזור אחורה ולהקיף ממזרח. ואחרי הרביעי לחתוך מערבה עד לדרך החדשה שמגיעה לגדר של השמורה ולנסוע איתה.

המפה שהיתה לנו כיסתה את כל אפריקה הדרומית וכלי הניווט היחיד היה המצפן שאבא שלי לקח מעכברי המדבר של רומל באל עלמיין ב-1942. מצפן גרמני פניאומטי משובח. שכמובן לא יכל לעזור לנו בכלום כי מצפנים לא אומרים לך כלום על עומק המים ועל רכות החולות ומאיפה עוברת הדרך הנכונה.

בזמן שמנהל השמורה הסביר, שירטטתי מפה מאולתרת על נייר. יש לי נטייה לסמוך על אנשי שטח שמתארים לך את השטח מתוך זיכרון אינטימי ויש להם פרטי שטח שלא תמצא בשום מקום. כמו השלט הטבוע, העץ הגדול או התנין שטורף צבי. הוא אמר את זה בפירוש. שנדע שטעינו כשניראה תנין שצבי תקוע בלוע שלו.

"והוא יהיה שם?"

"כן, ראיתי אותו לוכד אותו היום. הוא לא יצליח לבלוע אותו עד מחר."

אין כמו טופוגרפיה שלא משתנה.

האריות שאגו בלילה. הקופים צרחו.

עצרתי רגע לפני המים. אחרי צליחת המכשול ביום הקודם זה היה די ברור שהדיפנדר רוצה לצלוח את המים. המים היו גבוהים, ולרגע היתה שוב ההרגשה של שייט כשגלגלים, בגלל נפח המים והזרם איבדו את המגע עם קרקעית הנהר. המשכנו ונסענו לאורך דרכי החול. יש כמה נהרות בעולם שחוצים מדבריות. הנילוס חוצה את הסהרה למדבר מזרחי ומערבי. הטרים זורם בטקלאמקן. האינדוס את המדבר של בלוצ'יסטאן והאוקאוונגו שולח זרועות שהולכות לאיבוד בסבך של יובלים בחולות, חול יער צפוף ומרחבים פתוחים של עשב גבוה ליד הגדות. נתיבי רכב הובילו לתוך המים. הגברתי מהירות,  לוחץ על דוושת הדלק בקבוע שלא מאפשר לג'יפ לכבות, הגזים שנפלטים מהמנוע דוחפים מים.

"וואו!" אמרה דריה בהערכה כשחרטום הדיפנדר יצר גל ששטף את החלון הקדמי ושוב, בפעם השלישית, ניתקנו מהקרקע במעין סיחרורון קטן, אלא שהפעם ידענו שככה זה. קצת כמו בספינה על גלים. מחזיק הגה ומכוון אל החוף.

"הנה התנין." אמרה דריה שבגלל שהחיות בלונדון ובניו יורק מעניינות אותה הרבה יותר היא מביטה אל האופק.

התנין רבץ מעבר לבריכה רחבה שבה ישבו היפופוטמים ונשפו אוויר דרך נחירים רחבים. הצבי הניצוד היה תקוע ראש בפנים וארבע רגליים מזדקות באוויר. כמו בסיפור של קיפלינג על איך קיבל הפיל את החדק הארוך שלו. אלא שפה לא היה פיל וחדק בלוע תנין אלא צבי טומפסון שניטרף על ידי התנין. שתי חיות המים המסוכנות של אפריקה - התנין וההיפופוטם. יותר אנשים נהרגים כל שנה מההיפופוטם הצימחוני מאשר מכל טורף. המצרים הקדמונים קראו לו "החיה הרצחנית". השמנמנות מטעה. זו חיה שעיניה חלשות ומכיוון שכך תנועה מוגזמת מסיחה את דעתה ומאיימת עליה. היפופוטם יכול לדהור במהירות של 40 קילומטרים לשעה, להפוך בקלות דיפנדר ולרמוס את מי שלא מוצא חן בעיניו. השיניים נושכות בעוצמה של מאות קילוגרם לסנטימטר רבוע.

מנהל השמורה אמר שאם נגיע לתנין ולצבי טעינו, עמדנו לבדנו על דרך שהובילה לאנשהו וסביבנו כל אפריקה. כיביתי את המנוע והבטנו להיפופוטמים ובתנין שתקוע בלוע הצבי בדממה העמוקה שהופרה בקריאות אנפות, חסידות שחורות ובמעגלי ציפורי הטרף שמעלינו.

תנין היאור (Crocodylus niloticus) אורב לטרף במים הרדודים ומזנק בבת אחת מהמים במכת זנב. הוא מהיר כברק וזה שראשו של הצבי היה תקוע בין מלתעותיו הוא מתוך ידיעתם של טורפים שחניקת הטרף והשבתת מנגנוני הפיקוח של המוח הם המוות המהיר.

הסתובבנו בחזרה למצוא את הדרך. מקווה מים ענק חצה את הציר. שלט טבוע הציץ מהמים במרחק של מאה או מאתיים מטרים. גם זה היה במפה של המהנהל. הקפנו את אגם המים ומצאנו את עצמנו מול אגם רחב.

"מפה?"שאלה דורית

"בטח" אמרה דריה, "את רואה שלא רואים את הסוף לא?"

הלנדי נסע לתוך המים, ושוב היתה את ההרגשה של ספינה שחוצה אגם במדבר עם הטילטול של גל החרטום ששוטף את החלון הקדמי והגלגלים שמרחפים ואחרי כמה דקות של מעבר היינו בצד השני מול 3 ג'ירפות שאחת הניחה את צוארה על צוארה של חברתה ואנחנו הבטנו תוך נסיעה איטית בחיות הענקיות האלו, הצמחוניות שרואות הכל מכל מרחק ותמיד יש בסביבתן זברות שיצאו בדהרה פרועה ונעלמו. ואחריהן הגיח חזיר בר סמור זנב עם השן שמתעקלת מהפה. ובבת אחת עזבנו את האוקאוונגו ופנינו צפונה ומזרחה לצ'ובה, לסווטי, לביתם של החתולים הגדולים, של הפילים המדבריים, לחלק הארץ שלא היה לנו מושג מה יש בו ובעיקר ידענו שאין בו תחנות דלק וישובים אנושיים פרט לשער הכניסה לסווטי, אליו נסענו בדרך החולות, דורית מחליפה אותי ליד ההגה, נהנית מהשיוט בחולות העמוקים שלא הזיזו לו כלום. יש יתרונות למנוע בנזין עם 8 בוכנות. וחיסרון אחד. הוא שותה המון דלק. הימרתי על 4 קילומטר לליטר וידעתי שאין סיכוי שנצליח לחצות את הקלהרי לזמבזי עם מה שיש לנו. זאת אומרת ידעתי אבל קיוויתי שיקרה נס, שלא נטעה בדרך, שלא נתחפר בחולות, שאיכשהו נצליח לשפר את הצריכה בחצי ליטר שתיתן לנו עוד 40 קילומטרים שיבטיחו שנגיע לתחנת הדלק של קאסנה שעל גדות הזמבזי.

"אין מקום" אמר הפקח בסווטי.

"אין מקום." אמרה מזכירת הפיקוח בסווטי.

"אין ולא יהיה מקום גם בימים הקרובים." אמר מנהל השמורה "ידעתם את זה כבר במאון – תמשיכו לנסוע."

מצצתי דלק בצינור הגומי שהכנסתי לתוך הג'ריקן שעל הגג (המצאה גרמנית של מלחמת העולם השנייה וככה קראו להם האנגלים – ג'רי לגרמניקוס, קאן למיכל). טעם אדי הדלק מילא את פי אבל יותר מכך את מיכל הלנדי הישן.

עוד 40 ליטר במיכל. 160 קילומטרים.

החום היה תנורי .החלקנו בחולות על פני הגבעות החוליות של סווטי, עוקפים פילים שניערו עצים, החרדנו קודו משורטט וטומפסון וחתרנו צפונה. אל הזמבזי.

היום העריב. עדרי  פילים עצומים ניערו עצים. בטרם חשיכה חצה נמר בניתור את הדרך. קצת אחר כך דמם פיתאום הלנדרובר. נימאס לו. זה לא היה הדלק. היה עוד דלק. עמדנו בשולי המדבר, במקום שבו הדרך עולה ויורדת בין יערות ירוקים שצמחו מהקרקע החולית האדומה ושום רכב לא היה לא פה ולא שם.

"מה יהיה?" שאלה דורית.

"נחכה." אמרתי, מחלץ את הרגליים משעות של נהיגה בחולות.

"ואם לא יעבור כאן אף אחד או לא נצליח להניע?"

ניסיתי שוב והלנדרובר הניע כאילו כלום, מוביל אותנו אל גדות הזמבזי. היו שם המון חיות ועצי באובאב שמצצנו את פירותיהם שהם הסוכריות של אפריקה (תישאלו את הפילים) ונהר ניפלא עם עדרים עדרים, ותנים אפורים וצבועים ואריה זקן אחד ובנהר היו היפופטמים ותנינים והמון ציפורים. ושם ישנו.  אח, אפריקה.

עצרנו לאכול ארוחת בוקר מאוחרת. היו לנו עוד 20 קילומטרים לקסאני והמיכל היה ריק.

"אבא!" צעקה דריה שישבה בין הבאובאב והג'יפ והנהר. חזיר בר זכר זקר את זנבו המצחיק ונחר באיום.

"לך!" שאגתי, מנופף בידיים והוא הסתובב ונימלט, קופים צועקים מצמרות העצים.

קילומטר אחר כך נגמר הדלק. אבל כבר היינו קרובים לקסאני וכל מה שהיה צריך לעשות זה לתפוס טרמפ לתחנת הדלק הקרובה.חצינו את הקלהארי. הגענו לזמבזי. והתאהבנו בקופסאת פח ישנה.

 

 

אפריקה! וידאו

דריה ולנדרובר באפריקה הדרומית

הוספת תגובה


Security code
רענן