איך קיבל הקרקל את האוזניים השחורות המשונצות שלו


דניאל יפה - תחריט עץ

הקרקל גר לו מתחת לשיח הרותם. הקרקל אהב מאוד לגור מתחת לשיח הרותם. כל הלילה הוא הלך והסתובב ועבר ונבר וחיפש וצד להנאתו קורא לא זהיר, ושפן סלע שלא מצא את מקומו, ולפעמים כשהיה לו מזל, רדף אחרי ארנבת עם עיניים אדומות וכשהיה משיג אותה, חבט בה בכפתו ואכל אותה להנאתו.


וכשהיה פס הבוקר מתפספס מעל ההרים הרחוקים של עבר הירדן, הרים אדומים שבבוקר המוקדם נראים כחולים, ועוד הרבה לפני שכדור השמש האדום עולה מעל לפסגות ולואדיות, לחולות ולסלעים, הוא היה מצטנף מתחת לשיח האשל שלו בנחל הערבה הרחב והסבוך באשלים ורתמים,  ויודע שבמקום שהוא נמצא בסבך, מאחורי הקנים והאשלים והרתמים ושיחי המלוח, אף אחד לא יכול לראות אותו ושם הוא ישן כמו אבן אפורה עם גרביים שחורים עד שהשמש מגיעה בדיוק לאותו מצב שבו הלך לישון, אבל בצד המערבי. ורק כשהשמש שוקעת, הוא פוקח את העיניים בבת אחת, מותח את עצמו פעם ועוד פעם, מוציא ובודק את הציפורניים, מלקק בלשונו את השפתיים, ומחליק לדרכו מתחת לענפי הרותם העגולים ויוצא אל השבילים.
ודעו לכם יקרים שלי, שפעם, לפני שהכרתם אותו, לא היו לקרקל שינוצים באוזניים והאוזניים שלו היו כסופות-מבריקות ולא שחורות-חומות, וזנבו היה ארוך וזהוב בהרבה ממה שהוא היום ועורו היה זהוב מזהב ואף אחד לא צחק ממנו שהוא החתול המוזר מכל החתולים ומרחוק אפשר לראות את שנצי אוזניו השחורים.
כי בימים ההם, מתוקי החמודים, בימים ההם, שלפני היות הקרקל קרקל, הוא בכלל היה חתול שצבעו כסף ואוזניו היו כסופות ומחודדות, ורגליו כסופות וקצרות, וזנבו כסוף ומפואר וכל גופו היה זהב בוהק למרחוק והוא היה היפה בחתולים.
וזו הסיבה שהזוזה, שגרה במערות הרבות של הנגב ונעה ממקום למקום, והבדואים פוחדים ממנה כי הם מכירים את כוחה המכשף ואת צחוקה שרק צחוק הצבוע מפחיד ממנו, חמדה את הכסף והזהב של החתול המפואר בין החתולים שאי פעם גמאו הרים וגאיות בנגב ובערבה.
והקרקל, שקראו לו אז חתול הכסף, לא הכיר את הזוזה ולא חשש מהזוזה. וכמו על ערב הוא יצא לטייל. ודעו לכם מחמדי היקירים, שהקרקל, גם אם הוא היה אז חתול כסף, יכול ללכת המון קילומטרים בלילה. המון. עשרות רבות של קילומטרים בלי להתעייף. עד הבוקר הוא הולך ומחפש, ומחטט, ומקפץ  ואורב ומסתער ומביט ומזורר. כי ככה הוא הקרקל, המוזר והניפלא מבין החתולים. ולכן, באותו ערב, הוא התעורר והסתובב, וטייל, והסתכל, וחיטט ומישמש, וביקר וחיפש וכשהערב דעך והפך לפס של בוקר, והוא היה רחוק מכל אשל ורותם שבעמק הערבה והוא היה קילומטרים מעצי האשל ושיחי הרתמים שלו, אבל לעומת זאת, היו במדבר שסביבו מצוקים וסלעים גדולים והמון מערות. ולכן הוא חיפש בתמימות ובלי שום זהירות (כי הוא לא ידע שהזוזה עוקבת אחריו כל היום מכל פתח אפל) מחסה לשעות האור, וכשראה פתח אפל ומזמין, הוא צלל לתוך המערה, פיהק ומצא לו מרבץ נפלא לשינה.
וזה הסיפור שמספרים הסלעים האדומים, ששמעו אותו אותו מהזנבנים שקופצים משיח לשיח, וחיים על עצי השיטה בערבה, יודעים הכל ומפטפטים בלי חשבון.
וזה הסיפור שסיפרו הזנבנים על איך קיבל הקרקל את השנצים השחורים באוזניו החומות לפני כל כך הרבה שנים.
הקשיבו והסכיתו מחמדי הקטנטנים.
כי הזוזה חמדה את זנב ואוזני הכסף שלו ואת גרבי הכסף הנוצצים של רגליו, ואת הזהב הבוהק של פרוותו.
וברגע שעצם את עיניו, התנפלה עליו הזוזה באפילת המערה וניסתה לחטוף ממנו את כל אלו. אבל הוא התעורר מייד, פקח את עיניו הירוקות שרואות בחושך והן נצצו כמו גחליליות והתיזו ניצוצות.
הוא קפץ ושרט ונהם ונשך, הוא זינק וילל וחבט וצרח, הוא טיפס וניער ושרק וירק וכשכל זה לא עזר, הוא המציא את הדבר שהקרקלים עושים עד היום כשהם רואים ציפור שמנה שיושבת על ענף עץ שיטה – הוא זינק למעלה למעלה, תפס את הזוזה בין כפותיו, התגלגל, מבלבל, מסחרר, מזורר ותקע את שיניו בעורפה כשנפלו שניהם על האדמה האפילה.
והזוזה נאבקה וצרחה ובכתה וצחקה בצחוק המפחיד, והקרקל, שעדין לא קראו לו קרקל ולא ניראה כמו קרקל, לא עצם את עיניו והביט דרך תקרת המערה וראה את שמי הלילה ובתוכם ראה את חתול הכסף הגדול, שהוא כוכב החתולים בשמים, וחתול הכסף יושב בזנבה של קבוצת כוכבים (שבטעות קוראים לה הדובה הקטנה ובעצם קוראים לה החתול הגדול) כל כך רחוק – שהוא ניראה כמו כוכב חווריין שבטעות  קוראים לו כוכב הצפון ובעצם הוא הוא חתול הכסף של החתולים שיושב בשמי הלילה ומשגיח על כל החתולים כפול תשע הנשמות שיש לכל חתול.
וזה לא הרבה עבודה ולא מעט ושם הוא נמצא.
וחתול הכסף הביט בקרקל שנאבק בזוזא ומסרב להרפות מעורפה ואמר אל השמים זרועי הכוכבים-
"הכסף והזהב מזיקים, הוא יצטרך להשתנות."
והחתול שלנו הרגיש איך ממלאים אותו כוחות חדשים.
והזוזה, שהרגישה את אחיזתו המתהדקת של הקרקל, ואת שיניו בעורפה וציפורניו בכל גופה ואיך הוא לופת ולא מרפה -  נבהלה. בחיים אף אחד לא עשה לה דבר כזה. לא חתול ולא כלב, לא אדם ולא ציפור. לא נחש ולא עקרב. והיא, עם שתיים מידיה, תפסה את אוזניו של הקרקל כדי להעיף אותו ממנה. אבל הוא נצמד בכל כוחו. ובשתי ידיה האחרות היא משכה את זנבו וסובבה ושברה וקצרה ומעכה והקרקל רק יילל, היא משכה את רגליו אבל הקרקל לא עזב.
הוא הרגיש שאוזניו משתנצות, שזנבו מתקצר ורגליו מתארכות אבל לא עזב עד שהזוזה צעקה – עזוב אותי עכשיו!
והוא נהם פיו מלא בעורפה של הזוזה – רק אם תלכי ובחיים לא תחזרי למערות שלי!
נשבעת! צעקה הזוזה והוא פתח את פיו והזוזה, שאי אפשר לסמוך אף פעם על מה שתעשה, חפנה את הכסף מאוזניו ומזנבו, קילפה את הזהב מגופו ונמלטה מעבר להרי אדום והבדואים מספרים שהיא חיה במערות בהם הם מחפשים את הכסף והזהב שקילפה מחתול הכסף שהפך לקרקל וכשהם מתקרבים אל האוצר הבוהק -  היא מגיחה ומפחידה אותם עד שהם נמלטים בפחד ובאימה.
והקרקל, שנילחם כל היום בזוזה, יצא מהמערה. מרחוק התחילו השמים לקבל את הצבע הכחול כהה שלפני הלילה, ומעליהם היה הפס האדום אדום שמבשר שהשמש שוקעת ועוד מעט היא תעלם, ולמעלה בשמים החל לעלות ירח ומאחורי אורו המאיר עלתה קבוצת החתול הגדול (שקוראים לה בטעות הדובה הקטנה), ובזנבה חתול הכסף שהביט בקרקל שפנה בחזרה אל שיח הרותם שלו שליד האשלים ומאחורי הקנים ולא ידע בכלל שבמשך הקרב השחירו והשתנצו אוזניו  שרגליו נעשו ארוכות וזנבו קצר ושגופו הפך לחום בהיר כמו חול המדבר. כמו שהוא ניראה בדיוק מאז ועד היום.
ומעכשיו יקראו לך קרקל – שחור האוזן. אמר חתול הכסף, נשמת כל חתול בכוכבי השמים.
ולא היה איכפת לקרקל. כי הוא ניצח והבריח את הזוזא מכל המערות וכל המדבר מעכשיו יהיה שלו לדורי דורות.
וככה בדיוק היה קטנטני החמודים כך סיפרו לי הזנבנים, שהם הפטפטנים הגדולים של המדבר ושום דבר לא ניסתר מעיניהם.


לרכישת הספר:

69 ש"ח לספר אחד, 120 ש"ח לשני עותקים או 165 לשלושה.

צ'ק יש לשלוח עבור מבדד רמון תד 651 מצפה רמון  80600000

העברה בנקאית  לחשבון מבדד רמון בנק מזרחי סניף 436 חצרות יפו חשבון 158291 ולכתוב שם עבור השד מהסטף.
לאחר ההעברה נא לשלוח במייל את צילום המסך ולהעביר כתובת מליאה ומדוייקת למייל: כתובת דוא"ל זו מוגנת מפני spambots, יש לאפשר JavaScript על-מנת לראות את הכתובת

השד מהסטף - הגירסא הקולית
לרכישת הספר הדיגיטאלי:



הוספת תגובה


Security code
רענן