טנושטיטלאן


בשילוב המוזר המקרי והסופני, נחת קורטז בחופי יוקטאן באוגוסט 1519, בסוף 52 השנים של השמש החמישית. קורטז היה חדור מטרה לכבוש לעצמו עולם ולאסוף את הזהב והתהילה צעד לתוך עולם מיתי שחיכה לסופו, פוסח על הסעיפים, מקבל את תנועת הספרדים הקריבים האלימה כגזירת גורל. מוקטוזומה השני חיכה להרננדו קורטז כמעט בחוסר תנועה ולמרות שסביר להניח שלא חשב שקורטז הוא אל, קיבל אותו כחלק מהסוף הקוסמי המיועד.

 

 

"חשבתי שתגיע עם הטיסה הבינלאומית, אבל זה הטרמינל של טיסות הפנים, האוטו עומד די רחוק מכאן, איך הייתה הטיסה? לעזור לך? אתה עייף? מה שלום גילה ורענן?" הקשבתי לספרדית המהירה של גיזלה שצעדה בצעדים רחבים ומפוזרים. עדיין לא חשבתי בספרדית. גיזלה עשתה דוקטורט במיקרו ביולוגיה באוניברסיטת ירושלים. יש לנו חברים משותפים. היא המשיכה לשאול שאלות עליהן לא הספקתי לענות, עולה אל קומת החניון שמעל הטרמינל, פותחת את תא המטען של המכונית האמריקאית המיוצרת באזור התעשייה של מונטרי. המנוע הגדול נדלק בנהימה. תרגיל לתעשיינים אמריקניים – אזור סחר חופשי עם ידיים מקסיקניות זולות. כמה נוח לאמריקה שמקסיקו נמצאת מדרום לה. כל החלק הדרומי של ארצות הברית נלקח ממקסיקו. קליפורניה, טקסס, ניו מקסיקו. אפילו את השם אמריקה נכסו לעצמם העשירים מהצפון. התרבות האמריקנית היא לא של הטולטקים, המאיה, האצטקים או האינקה. היא התרבות של קוקה קולה והמבורגר בלחמניית ספוג. כבישים, תנועה. מחלפים. עיר גדולה. לפני שבאתי למרכז אמריקה היתה לי מחשבה, רעיון אופטימי שמשהו טוב קורה במרכז אמריקה. הסכם השלום בגואטמלה, סוף מלחמת האזרחים בניקרגואה, ממשלה של שלום באל סלוודור - האם מרכז אמריקה יוצאת ממעגל ההשפעה של ארצות הברית לעתיד עצמאי עם תקווה אחרת במאה העשרים ואחת? כמה אמונה יש לנו במספרים. בסוף העשור, בסוף המאה, בסוף האלף, במבנים המחשבתיים שיש לנו בראש כאילו משהו יכול להשתנות. לא היה לי מושג על מרכז אמריקה. רק דעה ישנה של שני חברים שנסעו במקום לפני 15 שנים ואמרו שזה שווה.
גיזלה המשיכה לדבר ללא הפסקה. נסענו בשדרות האינסורחנטס (הקוממיות). בכיכר האינדפנדסיה (העצמאות), תלו הזפטיסטים שלטים והקימו מאהל. "זו הפגנה קבועה." אמרה גיזלה. "המצב לא טוב פה." שדרות הרחבות. רכבת תחתית הגיחה מהאדמה כשחצינו את הזונה רוזה - הרובע האמיד של מקסיקו, ונסענו דרומה ומערבה אל הפרברים, חוצים את גבול התחתית, נוסעים לאורך מסילת הטרנו ליחרו - הרכבת הקלה שתחנתה הסופית בסוצ'ימילקו ("אני אקח אותך מחר לסוצ'ימילקו, ולכיכר גריבלדי לראות את המריאצ'י ולמוזיאון האנטרופולוגי. יש לי חופש מחר ומחרתיים.") סוצ'ימילקו היא מה שנישאר מהאגם של טסקוקו שעליו היו בנויות ערי האצטקים. טנוצ'טלאן היתה בירת האצטקים. סוצ'ימלקו היתה אחת מהערים  שבדרום האגם שיובש תחת מקסיקו העיר, ערים שנבנו על איים שהלכו והתרחבו עם מערכות סכרים וגנים שטים. כשהגיע קורטז אל טנושטיטלאן היו בה 300 אלף תושבים והיא שלטה על מקסיקו וגואטמלה. הספרדים הביאו איתם את חרבות הפלדה. את הסוסים (שהאצטקים חשבו שהם צבאים), את התותח, הגלגל ואבעבועות הרוח. היא נהגה ודיברה ואני הנחתי לזרם של הספרדית להסתנכרן עם מה שהעיניים חיפשו אחרי טיסה ארוכה. מראות חדשים. עולם חדש. מרכז אמריקה היתה החוליה החסרה של הפנאמריקנה.
לפני עשרים שנה התחלתי את המסע על הדרך, עולה על הרוקיס ומתחבר לאלסקה היי-ווי, נוסע עד לסופו של הכביש, אל פיירבנקס, אנקראג', בהומר בקצה שירטון החול עליו הקמנו אוהל תחת העננים האפורים באור שלא דועך, הולך לאסוף קונכיות בשפל הרחוק, מטגן אותן בחמאה, יושב עם להקות האנשים הצעירים המחכים לעבודה בבתי עיבוד הדגים הבנויים על השרטון, מחכים לסלמונים. בלילה אחד שלא היה לילה כי האור באלסקה בקיץ דועך ומתחזק שוב, השתכרתי בבאר ובשלוש בבוקר זחלתי עם בחילה איומה לחדר ששכרנו והקאתי על ריצפת הקראוון. נאווה, שטיילה עם דידי עזרה לי ואחר כך המשיכה איתו למקסיקו. אני חזרתי לאירופה מסיאטל.
מהמטוס רבץ ערפיח אפור ודלוח מעל גגות העיר למרות שמלמטה ניראה היום כחול ובהיר. גיזלה פנתה לרחובות קטנים והולכים ועצרה מול שער. איש מבוגר פתח שער ברזל וגיזלה החליקה את המכונית הגדולה פנימה, האיש נועל את השער מאחורי המכונית. "תכיר את אבא שלי-" אמרה גיזלה ואני אספתי את התרמילים, צועד אחריהם אל דירה בקומה השנייה שבבית המגורים האדום בן 3 הקומות. הייתי עייף. הערב שבין 1997 ל- 1998. איזה מסיבות יהיו במקסיקו סיטי בערב השנה החדשה? הנחתי את התרמיל בחדר. גיזלה פרסה פפאיה והניחה טאמלס, טאקוס וכוס מיץ תפוזים על השולחן. דיברנו על חברים מישראל. גיזלה כמעט התחתנה עם אחד מהם שסרב להחליט והיא, שנמאס לה לחכות, חזרה אחרי 5 שנים לבית של אבא שלה. ראש השנה הוא חג משפחתי במקסיקו. האח והאחות הגיעו עם הילדים. קולות עמומים מעבר לדלת כשהתגברתי על שעות הטיסות הארוכות, נרדם לשינה כבדה.

כשהתעוררתי בבוקר היה השולחן ערוך עם טאמלס, פאפיה וכוס מיץ תפוזים.
"המשפחה שלי נורא הצטערה שישנת בערב ראש השנה. ישנת טוב?"
"כן."
ניסע לפירמידות?"
"ניסע לפירמידות." אני אוהב פירמידות.
חלפנו על פני הזפטיסטים המפגינים בכיכר האינדפנסיה ונסענו דרך שדרות האינסורחנטס, חוצים את העיר צפונה. ראש השנה, התנועה לא היתה כבדה. יצאנו מהעיר והכביש הפך לדרך לא רחבה שעצים בשוליה. גבעות הרמה המקסיקנית, חומות ומנומרות קקטוסים. משמאל לדרך היתה כנסייה או מנזר שגיזלה אמרה שנעצור שם כשנחזור. היא הפנתה את חרטום המכונית אל כביש הגישה לאתר הפירמידות של טהוטיהואקאן      (Tehotihuacan), עיר האלים. המרכז שמר על כוחו גם אם מת מוות טבעי לפני למעלה מאלף שנים. כאן נולדה מרכז אמריקה. אחרי אנשי טהוטיהואקאן יבואו הטולטקים של טולה ואחריהם אצקאפוסלאלקו ובסוף האצטקים. ולאורך כל אותה תקופה היו יערות הגשם וחצי האי היבש – טרופי של יוקאטאן מרכז לשבטי המאיה שגם אם סחרו והיו תחת שלטון כזה או אחר של טהוטיהואקאן, טולה או אצטקים, שמרו פיתחו ויצרו תרבות של שבטי מאיה. המאיה היו גם האחרונים לאבד את חירותם.
מסעדות עם מלצרים מזמינים על כביש הגישה. היא החנתה את המכונית. ואנחנו פסענו לתוך מקדש קצל קוטאל – הנחש בעל הנוצות, אדון הרוח והאוויר. נחשים שלובים בפרצופים מפילי אימה. מהמקדש נשקפו הפירמידות במלוא הדרן. זה היה מקדש. 60,000 מתקהלים יכלו להשתתף בפולחן בו-זמנית. קצטלקוטאל הוא הנחש בעל הנוצות, זה שיש לו את היכולת לרדת אל תוך האדמה ולחזור אל האוויר הפתוח – הוא המחבר בין העולומות – זה שמתחת וזה שמעל. מוכרי מזכרות, פסלים וראשי חץ מזכוכית אובסידיאן שחורה, כובעי סומבררו, חלילים ורעשנים. כשמביטים מזרחה, אל פירמידת השמש – נדמה שיש לה פרצוף אנושי. יפה פה. טהוטיהואקאן פרחה בין  200 ל- 900 לספירה. העיר הראשונה של מרכז אמריקה השתרעה על 20 קילומטרים רבועים והכילה רבע מליון אנשים. השפעתה הגיעה עד לגואטמלה. טיפסנו אל פירמידת השמש מצידה המערבי. אשכולות אנשים נאחזו במעקות ובכבלי המתכת, מטפסים את המדרגות, עולים ויורדים אחד מול השני ביום הצלול. הספר אומר שהפירמידה היא כמעט בגודלה של הפירמידה של חופו שבגיזה. זו של גיזה קדומה בכמעט 3000 שנים. הפירמידות של מצרים היו קבר ומקום פולחן לבודדים. כאן תוכננה עיר מקדשים שהפירמידות היו רק חלק מהמכלול, עם סוג של מחשבה אסטרונומית. אצל המצרים השמש, הזריחה והשקיעה, היו המרכז. והנילוס שקושר לפירמידות במקדש נהר. פה היו הנשרים והנחשים ומבוך המבנים שמסביב. אם כי הנשר והנחש, אלי מצרים העליונה והתחתונה, היו שותפים. כמה קטן הדמיון האנושי. אותן חיות בכל מקום. פה הכל מורכב יותר. אצל המצרים הנשר והנחש היו אלים כמו שהם – ללא שום אימה נוספת. מלמעלה אפשר היה להשקיף אל פירמידת הירח הנמוכה יותר. הפירמידות עוטפות אחת את השנייה, כמו קליפות של בצל. הפירמידות לא היו על אותו ציר. אנשים הצטופפו על ראש הפרמידה. ענבים היו מונחים במרכז. בעל הענבים מכר את הפירות - גיזלה שאלה אותו מה יש בענבים והוא אמר שהענבים אספו את האנרגיה המרוכזת של הפירמידה. גם לפירמידות שבמצרים יש הילה של ריכוז אנרגיה. של חידוד סכיני גילוח כהים. מולאטית עם קוף טיפסה על ראש הפרמידה. היא קנתה לו ענב.
זה היה המרכז הקוסמי של תרבות הנהואה ששבטי המשיקה, האצטקים, היו חלק ממנה. המיתוס סיפר על ארבעה עידנים או שמשות: בראשון נבראו השמים והארץ, ארבעה סוגי אנשים נוצרו מאפר וארבעה סוגי מיני חיים אחרים ואז הגיע המבול ומחה אותם. השמש השנייה שנבראה על ידי האלים, לא הצליחה לחצות את קו הצהריים ואז היו מגיחים יגוארי הלילה וטורפים את תושביה הענקים גורמים להעלמות השמש, בפעם השלישית גרם גשם של להבות להתלקחותה של השמש ואש שמימית כלתה את האדמה ובפעם הרביעית נוצרה השמש בעולמות העליונים אבל גם כאן השתבש הכל והאנשים הפכו לקופים ונפוצו ביערות.
לפי המיתוס הטולטקי הישן שאותו ירשו האצטקים, הבינו האלים כי בלי אנשים אין אלים. ולכן התנדבו שני אלים – אדון השבלולים העשיר והבריא וחולה העור העני והסגוף - לקפוץ לאש. אדון השבלולים היסס ולא הקיז מעצמו דם כנדרש ואילו המסכן שחשב שאינו ראוי זינק ללהבות והפך מיד לשמש. אדון השבלולים הנואש זינק בבושת פנים אחריו. אבל השמש היתה תפוסה ולכן הפך לירח שהוסט ממסלול השמש על ידי ארנב שהוטל על פניו על ידי אחד האלים. האלים האחרים לא פיגרו אחריהם בזינוקם לתוך האש השורפת על מנת לייצר את התנועה. בלי תנועה אין חיים. זו היתה ראשיתה של "השמש החמישית" עידנם של האנשים שנוצרו על ידי קצלקווטאל האל המחבר בין תהומות לארץ, בין שמים לתהום, זה שירד אל התהום למצוא אנשים שלא הפכו לקופים ואל התהומות לא הניח לו לקחת את שק העצמות של הגבר והאישה עד שלא יתקע בקונכיה. לקונכיה לא היו פתחים, קצלקווטאל, נחש האדמה, קרא לנמלים החופרות שינקבו חורים ומכיוון שהוא גם אדון השמים והאוויר, קרא לדבורים המעופפות לנפוח חיים בעצמות,  כאן גם החלה המסורת שיש לשמר את העתיד בדם אנושי, שרק זה ימנע את שקיעתה של השמש החמישית ויחזק אותה במלחמתה נגד כוחות החושך. שהרי השמש במסעה היומי יורדת וחוצה דרך עולמות החושך בהם שולט נחש האדמה וכשהיא נולדת מחדש כל יום, היא שותתת את דם הלידה החדשה וכדי שלא תכבה מאובדן דם – יש להחזיר לה את הדם, לה, לאל השמש.
המאבק בין יום ולילה קבעו גם את הצבעים החשובים לבריאה מחדש, לזיכרון, אדום לידתה של השמש מחדש והשחור דרכו היא חוצה כל לילה, הפכו לצבעי הקודש בהם כתבו וציירו. המאגיה של הדם הניעה את הכיבושים האצטקים. השילוב הקדוש בין שלטון, צבא, דת ועושר אימפריאלי.

בשילוב המוזר המקרי והסופני, נחת קורטז בחופי יוקטאן באוגוסט 1519, בסוף 52 השנים של השמש החמישית. קורטז היה חדור מטרה לכבוש לעצמו עולם ולאסוף את הזהב והתהילה צעד לתוך עולם מיתי שחיכה לסופו, פוסח על הסעיפים, מקבל את תנועת הספרדים הקריבים האלימה כגזירת גורל. מוקטוזומה השני חיכה להרננדו קורטז כמעט בחוסר תנועה ולמרות שסביר להניח שלא חשב שקורטז הוא אל, קיבל אותו כחלק מהסוף הקוסמי המיועד. מוקטוזומה השני נבחר בשיאה של תקופת שקט, כשהאימפריה בת פחות ממאה השנים עמדה בשיא כיבושיה, וכוהני העיר ואציליה רצו בקדוש-משורר יותר משחשבו על מצביא-גיבור. מוקטזומה השני נהג לבוא להתבודד בטהוטיהואקאן. היו לו סימנים שקשר השנים עומד להיפרם. לפי מערכות הכוכבים ומתוך משחק ששיחק עם המלך החכם של המלכה האחות טשקוקו. זה הזהיר אותו שזרים עומדים להגיע ולשנות את גורלם של עמי אנוהאק. כדורי אש נפלו מהשמים, מקדש האל נשרף, כוכב שביט הופיע, מי האגם רתחו, קולות בכי של האלה נשמעו בלילות וכשהגיעו למלך הידיעות על אנשים שהגיעו על הרים ששטים על הים וצבעים מלוכלך (שחור), או לבן כעין התולעת ויש להם זקן, הוא היה משוכנע כי מדובר בקצ'אלקואטל מלך טולה האגדי, נחש הנוצות שיצא למרחקים ועכשיו הוא חוזר לדרוש את ממלכתו.
דרך רחבה, דרך המתים חיברה בין הפרמידות, עוברת בין מקדשים. עיר מתוכננת שחולקה לארבעה רבעים על ידי רחוב שחצה ממזרח למערב. מקדש נחש הנוצות היה מרכז העיר. גם היום. בין המקדש לבין הפרמידה היה שוק העיר. האצטקים לא זיזלזלו בכלכלה ובמסחר. הסוחרים היו העיניים שמעבר לאופק, אנשי המודיעין, כמו שהיו בעבור המונגולים בצד השני של העולם. האצטקים, כמו המונגולים, היו חברה צבאית בה חונך תינוק להיות לוחם מרגע שנולד, שערותיו מגולחות עד ששבה שבויים ציצת שיער מסמנת שבויים שלכד, ורק לאחר שהרג 4 אויבים יכל ללבוש את נזר הנוצות ולהצטרף לאחת מיחידות העלית של הצבא האצטקי – היגוארים או הנשרים. הם הגנו על הסוחרים ועל המסחר וטיפחו את מסעותיהם לקצוות הנידחים של מרכז אמריקה. ירדתי אל הדרך. אשכולות אנשים על הפסגה ועל צלע הפירמידה, על זו של הירח. מסובבים בין המקדשים. צעדתי באיטיות דרך הסמטאות שנוצרו בין המקדשים וקירות הפירמידה. בין הנשים המוכרות והרוכלים. הם מכרו פסלי וסכיני אובסידיאן – זכוכית געשית שחורה וחדה. המטלורגיה לא היתה מפותחת במרכז אמריקה. החרבות היו עשויות עץ ובתוך העץ שובררה הזכוכית הוולקנית. כלי המלחמה העיקרי היתה אלת עץ שבראשה שברי אובסידיאן, דה לנדה, הכומר הספרדי, כותב כי הלוחמים האינידיאנים יכלו לערוף ראש של סוס במהלומה אחת. כך או כך הן לא היו ברות התמודדות נגד הפלדה הספרדית.
על הדרך הסובבת עמדו מלצרים והזמינו מכוניות לעצור במסעדות. גיזלה לא עצרה והמשיכה עד שהתגלה המנזר משמאל לדרך, יורדת לתוך הכפר, עוצרת מול הרחבה המובילה את הכנסיה. אל טמפלו. מבחוץ היה המבנה הקולניאלי נהדר. הפנים היה פשטות מרשימה עוד יותר. ספרדי מאוד. על הקירות היו תלויים ציורים דתיים. דמויות נטפו דם. ישועים צלובים. קדושים על המוקד. העינוי והסבל הקתוליים. מסביב היה הכל שקט מאוד. הנוצרים היו אכזריים יותר מהאצטקים אותם כבשו. תרבות של אנשים מיואשים שנידונו להקים ממלכה חדשה, שהיה להם את הצידוק הדתי לסבל שלהם. הם לא נהנו מהעבודה הזאת, מכיבוש הלבבות, מהפצת הנצרות. הציורים היו הסבל. כמה חרא כשאנשים מיואשים מחליפים כחיל מצב את הכובשים ההרפתקנים שחזרו עמוסי שלל וסיפורים אל הארץ הישנה או השתמשו בחיל המצב הדתי ככלי משחק עגמומי ומדכא.
קורטז והספרדים ירשו את האצטקים ועדין המרכז הוא מקסיקו.
גיזלה נסעה בחזרה העירה, מחנה את האולדסמוביל בקרבת הסוקולו, בין הקתדרלה הגדולה למוזיאון הארכיאולוגי הנפלא ולמקדש האצטקי שבמרכז העיר. נחשים, יגוארים ונשרים. הנשר סימל את ממלכת האור ויגואר את ממלכת השמש הלילית. השמש היתה צלולה והיום בהיר. זה היה ליבה של טנושטיטלאן, הבירה האצטקית עליה כתב ברניאל דיאס דל קסטיו, ההיסטוריון הספרדי שהצטרף לקורטז: "ביננו היו חיילים שהכירו מקומות שונים בעולם, כולל קונסטנטינופול, ערי איטליה ורומא. הם אמרו שכיכר כה גדולה, המולה כזאת, שפע של מצרכים וכמות אנשים כזו לא ראו בשום מקום אחר-" מול הקתדרלה רקדו הנערים והנערות האינדיאניים לבושים באזור חלציים ובציפורני עזים שקשקשו קשורים כאצעדות. אצטקים? מאיה? יאקי? הם תופפו ונגנו בחלילים. דגל הרפובליקה המקסיקנית מעל הכיכר העצומה שסביבה הצטופפו אנשים ומוכרים שמכרו את כל מה שאפשר בפזו או שניים. גיזלה הובילה אותי למוזיאון האנטרופולוגי וממנו אל המוזיאון לאומנות. היתה שם תערוכה משנות השלושים של המאה העשרים. אר-דקו. ריהוט וציור כמו שציירו ועיצבו באירופה. בכל מקום באותה תקופה. משום מה הרגשתי אכזבה. היה לי עצוב שבמקסיקו לא קרה משהו שונה באותן שנים, כאילו שלמקום היתה מחויבות לעשות דברים אחרים למרות שזוהי העיר הגדולה של מרכז אמריקה ואולי העיר החשובה של אמריקה הלטינית. מה בעצם רציתי ממקסיקו? ארצות ויבשות כדרכן, מתקלפות לאט, מנומנמות, שומרות על מסיכה אדישה עד שיכול נוסע לחדור לתוכן. צעדנו ברחובות. שאלתי את גיזלה על האוניברסיטה. על משכורות, על רמת חיים, על אהבה, על זוגות. נכנסנו לקתדרלות, לכנסיות, השווקים היו מלאים וצפופים וגיזלה הצביעה על פירות וירקות שלא הכרתי, על טאקוס שצבעם ירקרק מקקטוסים שמבשלים את ציפתם. על ציורים בקתדרלות, מתלהבת מהמוזיאונים ומסבירה פרטים, מדברת על אתרי המאיה הרחוקים של יוקאטאן. העושר העצום של מקסיקו סיטי, המרכז שכולם נוהרים אליו. אחת הערים הגדולות שיש.
בערב חזרנו לדירה הקטנה. האחות והאח הגיעו לביקור. אימא נפטרה לפני שנה ממחלה. גיזלה הוציאה דברים מהמקרר. מותה של האם הפך את גיזלה לאישה בבית. החופש הישראלי והחירות לכל נערה או אישה מול הסגירות המקסיקנית. הטלוויזיה היתה פתוחה רוב הזמן. בוריטוס, טאקוס, מיצי פירות. הטורטיות עם מרק הקמרנוס- הסרטנונים הקטנים. אבא ישב מול הטלוויזיה הדולקת. חיים צנועים של מנהל פורש. הוא רצה לנסוע לחופשת ראש השנה לקמפצ'ה שעל החוף הצפוני, לא רחוק מיוקאטאן. הוא חזר מקניית כרטיס באחת התחנות המרכזיות.
התקשרתי לקרלוס מונסיוואס. סופר ועיתונאי מקסיקני שכותב ב"לה חורנדה". קבענו בבית קפה ב"זונה רוזה". שאלתי את גיזלה אם יש לה ספר שלו והיא הוציאה עותק מאחד המדפים. הערב השתרע לפני, מונח עם ספר ומילון קטן כדי להכין את הפגישה עם מונסיוואס.

המקסיקנים קוראים למקסיקו סיטי פשוט מחיקו. כמו קהיר לה קוראים המצרים מיסר. עיר ענק. מקור השם הוא שבטי המשיקה, השבטים האצטקים שהגיעו לעמק המרכזי ב- 1299. הם התישבו בצ'פולטפק שבמרכז מקסיקו של היום. זה היה אזור הפקר פורה בגבולן של כמה ממלכות. שתיים מהן, קולהואקאן ואסקופוסאלקו תקפו את האצטקים שהפכו לעבדיו הפורמליים של מלך קולהואקאן. הם יושבו בטיסאפאן שהיה אזור שורץ נחשים ובנו בחריצות ובנחישות את העיר החדשה. ב- 1323 פנו למלך אשיטומל ובקשו את בתו הנסיכה כדי שתהפוך לאלה הלוחמת. כשהגיעה הנסיכה הם הקריבו אותה, פשטו את עורה וכשהגיעה אביה לטקס ההכתרה זועזע לראות את הכוהן האצטקי  מחולל לבוש בעור בתו. אשיטומל יצא למלחמת שמד נגד האצטקים שנמלטו לאי שעליו צמח קקטוס שסימל את ליבו המיתולוגי של האל ובראשו נשר (סמל השמים והשמש) המחזיק בפיו נחש (סמל האדמה והתהומות). זו היתה ראשיתה של טנושטיטלאן. האצטקים בנו רפסודות והניחו עליהן ובוץ ויצרו גנים צפים. את האבנים הביאו בהחבא תמורת סחורות שהחליפו בערים שעל חוף האגם. 40 שנים לאחר הקרבת הנסיכה, מת כוהן האצטקים טנושלי והאצטקים ביקשו להם מלך. הם שוב פנו לממלכה המוליכה של קולוהאוקאן שבה היה נסיך ממוצא אצטקי. למרות החששות וזיכרון המעשה ההוא, החליטו בממלכה השלטת כי האצטקים הוכיחו שהם אנשים מסוגלים בעשותם ממים נחשים וקקטוסים עיר מפוארת ובהטמיעם את התרבויות שמסביבם, קיבלו האצטקים ב- 1378 את המלך הראשון שלהם.

מונסיוואס גר בחלק הנעים של העיר. לא רחוק מהמרכז. חקקתי את בית הדירות הקטן ואת הדרך מהתחנה לבית בזיכרון. גיזלה הורידה אותי בתחנה של ה"טרנו ליחרו". בקצה הקו הצפוף של הטרנו ליחרו עברתי לתחתית. ירדתי בתחנה הקרובה לבית הקפה. התיישבתי בשולחן פינתי וחיכיתי. טיחואנה הייתה העיר המקסיקנית האחרונה בה הייתי לפני כמעט עשר שנים. ברגע שחציתי את הגבול מארצות הברית למקסיקו הרגשתי את הרגשת החירות של מי שנכנס למקום של בני אדם ולא של פלסטיקים עם חוקים כתובים. למקום של תרבות. מקום שחופש, קתוליות, אלימות ואנושיות מעורבבות בו במשהו שהוא-

השמש עמדה לשקוע. הכביש נמשך דרומה לתוך הרמה המדברית. למרות הזווית הנמוכה של השמש היה החום כבד ויבש. שיחים יבשים ואבק. מעבר לכביש, מצדו הדרומי, עמדו בתים. אם היו אנשים בבתים - הם היו בפנים. אף אחד לא עמד בחוץ. מהצד השני של הבית, וכמאה מטרים מעבר לצומת, עמדו בנייני קומות מכונסים, חומים עם חבלי כביסה. פארה של קורדובה היה במרכז. כאן, בשולי העיר, היו שיכוני העוני של העיר. אלא שכאן, ביציאה מהעיר, בשעות אחרי הצהרים המאוחרות, היה המקום לעמוד כדי לעצור את המכוניות שנוסעות לכיוון החוף, לוולנסיה. דרום ספרד. פסל הרמב"ם מול בית הכנסת הקדום של העיר, שיח היסמין על הקירות העתיקים. תור הזהב המוסלמי-מאורי-יהודי בן אלף השנים. אופנוע הגיח מכיוון הבניינים. התרמילים היו מונחים על האבק שבשולי הכביש, דורית, נערה צעירה בת עשרים ושתיים, לבושה במכנסיים קצרים וגופייה, חובשת כובע קש רחב שוליים, עמדה ליד התרמילים, ארנק העור ובו הדרכון והכסף מוצלב על כתפה. הרוכב עבר קרוב מאוד, מאט, וזה שישב אחריו הניח את היד על הארנק ומשך אותו אליו, דורית אחזה ברצועת העור, אלא שהחיבור פקע והארנק נחטף. הסתובבתי אל האופנוע והתחלתי לרוץ אחריו. האופנוע האיץ את מהלכו, הסתובב על הכביש הריק ופנה לתוך בנייני המגורים הגבוהים  כשאני רודף אחריו. רצתי מהר, אלא שהאופנוע שמר על המרחק, גומר להקיף את השכונה, עובר שוב ליד דורית ונעלם בכביש הפתוח. דורית ישבה  על התרמיל, דמעות חורשות את פניה. מהבתים הדוממים שמעבר לכביש הגיחו עשרות נשים במטפחות ושביסים, נשות העוני קשות היום של קורדובה, מלטפות את דורית, מנחמות, דוחפות עשרות ומאות פזטות לתוך הכיסים, מזהירות מסכנות שכונות העוני של קורדובה. הרמנו את התרמילים וחזרנו אל העיר. ספרד של סוף 1980,  השוד, הנדיבות.

הוצאתי את הספר של מונסיוואס. שם הספר היה ספר השאלות והתשובות (הקטכיזם) הנוצרי החדש עבור האינדיאנים האבודים. ישבתי עם מילון לארוס הקטן וקראתי את אחד מהסיפורים הקצרים. הכתיבה היתה חדה וביקורתית. הנצרות, הכנסייה והמסגרת, לא מצאו חן בעיניו. איש נמוך בשנות השישים לחייו נכנס לבית הקפה, צעד אלי ולחץ את ידי. סיפרתי לו שבאתי לראות אם ההרגשה שמקסיקו בסוף המאה העשרים, וכל מרכז אמריקה, פונים לכיוון חדש של שלום ורווחה כלכלית. השלום בגואטמלה, סוף הסנדיניסטים בניקרגואה, תום מלחמת האזרחים באל סלוודור.
"אני חושב שמקסיקו אינה בשלב מעבר אלא באחד השלבים הכי גרועים שלה." אמר מונסיוואס. "זו ארץ גדולה עם בעיות בריאות, עבודה, עוני ודמוגרפיה מפחידה. בצ'יאפאס אחוז הלידות הוא גבוה ואי אפשר לספק אוכל לכולם. גם בגואטמלה, בהונדורס ובניקרגואה אין תיקווה. נכון שאנשים יחיו, ויהיו להם תקוות, אלא שחוץ מקוסטה ריקה – אין לי מושג איך יחיו. שורדים ותו לאו." הוא הזמין קפה. "2% מצבם טוב אבל היתר – אחוז הלידה הוא לא יאמן. אנשים פה קתולים והכנסייה הקתולית אוסרת על מניעת לידה, האפיפיור נסע לצ'יאפאס ואמר להם – אתם חייבים לעשות ילדים. יש כל כך הרבה צביעות בכנסיה. בחדרי חדרים הם אומרים להשתמש בקונדום וגלולה אבל בציבור הם מעודדים משפחות גדולות."
"ואתה?"
"אני גנוסטיקאן. אני לא מאמין, אבל גדלתי בבית נוצרי לא קתולי. הבעיה הגדולה היא לא הדת. הבעיה היא ש- 60 משפחות מחזיקות את המדינה – זוהי מדינת מונופול. כל המושלים במדינות השונות של ארצות הברית של מקסיקו הם מהימין והם תעשיינים. הפוליטיקאים של המעמד הבינוני בחוץ. ובגלל זה מרקוס, המנהיג הזפטיסטי, חשוב, כי הוא תוקף את חלוקת העושר."
"והוא יכול לעשות כאן משהו?"
"מרקוס הוא מנהיג של אינדיאנים אבל אין לו מסר ופתרון לאנשי הערים. אין לו מסר למסטיזוס. הוא דמות פופולארית אבל לא מנהיג עממי." הכוח של האוליגרכיה המקומית. השליטה של הכסף ובעלי האדמה מוחלטת. הכנסייה הרחק מתחת. בתפקיד קבוע מראש. הייאוש העממי המתפרץ כל כמה עשרות שנים במרידה כזו או אחרת.
"יש חופש עיתונות?"
"אני יכול לומר הכל. העיתונות מוחזקת על ידי הכנסייה ובעלי הממון. עבורי, מקסיקו היא מדינה חופשית, לא לעיתונאי בערי השדה, שם אין חירות כזאת. אבל עם זה, עכשיו זה תור הזהב של חופש הביטוי– אפשר לכתוב הכל על הנשיא, על הצבא והכנסיה. הגבול הוא הסמים, חקירת הסמים. הם הורגים ללא אבחנה. אלו שנעלמו כתבו על הברחות סמים. בשנה שעברה נחטפו 317 אנשים עשירים על ידי הפשע המאורגן. סוחרי סמים לא חוטפים – הם הורגים. בקולומביה הם חוטפים. לא פה. לפי ה- DEA, כל שנה עוברים דרך מקסיקו 8 מיליארד דולר. מקסיקו מקבלת על הנפט שהיא מייצרת סכום דומה. עוד 27 מיליארד ממשיכים הלאה. גבריאל גרסיה מרקס כתב מכתב לארגוני הסמים. סחר הסמים הוא הסיוט של מקסיקו ומרכז אמריקה. מלחמות בין כנופיות שאנחנו משלמים את מחירן. בקולומביה הגרילה מעורבים בסחר הסמים. כולם מעורבים. בנקאים, פוליטיקאים – כולם."
הוא שתה מהאספרסו. אנשים נינוחים שתו קפה ואכלו עוגות והשמש האירה את הרחוב השקט. זונה רוזה.
"שלוש הבעיות שלנו הן עבודה, סמים ומקסיקו סיטי. אני לא רוצה להיות פוליטיקאי. אבל גם הם לא. מושחתים ושקרנים ובעלי שררה ולא מתפקדים."
"כמה ארצות הברית מעורבת במרכז אמריקה?"
מונסיוואס חייך חיוך קטן. "כלכלית ופוליטית לגמרי. 80% מהכלכלה נשענים על ארה"ב. בפוליטיקה הם נשענים על קלינטון, תעשיית התרבות היא אמריקנית. ארצות הברית היא הדוגמה למקסיקו. אין גבול להשפעה האמריקנית. זה לא העניין, שישפיע מי שישפיע. העניין הוא חלוקת העושר. בכל פעם שאני נוסע לצ'יאפאס אני מתייאש."
מקסיקו היא מקום של בורחים. טרוצקי נמלט לכאן מפני סטלין. הק.ג.ב. רצח אותו פה ב – 1940. סופרים מרכז ודרום אמריקאים הפכו את מקסיקו למקום מושבם. מי שלא ברח פיזית, עשה זאת בספר, בסרט, בשיר.
"למקסיקו יש מסורת ארוכה של מתן מקלט לאנשים. בשנות ה- 30 מספרד. בשנות ה- 70 מצ'ילה וארגנטינה ובשנות ה- 80 מניקרגואה. אלא שזה משתנה דווקא עם הליברליזם. הערכים משתנים – הקפיטליזם הוא האלוהים של  10% מהמדינה ווהם מחזיקים בשאר בעזרת העבודה. הארץ מחולקת לבעלי ולמחוסרי עבודה. הנתון הרשמי מדבר על 8%,  הנתון האמיתי הוא ששליש מהאנשים במקסיקו מובטלים. אלא שכאן נכנסות רשתות ההצלה המשפחתיות  - הכסף מתחלק בין כולם. המשפחתיות, עם כל הדברים הרעים במשפחה סמכותית והמצ'ואיסטית, מצילה את המדינה."
הוא הביט בחלל הקפה שעמד בשמש. שולחנות עם כיסאות אדומים סודרו לאורך חדר מאורך.
"אין פה מסורת של קבוצות אינטלקטואליות. יש עיתונים. היום אין וויכוחים ושיחות אמיתיות. היו שיחות כאלו בזמן המהפכה הקובנית, היום כולנו מסכימים שקסטרו דיקטטור."
"והתרבות הלטינו אמריקנית?"
"זו תרבות אחידה מנרודה לאוקטביו פאז, מבורחס ועד למספרים החדשים. בורחס הוא המוכשר מכולם."
"סבטו? מרקס? איינדה?"
"סבטו אוהב את עצמו. והוא כמובן לא בורחס. מרקס הוא קלאסיקן ואיינדה היא רק רבת מכר. תומאס אלוי מרטינס חשוב, סרחיו פיטול ממקסיקו וחוזה סאאר הארגנטינאי. זו תרבות אחידה בנרטיב, בשירה ובספרות. הייחוד התרבותי של היצירה הלטינו-אמריקנית הוא הגאוניות בשפה של השירה. יש גם ביטוי גדול באחידות הארכיטקטונית."
"ומי הם הכותבים החדשים?"
"אני לא רואה את הכותבים החדשים. לפחות לא איזה איכות בכתיבתם." נאנח מונסיוואס, שאלתי אותו אם הוא יודע אם מרקס נמצא במקסיקו סיטי או בקרטחנה.
"הוא צריך להיות כאן במרץ. אני חושב שהוא בקולומביה עכשיו."
"איך אני יכול להגיע אליו?"
"אתה יכול לכתוב לקרטחנה."
"כתובת מסוימת?"
"זה יגיע. מכירים אותו."
הוא הרים את שקית הניילון שהיתה מונחת על הכיסא ליד. ולו רק בגלל השלומפריות של שקית הניילון. נפרדנו בלחיצת יד. ישבתי עוד מספר דקות לרשום דברים בפנקס הקטן. ואחר כך יצאתי החוצה וצעדתי אל כיכר הסוקלו, מרחק של חצי שעה הליכה מהקפה בזונה רוזה. שם היו ארבעת המלכים מביאים מתנות לכבוד ראש השנה של 1998 ומולם רקדו האינדיאנים, הקתדרלה הקולניאלית העצומה משקיפה על התערובת הלטינו אמריקנית. אינסורחנטס. זפטיסטאס. פרדינאנד ואיזבלה. מונסיוואס ומרקוס.

 

הוספת תגובה


Security code
רענן