זפטיסטים

נדחקתי אל האישה שהחזיקה תינוק. המורה שישבה בינה לבין הנהג החזיקה את הילד השני. עוזר הנהג, נער בן 16 או 17, שחזר לאחר שהגיף את דלת תא המטען הביט בחלק הכיסא שעליו ישבתי. הוא משך בכתפיו והתיישב על ברכי, ראשו נוגע בשמשה הקדמית. הנהג שילב להילוך ואני הרגשתי רטיבות מתפשטת על הרגל השמאלית שהיתה צמודה לאישה הצעירה. התינוק נרדם מחייך לאחר שהוקל הלחץ על שלפוחית השתן שלו.

 

ציורי קיר זפטיסטים באל ריאלידד גוואטמלה

 

לא ירדתי בדרך למרות שהצרפתיה והגרמניה הציעו שאצטרף אליהן במסע אל האגם שעל הגבול. בשמונה בבוקר, הטעם הקהוי של נסיעת הלילה מווחאקה לסאן קריסטובאל דה לאס קזאס בפי, העמסתי את התרמיל וצעדתי צפונה אל הסוקולו - הכיכר המרכזית של העיר הקולוניאלית. סאן קריסטובאל היא הבירה של צ'יאפאס. בערב השנה החדשה של 1994 תפשו הזפטיסטים את העיר, מניחים את תביעותיהם לפני הממשלה הנבחרת, נסוגים לתוך ההרים ויערות הגשם שעל גבול גואטמלה. רכבי קרב ועליהם חיילים עמדו בכיכר. תיירים עמדו ליד הבנק וסובבו בכיכר המוצלת. לא היה מתח באוויר. עשרה ימים לפני שהגעתי לסאן קריסטובאל, בערב חג המולד, הגיעו כמה עשרות חברי ארגון חצי צבאי, מסוג הארגונים שממשלות מרכז אמריקה מטפחות, לכפר בשם אקטאל, מרחק של שעה מסאן קריסטובאל. הם היו לבושים במדים ירוקים ואת פניהם כיסו במטפחות שחורות. האינדיאניות מחוץ לכנסיית סנטו דומינגו ובכיכר מכרו בובות זפטיסטים רכובים על סוסים עם מטפחות שחורות וכובעי גרב. הם חיכו שאנשי הכפר יצאו ממיסת חג המולד, וכשאלו יצאו מהתפילה, התחילו לירות. הורגים ארבעים ושישה נשים, ילדים וגברים. הם ביתקו במצ'טות את בטן הנשים ההרות ושלפו את העוברים החוצה. הממשלה האשימה את הזפטיסטים.

הנחתי את הדברים במלון וחזרתי אל הכיכר, עולה אל כנסיית סנטו דומינגו. קרלוס מונסיוואס הציע לי לחפש את האב פדרו רומו במרכז לזכויות האדם בעיר. סנטו דומינגו היא אחת הכנסיות העתיקות של העיר. המסדר הדומיניקאני נוסד על ידי דומינגו דה גוסמן ב- 1216. 300 שנים מאוחר יותר היו הדומיקניקנים מראשוני המיסיונרים בעולם החדש. דת, אינדיאנים ומדינה. הספרדים כבשו את העולם החדש בשם הצלב, משמידים את האינדיאנים. הכנסייה היא זאת שקבעה כי האינדיאנים הם ברואים לא פחות מהספרדים, מנצרת והופכת אותם לבני חסותה. מאז הכיבוש וההשמדה האלימה של הגוף והנפש הפכה הכנסייה מגן לאדם הפשוט.

ברטולומה דה לאס קזאס, שעל שמו נקראת סן קריסטובאל, היה כומר ספרדי דומיניקאני ובישוף צי'אפאס שיצא להילחם בעבדות (למרות שגם הוא החזיק בעבדים אינדיאנים). 30 שנים לאחר הכיבוש, בזמן שהוא משמש כצד המגן על האינדיאנים בוויכוח שבואלדוליד, הוא מונה 3 מליון עבדים אינדיאנים וטוען בפני המלך כי לא יתכן שהאינדיאנים נולדו להיות עבדים משום שבריאה עולמית כזו היא פגומה.

על מנת לחזק את עמדתו בויכוח, כתב לאס קזאס מכתבים זועמים בהם הוא תיאר את זוועות הכיבוש. החומר הופך לכלי תעמולה בידי המלכים הפרוטסטנטים הנלחמים בספרד באירופה ובצפון אמריקה. האצולה והמפקדים הצבאים הספרדים בארצות מרכז אמריקה ראו במכתבים כלי תעמולה שבא לקעקע את הישגיהם. הם קראו לכתוב: "האגדה השחורה" אלא שאנשי הזרוע לא יכלו לעמוד ישירות בפני התוכחה הדתית וזו עצרה, לפחות למראית עין, את ההשמדה, אם כי מאוחר מידי לאוכלוסיה האינדיאנית בטהיטי (לה היספניולה) שמנתה 3 מליון והוכחדה לחלוטין על ידי מלחמות, רצח וניצול. בשואה דומה, שנמשכה קצת למעלה מ– 30 השנים שעברו מאז הכיבוש, הצטמקה אוכלוסייתה האינדיאנית המקורית של מרכז אמריקה מ – 25 ל – 2 מליון. מלחמות, מגפות כאבעבועות רוח שהמיתה רבים, רצח של כפרים שלמים, עבדות רצחנית באזורים בהם לא היו התושבים רגילים, כפיית הדת, שבירת כוח הרצון והאופק הקיומי של האינדיאנים, הובילו ליאוש והתאבדויות המוניות, כל אלו גרמו לשואה דמוגרפית שרוקנה את הארץ מתושביה. יש להניח שחוסר החוכמה, ולא המוסר או הנימוק הדתי שיכנעו את המלך הספרדי, ובכל זאת, לולא לאס קזאס, אולי גם לא היה נישאר המעט שנישאר.

זמן קצר לאחר הכיבוש, כשעוד היו מי שהתחנך בבתי האולפנא של הממלכות האבודות בחיים, הטיל הכומר ברנארדינו דה סאהגון, לאסוף את חכמי המאיה והאצטקים ולרשום מפיהם את תולדות העולם והמיתוסים, כתב מצוייר מול אותיות לטיניות. לולא מפעלו של סהגון, לא היינו יודעים הרבה על מה שהיה במרכז אמריקה לפני הכיבוש הספרדי. רושמי הרשומות נודעו בשם: "מודיעי סאהגון" והדברים נשמרו בשני קודקסים, האחד הנמצא במדריד וקודקס שני שנמצא בפירנצה (הקודקס הפיורנטיני).

תורם גדול אחר, מסיבות אחרות לחלוטין, היה האב הפרנציסקאני דיגו דה לאנדה (Diego De Landa) שכתב ב- 1566 ספר הצדקה לפעולות שאותן ביצע על מנת למחוק את דת המאיה ביוקטן. הוא האיש שביולי 1562 שרף על המוקד במאני, ביום אחד, 5000 פסלי אלים ו – 27 מגילות מצויירות היירוגליפים בטענה כי אלו מעשי ידי השטן. צחוק ההיסטוריה הוא שלולא ניקרא דה לאנדה לחזור לספרד ולתת את הדין על מעשיו ברדיפת המאיה משום שממש בסמוך לאוטו דה פה (מעשה של אמונה), הגיע ליוקאטאן בישופ בשם טוראל שהזדעזע מהמעשה ודרש את העמדתו של דה לאנדה לדין לפני מועצת האינדים, לא היינו יודעים את מה שאנחנו יודעים – חלק גדול מהידיעות על חיי היומיום של המאיה ביוקאטאן אחרי הכיבוש הם מתוך כתביו של דה לאנדה.


אמריקה היא המקום בו דת, בעלי אחוזות וממון, פוליטיקאים ואנשי צבא מניעים את הכל. כמו בכל מקום. דפקתי על הדלת. ברחבה שמתחת לקירות הכנסייה הגבוהים פרשו האינדיאניות את הצ'לקואים, הארנקים הרקומים, החולצות, הערסלים, הכובעים הסרוגים והרקומים ואת כל הארטזניה שיש בה תרבות. שבועות לרקום ולטוות דבר שיימכר בדולר או שניים לתייר. אישה הביטה בי מחלון גבוה, היא שאלה מה אני רוצה, עניתי שאני רוצה להיפגש עם האב, היא פתחה את הדלת והביטה בתעודה. הזכרתי את שמו של מונסיוואס, שאלתי על הרמן בלינגהאוזן ועל חזוז רמירז - עיתונאים ב"לה חורנדה". לא, היא לא ידעה איפה הם, אבל האב פדרו רומו יהיה במרכז לזכויות האדם יותר מאוחר. סאן קריסטובאל היא עיר לא גדולה. 90 אלף תושבים בגובה של מעט יותר מאלפיים מטרים. מסעדות, בתי קפה ומכולות עם שירות אינטרנט, מלונות קטנים. כמו אנטיגווה בגואטמלה, כמו קוסקו בפרו. מקום שתיירים עם תרמילים אוהבים. אנשים נעימים, בתי ספר לספרדית. ירדתי אל רחוב פרנסיסקו ליאון. פדרה פדרו רומו לא היה. ישבתי וקראתי את חוברות ההסברה על הזפטיסטים. פדרו רומו הגיע מאוחר יותר. הוא ניראה מוטרד ועייף. הוא לא רצה ממש לדבר והציע שכדי להיפגש עם זפטיסטים אלך למשרדי המפלגה הזפטיסטית (FZLP- FRONTERA ZAPATISTA LIBERTAD PARTIA). חזרתי לכיכר ועברתי את שני הרחובות צפונה. רכב של הצבא ומכשירי קשר ברחוב. המשרד היה חדר עם אנשים צעירים וכרזות. אמרתי שלום ונכנסתי. שאלתי עם מי אפשר לדבר. הם ביקשו תעודה. הראיתי. שלושה כיסאות בחדר שהצל היה רב בו על האור. התיישבתי.

חוליטה פרננדס גומס מסאן קריסטובאל הביטה בי בפנים צעירים וקשים. "הממשלה הפרה את ההסכם ודורשת מהזפטיסטים להתפרק מנשקם בלי לקיים את ההסכם. הממשלה, החל מהראשון לינואר 1998 התחילה מהלך צבאי של רדיפות ומצד שני לא מקיימת את הסכמים." שאלתי ממתי יש צבא בצ'יאפאס.

"צ'יאפאס היא אזור צבאי מ- 1994 ומ- 1997 יש נוכחות מוגברת של צבא. אנחנו רוצים שהצבא יצא מכאן, שיפרקו את הנשק מהקבוצות הכמו צבאיות ושיחדשו את הדיאלוג של סאן אנדרס. הממשלה חתמה על הסכמים שמבטיחים את קיום התרבות האינדיאנית ועל האוטונומיה של הכפרים. אנחנו רוצים ללמוד בשפה המקומית, בשפת האם. 50% מתוך 4 מליון התושבים בצ'יאפס הם אינדיאנים. רק בערים יש מסטיזוס. הכפרים הם אינדיאנים. אנחנו לא רוצים כאן את ליברליזם החדש שיוביל להחרמת האדמות האינדיאניות והלאמתן על מנת למכור את האיחידו למפעלים פרטיים ולידיים זרות." היא שאלה מאיפה אני. "בצ'יאפס יש יועצים ישראלים ואמריקאים שעוזרים לצבא המקסיקני." היועצים הישראלים. קיוויתי שאלו שמועות רגילות שאין בהן דבר. ההרגל הישראלי לדחוף ידיים לכל מלחמה מלוכלכת במרכז או בדרום אמריקה. השגרירות המקסיקנית בתל אביב היתה ידידותית מאוד. השגרירות הישראלית במקסיקו היא שגרירות גדולה. שתי הגרורות החשובות של ארצות הברית, כל אחת בחלק העולם שלה.

"ככה מתנהגות כל הקבוצות הפרה-מילטריות במרכז אמריקה" אמרה פרידה ורדון אספדס כשעלה הטבח באקטאל, היא היתה נערה עם שיער ארוך ומשקפיים, פניה היו רכים ולא היה בה את הקשיות שהיתה בחוליטה "חיתוך הבטנים והוצאת התינוקות. זה הבית ספר של הצבא המקסיקני - בוגרי וייטנאם של הכוחות הצפון אמריקאים - אותן שיטות שהן השתמשו בהן כדי להפחיד את האינדיאנים בגואטמלה."

שאלתי את חוליטה איך היחסים של הזפטיסטים עם הכנסיה. "יש זרמים שונים בכנסיה," אמרה חוליטה, "יש מתקדמים. סובקומנדנטה מרקוס מתנגד להיררכיה הכנסייתית - לא לכנסיה." שיתוף הפעולה בין הכנסיה כמגינת האינדיאנים והזפטיסטים.

"איך אני יכול להיפגש עם מרקוס?"

"זה יהיה קשה," אמרה חוליטה "הוא לא מתראיין בזמן האחרון ואף אחד לא יודע איפה הוא."

"אני רוצה לנסוע לכפרים של זפטיסטים."

"את יכול לנסוע לאקטאל." סה אקטאל הוא שם אחר לקצלקואטל, האב המיתולוגי של התרבויות המרכז אמריקאיות. המלך המתרבת שהיה כניראה דמות אמיתית במאה ה- 9 ועזב את העמק של מקסיקו והיגר ליוקטאן, הוא היה הנחש המנוצה, האל הנחש שהתנגד לקורבנות אדם, חכם החכמים. האב המיתולוגי של המאיה והטולטקים והאצטקים. אל אדם יוצרעולם שהיה מזוקן ושערותיו היו צהובות כשל השמש והוא מצעד לתוך הגלים וכשהגיע קורטז חשבו האצטקים כי קצלקואטל הוא החוזר. הוא האיש שבמאה ה- 19 היה אחד מהמודלים להזדהות על ידי קציניו של בוליבאר כמשקל נגד לספרדיות. סמליו של קצלקואטל היו הצלב והאכילה מלחם התירס. האם נבחר הכפר בשל שמו? היא פרשה מפה של כפרים אינדיאניים בצ'יאפס. מחנות הצבא המקסיקני סומנו ביניהם. ציורים של חיילים, של טנקים, של פלוגות רכובות. הזפטיסטים התייחסו ברצינות לעיתונות ולדעת הקהל. הפגנת הקבע בכיכר החרות במקסיקו סיטי. המפות. ציורי הקיר הענקיים. תאריכים סימליים. התמיכה בזפטיסטים עברה משדרות האינטלקטואלים בבירה דרך בירת המחוז עד לכפרים בהרים ובג'ונגל.

"מה המקום שבו יש לי הכי סיכוי לפגוש את מרקוס?"

"המקום הכי רחוק," אמרה חוליטה "הוא מקום בשם אל ריאלידאד. זה במרחק של כמעט 10 שעות מכאן.

"ואיך אני מגיע?"

"פה ליד יש משרד קישור שמטפל בהבאת מתנדבים לכפרים."

נפרדתי מהאנשים הצעירים בחדר האפלולי ויצאתי מתוך אי הסדר בעקבות פרידה ורנון אספדס אל הרחוב ולדלת סמוכה. נכנסנו לחדר שהיה מלא במצרכי מזון, כרזות ובגדים. מפה גדולה היתה תלויה על הקיר.

"אתה צריך אישור?"

"יש לי תעודת עיתונאי."

"אז אולי אתה לא צריך."

"איך אני מגיע לשם?"

"יש לך רכב?"

"לא."

"אתה צריך להגיע לקומיטאן ולצאת משם מוקדם בבוקר. בחמש בבוקר יוצאת משאית לאל ריאלידאד. אתה חייב להגיע לשם בזמן." היא ציירה לי מפה כדי שאוכל למצוא את המשאית בחושך. ערמות הדברים בחדר עם התקרה הגבוהה. אווירת המצור, הדחיפות.

יצאתי אל העיר, בכיכר מול הקתדרלה שיחקו ילדים בכדור מול ציורי הקיר הענקיים של זפטיסטים. התיישבתי בסוקולו. תיירים, מוכרי פירות, מצחצחי נעליים, ילדות אינדיאניות מוכרות בובות זפטיסטים רכובות על סוסים, פניהם רעולים. המסעדות היו מליאות והשמש מתוקה. העיר והכפר. בקפה הסמוך אפשר היה, תמורת סכום פעוט, להתיישב ליד מחשב ולשלוח דואר אלקטרוני לכל העולם.

נהג המונית שקבעתי אתו בקומיטאן לא הגיע. השעה היתה ארבע בבוקר ורוח קרה וחודרת נשבה ברחובות מכיוון דרום, הסתתרתי מאחורי פינת רחוב קולניאלית. שום מכונית לא עברה ברחובות העיירה הקטנה. החיילים ישנו במכוניות הצבא. הנפתי את התרמיל הכבד מדי וצעדתי את מרחק שלושת הרחובות אל הפלאזה. שתי מוניות פולקסווגן חיפושית עמדו באפילה שהוארה במנורות צהובות. הנהגים ישנו שינה עמוקה. את ראשון אי אפשר היה להעיר. השני התעורר בבעתה והביט בי. "לאס מרגריטאס." אמרתי. הוא ניגב את העיניים מקורים ואני הטלתי את התרמיל אל המושב האחורי מתיישב לידו. החיפושית הניעה והסתערה לתוך הכביש הצר. הנהג הביט בעיניים קרועות לתוך הכביש. חצי שעה בדיוק. בארבע וחצי הקפנו את הכיכר של לאס מרגריטאס, מקום קטן בהרבה מקומיטאן שהיתה יישוב קטן בהרבה מסאן קריסטובאל. "מכאן יוצאת המשאית לאל ריאלידאד?" שאלתי את הגבר והאישה הצעירים שעמדו ליד. הם הנהנו ואני משכתי את התרמיל למדרכה האפילה בקור הבוקר. שילמתי לנהג והוא נעלם. משאית קטנה עצרה בפינת הרחוב. עוזר הנהג פתח את הדלת האחורית. אינדיאנים הצטופפו בארגז, יושבים על הצרורות. הנהג ירד למטה. "את לא מלאס מרגריטאס." הוא אמר לבחורה.

"והוא בטח כן." צחקה הבחורה והצביעה עלי. הנהג משך בכתפיו. הבחורה, מורה באחד הכפרים שבאזור ריאלידאד, נדחקה אל תא הנהג בו ישבו כבר הנהג, עוזר הנהג, אישה עם שני תינוקות. טיפסתי אחורה וחיפשתי מקום לעמוד. היה צפוף. וקר. הייתי עייף והבוקר, בשעה רבע לחמש, ניראה רחוק מאוד. שאלתי את המורה שעמד לידי מה המרחק לריאלידאד. שמונה- תשע שעות. בחמש בדיוק ירדה המשאית מספר רחובות ועצרה, מעמיסה לתוכה עוד חמישה עשר גברים ונשים. נשענתי על הדלת האחורית, מבצר לעצמי מקום, גולש להשתופפות על עקבי, המשאית נוסעת באיטיות, עוברת מכביש לדרך עפר, עוצרת שוב. הדלת נפתחה ואנשים נוספים נדחקו פנימה. אני הייתי על הרצפה. העייפות, הקור והצפיפות. שמלות רחבות מעל לראשי, גופות מתחככים מכל הכיוונים. הדוחק. הדחיסות. כמו טובע הצולל מתחת למים כבדים. המשאית היטלטלה שוב על דרך העפר החשוכה, הקולות נבלעו מאחור. הזדקפתי, עומד על רגל אחת. הרוח הקרה שטפה את דפנות המשאית העמוסה. התרמילים היו זרוקים בקדמת תא המטען. כשנפתחה הדלת להעלות נוסעים חדשים קפצתי מתא המטען. קולות מחאה מתא המטען. הנהג לא הקשיב למתלוננים. הזלזול באנשים הדחוקים שקים חיים נושמים ומתנועעים אחד אל השני. עמדתי ליד תא הנוסעים. הנהג הביט בי בשאלה. "אני נוסע אתכם." אמרתי.

"אין מקום."

"יש." נדחקתי אל האישה שהחזיקה תינוק. המורה שישבה בינה לבין הנהג החזיקה את הילד השני. עוזר הנהג, נער בן 16 או 17, שחזר לאחר שהגיף את דלת תא המטען הביט בחלק הכיסא שעליו ישבתי. הוא משך בכתפיו והתיישב על ברכי, ראשו נוגע בשמשה הקדמית. הנהג שילב להילוך ואני הרגשתי רטיבות מתפשטת על הרגל השמאלית שהיתה צמודה לאישה הצעירה. התינוק נרדם מחייך לאחר שהוקל הלחץ על שלפוחית השתן שלו. הטיתי את הראש ימינה לכיוון החלון הצדדי כדי שהראש לא ידבק לגבו של עוזר הנהג. המורה צחקה עם הנהג וזה נסע לתוך דרך העפר שטיפסה לתוך ההרים, הנהג פותח את החלון כדי שזרם של אוויר קר ישמור על ערנותו. חמישה אנשים ושני ילדים בתא הקדמי של המשאית הקטנה וחמישים נוספים בארגז המטען. הלאה לתוך ההרים החשוכים. נמנמתי. כשהתעוררתי עצרה המשאית לרגע להעלות עוד כמה אנשים. ניערתי את היד שנרדמה והזזתי את הברכיים התפוסות. המכנס השמאלי היה ספוג בשתן. השמים הפכו מכחול כהה לכחול בהיר יותר מעל ההרים. קרעי עננים זחלו בעמקים העמוקים. המדרונות היו מכוסים ביער עננים ירוק וצפוף והדרך היתה סימן לבן על צלע ההר. קרעים אדומים, נטפים כתומים וסגולים וארגמניים צבעו את השחר המתקרב, מכתימים את העננים הזוחלים מתחת. נרדמתי והתעוררתי כשהמשאית הקטנה עצרה ליד כפר על הרכס. חנות קטנה. עצי קפה עם פירות אדומים. יצאתי מהתא, מחייה את האיברים הקשויים, מקווה שהרוח הקרה תייבש את המכנס הרטוב. האינדיאנים השתינו לתוך יער צפוף וירוק שכיסה את שולי הדרך. התחלנו לרדת. לאט, הדרך מתפתלת, החום עולה בכל סיבוב, השמש מטפסת לתוך השמים. כשעצרה המשאית שוב, פורקת אנשים בצומת של הדרך עם שבילים, יצאתי מהתא הצפוף. השמש היתה חמה והיער הירוק מאוד איבך לחות ג'ונגלית. סוסים פרקו שקי קפה על הדרך. אינדיאנים ירדו מהמשאית, מניחים ארגזים ושקים שקנו במרגריטאס, מעמיסים על עצמם, מכינים את המשך המסע הרגלי מהמקום בו חוצה דרך העפר את השבילים הממשיכים לתוך ההרים. צ'יאפאס. מההרים ועד הג'ונגלים והנהרות על גבול גואטמלה. אצל המאיה והאצמטקים הייו פולי הקקאו המטבע המסחרי. המקסיקאים קרעו את צ'יאפס מגואטמלה לאחר שארצות הברית קרעה מהם את טקסס וקליפורניה במלחמה האחרונה ביניהן. עליתי לארגז המשאית, האוויר, צונן ורענן, נושב כשהמשאית יורדת בפיתולים החדים אל עמק הנהר הבא, עוברת במנהרות צל, זזה לשולי הדרך כשמשאית אחרת באה מולה, שוחה בתעלות בוץ שנותרו מגשם שירד לפני כמה ימים. פרפרים באור השמש החם ומחנה של הצבא המקסיקני. המחנה היה מוסווה בעלווה ירוקה. עצי בננה גבוהים לאורך הגדרות. הזקיף עמד במגדל השמירה, חבוש בקסדה, לובש אפוד, הרובה מוצלב על חזהו. לצד הדרך היה שלט צבוע שעליו היה כתוב: "אין כניסה לסמים ואלכוהול לצ'יאפס!" מבנה בית חולים חדש ששני אנשים ישבו ליד פתחו בחוסר מעש. פיתול, עליה קטנה, מנחת מסוקים צבוע בלבן ומחסום של הצבא. הצבא המקסיקני התיישב בכוח בצ'יאפס ב- 1994. אז עלו הזפטיסטים, בערב השנה החדשה וכבשו את סאן קריסטובאל. ארבעים אלף חיילים מקסיקנים התפרשו בין הקומנות האינדיאניות, חמושים עד לאוזניים, מסיירים, מחפשים את העימות אם הזפטיסטים, את הסובקומנדנטה מרקוס - האידיאולוג והמפקד הראשי. רכבי הקרב האמריקאיים והחיילים החמושים עד לאוזניהם נראו צבא מאורגן ומסודר מאוד. הם עצרו את המשאית ונברו בציוד. הם לא ביקשו תעודות. חששתי שהצבא לא ייתן לי להיכנס לכפרי הזפטיסטים שעל הגבול, אלא שאת המחסום העיקרי - זה של משטרת הגבולות, עברתי בחושך, קבור מתחת לערמות האינדיאנים באחורי המשאית. החיילים ביצעו את הבדיקה הטכנית.

"אתם זפטיסטים?" שאלתי את המורה כשחצינו את המחסום והמשכנו לנסוע.

"לא!" ענתה המורה בכעס, "אנחנו לא משום מקום. אנחנו פה בשביל ללמד."

המשאית המשיכה להתגלגל במורד, החום מתגבר, מהביל את הצמחיה. שלושה אנשים צעירים עמדו בקצה הירידה, באור השמש. הם עצרו את המשאית.

"רד כאן." אמר הנהג. שילמתי לו את 21 הפזות של מחיר הנסיעה וגלגלתי את תרמיל לשמש.

"למה באת?" שאלו הצעירים. הם לא היו יותר מבני 20.

"לבקר זפטיסטים, לפגוש את מרקוס."

"יש לך תעודה?" הוצאתי תעודת עיתונאי. הם עיינו בה. "תכתוב למה באת."

"לכתוב?"

"כן. מכתב." תלשתי דף מהפנקס וניסחתי מכתב בספרדית." שניים מהם נשארו לידי והשלישי לקח את המכתב ונעלם מעבר לעיקול העצים. משכתי את התרמיל לצל. האדמה היתה לחה בצל ויתושים ועוקצים ריחפו בחום. הורדתי את שכבות החולצות והפליז של הלילה והבוקר המוקדם וגלגלתי סיגריה. המים במימיה הלכו ונגמרו. גירדתי את העקיצות. ג'ונגל של העונה היבשה. הנפתי את התרמיל. מחוץ לצל היה החום כבד ולח.

"שלום." אמר איש נמוך וזקוף. "אני מקס. תניח את הדברים בבית ההוא ותתלה לך ערסל. אתה בטח עייף מהדרך. אחרי שתנוח ניראה מה אפשר לעשות."

נכנסתי פנימה אל הצריף המאורך. רצפת בטון, גג פח, קירות עץ ותריסי עץ מלאים. ערסל עם דברים היה תלוי מעברו השני של האולם. מחתחתי את חבל הניילון בין שתי קורות מתכת ותליתי את הערסל. את שקיות האוכל תליתי על חבלי הערסל. כלבים רעבים רחרחו מסביב ושיירות נמלים עברו ממקום למקום. חלצתי נעליים והורדתי בגדים מיותרים, משתרע על הערסל שקניתי בסאן קריסטובל, נירדם לשינה כבדה וטרופה.


אמיליאנו זפטה, שעל שמו ניקראים הזפטיסטים, היה איכר. ב- 1910 עמד בראשה של תנועת איכרים עממית שזעזעה את מקסיקו במהפיכה גדולה. זעקת המהפיכה היתה חירות ואדמה!

100 שנים לאחר מלחמת העצמאות של מקסיקו ב- 1810, כרעו איכרים תחת עולם של בעלי האחוזות. מקסיקו היתה מדינה מסודרת, בעלי האחוזות הרוויחו יפה. הסערה הפנימית היא שהצמיחה את פרנסיסקו מדרו, בן למשפחת בעלי קרקעות, שהעלה רעיונות של חלקות אדמה ושינוי פוליטי. זפטה שאנשי הכפרים היו מביאים לו את בנותיהם בכל כפר כדי שישאיר זרע, היה מנהיג, פנצ'ו ווילה בצפון מקסיקו היה מנהיג אחר. ב- 1913 נירצח מדרו בהוראתו של גנרל מורד בשם ויקטוריאנו הוארטה משום שאי השקט התגבר. ב- 1919 נירצח אמיליאנו זפאטה. המהפכה דעכה ב- 1920 כשעלה אלווארו אוברגון לנשיאות. זו היתה המהפכה הגדולה האחרונה של מקסיקו. סופה של המהפכה היה בחזרתם של בעלי האחוזות הגדולות. בשלטון הכנסיה, הצבא והפוליטיקאים, בהתמוססות המהפכה לסדר ישן. ארטמיו קרוז של קרלוס פואנטס הוא תיאורה הספרותי של השחתתה וניוונה של המהפכה. ספרו של פואנטס הוא המפתח לייאוש העמוק של החברה המקסיקנית שפעריה מתרחבים, תוססים, מולידים תנועות מחאה כזו של גררו נגרו ושל הזפטיסטים. יש כפרים במקסיקו שגירשו את נציגי החוק ולא מאפשרים להם לשוב.

בפבארואר 1996 נחתם בסאן אנדרס הסכם שלום בין הממשלה לזפטיסטים. אלא שליבה של הממשלה לא היה שלם עם ההישג הזפטיסטי.

ב- 23.12.97, בערב חג המולד, הגיעו כמה עשרות חברי ארגון חצי צבאי, מסוג האירגונים שממשלות מרכז אמריקה מטפחות, לכפר בשם אקטאל, מרחק של שעה מסאן קריסטובאל. הם לבשו מדים ירוקים ופניהם כוסו במטפחות שחורות. הם חיכו שאנשי הכפר יצאו ממיסת חג המולד והתחילו לירות. רוצחים ארבעים ושישה נשים ילדים וגברים. הם ביתקו במצ'טות את בטן הנשים ההרות ושלפו את העוברים החוצה. הממשלה האשימה את הזפטיסטים.


החום הכבד של הצהרים. מול הצריף המוארך עמדו סככות עם קירות נמוכים. היו בהם עוד אנשים, לא אינדיאנים. הם דיברו ספרדית מהירה של ערים. מדרום לצריף, במרחק של 30 מטרים, זרם נחל שירד מההרים ירוקים אל הנהר הגדול שעל הגבול. ילדים התרחצו ונשים כיבסו. מעבר לפלג עמדו צריפים שקירותיהם צוירו בפניהם של צ'ה גוורה ושל מרקוס, כובע גרב מכסה את פרצופו, מקטרת הסובקומנדנטה מציצה מפתח הפה. במגרש שמעבר שיחקו נערים וגברים צעירים כדורגל. חלקם היו אינדיאנים וחלקם נראו אירופאים. מתחת לעץ הענק שהצל על הפלג היתה סככת צל. מתחת לסככת הצל היה שולחן ולידו ישבו ארבעה צעירים.

"אמרו לך שאסור לצלם את הגברים פה, כן? " פנה אלי גבר צעיר באמצע שנות העשרים. הוא היה כהה, פנים עגולים, שיער קצר וזקן. הוא לבש מכנסיים צבאיים ונעליים גבוהות.

"אני מצלם את הצריפים." אמרתי. הם גילפו בעץ.

"מה אומרים על הזפטיסטים בעיתונים?" לא הייתי מקור למידע. "מאיפה אתה?"

"מישראל."

"אתה בעד הזפטיסטים?" שאלה נערה עם שיער קצר שלבשה חולצת טריקו לבנה ומכנסיים קצרים.

"אני עוד לא יודע." הם הביטו בי בחשד. "מאיפה אתם?"

"מגרמניה." צחק הבחור, הוא דיבר ספרדית מהירה בחיתוך צ'יליאני.

"ואת?"

"ספרד." אמרה הבחורה. הם שאלו על הסכסוך הפלשתינאי, אני שאלתי מה הם עושים באל ריאלידאד.

"מחנה עבודה." אמר בחור ששערו הארוך היה קשור בגומיה. גם הוא לבש מכנסי צבא ירוקים ונעל נעליים גבוהות. הם הביטו אחד בשני. ההפתעה הגמורה לפגוש באנשים שאינם מהכפר.

"כמה צבא ראית במחסום?"

"אני מעריך שפלוגה."

"הם חיפשו עליך?"

"כן."

"אבל לא עצרו אותך-" החשד.

הבטתי לאורך הנחל צפונה. צריפים ומבני שירותי שדה בשורות. מגרש מסדרים.

מקסימיליאן חצה את כר הדשא, יושב לידי ומביט לתוך העשב החם.

"הצבא בא!" צעק מישהו. מקסימילאין נעלם בצל אחת הבקתות. נהמת המנועים. עשרים וחמישה הצעירים פרצו ממתחם הצריפים ועמדו על הדרך החמה. פלוגת ההאמרים של הצבא ירדה ונסעה לאיטה. חיילים מאחורי מקלעים, מחזיקים את הנשק, קסדות בחום הכבד, אפודים רכוסים והאנשים הצעירים מצלמים את כלי הרכב. כשאלו עברו את הכפר, החלו הצעירים לרוץ אחריהם, כמו עדת כלבים מזנבת. ספרדים ואיטלקים וספרדים וגרמנים ומכל רחבי מרכז ודרום אמריקה. האינטרנציונאל. אל ריאלידאד הוא אחד הכפרים בהם מכינים את המהפכה. האם הם מתגרים בצבא? האם ירי של כדור אחד יגרום להתדרדרות המצב ולכותרות עיתונים?

המהפכנים חזרו אל הכפר, מזיעים, הם ירדו אל הפלג להתרחץ. מקסימליאן חזר לדשא, מסמן לי ללכת אחריו. חצינו את סככת הצל ואת המגרש בו חזרו הצעירים לשחק כדורגל. עברנו על פני שורות הצריפים עם ציורי הקיר העצומים של צ'ה גוורה, אמיליאנו זפטה וסובקומנדנטה מרקוס שהביט בעיניים בוערות ובמקטרת מתמרת עשן אל הדשא הירוק ואל היער הצפוף שירד מצלעות ההרים, חובק את הכפר הקטן ומתפשט על פני מאות קילומטרים צפונה דרומה, מזרחה ומערבה. בצדו הצפוני מזרחי של הכפר היה מגרש מסדרים שבמה גבוהה, מחופה בגג השקיפה עליה. על הבמה עמדו כיסאות. מקסימיליאן ושני האחרים משכו כיסאות מהבקתה המוגבהת והניחו אותם בצל. האינדיאנים הם התירוץ להתארגנות הזפטיסטית. שאלתי את מקסימיליאן על האינדיאנים. הכפר היה קבוצה של טוחובל, 120 משפחות שמדברות בדיאלקט אינדיאני.

"ממתי אתם זפטיסטים?"

"ב- 1989 באו אינדיאנים ונאמו בכפרים על שיתוף פעולה, על מחשבה אחידה כדי למצוא את הדרך ואת הצרכים שלנו. והצרכים שלנו הם שאנחנו גרים פה, אנחנו איכרים עניים שלא מקבלים שכר עבור העבודה שלנו. צריך שיתנו לנו דין וחשבון, שיתנו לנו זכויות דיבור, צדק, חופש, דמוקרטיה, בריאות, חינוך, עבודה ועצמאות ממקסיקו בצ'יאפס. אנחנו רוצים שכל מסמכי הבעלות על האדמה יהיו אצלנו."

"אתם רוצים מדינה עצמאית של צ'יאפס או צדק?"

"אנחנו רוצים מדינה עצמאית, כי כשנבחר הנשיא, הוא ביטל את האיחידו בכמה מהכפרים. פנינו אל הממשלה לבקש אדמה והממשלה אמרה שאין, שקר - יש אדמה!"

האיחידו היא יחידה מקסיקנית. איחידו יכול להיות משפחה מורחבת, שכונה או כפר. לכולם יש אחריות כלפי כולם. שאלתי את מקסימיליאן מי אירגן את הכפר.

"האנשים פה. כולנו החלטנו להתארגן ולהתנגד. הנשים משתתפות בתנועה מכיוון שיש להן זכות להשתתף ולנהל את חיי הקהילה. יש לנו קומסריאט של האיחידו שאותו מנהלים מזכיר, יו"ר ומועצה של 12 משתתפים שנבחרו בבחירות של כל הקומונה." מקסימיליאן היה המנהיג המקומי. הוא דיבר בקול שקט. שאלתי מה הם מגדלים. "קפה."

"כמה שווה קילו קפה?"

"2 פזו." יותר מ- 8 פזו לדולר במדינה בה האינפלציה לא עוצרת. 21 פזו לנוסע במשאית או אוטובוס מאל ריאלידאד ללאס מרגריטאס שם נמצא המחסן אליו מועברים פולי הקפה האדמדמים שיובשו בשמש. שק קפה של 50 קילו ב- 100 פזו. 42 פזו לכרטיס על הנסיעה הלוך וחזור ללאס מרגריטאס. “אנחנו שבויים בין הלוואות ובין סוחרים שמנצלים את הלחץ. הצבא נמצא בין הכפרים. כל פעם הם מתקדמים לכיוון שלנו. בשלישי לינואר 1998 ב- 7 בבוקר הם עצרו בסיבוב שמעל הכפר וירדו לסריקה. הגברים היו עדיין בבתים. הם התחילו לפרק את הבתים, לחפש נשק."

"יש לכם נשק?"

"אין לנו נשק. אנחנו עובדים באיחידו שלנו כדי לקיים את עצמנו. הם כיוונו אלינו את הנשק ושאלו איפה מרקוס. מרקוס הוא המפקד העליון - ככה הם אמרו לנו. מסוקים הסתובבו בשמים. דודה שלי אילמת, הם קשרו אותה, דקרו אותה ברובים ומשכו באוזניה, קרעו לה את החולצה ותלשו לה את השערות. אני עבדתי במטעי הקפה. כשחזרתי, הם עצרו אותי ושאלו איפה מחנות המורדים, מרקוס, המתקוממים, איפה הנשק. וכשהם ראו שאני לא עונה, דרכו עלי ברגליים. את החבר שלי הם הפילו ושפכו את פולי הקפה שאסף, שפכו עליו קפה רותח וקרעו את הטורטיות, זורקים אותם לאדמה. הצעירים הגיעו לכאן, וכשהם ראו אותם -הם נבהלו ועזבו אותנו."

"תלחמו בצבא?"

"אנחנו לא רוצים במלחמה, אבל הממשלה, שלא מקיימת את הסכמי סאן אנדרס הביאה לכאן עוד חיילים, עוד מסוקים וטנקים. לכן האנשים מתאחדים, אם יהיו צדק וחירות - לא יהיה צורך לשפוך דם."

"ואם לא יהיו?"

"ב- 1995 הצבא ירד בגוודולופטפיה (GUADELUPATAPILLA), במקום שהחיילים עצרו אותך, כדי לחפש מבוקשים. הם מחפשים גם פה. כשהצבא בא - האנשים עזבו את המקום. הם בנו שם בית חולים - אבל אף אחד לא בא לשם. בכל מקום שהצבא מגיע - התושבים עוזבים. אנחנו כאן והאור יגיע."

"והזרים שבכפר?"

"הם עצמאיים. משקיפי שלום. כדי שהמצב פה לא יתדרדר למלחמה. כשיש פה אנשים מהעיר- הצבא לא עושה כלום מחשש לפרסום. הם גם אלו שציירו את הציורים."

ביקשתי ממקסימיליאן ומשני האחרים להצטלם. הם כיסו את פניהם במטפחות. מקסימיליאן היה שמו של קיסר אוסטריה שמונה ב- 1863, תחת כידוניהם של גייסות צרפתיים פולשים ובתמיכתו של נפוליון, לקיסר מקסיקו. ב- 19 ליוני 1867, נבגד על ידי חייליו, נתפס מקסימיליאן על ידי חייליו של בניטו חוארז, אינידיאני זפוטקי שהנהיג רפורמות חברתיות, נישואין אזרחיים, חינוך חינם, חופש עיתונות והפריד את הכנסייה מהמדינה.

אלא שב- 1876 עלה הרודן הבא - גנראל פרופיליו דיאז (AZ‏DI). הדיכוי חזר עד שהתפרץ במהפיכה של 1910.

צעדנו בחזרה אל מרכז הכפר. החום הכבד התמוסס לאור רך שלפנות ערב. ישבתי על ספסל עץ נמוך עם ג'ודי, אמריקאית צעירה ורחבת היקף מסן פרנציסקו שבאה לתעד במצלמת הוידאו שלה מהפיכה.

"מה מקסימיליאן אמר לך?"

"שהם רוצים עצמאות."

"אתה יודע ששליש מהלוחמות בתנועה הן נשים? הן שהעבירו את החוקים נגד שתייה וסמים. הן חברות שוות באספות."

"והזרים פה? אין לך שום הרגשה שהאידיאולוגים האירופאים מנצלים את המקרה הצודק של האינדיאנים כדי לגלגל את המהלך הראשון של המהפכה?"

"האינדיאנים החליטו בעצמם, באסיפה של הכפרים, להיות חלק מהתנועה הזפטיסטית. הנשים העבירו באסיפה החלטה שהן יכולות מעכשיו להתחתן עם מי שהן רוצות, שאם הן מתגרשות הילדים נשארים איתן."

"אבל אם תהיה פה מלחמה - הראשונים שיפגעו יהיו הכפרים האלו. האידיאולוגיה מקריבה את הכפרים על חשבון המהפכה?"

"הם יודעים את זה. הם החליטו על זה בעצמם." ישבנו באור הדועך והיתושים זמזמו ליד כפות הרגליים. מרי, צרפתיה מהבריגדה הבינלאומית, ישבה לידינו. הלילה ירד והיער התאחד עם הכפר. מנורות בודדות האירו באור צהוב. דברנו ספרדית. מרי היתה בסוף שנות העשרים שלה, שיער חום שירד עד הכתפיים, אישה צעירה ודקה, אף ישר וחד, עיניים חוששות. ג'ודי הציעה שניגש לבקתה קרובה לשתות קפה.

"אני לא יכולה." אמרה מרי, "אני בגזרה השנייה הלילה. אם יקרה משהו, אנחנו כולנו צריכים לרוץ לשם." היא החזיקה פנס ביד. ידיה הלבינו בחושך, מחכה לקריאה שתבוא.

"איך שאת רוצה, אנחנו נהיה שם." מעבר לגדר הנמוכה בערה אש ובתוכה דלי מתכת. נשים ישבו סביב המדורה. על רצפת המרפסת של הבקתה עמדו ספסלי עץ ועליהם ישבו נשים וגברים. בינם לבין המקום בו ישבנו עמדו שני שולחנות. על השולחנות היו סירים. על מדרגה שהשקיפה לתוך החושך ישבו נשים מבוגרות יותר, משחקות עם הילדים. "קפה?" שאלה אחת הנשים, טובלת ספלי אמאייל בדלי. הקפה היה פושר ולא חזק. "אתה רעב? אכלת משהו?" בסירים היו בננות מטוגנות. האישה מילאה פריחולס- קטניות חומות והגישה את הצלחת עם טורטיאס- הפיתות הדקות מקמח התירס. הכפר התחלק במה שיש. גבר צעיר פרט על גיטרה. החושך הואר באור האדום של המדורות הדעוכות. הוא שר על חופש, על שוויון, על התקוממות. הלילה החם, הזמזום הכבוש של העוקצים, ריח הקפה המתבשל בדלי על המדורה, השירים המהפכנים המקסיקנים. יכולתי להבין את המשיכה הרומנטית, מניעה אנשים צעירים ממרחקים אל מהפיכה מתהווה.

אוטובוס ישן ומרופט חנה ליד אחת הבקתות, הנהג, אינדיאני צעיר, התנדנד באחד הערסלים. שאלתי אותו אם הוא נוסע. הוא אמר שבבוקר.

בבוקר מכר לי עוזר הנהג כרטיס. הבטתי בכרטיס. שם החברה היה: "איחוד האיחידואים - אדמה וחירות."

טרור אולי לא משיג דבר, אבל התקוממות עממית - האוטובוס עצר בצד הדרך, מעמיס שקי קפה, הולך ומתמלא. נשים וגברים, ילדים צעירים ושקי קפה. יום בהיר וחם. מחסום. החיילים דחפו את האינדיאנים וחיפשו על גופם כלי נשק וחומרי נפץ. הוצאתי את המצלמה. הקצין הרים את קולו. הכנסתי את המצלמה. הטיפול באינדיאנים היה עדין יותר. כאן, בביתם, לא היו האינדיאנים אזרחים שווים. האוטובוס המשיך בדרכו, מעמיס שקי קפה. השמש חצתה את מרכז השמים והתחילה להעריב. שוב הייתי מוקף באינדיאנים שהצטופפו, צוחקים. אנשים עדינים. עובדי אדמה. התחנה הסופית היתה המחסן בו נאספו פולי הקפה בלאס מרגריטאס. שני רחובות מעל חנו המיניבוסים שנסעו את המרחק לקומיטאן, לתחנת אוטובוסים הנוסעים לסאן קריסטובאל דה לאס קזאס. מקום בו כמרים, אינדיאנים ושמאלנים רוחשי טוב נאבקים על זכויות האינדיאנים כדי להניח טענת יסוד בדבר חופש האדם וחירותו באשר הוא.

הוספת תגובה


Security code
רענן