הרשת

ב- 13 לאוגוסט 1521 , לאחר 80 ימי לחימה, הסתיים הכל. האימפריה חדלה מהתקיים. מקסיקו הפכה לאחוזה ספרדית. גיזלה פגשה את דפני רוזדו מורנו באוניברסיטה. הם לא התראו כמה ימים מכיוון שדפני בילה את ראש השנה עם ילדיו. בדרך המקסיקנית, לא בילתה גיזלה את לילותיה עם דפני. בסוף ערב משותף בביתו תמיד הסיע אותה לביתה. בימים בהם היתה לוקחת את המכונית מאביה, היתה חוזרת בסוף הערב לפרבר. גיזלה אמרה שדפני ישמח לפגוש אותי בערב. נסענו לשכונה קרובה לזונה רוזה. גיזלה היתה עליזה ופטפטה כשנסענו דרך רחובות הלילה הלא עמוסים. מפגינים זפטיסטים באוהלים שסביב כיכר האינסורחנטס והשוטרים המשגיחים עליהם. פנינו לרחוב קטן וחנינו. בתים בני שלוש קומות עם חניות מאחורי שערי ברזל. גיזלה הוציאה את סיר מרק הקמרנוס שהביאה מהבית ושקית עם מצרכים. צלצלנו בפעמון הטלפון הפנימי. הדלת זמזמה. עלינו לקומה שנייה. דפני היה איש ממוצע בשנות הארבעים, פנים עגולים ונעימים ושיער משני צידי ראש מקריח. הוא נישק את גיזלה על לחיה כשנכנסנו לדירה הקטנה: חדר שינה, סלון ומטבח קטן מחובר. מדפים עם ספרים, טלוויזיה חדשה ומערכת. דפני מזג קוניאק לכוסות וגיזלה הניחה את הדברים במטבח. עוגיות מרובעות ומלוחות עם מרק הקמרונס. ישבנו ליד השולחן.
"איך היתה הפגישה עם מונסיוואס?"
"מעניינת, אין לו דעה טובה על מקסיקו של סוף האלף הזה."
"הוא צודק." אמר דפני בעצב. "אני מניח שמה שמציל את מקסיקו בינתיים זו התרבות."
"איזו תרבות?"
"בצ'יאפאס יש תרבות אינדיאנית ובמקומות אחרים תערובת של מאיה ומסטיזוס. אבל בכל מקסיקו ההצלה הגדולה זו השיטה שבמקסיקו קוראים לה רד – רשתות, החברה מאורגנת פה בצורה של רשתות תמיכה. בסוצ'ימילקו יש שכונות שמאורגנות ככה שנים רבות."
"אינדיאנים?"
"לאו דווקא. מסטיזוס. יש פה דוגמאות רבות של רשתות תמיכה. לא רק בסוצ'ימילקו. גם במרכז העיר. מתקנים את הבניינים ביחד. ב- 1985, ברעש האדמה הגדול, התגלה הארגון בכל כוחו."
"כמה עתיק הארגון הזה?"
"אני לא יודע ממתי השיטה הזאת, ואין גם מפה של הרשתות ומאיפה הגיעו  - אבל הן עובדות. אם המטרו עוצר כשיש הפסקת חשמל תמיד יש בוסים שמרגיעים את האנשים בקרון. פה אין ביטוח או רפואה ממלכתית, אבל כשיש אסון כולם עוזרים."
"זה נשמע מאוד אופטימי-"
"לא. הדיכוטומיה פה היא עצומה. יש טוב ויש רע וקשה לדעת מה יהיה. הבעיה היא חוסר הוודאות. לפני 20 שנה הכל היה אמור להיות טוב יותר. עכשיו כבר לא. כשאדם הולך לאוניברסיטה אי אפשר כבר לדעת אם לא יסיים את לימודיו כנהג מונית או כסוחר סמים."
"יכול להיות שלפני 20 שנה היית יותר צעיר ואופטימי?"
"גם."
"דפני-" אמרתי "יוצא מהדברים שלך שהמדינה סיימה את תפקידה ושהתקווה היחידה היא העם במשמעות ההישרדות שלו. השיחה מזכירה שיחות שהיו לי עם רוסים במוסקבה- מקסיקו היא מדינה עם שלטון?"
"זה מסובך. השלטון הוא רק חלק מהמערכת שבונה את השיטה. הבנק העולמי קובע פה יותר מהממשלה. הכוח של וושינגטון גדול פה הרבה יותר מאשר לפני 20-30 שנה."
"כניעה מוחלטת לארצות הברית של אמריקה?"
"ארצות הברית חושבת במונחים גלובליים. מקסיקו היא רק חלק, חשוב אומנם, אבל רק חלק בפאזל הזה. הפוליטיקאים שלנו נסעו במטרו פחות ממך. אין להם ניסיון בכלום. מנהיגי מקסיקו היום הם פוליטיקאים - לא מנהיגים. אין לי מושג כמה זמן תימשך ההתפוררות, אבל אני מרגיש אותה."
שתינו עוד סיבוב מהברנדי. הרגשתו של דפני לא היתה שונה מהרגשתם של רבים מסביב לגלובוס בסוף האלף השני. התיקשורת החזותית, הרדיו, העיתונים ויותר מכל הטלביזיה, הפכו את השחיתות לנהירה וברורה, למניפולציה חשופה. התקוות והאמונה בעולם טוב יותר מתחלפים במין הרגשה אורוולית שבה הכל חשוף ונשלט על ידי כוחות אופל, פוליטקיאים – סוחרים – בעלי ממון – ברוני סמים – בנקאים – אנשי צבא, כל מי שמצליח להתברג לעמדת כוח ולהתעלם מההמון האמורפי.
"נהנית?" שאלה גיזלה כשנסענו בחזרה לפרבר שלה דרך השדרות המקסיקניות הריקות."
"זה היה מעניין. המצב כל כך קשה?"
"המשכורות פה עלובות." אמרה גיזלה. "אני מקבלת כל כך מעט, ואנחנו באוניברסיטה עוד במצב טוב. המחירים כל הזמן עולים. הדלק יקר וכל התנועות האלו שבצ'יאפאס, בגררו-"    
היא עצרה ואני ירדתי לפתוח את שער הברזל שימנע מגנבי המכוניות לקחת את המכונית. עלינו בחושך לתוך הדירה.
"מה אתה רוצה לעשות מחר?"
"לנסות לדבר עם קארלוס פואנטס ולכתוב מכתב למרקס."

בבוקר חיכו הקפה, הפאפיה והטורטיות. גיזלה נעה בעמלנות במטבח הקטן, מוציאה את הדברים לשולחן הגדול שהתחבר לסלון הקטן. ישבתי באור המוקדם והאפרפר וכתבתי את המכתב למרקס. גיזלה תתרגם. ניסיתי לדבר עם קרלוס פואנטס. פואנטס לא היה. הוא יצא למשך החג. 
"יש לי עדיין חופש היום." אמרה גיזלה. "ניסע לסוצ'ימילקו?"
סוצ'ימילקו נמצאת לא רחוק מהשכונה של גיזלה. אדוני הסירות ישבו חבורות חבורות ליד השערים היורדים אל מערכת התעלות במה שהיה פעם האגם שעל  חופו ישבהסוצ'ימילקו.
סוצ'ימילקו היתה אחת מערי האגם. קורטז, ששלט למעשה בטנושטיטלאן בירת האצטקים לאחר שכלא את מוקטזטמה שהפך להיות עושה דברם של הספרדים, יצא במהירות אל החוף כדי לפגוש את פנפילו נרוואאס, ששלח דייגו דה ולאסקז מושל קובה כדי שלעצור את קורטז, שהיה מורד בעיניו. קורטז ראה בנרוואאס חבר והיה משוכנע ביכולתו לשכנע את זה להצטרף אליו, להסיר את האיום על הפרס הגדול שהשיג בהשתלטות על האימפריה ובגיוס כוחות נוספים למאות הספרדים שתחת פיקודו. הוא השאיר בבירה האצטקית את סגנו  פדרו דה אלוואראדו. מוקטסומה השני הזמין את הספרדים לחגיגה דתית. הספרדים הגיעו חמושים, חסמו את היציאות וטבחו בחוגגים. האצטקים, שסבלו והתמרמרו על מנהגי הספרדים, התעשתו סוף סוף ותקפו, הורגים את מוקטזומה השני במטחי אבנים. גם חזרתו המהירה של קורטז לא הועילה והספרדים ובני בריתם נמלטו לטלאסקלאה במה שהספרדים כינו לימים "הלילה העצוב" (10.7.1520). 450 ספרדים נהרגו באותו לילה, 4000 בעלי ברית מטלאסקאלה ו – 50 סוסים. הזהב שהיה המניע העיקרי במסעי הספרדים אל חלק העולם החדש, נזרק למים או נשאר במקומו. טעותם של האצטקים היתה  שלא רדפו אחרי הנסוגים משום שהאמינו כי ניצחו.
אלא שקורטז רק ליקק את הפצעים, מארגן את בעלי הברית שנשרו מהאימפריה האצטקית המתפוררת. הוא חזר לטנושטיטלאן עם 86 פרשים, 119 חיילים נושאי נשק חם, 700 חיילי עילית ספרדים, 15 תותחים ו – 150 אלף בעלי ברית אינדיאנים. מחלת האבעבועות נלחמה את החלק הראשון של הקרב עבורו, מפילה את לוחמי האצטקים שלא היו מחוסנים מהמחלה שהגיעה מהעולם הישן. קואיטלאואק, המלך האצטקי שהחליף את מוקטזומה, מת פחות מחודשים וחצי לאחר שנבחר במגיפה. האצטקים ראו בזה סימן משמים. המלך הנבחר האחרון היה קואטמוק שידע את כוחם של התותחים ולכן חיזק את חומות טנושטיטלאן, חידש את הגשרים המתרוממים ובנה מחסומים.
סוצ'ימילקו התייצבה לצד קורטז מעמידה לרשותו 2000 סירות, אספקה ו-12000 לוחמים.
כשהחל הקרב, הוא התנהל על כל סירה, גשר וחוף. אנשי סוצ'ימילקו הודיעו באחד הלילות כי הם חוצים את הקווים ומצטרפים לאצטקים. שמחת האצטקים היתה מוקדמת כי בלילה גילו שאנשי סוצ'ימילקו מנסים לחטוף נשים ולבזוז את העיר. רק לאחר לחימה קשה מבפנים הצליחו האצטקים להתגבר על בגידת אנשי סוצ'ימילקו.
ב- 13 לאוגוסט 1521 , לאחר 80 ימי לחימה, הסתיים הכל. האימפריה חדלה מהתקיים. מקסיקו הפכה לאחוזה ספרדית.
העיר  מקסיקו של המאה  ה-20, התפשטה ואספה אל בין הבניינים את העורף החקלאי. כאן, 20 קילומטרים מהמרכז, היו רחובות, כנסיות ורצף של עיר. סוצ'ימילקו היא מקומם של הזוגות הצעירים, משפחות החוגגים בסופי השבוע והתיירים המפליגים על מערכת התעלות כשסירות המאריאצ'י מפליגות לידם ומנגנות.

פנינו אל מרכז העיר, מחנים את המכונית בחניון שמתחת לאלמדה סנטראל המתפצל מהידאלגו וצעדנו לכיוון כיכר גריבלדי. זוגות התנשקו בכיכרות קטנות שעברנו. ארצות בהן לזוגות אין מקום משלהם לפני הנישואין, מלאות בנשיקות במקומות פתוחים. האהבה הציבורית, זוגות זוגות פזורים בגנים. הזוגות המבוגרים יותר שאהבתם גלית ואיטית יותר ולא צריך לדחוק בה, רקדו טנגו ברחבה שבגינה עם העצים ופסלי הגנרלים על הסוסים מתחת ליום כחול ובהיר.
בכיכר גריבלדי היו המאריאצ'י, עומדים על פתח הכיכר במכנסיהם השחורים הצמודים. מכוניות עצרו לידם, לקבוע מחיר, מקום. לחתונה, למסיבת אירוסין, לאהובה. הם ישבו עם הגיטרות, הכלים דמויי הבנג'ו, החצוצרות שנצצו זהובות באור. בתוך הכיכר המוקפת בבתי קפה עמדה משפחה וסביבה המאריאצ'י, מנגנים ושרים. אנשים הצטופפו סביב המזמרים. גיזלה אמרה שהמאריאצ'י באים מכפרים בצפון מקסיקו. השירה החלולה, הפריטה והחצוצרה היו יפים ועצובים. 
פואנטס לא חזר בסוף החג. בקשתי מגיזלה שתשלח את המכתב למרקס לקרטחנה. את העותק השני בקשתי ממנה שתשלח בדרך הפקס לבית המקסיקני של מרקס. רציתי כבר לצאת לדרך. לראות אם יש פנאמריקנה. לראות את המקום בו מתכווצת יבשת אמריקה למצר יבשה  דחוק, לראות את חלק העולם שידע יותר מלחמות אזרחים ומהפכות מאשר כל מקום אחר על פני הגלובוס במאה ה – 20.
גיזלה הורידה אותי ליד תחנת האוטובוס של האוריינטה. קניתי כרטיס ונפרדתי ממקסיקו. שמחתי לצאת מתוך העיר הגדולה אל הרמות שהרי געש מעטרים, אל שיחי הקקטוס הגבוהים והאגבות, אל מקסיקו.

 

הוספת תגובה


Security code
רענן