גוואטמלה - ארץ הקסם המיסתורי

"אני, דייגו דה לנדה, מצהיר שראיתי עץ ענק ליד אחד הכפרים, שקפיטן אחד תלה מענפיו נשים רבות ותינוקותיהן ניתלו מרגליהן. באותה עיר, ובמקום אחר במרחק שתי ליגות הנקרא וריי, תלו שתי נשים אינדיאניות, אחת משום שהיתה בתולה והשנייה משום יופיה מכיוון שחששו מהתשוקות שיטילו אילו בשורות החילים... זיכרונן של שתי אלו נשמר בכל עוזו בין הספרדים ובין האינדיאנים משום יופיין והאכזריות בה נרצחו."

יצאתי מטולום בבוקר. חולות לבנים ודקלי קוקוס הפרידו ים משמים באותו צבע. החוף של טולום היה דומה לזה של ד'הב. סוכות, ערסלים, מסעדות למטיילים הצעירים שגדשו את החניונים. בלילה היתה מסיבת ריקודים באחת מבקתות הקש והזמר המוביל שר על צ'יאפאס. הוא היה זמר רע. טולום, בזנבה של תעשיית התיירות של יוקטאן, היתה עיר מאיה יוונית על מצוק שמעל לים כחול שחופו לבן ודקלי קוקוס מצלים על נערים ונערות שהשתזפו בלי בגדים בשמש החמה. ההשוואה עם היווניות אינה רק היחס הישר בין עיר שמקדשה ואמונותיה משקיפים על ים כחול מאוד, אלא גם משום שלמאיה היה מערך כוהנים–מדענים שהתמחה במתמטיקה ובאסטרונומיה. ואולי ההשוואה היתה צריכה להיות עם התוכנים המצרים. שנת המאיה חישבה שנת שמש מדויקת של 365 ורבע ימים. חודש ירח של 29 וחצי ימים. 18 חודשים של 20 יום. עוד חמישה ימים חופשיים מאלים ותוספת של יום לחודש כל כמה שנים על מנת לדייק את הלוח. היה למאיה זמן מיתולוגי וזמן היסטורי שהתחיל ב– 3133 לפנה"ס. טולום היתה אחד המקומות שבהם נחתך גורלה של מרכז אמריקה. ב-1511 הפליג רב חובל ספרדי בשם וואלדיוויה ((Valdivia מפנמה לסנטו דומינגו. ליד ג'מייקה עלתה האוניה על שירטון וטבעה עם מטען הזהב שלה. חצי מארבעים אנשי צוותה עלו על סירה בלי מזון ומים. ארבעה מאלו שהצליחו להגיע לאי קוזומל (Cozumel) הוקרבו לאלת הירח אישצ'ל. שניים נשארו בחיים: חרונימו דה אגילאר וגונסלו גררו. הם הפכו לעבדיו של מלך טולום. גררו התחתן והפך למאיה. כשנחת קורטז בטולום שמונה שנים מאוחר יותר, ניסה גררו לשכנע את המלך לא להאמין לספרדים מכיוון שאלו יביאו עליו את האסונות אותם ניבאו כוהני השמש בקובץ הנקרא צ'ילאם בלאם: "בארבע אחו שמונה פאקס יראו בעלי הזקן, ולמגיפה יקראו יאסמניל (מוות קל) בהמוניהם ימותו בני המאיה, העור יתנפח ויאדים, הפה ידע רק יובש, העיניים תעצמנה... באחת עשרה אחאו שמונה פופ (1559) לא יהיו עוד כוהנים שינהיגו את העם, לא יהיו עוד מושלים גדולים, אלא רק אנשים קטנים שידיעתם קטנה. האדם הלבן יבוא ויקבע את אלוהיו והאלים שלנו יסתתרו."
מלך טולום לא הקשיב וניראה שגררו, ששרת כמפקד צבאי, מצא את סופו כמו רוב אנשי המאיה, כפי שניבאו כוהני השמש.
הספרדי השני, חרונימו דה אגילאר, תיעב את המאיה וחיכה. דה לנדה, הכומר הפרנציסקאני שכתב על יוקטאן לפני ואחרי הכיבוש הספרדי, מספר כי את אגילאר מצא קורטז בקוזומל שם שמע מהמקומיים כי אנשים עם זקנים נמצאים באי. האינדיאנים פחדו להתקרב אליהם ורק לאחר שקורטז כתב מכתב ונקב את מספר הימים בהם יחכה, יצא אחד מהאינדיאנים לחפש אותו. בתום ששת הימים לא הופיע האינדיאני ולא אגילאר. קורטז הרים עוגן, אבל משום חדירת מים לאחת הספינות, חזר אל הנמל, ושם, בזמן שתיקן את הספינה, חצה אגילאר את מיצר הים שבין יוקטאן לקוזומל בקאנו. הוא הגיע עירום ונרגש לפגוש ספרדים ונוצרים ושאלתו הראשונה היתה אם אכן היום הוא יום רביעי. הוא הציע את עצמו כמתורגמן והפך לאחת הדמויות המרכזיות שהינחו את קורטז במהלך שלושת החודשים בהם צעד מהחוף אל העמק של מקסיקו, בדרכו להגשמת הנבואה של כוהני השמש מיוקטאן, הצ'ילאם בילאם: "הרבה קאטון (דורות) יסבלו בני המאיה את השיעבוד ורק כעבור זמן רב יזרחו שוב הקדמונים לאחר שיעברו כפולות עשרים של קאטון, שבהן לא יהיה שלטון אלא רק כאב, יחלוף זמן, יעברו הדברים, המאיה יזקפו שוב את פניהם, הם יבטאו את המילה שלהם, הם ירימו דגלים וירגישו גאים במוצאם."
טולום נכבשה בסוף ונקראת על ידי החוקרים "מצדה של המאיה". הכביש המזרחי של יוקטאן מחלק את טולום לשניים. החנויות נמצאות על הכביש הראשי שאינו ראשי מידי למרות שהוא מוביל לגבול של בליז. לקחתי את הערסל שקניתי בסן קריסטובאל והחלפתי אותו באחת החנויות בערסל נוח יותר. מרכז ודרום אמריקה הן ארצות של ערסלים. הייתי מרוצה מאוד מהערסל החדש.
אישה היתה מעורבת בחורבנם של האצטקים והמאיה. נסיכה אצטקית בשם מאלינצ'ין שנמסרה על ידי אביה למלך המאיה וראתה בדבר השפלה. לפי עדותו של דה לנדה, כ- 60 שנים לאחר מסעו של קורטז, היה שמה מרינה, היא ניתנה לקורטז על ידי אנשי טבאסקו ומוצאה היה מקסליסקו שמשם נגנבה בילדותה ונמכרה בטבסקו ואחר כך לערים אחרות ושם למדה את שפת המאיה של יוקטאן. כך או כך, מאלינצ'ין הצטרפה לקורטז והפכה לאהובתו. היא ידעה את שפת המאיה ודברה מלידה את הנאהואטל- שפתם של האצטקים. היא זו שתרגמה את דבריהם של שליחי מוקטזומה למאיה כדי שחרונימו דה אגילר יתרגם אותם לספרדית. כך ידע קורטז שהשליחים חושבים שהספרדים הם ההתגלמות האנושית של האלים שבאו לרשת את ממלכת האצטקים. כך הבין קורטז שמוקטזומה מאמין שתם עידן השמש החמישית שהחל עם מותו של מוקטסומה הראשון ב- 1468. מלינצ'ן וחרונימו דה אגילאר היו המפתחות של קורטז לנתיב המהיר שהשמיד את האמפריה האצטקית בתוך פחות משנה מאז מצא את השניים. מזל. חוסר מזל ענק לצד האינדיאני.
הגבול בצ'טומאל היה במרחק של שעתיים. החלטתי לחצות את בליז בנסיעה ולעבור ממנה לצד המערבי של גואטמלה, לפטן, לטיקאל. אחרי ההתרוצצות באתרי המאיה של יוקטאן רציתי לראות מקום שלא נדרס על ידי התיירות, אתר ששומר על המראה. צ'טומאל היתה העיר המקסיקנית האחרונה לפני בליז. תחנת האוטובוס היתה מסודרת ונקיה. מחוץ לתחנה היה חם. קניתי כרטיס לאוטובוס הצהרים והתיישבתי על ספסלי ההמתנה, מגלגל סיגריה ומפטפט עם הולנדית שהניחה את תרמילה לידי. עוד מטיילים הצטברו באולם, מחפשים את האוטובוס הגואטמלטקי.
דה לנדה כותב על צ'טומאל: "האינדיאנים במחוזות של קוצ'ואה וצ'טומאל התקוממו, והספרדים דיכאו את המרידה בצורה כזו שהמקום, שהיה החלק הנושב והפורה של המדינה, הפך לאזור הדל ועלוב מכולם. מעשי זוועה שלא נשמע כמוהם נעשו בזמן הדיכוי: אפים נחתכו, ידיים, זרועות ורגלים ושדיי הנשים. הספרדים נהגו לזרוק אותם קשורים לתוך מקווי מים עמוקים כשלרגליהם קשורות דלעות, הילדים נדקרו בחניתות מכיוון שלא יכלו ללכת מהר כאימהותיהם. אם מי מההולכים, שהיה אסור בשלשלאות או חלה, לא יכל ללכת, הם היו כורתים את ראשו בין האחרים ומשאירים את הגופה קשורה אל השאר. הם גם החזיקו גברים ונשים רבות כמשרתיהם תוך יחס דומה.
"אני, דייגו דה לנדה, מצהיר שראיתי עץ ענק ליד אחד הכפרים, שקפיטן אחד תלה מענפיו נשים רבות ותינוקותיהן ניתלו מרגליהן. באותה עיר, ובמקום אחר במרחק שתי ליגות הנקרא וריי, תלו שתי נשים אינדיאניות, אחת משום שהיתה בתולה והשנייה משום יופיה מכיוון שחששו מהתשוקות שיטילו אילו בשורות החילים... זיכרונן של שתי אלו נשמר בכל עוזו בין הספרדים ובין האינדיאנים משום יופיין והאכזריות בה נרצחו."
התחריטים של גויה. "להגנתם אמרו הספרדים שמשום מספרם הקטן, לא היה להם סיכוי לשלוט בארץ רבת תושבים כל כך אם לא היו נוהגים בחוזק יד ולעזרתם הביאו את דוגמאת כיבוש הארץ המובטחת על ידי העברים, שעשו רעות ומעשי זוועה שונים בשם אלוהים." (דה לנדה, פרק 15)
האוטובוס היה בעצם מיניבוס קטן. הוא התמלא בעשרים וכמה מטיילים שהצטופפו על הכיסאות היפנים הזעירים, התרמילים מועמסים על הגג. האוטובוס נסע דרך החום של החוף המקסיקאי. הגבול עם בליז היה סדר ושלטון מרכזי מהצד המקסיקאי ודלות מרושלת עם אבק בריח קולניאלי בצד של בליז. מה שהיה מושבה בריטית עד לפני כמה שנים הפך למדינה ריבונית שאין בה הרבה משום דבר ורוב אוכלוסייתה שחורה. כמו גם בשאר החוף של מרכז אמריקה, תערובת של עבדים ממערב אפריקה שהובאו על ידי הבריטים, אינדיאנים וגרפונה קריבים שהתערבו בכולם. האנגלית הקריבית, השיער המקורזל והצמות היו קצב ותנועה אחרת מהנוכחות המקסיקאית הכבדה והאיטית. האם יש מקום במרכז אמריקה בו מתחולל אותו פלא ברזילאי של תערובת אפרו-ספרדית או אפרו-ברזילאית? סוחרי המטבעות במעבר הגבול היו העתקים של ג'ימי הנדריקס, חבושים כומתות צמר סרוגות וצבעוניות. הכביש נמשך לאורך חוף הים, עוקף את בליז סיטי ונוסע בתוך ארץ גבעות ירוקה שבתי עץ מוגבהים מהקרקע עמדו בתוכה על חלקות קטנות. כושים ישבו על פתחי הבתים, מכוניות ישנות ומעטות על הכביש. השמש עברה את ההרים שלתוכם טיפסנו והאור נחלש. המיניבוס הגיע אל הצד הבליזי של הגבול. השוטרים הביטו בדרכונים וביקשו תשלום בדולרים. אין מס יציאה מבליז. השוטרים שהחתימו את הויזות בכניסה לגואטמלה רצו כסף. באופן רשמי, גם בצד הזה של הגבול לא צריך לשלם. אלא שלגבול הזה, בין בליז וגואטמלה, היו חוקים משלו.
"הי-" קרא אלי עוזר הנהג בחושך "רוצה להחליף כסף? גראס, מריחואנה?"
"לא תודה."
"הרואין, קראק, קוקאין?"
"לא כרגע, אולי כשנגיע לפלורס." האפילה במעבר הגבול.
"אני אוהב קוקאין." הוא אמר באור הקלוש. בדוכן ליד, בצל העצים הגבוהים, מכרה אישה תפוחי אדמה ושתיה. דרך העפר התפתלה באפילה לתוך יער גשם. אנשים עלו וירדו בתוך האבק האפלולי שהואר באור צהוב.
נרדמתי כשהמיניבוס שעט באלימות על דרך העפר המוליכה לפלורס, מאיר בחושך על הכניסה לטיקאל. הוא עצר ברחוב מרוצף והציע לתיירים מלון. העדפתי את התחנה הסופית. האוטובוס חצה מסנטה אלנה, העירה הצמודה לפלורס, על פני הסכר המפריד בין שני חלקי האגם. מתקני שעשועים, מסעדות וזיקוקי דינור קידמו את פנינו כשנכנסנו, המיניבוס הוריד את שארית הנוסעים ברחוב מרוצף. חדר קטן במלון קטן. מאוורר קטן שמפזר את חום הלילה. הפייסטה היתה בכל עוזה. קהל עמד סביב שור מכני עליו טיפסה אישה צעירה, מנסה להחזיק מעמד תוך כדי קריאות עידוד מהקהל המשועשע שאישה על גבו של שור משתולל מגרה את חושיו. במסעדות הקטנות טיגנו מעיים והגישו קולה, תרנגולות הסתובבו במתקני צליה. פלורס היתה מקום שמח, רחוק מצערה של גואטמלה, אי בתוך המחוז הענק של פטן. כל כמה דקות זינקו זיקוקים אל השמים, נפצים הדהדו ברחובות, הפייסטה היתה המשך לחגיגות ראש השנה בן השבועיים.

זריחה בטיקאל היא מסוג הדברים שמוכרים בפלורס, שהשמועה עליו מנווטת אליו נוסעים. הג'ונגל היה אפל והמיניבוס מיהר על דרך העפר. הוא עצר בכניסה לפארק. היה עדיין חושך. כאן, קרוב לצדו הצפוני של קו המשווה, בחלק הצפוני של העולם, היו הימים מחולקים כמעט בדייקנות. מעט לפני חמש היה עדיין חושך ואורות צהובים דלקו במסעדות הפשוטות שבפתח האתר. שתיתי תה עם חלב. מטיילים צעירים ליד שולחנות העץ. כשהחוויר האור צעדתי דרך ערפילי הבוקר לכיוון הפירמידה הגדולה של טיקאל. האם אלו פירמידות? לא הצלחתי לפצח את המחשבה המרכז אמריקאית עד שהגעתי לקופאן שבהונדורס כמה שבועות לאחר מכן. הפיצוח לא היה משום הברקה אלא משום השתקפות לא נכונה של ציור. קופאן הוא אתר מסודר. כמו שאמריקנים מסדרים אתר. סטפאנס, מי שהיה השגריר האמריקאי למרכז אמריקה באמצע המאה ה- 19 ואחד מיוזמיה של תעלת פנמה, גילה את קופאן. קופאן הוא מקום נפלא. קרוב לגבול גואטמלה ומלא בפסלים עם פיתוחי חיות ואלים עם ראשים ענקיים, שמשות וכל מה ששייך לפנתאון של המאיה. בכניסה לאתר שבורא מהג'ונגל, היה שירטוט אחת מהפירמידות. בהשתקפות היה ניראה כאילו עננה עולה מראש הפירמידה.
הומבולדט!
הומבולדט, הנוסע הגרמני הגדול, הגיאולוג והחוקר בן המאה ה- 19 שנסע במרכז ודרום אמריקה, שנסע באסיה וכתב בלי סוף, דימה את מרכז ודרום אמריקה ליבשת שיש לה שני שדרות של הרי געש - חוט שידרה היוצר את היבשת. הפירמידות היו הרי הגעש. המיתולוגיה של המאיה מדברת על הולדת שני האחים במעבה האדמה. על הקרב נגד שאר האלים, על עלייתם אל העולם החיצון דרך לוע הר הגעש. ודאי שאלו הרי געש. לא שום דבר אחר. הרי געש שביניהם מקדשים קטנים. המלכים נקברו בתחתיות הרי הגעש. הנוצות על ראשיהם, על הכתרים, הן הלהבות הבוקעות מהוולקנים, לא נוצות, מזרקות הדם הן הלבה הזורמת, משחק הכדור הוא הטלת הסלעים ללוע הר הגעש, הזיינים של צ'י'צה ניצה הם וולקנים - הוולקאן כסמל פאלי - האלים הזכרים של מרכז אמריקה. הוולקן הזכר. האבות המייסדים. כמו במיתולוגיה כפי שהדבר מופיע בקופאן.
פרצופי ענק בפלאזה מאיור של טיקאל. אלים ומלכים. פרצופים מאיימים ומסוגננים על הדשא הירוק ברחבה שבין שתי פירמידות אליהן מטפסות מדרגות זקופות ובנויות בקפדנות גדולה. האור החיוור עורר את הציפורים. טוקאנים צעקו מבין ענפי העצים הגבוהים שצמחו גבוהים מהפירמידות. למעלה. אל הבמה העליונה, לקבל את השמש העולה. זריחה בטיקאל. הג'ונגל מסביב היה צפוף ומלא בצריחות של ציפורים וקופים. השמש עלתה ופיזרה את הערפלים הקרירים של הבוקר, מתחילה להרתיח את היער הירוק שהלך והתמלא בקולות. כאן, בטיקאל, היתה מרכז אמריקה כמעט כפי שהיתה לפני שבייתו אותה האמריקנים מארצות הברית. אי סדר נינוח עם אתרים שמחכים לאינדיאנה ג'ונס.
צעדתי בתוך יער הגשם. קופים, טוקאנים וקצלים, הציפורים הלאומיות של גואטמלה, התעופפו עם זנבות מדהימים, מתמרנות בין העצים הגבוהים. הספר אמר שבחלק הזה של האתר נשדדו מטיילים. שבחלק אחר נאנסה בחורה. החום חדר בין העצים, מעלה עננים של חרקים עוקצים. טיפסתי על פירמידות שכוחות, מתבשל בחום המזיע, מדחיק מחשבות על אנסים ושודדים.
מראש הפירמידה הגבוהה של טיקאל הבטתי בג'ונגל שמתחת. השמש החמה. בפולחן המרכז אמריקני היה מקום גם לאנשים. פעם בשנה היה נבחר איש משכיל וטוב מראה כדי לקבל את מראיהו האנושי של אחד האלים. כשהיה סב בעיר היה אסור להביט בו. בחגיגות הפריון היו מביאים אליו נערה צעירה כדי שיפרה אותה וכשהחלו סימני הזמן להצטבר, הוא היה מופשט מבגדיו ומכתר הנוצות ומטפס עירום עם חלילו אל ראש הפרמידה הגבוהה, מנגן, ושם, על במת הפרמידה, היה מנפץ את החליל, האדם-אל הנבחר החדש ממשיך את הנגינה במקום בו נפסקה והכוהנים היו עוקרים את ליבו כי אל הפריון, כמו עונות השנה צריך למות כדי שיוולדו עונות חדשות.
אחר הצהרים חזרתי לפלורס. מקום קטן ומתוק גם באור יום. באחת הסמטאות ניגשו אלי מסיונרים שוויצרים, העובדים בבית חולים מקומי, מבקשים תרומה לילדים חסרי בית.
נתתי את מה שהיה לי בכיס. שוויצרים הנוסעים עד לקצה העולם לקבץ נדבות ממטיילים. הנוסעים, שרובם צעירים מארצות מפותחות, הם המצפונאים. פגיעה ישירה.
לא היו מקומות בטיסת אחר הצהרים לגואטמלה סיטי. לא היה איכפת לי. הזמנתי מקום באוטובוס הלילה.
כשירד החושך העמסתי את התרמיל וצעדתי בהקלה לתוך החושך שהואר במנורות צהובות, בזיקוקים וברעש נפצים חוגגים. חציתי את סוללת העפר שמחברת את האי של פלורס עם סנטה אלנה. אין כמו הנסיעה לבד. כל כך הרבה שנים לא נסעתי במקומות של מטיילים אחרים. נוחות נתיב המטיילים הידוע, כרוכה במועקה שבה נוסע דבק בנוסע, יוצר יחידה שאינה מעורבת בסביבה, מעלה חששות אמיתיים ומדומים. מקום נחמד פלורס. אחד המקומות המאושרים, אלא שאני, שהתחלתי את המסע הגואטמלטקי שלי מפלורס, לא ידעתי. תחנת האוטובוס היתה אולם עם רצפת בטון שלידו עמד אוטובוס, שלפחות מרחוק ניראה כמו אוטובוס למרחקים גדולים. ישבתי על ספסל בחוץ, מגלגל סיגריה בחושך החם. אנשים הצטברו מסביב ואני קניתי לעצמי בננות ולחם. בשבע וחצי העלה הנהג את הנוסעים. האוטובוס היה מלא. ישבתי מאחור. הלילה החם, המיזוג שלא פעל, הדרך שהפכה לעפר ברגע שיצאנו מסנטה הלנה. הבטתי בחושך שבחוץ, הנחתי את הראש, קיפלתי את הרגליים בין המושבים הדחוסים והלכתי לישון. אם יעצרו אותנו שודדים בין כה וכה לא אוכל לעשות כלום. דרך העפר היתה מבוקעת ואלימה. התעוררתי בחצות כשהאוטובוס עצר באמצע שום מקום. מישהו עלה למעלה והורה לנוסעים לרדת. מחסום של המשטרה או הצבא. בקתות עץ, מנורות צהובות, אנשים במדים חיטטו בתיקים, מביטים בדרכון. הדלקתי סיגריה בעיניים סומות משינה. האוויר בחוץ היה נעים, צפוף, לח וקריר. יכול להיות שהשוטרים לקחו ממישהו משהו. היה חשש באוויר, משהו לא בטוח. אחרי כמה דקות נגמר הכל, דרסתי את הסגריה ועליתי לאוטובוס שדהר דרך הלילה. עם האור האפור של השחר נכנס האוטובוס לחצר אחת מהתחנות המרכזיות של גואטמלה סיטי. כמו לערים אחרות במרכז אמריקה, לגואטמלה סיטי יש שם של מקום לא בטוח. ביקשתי מנהג מונית גדולה ישנה ומרופטת שיוביל אותי למלון במרכז העיר. הרחובות היו אפורים. הבוקר המוקדם היה קרירות ואיום. לא רציתי להיות בגואטמלה, העדפתי את אנטיגווה- הבירה הקדומה, אלא שבגואטמלה יש שגרירות אליה שלחתי פקסים לפני שיצאתי, מנסה לתאם פגישות עם פוליטיקאים, סופרים ועיתונאים. דפקתי על דלת ברזל נעולה של אחד המלונות ואישה שהציצה דרך חרך פתחה את הדלת שלאחריה הגנה רשת על שולחן הקבלה. החלפנו דרכונים וכסף ואני טיפסתי אל החדר האפלולי בקומה השניה, מתקלח ונירדם לשינה עייפה וכבדה.

שלמה כוהן, שגריר ישראל לגואטמלה, הונדורס וניקרגואה, שמקום מושבו הוא גואטמלה בעשרים השנים האחרונות, לחץ את ידי כשנכנסתי למשרדו. מכתבת עץ, דגל ישראל, תמונות הנשיא וראש הממשלה. החליפה של השגריר היתה תלויה על כתפיו הרחבות. היו לו פני עובד אדמה כבדים ושיער מקורזל. הוא חייך כששמע עם מי אני רוצה להיפגש.
"סנדיניסטים בניקרגואה? חכה שניה." הוא ביקש ממזכירתו שתתקשר לשגרירה המיועדת של ניקרגואה בישראל והתריע על בואי בעוד מספר שבועות. "היא ידידה גדולה שלנו, היא היתה מזכירת הליגה נגד השמצה של האמריקות. אישה נהדרת. אלמאן, הנשיא, היה ראש עיריית מנגואה לפני שנבחר ואני הזמנתי אותו לארץ. הם יקבלו אותך יפה בניקרגואה. מה עוד?"
שלפתי שם של עיתונאי שנתנה לי מריקה ההולנדית בלילה לפני שנסעתי אל הזפטיסטים בצ'יאפאס.
"דווקא אתו? או קי. תשיגי לי את דה לה קרוז" הוא אמר למזכירה וקבע אתו פגישה אחרי הצהרים. מי עוד?"
"הנשיא?"
"הוא לא אוהב עיתונאים. אבל אני אשיג לך את שר החוץ, ריקרדו שטיין."
"יהודי?"
"כן." שלמה כוהן ביקש שוב את המזכירה והניח יד על הפיה "מתי אתה רוצה להיפגש אתו?"
"בעוד שבועיים, אני רוצה לעשות סיבוב, לדעת על מה אני מדבר."
"או.קי. הוא הניח את השפופרת. מי עוד?"
"יש לך המלצה על סופר?"
הוא עבר על הפנקס ואמר: "דווקא כן. יש פה עיתונאי, אחד החשובים. הוא גם סופר. מריו אלברטו קררה. הוא היה נגד ישראל אבל אני שלחתי אותו לכנס בארץ והוא חזר משם ידיד גדול שלנו. אנחנו חברים מאז. מתי תרצה לפגוש אותו?"
"כשאחזור."
שלמה כוהן דיבר עם קררה, הניח את השפופרת וחייך. "מה עוד?"
"כלום. המשרד של דה לה קרוס רחוק מפה?"
"ממש לא. זה יום שישי היום, למה שלא תבוא לארוחת ערב אצלנו?" למה לא. "אז בשמונה אני אשלח לך את הרכב שלי עם הנהג לאסוף אותך, אתה אוכל עוף?" הוא רשם את פרטי המלון הצנוע בו שהיתי במרכז הזועם של העיר ונתן לי כרטיסי ביקור של השגרירות. איש הבטחון פתח את הדלת ואני יצאתי אל הרחוב החם, צועד למשרדו של פרננדו מוראלס דה לה קרוז.
חציתי את השדרה הרחבה דרך זרם האוטובוסים, המכוניות והמוניות. חיפשתי את מספר הבית באוונידה לה רפורמה – הרחוב המרכזי המפריד בין זונה 10 ל – 9, שניים מהאזורים היותר טובים של גואטמלה סיטי. בניין הבטון עמד בשורה עם שאר הבניינים הגבוהים שיצרו את חומת השדרה. המשרד היה בקומה התשיעית. יצאתי מהמעלית ודפקתי בדלת. מישהו הביט בי דרך העינית ואחרי שנסקרתי, נפתחה הדלת, מנעולים מוסרים ממנה. אישה לא צעירה הכניסה אותי פנימה. חוץ ממנה היו במשרד אמריקני צעיר שישב ליד אחד מהמחשבים שבחדר. מוראלס דה לה קרוס היה לבוש בחליפה, איש שמנמן ולא גבוה, באמצע שנות השלושים לחייו. "שלום," הוא לחץ את ידי, "אני מצטער על אמצעי הזהירות, אבל לפני כמה ימים נכנסו לפה שלושה אנשים חמושים, קשרו אותנו ואחר כך לקחו את כל המחשבים והלכו. שוד לאור יום בקומה התשיעית בבניין במרכז גואטמלה."
" פוליטי?"
"אני מתפלל שזה פשע פשוט – באחת עשרה בבוקר בקומה התשיעית של בית משרדים מסודר? שב, משהו לשתות?"
מוראלס, שנולד מבטנה של הפוליטיקה הגואטמלטקית והיה עיתונאי פעיל שהסתכסך עם הממסד, הקים חברה לאספקת מידע בשיתוף עם אמריקנים. במסעדה קטנה בסן קריסטובל פגשתי את עומר ומריקה כשחזרתי מהסיבוב אצל הזפטיסטים. בזמן הארוחה, כששמעה מריקה שאני בדרך לגואטמלה היא המליצה לי לחפש את מוראלס ב"ריקיס בר" שבאנטיגווה בסוף שבוע. היא אמרה שהוא איש שיודע הרבה, יושב בגבו אל הקיר ולא מסתכן בכך שמישהו יגיע אליו מאחור. התיאורים נשמעים יותר רומנטיים ממציאות בה נשדדים מחשביו של אדם שיש לו עיניים בגבו לאור יום.
"המחשבים היו מגובים?"
"תודה לאל שאני לא יכול לענות לך על זה. אני לא רוצה שהם יחזרו לפה."
"לא שאלתי. למה רודפים אותך?"
"מכיוון שאני מבקר פוליטי ובעל טור ומכיוון שאני חושב שהפתרון לבעיות המדינה הוא שלכל אחד יהיה כוח – והכוח יבוא מאספקת מידע. מי שבא לכאן – בא לגנוב לנו מידע ולהרוס אותו. כי מה שאני עושה, זה לספק מידע על מה שהמדינה עושה, נתונים על השקעות בחינוך ובסטודנטים. אתה יודע שמספר האנשים ההופכים לאנאלפבתים חוקיים בגיל 5 כאן הוא יותר גבוה מאלו שמקבלים חינוך?"
"אז למה להישאר במקום שמנסה להרוס אותך?"
"כי אני רוצה לגור פה."
"למה?"
"כי יש פה 108,000 קילומטרים רבועים והם גם שלי. גרתי בארצות אחרות ואני לא מרגיש שם בבית. אבל את המשפחה שלי שלחתי לגרמניה. אני לא יכול לערוב לביטחונם פה. לפני זמן נסעתי עם חבר לרוסיה. הוא היה בכלא 22 שנה. והוא אמר לי – אם אתה רוצה להבין מדינה, אתה צריך להביט בשני דברים: האם הילדים עובדים או שהם חופשיים לשחק והדבר השני – האם בתי הכלא הם מקום בו מתמירים פושע לאזרח או שאלו אוניברסיטאות לפשע. קשה מאוד להיות אופטימיסט. כדי שבתי תוכל לשחק היא צריכה לגדול בגרמניה."
"אז אם אין לך ביטחון אישי ואתה לא יכול לחיות כאן עם המשפחה שלך, מה יש לך פה?"
"כלום חוץ מחלקת הקבר שלי. אין במדינה הזאת שום סולידריות בין האנשים, אין פה תחושה אמיתית של שותפות גורל. בגואטמלה סיטי יש 2 מליון אנשים. ב- 1976, אחרי רעידת האדמה, היתה הגירה העירה על מנת לחפש אדמה בבנייה ואז נגמרו המים. רק בלילה היו מים. המעמד הבינוני והגבוה יצרו לעצמם מאגרי מים פרטיים. אם הם היו תורמים את הכסף לעיריה – היינו פותרים את בעית המים של העיר עד שנת 2000 לכמעט 3 מליון אנשים."
"יש מדינה?"
"באופן פורמאלי. אין מים, אין משטרה, אין טלפון להתקשר אליו ואין בית משפט. יש חוקים ואין בית משפט. יש חוקים אבל לא מכבדים אותם. היום הממשל מכבד את החוקה. האם זו מדינה או ממשלה? אלו שני דברים שונים. המדינה מתפקדת פה בכל מיני תחומים. לא בנכונים. אלא שהאנשים לא יודעים את זה כי התקשורת לא מעבירה את זה הלאה."
"ולאום?"
"חוקית כן. מבחינת תחושה? לא. אבל אני לא חושב שזה כזה חשוב. חשובה השייכות. מה שאני רואה מהחלון. יש פה לפחות שני עמים – אני, שיש לי עבודה ודירה טובה וכסף, לעומת ההררי שאין לו כלום."
"למה דווקא עם סיומה של מלחמת האזרחים נעשה הכל פחות ברור ממה שהיה, ניראה שהביטחון האישי הרופף התרופף עוד יותר? שהכל נעשה מפחיד יותר, האונס, השוד הרצח?"
"אתה מדבר על שלושים ושש שנות קונפליקט שהוא לא תמיד אותו דבר –" אמר מוראלס, "את אבא שלי חטפו כשהייתי בן 5. הייתי הילד הגואטמלי הראשון שנסע לגן במכונית משטרה. זה התחיל עם מורדים בצבא שקראו לעצמם הכוחות המזוינים המהפכנים, הם היו קצינים וסטודנטים צעירים שניסו להדיח את פאונטס. ההתחלה התמימה הזאת התגלגלה לגרילה עם קשרים לקובה. וזה בלי שום קשר, ואולי עם קשר, לזה שיש הרבה מתח בין קבוצות שונות בגואטמלה, אבל לא תמיד זו היתה מלחמת אזרחים. לפעמים זה היה סכסוך אזרחי.
"ב- 1954, כל הגרילה הסתכמה בכמה אלפי אנשים – זו לא היתה תנועה עממית. לעומת אל סלוודור ששם הגרילה היתה גדולה מספרית כמו הצבא וכך הם זכו להישגים – פה לא. לתנועת הקצינים הצטרפו אינטלקטואלים וסטודנטים שרצו שינוי, כך שב- 1966, כשאבי נחטף (הוא היה העיתונאי הראשון שנחטף), רוב חברי הגרילה היו עירונים עם תמיכה ציבורית רחבה. האנשים תמכו בשינוי, לא בגרילה. ב- 1966 עלה לשלוט נשיא אזרחי ראשון ש"נשבה" על ידי הצבא. הוא היה בובה. ואז הגרילה שינתה טקטיקה ועברה ליותר חטיפות תמורת כופר. ומכיוון שהם אומנו במזרח אירופה ובקובה, הם הפכו לקומוניסטים בעיני השלטון. כל הסכסוך היה על כוח. לשנות את המדינה? אני לא חושב שלגרילה היה איזה חזון אמיתי לשינוי המדינה. אם זו היתה מלחמת מעמדות, כמו שניסו לצייר את המלחמה, הגרילה היתה מנצחת, מכיוון ש- 80% מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני של גואטמלה. ההכנסה לנפש היום נמוכה ממה שהיתה לפני 15 שנים. שום דבר לא נפתר. צריך מליון בתים לאוכלוסייה של 10 מליון. 90% לא ילמדו ומאלו שכן, 58% יסיימו בית ספר יסודי ו– 52% גם לא את זה. אם זה היה סכסוך חברתי – זה היה מתעצם מכיוון שאת האדמה שהיתה לאיכרים פעם צריך לחלק למי שנולד מאז. המשרד שלי נמצא על הרחוב הכי מוצלח בגואטמלה – ומה זה אומר? במדינה היום יש פשע כמו שלא היה אף-פעם – זה בגלל חוסר שוויון חברתי, אבטלה, מרמור והסיבות הקשורות בזה. לאנשים בהרים אין כלום. גם לא מים. אין פה את צרכי המינימום שמדינה חייבת לאזרחיה. במרכז אמריקה לאנשים הפשוטים אין כוח, לעשירים יש כוח – לבעלי הקרקעות, לתעשיינים, לבנקאים – כמו בכל מקום, הבעיה היא הכוח העודף שיש להם. מכיוון שלרוב אין כוח -גם מאה חכמים מבחוץ לא יעזרו. אבל אם תיתן לכל גואטמלטקי חינוך ומידע – זה יפתור את הבעיה.
"הגרילה בגואטמלה ניסתה ליצור מהפיכה באזור של לאדינו – אלא שאלו לא היו מעונינים בסכסוך ואז אחרי 15 שנים הם הלכו לקיצ'ה ואלטה ורה פאז ווה-ווה טננגו ומצאו אוכלוסיה ששרדה בקושי – בלי בתי חולים, בתי ספר ואדמה. והם התחילו לבנות בשיטת הווייט-קונג. האנלפאבתיות היתה של 90%. המסר היה: ננצח במלחמה ותהיה לכם אדמה. אם היו בחירות חוקיות באותם ימים של ראשית שנות השמונים, הם היו זוכים. הם נשמעו בעלי השכלה ובעלי מטרות ופתוחים יותר מהגנרלים.
"בסוף 1981 שלטה הגרילה על שטח שבו היתה אוכלוסיה של 800,000 מ– 5 מליון – אבל אלו לא היו האנשים שאפשר לבנות אתם מדינה.
"אבל יש הסכם שלום. לא עדיף הסכם שלום על אי הבהירות של המלחמה?"
"הסכם השלום שנחתם לפני שנה הוא בדיוק התוצאה של כל מה שהיה פה. ההסכם לא נחתם כפתרון של סכסוך אלא מתוך עייפות, בסוף הקונפליקט, לא בגלל שמישהו הסכים לזכויות, אלא בגלל שהקבוצה הפוליטית השלטת, שלא הצליחה לכפות את רצונה בכוח, חתמה על שלום הפוגע בחוקה. אנשים חושבים שלפני 3-4 שנים היתה מלחמה. לא נכון. ב- 1981 היתה מלחמה. עכשיו לא היתה שום מלחמה. הם מדברים על העצמאות של גואטמלה באותה נימה שהם מדברים על הסכמי השלום. רוב מפקדי הגרילה שותפו בממשלה הנוכחית והמדינה ממנת אותם."
"והלוחמים?"
"חלק קטן מהם פנה לפשע. רבע מהפשע המתוחכם הוא מפורשי הגרילה או הצבא. אבל במדינה שבה כמעט חצי מכוח האדם מובטל, מה הם יעשו?"
"סמים?"
"זו בעיה בכל מקום. וגם בגלל הגבול הצפוני שיש בו שפע של מנחתים ומטוסים קטנים ומולם מעט מאוד מטוסים של חיל האוויר. ומצד שני, האינדיאנים עניים – מציעים להם לזרוע משהו ריווחי יותר מתירס וקטניות. עוני הוא מקור לפשע, עוני מרוד הוא מקור לפשע קשה. גואטמלה היא גם נקודת מעבר והחלפת מטוסים. והחמור ביותר הוא שאין מדינה. המשטרה פה היא בדיחה. הצבא לא מעורב בסחר הסמים ואפילו אם רצו - אין להם איך לעשות את זה."
שאלתי את מוראלס על ידם הארוכה של האמריקנים.
"אתה צריך לראות כאן את הסכסוך כסכסוך מקומי, אני לא חושב שהמלחמה פה היא בגלל האמריקנים - הם הגיעו לגואטמלה והשקיעו וניסו להגן על שלהם. קאסטרו לא אהב את גואטמלה כי פה אומנו הקובנים שהונחתו במפרץ החזירים. הרצון של האמריקנים להגן על המשטרים פה הוא בגלל תיאוריית הדומינו – הם פוחדים שאם זה נופל במקום אחד זה יפיל את השאר."
"והנשק שישראל סיפקה לצבא הגואטמלי ושימש לטבח ולרצח האינדיאנים באלטיפלאנו?"
אני לא אוהב לזרוק את בעיות המדינה על זרים. אם ישראל סיפקה ציוד ומומחים לסכסוך זה היה כי גואטמלה ביקשה אותם. ואם לא ישראל – אז מישהו אחר היה מספק."
"ומה עם הזפטיסטים?"
לפני כמה שנים עבדתי במקסיקו. לזפטיסטים יש סיכוי לשנות את מקסיקו כמו לגרילה פה. סיכוי קטן עד לא קיים. הבעיות של צ’יאפאס דומות מאוד לבעיות של גואטמלה – חינוך, השקעות, עבודה. חקלאות כושלת, אין אשראי לעניים. קשה להתחיל עסק. אני לא חושב ששם תהיה מלחמה מכיוון שההסכם של הברית הצפון אמריקאית בין קנדה, ארצות הברית ומקסיקו הפך את מקסיקו לחשובה לאין ערוך – האמריקנים לא ירשו את זה.
"לזפטיסטים היה סיכוי נהדר – היה להם כיסוי תקשורתי נהדר – כמו לקאסטרו בהתחלה. אבל לא היתה להם משנה פוליטית. אם הם היו מתמקדים בעניינים הבוערים של מקסיקו ולא על הכוח של הזפטיסטים, אלא על הכוח של אזרחי המדינה, היה להם כוח. אלא שעכשיו אין להם לא כוח להתעמת עם הצבא ולא את המספר. מה גם שהפתרון בצ’יאפאס הוא קל יחסית - יצירת מקומות עבודה, לא השקעות גדולות מהחוץ אלא יצירת האפשרות לפתיחת עסקים פרטיים – מימון עסקים קטנים וזה גם עסק טוב – העניים, שלא כמו העשירים, משלמים את חובותיהם. זה דומה מאוד לגואטמלה - לא רפורמה קרקעית נחוצה פה – אלא רפורמה פיננסית. אם היה פה חינוך תעשייתי זעיר היינו יכולים להתקדם – אין פה בתי ספר טכניים, אם אתה יצרן נרות או נגר – אין פה מקום אחד שבו אתה יכול ללמוד ולהתקדם. יש לנו יותר מידי עורכי דין ופחות מידי יצרנים."
"מקסיקו היא לא גואטמלה. דיברתי עם כמה מהמנהיגים ועם קבוצות גרילה במקסיקו, הסוד הגדול הוא שהם לא משתפים פעולה עם קבוצות הגרילה מגררו – אין להם את אותו חזון של שינוי המדינה.
גואטמלה היא אחד ממוקדי התעשייה של מרכז אמריקה. גואטמלה, בעיקר גואטמלה סיטי, מייצרת כמעט הכל. במדינה שבה העיר הגדולה מכילה 10% מהאוכלוסיה ובה נמצא המרכז – השוליים מוזנחים בצורה מסוכנת.
"מה המקום של הכנסיה?"
"יש שינוי אדיר. הכנסיה הקתולית יורדת וכנסיות אחרות עולות. הכנסיה גם אינה כוח פוליטי כמו שהיתה בעבר. פעם היה כוח בבשורה דרך הכנסיה. היום הטלוויזיה שינתה את כוחה של הכנסיה. יש פה גם תחנות רדיו פרוטסטנטיות ובעקבות זה הם עלו לעומת הקתולים."
"לתקשורת בגואטמלה יש כוח?"
"יש פה חופש ביטוי. בגבולות המימון. גמרנו את הימים שירו בעיתונאים. אני מקווה. אבל מונעים פה מידע וזו הסכנה בכל מרכז אמריקה. הדבר המאכזב פה שהעיתונות אינה סקרנית. אין פה מקרים שהעיתונות מביאה את המדינה לבית משפט בעניין חופש המידע לטובת הציבור. תקשורת חזקה מכוונת את הממשלה, תקשורת חלשה טובה לשליטה בעם."
"מה שאומר שאתה פסימיסט?"
"מאוד."
ויש לך איזושהי תיקווה לעתיד?
"בודאי. תמיד. הפסימיות שלי קשורה להווה. למה שקורה. הבעיה שלנו היא לא האנלפבתיות של העניים אלא החינוך הכושל של המנהיגים שאינם מבינים את הבעיות האמיתיות – מנהיגות הכוללת את התעשיינים ואנשי העסקים. אלו שמסתובבים עם מכוניות משוריינות, שומרים ואנשי אבטחה ישראלים. אלא שהם לא מספיק מחוננים כדי להבין את זה."
מוראלס הביט בשעון. מטוס חצה את החלון, מנמיך בדרכו לשדה התעופה של העיר הנמצא במרחק דקות נסיעה. יום שישי. הכנות סוף השבוע.
"תהיה ב'ריקיס בר' בסוף השבוע?"
"לא." אמר מוראלס, "הפסקתי ללכת לשם."
יצאתי מהבניין, לתוך שעת אחר צהרים מאוחרת של גואטמלה סיטי, עולה על אוטובוס צפוף לכיוון המרכז. יום או יומיים לאחר מכן עצר שודד חמוש רכב של זוג ישראלים העובדים בעיר. הם ניסו לחמוק בנסיעה. השודד ירה ופצע קשה את הגבר.
חזרתי למלון הקטן. לחצתי על הזמזם והנער שמאחורי הרשת המגינה על שולחן הקבלה, פתח את דלת הברזל החשמלית ומסר את המפתח דרך האשנב הקטן ברשת. עליתי במדרגות. מלון קטן ואפור. לחדר היה חלון קטן שהביט אל חצר פנימית. בשמונה ירדתי אל הרחוב, נשען על קיר הבניין. אנשים הלכו ברחוב. מוכי גורל עצרו ליד, מבקשים נדבה. מרכז העיר היה אפל והריח מעוני ומסכנות. נער עצר לידי וביקש סיגריה, נשען על הקיר לידי. הוא היה עלוב ומסכן ועיניו היו ריקות. וולוו משוריין עצר ליד פתח המלון. הנהג נסע במתינות לחלק הדרומי של העיר. רחובות נעימים עם בתים מוגנים מאחורי גדרות, מכוניות גדולות ושומרים. שוער פתח את השער והוולוו הכבד עצר ליד הדלת. אשת השגריר קיבלה את פני. השולחן היה ערוך. ישבתי בסלון ושתיתי משקה קל. שלמה כוהן שאל אם ארצה לשתות דבר כלשהו. ברנדי. משרד החוץ הישראלי ידוע בטעמו הטוב. שוחחנו על מרכז אמריקה וגואטמלה. השגריר אמר שמגזימים מאוד במצב הביטחון. עשרים שנים של חיים במקום מקנים נקודת ראיה שונה לגבי סכנות. דיברנו על המקרה שהסעיר את החדשות. אוטובוס עם 17 סטודנטים אמריקאיים, מהן 5 סטודנטיות, אולץ לעצור באחת הדרכים של מזרח גואטמלה על ידי קבוצה מזוינת. הם שדדו את דברי הערך והכסף ולאחר מכן לקחו את הנערות למקום מבודד ואנסו אותן. אחת מהנערות האמריקאיות היתה בתו של איש טלוויזיה אמריקאי. התקשרות האמריקאית רתחה. הצבא הגואטמלי פעל במהירות אגרסיבית, סורק את המקום ומוצא את השודדים, עוצר ושופט במהירות. מוציא להורג וקוצב עונשי מאסר ארוכים. שילוב של "אמריקני" ו"תקשורת", מביא לטיפול מהיר ויעילות לא אופיינית. מקרי השוד הפכו יומיומיים. נהג מאנשי השגרירויות נסע באוטובוס כשעלו עליו שני שודדים מזוינים. הוא ניסה להגיע לאקדח והשודדים ירו והרגו אותו. רחובות הבירה הפכו ללא בטוחים. הדרכים טרף לכנופיות. הסכם השלום, שגרם לצמצום הצבא והחזיר את אנשי הגרילה למעגל המובטלים, הגדיל את כמות הנשק ואי הסדר. השגריר אמר שהמשטרה הספרדית מאמנת את המשטרה הגואטמלית החדשה. וכמה זמן יעבור עד שיהיה סדר? לאף אחד לא היו פתרונות. האם הישראלים מעורבים בסחר נשק ואימון בגואטמלה?
"לא שמעתי על זה מעולם." אמר השגריר. הוותיק בשגרירים הישראלים המכהנים במרכז או בדרום אמריקה.
בתשיעי לספטמבר 1982, נכנסה פלוגה של 80 חיילים גואטמלטקים לכפר בשם צלאלה באלטיפלאנו שבצפון גואטמלה. הם היו חמושים ברובי גליל, לבושים באפודים מתוצרת התעשיה הצבאית הישראלית ונראו כמו פלוגת חי"ר ישראלית. כל החיילים, חוץ מהקצין, היו אינדיאנים מחלקים אחרים של גואטמלה. הם קבלו 50 דולר לחודש ונשאו אתם שקי ביזה. קידומו של הקצין היה תלוי במספר אנשי הגרילה שיתפוס ויהרוג. בכפר לא היו גרילה. נהפוך הוא, הם היו שייכים למשמר האזרחי. הצבא פתח באש כשהגיע לכפר והרג כמה מאלו שנחלצו להגנתו ואחר כך אסף את שאר התושבים, ותחת עינויים גרם להלשנות שקריות, מוציא להורג עוד חמישה מהגברים הצעירים ולוקח אתו עוד שניים לעיר המחוז. אלו היו הוראות הנשיא והצבא של גואטמלה. פחד טרור מוות ודיכוי. ב"עדות, מותו של כפר גואטמלי"– ספרו של ויקטור מונטחו, מורה הכפר, עולה שמו של הרובה היורה: "הגליל". לגליל אצל מונטחו יש רעש ומראה משלו. לא כל הרובים אותו דבר. הקלשניקוב הוא נשקם של ארגוני גרילה ולוחמי חופש בכל העולם. הגליל הוא נשק של מדכאים. העוזון הוא הנשק של ארגוני הפשע.
ארוחת הערב היתה נעימה. שלמה כוהן, בלבוש הלא פורמאלי של שגריר בביתו, תמרן בין כלי האוכל שסמל המנורה של המדינה מוטבע עליהם בידי איכר רחבות. שנים של שירות במשרד החוץ לא שינו את מה שהיה ניראה כי הוא היסוד שלו - איש חביב עם דעות סדורות, עם סוג של ערמומיות שאינה מכבירה במילים, נעימות כובשת היודעת להתנהל בין נשיאים ומשטרים צבאיים משתנים בגואטמלה, הונדורס וניקרגואה. מסוג השגרירים שכל מדינה יכולה להתברך בהן ושאישיותם מנטרלת מראש את הביקורת על כל פעילות אפילה, עסקית פוליטית או צבאית שהשגרירות שותפה לה מעצם היותה שגרירות. פטפטנו על המקום ועל האנשים, על הדמויות, על פחדו של הנשיא מפני התקשורת, על מה שמכונה משטר דמוקרטי בגואטמלה. דמוקרטיה. הפחות רע במשטרים האפשריים. ילדיו של השגריר הישראלי, בן בריתו של השגריר האמריקאי ואחד האנשים המשפיעים במדינות מרכז אמריקה, מוסעים ממקום למקום על ידי המכונית המשוריינת. השגרירות, כדרך שגרירויות, מוגנת על ידי שוטרים ואנשי בטחון מקומיים המפוקחים על ידי אנשי ביטחון ישראלים.
קרוב לחצות קבענו כי אחזור לשגרירות בעוד עשרה ימים או שבועיים ואז יקבעו הפגישות שביקשתי עם שר החוץ ריקרדו שטיין ועם קררה. שלמה כוהן הורה לנהג שייקח אותי למלון דרך כיכר ישראל הנמצאת בין הרובע ה- 9 ל – 10. בחושך התנשאה האנדרטה הגדולה, נס לידידות בין האליטה השלטונית לבין מוסדות השלטון והאינטרסים הישראלים.

Click to enlarge
אנטיגווה

בבוקר יצאתי מהמלון וצעדתי דרך העיר אל האוטובוסים לאנטיגווה. הרחובות היו ריקים והעיר קרירה. האם השודדים יוצאים לעבוד בשעות האלו? האם הם מחכים לשעות המאוחרות יותר בהן התיירים יוצאים לרחובות? בזמן הקצר שהייתי פה שמעתי על שלושה תיירים שנחתו בנמל התעופה של גואטמלה סיטי ועלו על אוטובוס לאנטיגווה, מחוז החפץ של התיירים. קבוצת שודדים חמושה ארבה להם ביציאה מהשדה. הם חזרו אל המטוס הראשון בחזרה לצפון אמריקה. מועדי נחיתות ונתיבי התחבורה ידועים לשודדים. ואיך צריך אדם לנהוג כשעומדים מולו שודדים חמושים? מה הגבול העדין שבו אסור לוותר על רכוש ומתי לא להתנגד? ולמה לנסוע למקום כמו גואטמלה שקיבל ב- 1997 את התואר המדינה המסוכנת ביותר באמריקות אחרי קולומביה?
האוטובוס התמלא במהירות ואני הבטתי בעיר המאיימת שנעלמת ונפתחת לכביש נאה שעבר בתוך יער גשם, עולה ויורד עד שגלש לאחר שעה נסיעה לתוך הבקעה של אנטיגווה, חולף על פני כנסיה חרבה. העמק הירוק, הבתים הקולוניאלים הנמוכים, הרחובות המרוצפים. אפשר היה להבין למה כל כך הרבה אנשים אוהבים את המקום הזה, המפלט של אנשי גואטמלה מהעיר הגדולה, של הנוסעים הצעירים והפחות צעירים מהארץ שסוערת סביבם.
אנטיגווה היא כל מה שגואטמלה סיטי לא. הבירה הקולוניאלית של הארץ. העיר, שהוולקנים מקיפים אותה, נחרבה מרעידות אדמה ב- 1773. עיר קולוניאלית מתוקה ועמוסה בתיירים מכל סוג. בתי ספר לשפות, חפצי אומנות רקומים וטוויים, תיקים, צ'לקואים, ארנקים, שטיחים, בובות, כובעים, דברי רקמה, חרוזים. כל תפארתה של הארץ, אומנויותיה האינדיאניות. גם כאן, כמו בסן קריסטובאל של צ'יאפאס, היו השווקים ליד הכנסיות או בצל הקתדרלה. התחנה המרכזית של אנטיגווה היא מגרש חניה גדול ממערב לעיר שבו מצטופפים האוטובוסים הנוסעים לכל מקום. מסעדות בכל פינה, מכבסות, מכולות ובתי קפה עם שירותי אינטרנט, בית דואר, חנויות ספרים, בארים, בתי ספר לשפות.
הכיכר המרכזית המתה תיירים. מסביב לה מכרו משרדי הנסיעות טיפוס על וולקאן פאקיה. המשרדים הבטיחו שמירה. אין מקום בו נשדדו יותר תיירים מהפאקיה- וולקן פעיל שהטיפוס עליו לא קשה והמשטרה משתפת בו פעולה עם השודדים, אותם שודדים הנשכרים על ידי משרדי התיירות להגן על המטפסים. למרות שמצא חן בעיני רעיון הפאקיה החלטתי לדחות את התאווה הוולקאנית ונכנסתי לאחד מבתי הקפה המוכרים שירותי אינטרנט לשוחח דרך תאי הדואר החופשיים שכל מנועי החיפוש והשרתים מספקים לנוודים.









6

צ'צ'יקסטננגו

Click to enlarge
צ'יצ'יקסטננגו

בבוקר מוקדם אחד קמתי והלכתי למגרש החניה הענק שהוא השוק ותחנת האוטובוסים המרכזית של אנטיגווה.
האוטובוס הוריד אותי בקוואטרו קמינוס. עמדתי בצומת 4 הדרכים עד שעצר לידי אוטובוס דחוס שהוריד אותי לפנאחאצ'ל. אגם אטיטלאן, אמרו לי כמה מהנוסעים בפנים חולמים, הוא מקום מצוין. האוטובוס הדחוס גלש אל האגם שניראה מלמעלה כחול ובוהק ומוקף בהרי געש, זרוע שלו חודרת דרומה בין וולקן סן פדרו לוולקן טולימאן. פנאחאצ'ל היא מקום של שניים וחצי רחובות אמיתיים עם כמה סמטאות שמקשרות ביניהם. פנאחאצ'ל, למרות אור השמש הנפלא וחוף האגם, היתה מקום של תיירים בלי קסם של מקום. הגעתי מוקדם מספיק כדי לחזור לקווטרו קמינוס ולנסוע לשוק יום הראשון של צ'יצ'יקסטננגו. אוטובוסים יורדים ועולים לפנאחאצ'ל כל הזמן. זינקתי על אוטובוס דחוס לסולולה. אינדיאנים מוכרי ארטיקים, שוק ירקות בוהק בשמש הצלולה בגובה של למעלה משני קילומטרים, האגם הנפרש מעבר לקתדרלה המהוהה. משאיות עמסו את עצמן ואוטובוסים הצטברו בכיכר, באים מקווטרו קמינוס, יורדים לפנאחאצ'ל, ממשיכים לצ'יצ'יקסטננגו.
צ'יצ'יקסטננגו היתה עיירה קולוניאלית מתוקה. האינדיאניות, קיצ'ה, עמדו זקופות ויפות בדוכני הבגדים. מהרחוב התלול שעולה מבית הקברות טיפסו אינדיאנים עמוסים בכדי חרס ענקיים. סנדלי צמיג לרגליהם, בגדיהם מרופטים. קבוצות קבוצות עלו אל העיירה.
השוק היה דחוס באנשים, תיירים מסוגים שונים. הצעירים שהגיעו בלילה הקודם וישנו במלונות הזולים, התיירים העשירים יותר שהגיעו במיוחד מאנטיגווה או מהמלונות הטובים של פנאחאצ'ל. כל דוכן ועבודותיו, כל דוכן והאישה שמאחוריו, יכולתה, גאוותה בסחורה. אי אפשר היה להתמקח עם הנשים. הערכה עצמית גדולה לארנקים שרקמו, לתיקים, לחולצות, לצ'לקואים שפרחים וציפורי קצל נרקמו על בדיהן.
על מדרגות הקתדרלה הדליקו עולי הרגל של יום ראשון מדורות קטנות, קטורת עלתה אל שמים מכוסים בעננים אפורים.
בצ'צ'יקסטננגו, בראשית המאה ה–18, נמצא כתב היד של הפופול ווך - ספר האמונה, המיתוסים וההיסטוריה של שבטי הקיצ'ה. הוא הועבר על ידי אנשי המקום לכומר חימנס (Ximenez). חימנס הבין מיד את חשיבות כתב היד שנכתב לטינית. כתב היד היה לטינית מכיוון שהועבר על ידי תושבי ממלכת המאיה שנחרבה באוטטלאן הסמוכה ונרשמה בלטינית. חימנס תירגם את הקיצ'ה לספרדית והוא נמצא היום בספריית ניוברי שבשיקגו.
במערב, בקצה העיירה שעל הגבעה, ירדה הדרך בתלילות אל בית הקברות שהיה מבנים מבנים. סבלים עמוסים בסלי קש, בכדי חומר, בבגדים, טיפסו בעליה התלולה, מגיעים מהכפרים שבסביבה. שיירת מנגנים לבושה בתלבושת הקיצ'ה עברה למרגלות מדרגות הקתדרלה, על פני המסכות המאיימות שנתלו על דוכני השוק. בפופול ווך מופיע מיתוס יצירת האדם על ידי האלים. האלים מתקיימים בחושך, אלא שעל מנת שיתקיימו גם באור, הם צריכים בני אדם שיעבדו אותם. האלים ניסו לברוא את האדם מעץ לפי עצת קוסמים אלוהיים. היצירה נכשלה וגם בפעם השניה לא הצליחה ורק לאחר שהבינו האלים שאת האדם יש לברוא מהתירס שהוא מזון האלים, הצליחה יצירת האדם. להקת מנגנים אינדיאנים עברו בתהלוכה בין השוק למדרגות הקתדרלה שעליהן הודלקו נרות. פנים הקתדרלה היה אפל ומלא בריח כבד של חלב. האינדיאנים נגנו ותופפו, לבושים בבגדים המסורתיים, התהלוכה נכנסת לתוך רחובות השוק שכיסה את הכיכר המרכזית שמול הכנסיה.
ברחובות שבשולי השוק הצטופפו האינדיאנים במשאיות קטנות כדי לחזור אל הכפרים. התיירים עלו לאוטובוסים הממוזגים לחזור למלונות באנטיגווה.
האוטובוס גלש לאט בסיבובים החדים אל אגם אטיטלאן. הוולקנים ערמו עננים על פסגותיהם. סימנתי לנהג וקפצתי מהאוטובוס, צועד לאורך הכביש, יורד ברגל דרך ההר אל האגם שהיה רחוק מתחת.




Click to enlarge
הרחוב בצ'צ'יקסטננגו



7
פרנצ'סקה דה לה לגונה


קלמנטה, אינדיאני נמוך, מוצק ולא צעיר, נעול בסנדלי גומי שיוצרו מצמיג שסיים את חייו, צד אותי כשירדתי מהסירה בסן פדרו דה לה לגונה. הפלגתי לכפר שמתחת לוולקן בלי שום סיבה. עצמתי עיניים ונסעתי. לא רציתי להישאר בפנאחאצ'ל. קלמנטה הוליך אותי למלון. המלון היה מלא. גם השני היה מלא. סן פדרו הוא כפר שבנוי במעלה גבעה המביטה על האגם מצדו הדרום מערבי. האינדיאני משך לסמטה בחצי הגובה ופתח שער ברזל. חצר עם מבנה קטן שהיה המטבח והחנות הקטנה וכמה חדרים צמודים ובמדרגה מתחת מבנה נוסף. בעלת הבית פתחה לי חדר ותריס העץ הפתוחים שטפו אותו באור בהיר. לחלון לא היתה זגוגית. הנחתי את התרמיל הכבד מידי. במרפסת המבנה התחתון ישבה אישה צעירה וקראה. היא הביטה בי כשנכנסתי. אפשר היה למדוד את מערך הכוחות בינינו ברגע שנכנסתי לחצר. פרנצ'סקה היתה איטלקיה מפירנצה שדברה מעט ספרדית. היא הביטה בי ושאלה את האינדיאני על ההר. קלמנטה הציע שנטפס על הוולקן למחרת. חברתה של פרנצ'סקה, אנג'ליקה, יצאה מהחדר והתיישבה לידינו. פרנצ'סקה היתה גבוהה ודקה עם שיער שחור ארוך, אף דק ונשרי ועיניים חומות.
"אתה מעשן?" היא שאלה. היא לא התכוונה לטבק ההולנדי שגלגלתי. "רוצה לעשן איתי?"
לא הייתי בחצר יותר מעשר דקות.
"כן." אמרתי והיא חייכה בשמחה, נכנסת אל החדר ומוציאה את המריחואנה וניירות הגלגול. היא גלגלה את הסיגריה והציתה. עישנו ופטפטנו ואחר כך ניגשנו אל מחוץ למרפסת והבטנו באגם. כל מה שאומרים אנשים על אגם אטיטלאן נכון. כנראה. שקט מוחלט. שמים ומים כחולים מגוונים שונים. עננים החלו להצטבר על ראשי הוולקנים ומטעי הקפה על המדרונות. הצלילות היתה גדולה כל כך.
קלמנטה העיר אותנו בשלוש בבוקר. פרנצ'סקה ואנג'ליקה ועוד זוג שצד התעורר גם הם בחצר החשוכה. פרנצ'סקה הציתה סיגריה.
צעדנו ברחובות הכפר החשוכים, פסיעותינו על המרצפות. מתי שדדו כאן מטפסים בפעם האחרונה? שוד תיירים חביב על הגואטמלטקים כמו שטיפוס על וולקנים חביב על תיירים. מטעי הקפה עמדו גושים אפלים בחושך. השביל התפתל. צעדתי אחרון, נותן לפרנצ'סקה ואנג'ליקה ללכת לפני. לאט, במתינות, עם הטיפוס, הרגשתי את הנשימות מסתדרות, את הגוף מתחמם ומתארגן. פרנצ'סקה עצרה. היא לא רצתה להמשיך יותר. היא באה לחופשה של שבועיים בגואטמלה. באגם אטיטלאן. הוולקן היה הצעה, סוג של רעיון. הרפתקה. הן טיפסו עוד קצת ועצרו. קלמנטה ניסה לשכנע אבל הן שתו מהמים ופנו במורד, בחזרה אל הכפר. הזוג צעד לאיטו וקלמנטה צעד לפניהם. באחת העצירות יצאתי מעט לפניהם, מגדיל את המרחק ביני לבינם. השביל, שיצא מתוך מטעי הקפה וטיפס על המורד בתלילות, התפתל בתוך היער. למעלה, אל הפסגה. אור חיוור של שחר חדר בין העלים. עצרתי לשתות. החולצה היתה ספוגת זיעה. חום ההליכה. הקור והרוח הקרה כשעוצרים. אור יום מלא. השביל התיישר והגיע למערה יער שממנו התפצלו שבילים. עצרתי וחיכיתי לקלמנטה. כשנימאס לי לחכות המשכתי למעלה. הפסגה היתה מיוערת וסבוכה. חיפשתי מוצא אל הנוף. מכתש הלוע היה מתחתי. טעיתי בפסגה. ירדתי בחזרה אל צומת השבילים ופנית מזרחה. השמש עלתה וחיממה את הסבך הירוק. מעט לפני קצה העלייה שמעתי את קלמנטה קורא לי. נפגשנו קרוב לפסגה. הזוג כבר ישב עליה, מביט אל האגם שמתחת, פרוש נפלא מקצה אל קצה, כחול, מוקף בוולקנים, בהרים, בכפרים מעובדים, סירות חורשות תלמים של בוקר על פניו. הסלעים השחורים שקלטו את חום הבוקר. השתרעתי על אחד הסלעים והשמש ייבשה את החולצה המזיעה, מחדירה חום פנימה, ענני לחות מתחילים לשוט ולהצטבר מסביב. הוצאתי את האולימפוס הקטנה וצילמתי. מצלמות קטנות הן הפתעה. הן יכולות להצליח מאוד ולהיכשל בצורה מרגיזה. האולימפוס היא למקומות בהם קשה להסתובב עם מצלמה גדולה. למקומות בהם גונבים ושודדים. קלמנטה חייך כשצילמתי אותו ואת האגם והוולקאנים שמאחוריו. הפסגה היתה נפלאה. סלעים אפורים, צמחיה ירוקה ועשירה ונוף מבורך. העננים החלו לעלות, מלחכים את צלעות ההר. השמש הכמעט משוונית מלמעלה. גלשנו במורד הוולקאן ושוב חשבתי כמה אני שונא ירידות. לפני הצהרים היינו בכפר. אנשים הלכו באיטיות. סן פדרו דה לה לגונה – הוא כפר עצל. ריח המריחואנה עלה מגינות בתי המלון. מקום מבורך. התקלחתי וישבתי באור השמש.
כשהתעוררתי אחר הצהרים ישבו פרנצ'סקה ואנג'ליקה והביטו באגם. הצטרפתי לישיבה.הבטנו באגם שעננים בתוכו, בוולקנים שמשתנים מירוק לכחול, מותניהם נעלמים וראשיהם מרחפים באד כחול מעל לדמדומים. ישבתי ליד החדר שלי, קורא ומעשן באור החלש של המנורה הצהובה שירדה מחוט ערום. פרנצ'סקה ניגשה אלי.
"שלום" היא אמרה. "אפשר לשבת?"
"ודאי."
"רוצה לעשן?"
"אפשר." אמרתי.
"אז אני הולכת להביא את הסיגריות."
אורות צהובים נדלקו מסביב לאגם והכפר טבע בחשכה.
"נעשן כאן או בחדר?"
"לא איכפת לי."
נכנסנו אל החדר. חדר פשוט ובו מיטה לא גדולה, רצפת חומר וכיסא להניח עליו דברים. היה לחדר חלון אחד שפנה אל החצר ונסגר בתריסי עץ אטומים. ישבנו על המיטה ועישנו. פרנצ'סקה דיברה רק איטלקית. אני עניתי לה בספרדית. מה עושים גבר ואישה שמוצאים חן אחד בעיני השני? אפשר לברר דברים בדיבור או להשתמש בשפת הגוף. עם פרנצ'סקה היה קשה לדבר ואת האפשרות השנייה אף פעם לא בדקנו. בלילות של הפנאמריקנה חשבתי על פרנצ'סקה, על ההתחלות הלא ממומשות שאנחנו פותחים בכל מיני מקומות.


8

קצלטננגו



האוטובוס מסן פדרו דה אטיטלאן לקצלטננגו יצא בחמש בבוקר. צעדתי בחשכה הצוננת. בערב קודם התלבטתי אם להישאר עוד יום או יומיים, להיכנע לרכות של סן פדרו, להפליג לכפרים שמסביב לאגם, ללכת עוד קצת מסביב. האוטובוס היה אפלולי והאינדיאנים הצטופפו בחושך, שלושה על הספסלים מצד שמאל, שניים מימין. גם האינדיאנים, למרות מידותיהם, לא היו קטנים כתלמידי בתי הספר האמריקנים שהאוטובוס יועד עבורם. ישבתי ליד החלון והבטתי בדרך העפר הקשה שהאוטובוס טיפס עליה, מקיף את האגם, מטפס לתוך ההרים, חוזר לפנאמריקנה, צפון מערבה לכיוון קצלטננגו. שקעתי בשינה כבדה של בוקר, מתעורר ומביט בעיניים סומות באור המתגבר, בקווים הנמתחים של ההרים, של הכפרים, של הצמחייה הירוקה. פרט לרעש המנוע היו האנשים צפופים ושקטים, סליהם, המיועדים לשוק של קצלטננגו, נערמים על הגג. המרחקים בגואטמלה אינם גדולים. בשבע וחצי עצר האוטובוס במגרש העפר שהוא תחנת האוטובוסים המרכזית של קצלטננגו. יצאתי את המגרש והנפתי יד למונית, "קזה ארחנטינה." אמרתי לנהג. המונית עצרה במזלג רחובות של בתים נמוכים. דלת ברזל שחורה ואטומה. הקשתי על הדלת. צליל ברזלי. ילד פתח לי את הדלת. בוקר מוקדם. העיר היתה עטופה בערפלים. ככל שמתקרבים לקו המשווה נראים האנשים מפוהקים יותר בבוקר וערניים לקראת השעות המאוחרות של הלילה. הבחורה שקבלה את פני אמרה שאין לה מקום אבל יהיה בו עוד שעה או שעתיים. השמש הציצה מעל הוולקנים של קצלטננגו ואני משכתי כיסא שעמד בחצר, הנחתי את התרמיל על הרצפה מול שורת החדרים וספגתי את קרני השמש, נפטר מלחות הלילה הקרה. דלת נפתחה מאחורי. היא חצתה קדימה והביטה בי.
"בוקר טוב."
"בוקר טוב."
"הגעת עכשיו?"
"כן."
היא היתה נערה גבוהה עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות. האנגלית שלה היתה האנגלית האיטית והמדויקת של הדנים. היא חזרה מהמקלחת והביטה בי, מבטה סורק את גבי.
"יש לך חדר?"
"עדין לא."
"מטייל?"
" כן."
"אני עובדת פה עם ילדים יתומים ממחנה הפליטים. אתה נוסע עכשיו?"
"כן." אמרתי, "למומוסטננגו ולצ'יקובאל."
"תחזור בערב?"
"אני חושב."
"אז ניפגש." היא אמרה ונכנסה בלי רצון לחדרה.
צעדתי ברגל דרך מרכז העיר, עובר על פני חנות קטנה שמכרה שירותי אינטרנט. גואטמלה היא אחד מאותם מקומות בהם נפתח פער בין מרוץ הי-טקי לחיי יום-יום פשוטים. אכלתי תבשיל של בוקר באחת מהמסעדות האפלוליות שבשוק הצמוד לתחנת האוטובוסים ועליתי לאוטובוס שהוריד אותי בכניסה לדרך עפר צדדית. שוק במומוס טננגו. אוטובוס פנה מהכביש לתוך הדרך ועצר. סימנתי לנהג שאני רוצה לעלות על הגג. הוא היסס. חייכתי וטיפסתי מאחור, יושב עם ארגזי התפוזים ושקי הירקות. האוטובוס דהר מתחת לקווי חשמל תלויים על דרך העפר. שדות ירוקים עם בתים בודדים. קלחי תירס מתייבשים בצהוב, שחור, לבן ואדום על הגגות. הרוח היתה קרה ואני התכדרתי לתוך המעיל, מכוון מצלמה ונאחז בשולי הברזל של הגג. קונוסי טוף רכים שבתים ביניהם ושיחי אגבה וקקטוסים ממינים אחרים ביניהם. האוטובוס ירד בחטף, בסיבוב חד לתוך העמק של מומוסטננגו. כמה רחובות של בתים שטויחו לבן ומרצפות. עליתי לכיוון הכנסיה. משאיות עמדו בשולי הכיכר, אנשים מצטופפים בארגזיהן, מחכים לחזור לכפרים. הפלאזה מאיור, הכיכר המרכזית, הוקפה בדוכנים ובשוק שרובו היה פירות וירקות. שוק כפרי עם אפסרים לסוסים, פעמונים, כלי עבודה ומלאכה. הקפתי את הכיכר והבטתי בשוק האיטי שאנשים עמדו וקנו בו בחלקי קצלים. לא היה בשוק את הכוח של השוק בצ'יצ'יקסטננגו. ירדתי בחזרה אל מקום האוטובוסים. אמרתי לנהג שאני עולה על הגג. הוא לא הסכים ואני חייכתי, מטפס על הסולם, עוזר הנהג מחייך ועולה גם הוא, נושא על גבו סל כבד. תפוזים התגלגלו וארגזים היטלטלו מצד אחד של הגג לצד השני. נשענתי על התרמיל הקטן והבטתי בדרך מגג האוטובוס. עוזר הנהג חייך וקילף תפוז, מגיש לי את הפלחים ורק אז שמתי לב כמה הפה חרב והבטן שלא הוזנה מאז הבוקר המוקדם מוכנה לקבל בברכה את הפלחים החמצמצים.
היה כמעט חושך כשחזרתי לקצלטננגו. בעלת הבית הובילה אותי לחדר משלי ואני נכנסתי להתקלח, יוצא אל הרחבה כדי להכין לעצמי לשתות. מטיילים מסביב לשולחן, משתתפים בקפה, בתה, במרק, בכל דבר שנוסעים משתתפים בו בקלות של אנשים בלי מחויבות אחד לשני חוץ מאשר למצב הזמני.
"רוליס!" אמרה האנגליה שהוריה הגיעו מסין לאנגליה לפני לידתה. "כמה זמן לא עישנתי!" המבטא הקוקני בפיה של הסינית היה מוזר ומפרז בבת אחת. המבטא היה חזק כל כך, עד שהיה ברור שהיא אנגליה ולא שומדבר אחר.
"בבקשה." אמרתי, והיא גלגלה בשמחה מהטבק.
"יש לנו ניירות, אבל הטבק נגמר לפני חודשיים."
"אני אתן לכם טבק."
"לא, לא-"
"זה בסדר," אמרתי, "זה פחות נדיב ממה שזה נשמע. נגמרו לי הניירות. נחליף טבק תמורת נייר."
"נפלא." אמר החבר הסקוטי.
"יש לכם מושג על פעילי זכויות אדם בשלה?" קצלטננגו נקראת שלה על ידי המטיילים.
"יש צלם קנדי בשם חיימה סים שמרצה על הגרילה והמצב באחד מבתי הספר לספרדית."
חיימה סים הקרין שקופיות על מחנה של הגרילה. הוא ליווה אותם עד שהתפרקו וחזרו להיות אזרחים. "השלום עובד?" שאלתי כשסיים לדבר. רק שנים מעשרים וכמה האנשים שהקשיבו להרצאה נשארו בחדר.
"אני פוחד ללכת מהבית שלי אחרי שעות מסוימות." אמר חיימה "זה לא היה ככה. שלה תמיד היתה המקום הבטוח ביותר בגואטמלה."
"ועכשיו?"
"עכשיו יש הסכם שלום."
"אתה חוזר לקנדה?"
"אם המצב פה ימשיך להתדרדר-"
איך זה שבארץ שבה אין ביטחון, ששודדים ואונסים תיירים ממשיכים אלו לנסוע ולבוא ולאהוב את המקום? מה יש פה?
יצאתי אל הרחוב. לא היתה הרגשת אי ביטחון באוויר. האוויר המתוק שקרני השמש עזבו התקרר והעננים שכיסו את השמים ואת כיפות הוולקנים במשך היום התרוממו, מפנים את השמים לחופת כוכבים נוצצת. יש מקומות כאלו. אחד ליבשת. ברזיל היא כזאת. גואטמלה. בישלתי תה והנחתי את הסיר הקטן על השולחן.
"הי, איך היה לך?" שאלה אנה כשהתיישבה לידי.
"מצוין." אמרתי. "כוס תה?"
היא הביטה בי בקרבה אינטימית שיש בין שני אנשים שנפגשו בבוקר המוקדם לכמה דקות ונפגשו שוב בערב במלון. מבודדים מהעולם שלפני, מהעולם שאחרי. הערב הצונן החזיר את המטיילים למלון, והם התקבצו מסביב לשולחן, מבשלים, מעשנים מפטפטים. יש מקומות כאלו, כמו שלה, או גואטמלה, שאין לך מושג אמיתי למה, אבל יש בהם סוג של חום שמכנס אנשים אליהם, נוסעים צעירים שמתקבצים, שעוברים ונלכדים ברשת - רשת של מה? איזשהו דבר שאין לו הגדרה. דיברנו על גואטמלה והיא סיפרה על מעבר הגבול עם מקסיקו. היא חצתה את הגבול בלה-מסייאה עם חברה. שומרי הגבול גבו מהם מס שאינו כתוב בשום מקום, מבררים כמה כסף יש להם. כשיצאו ממעבר הגבול חיכה להן נהג מונית. הן קבעו מחיר והוא החל לנסוע. באחת הסמטאות סימנו לו שלושה צעירים לעצור. הם הוציאו את הנערות מהמכונית וכיוונו אליהן אקדחים. שודדים מהן את הכסף המזומן ואת המצלמות. הנהג הביט בנעשה מבלי להתערב. השלושה נעלמו בסמטאות והן בקשו מהנהג שייקח אותן לשוטרים. הוא הוביל אותן בחזרה לגבול. השוטרים הקשיבו לסיפור השוד בפנים חתומים. הנהג התעקש שישלמו לו על הנסיעה. הן אמרו שאין להן כסף. הוא התעקש שישלמו, קורא לעזרתו את השוטרים. השוטרים משכו בכתפיהן. הן העמיסו את הציוד ובמעט כסף שקיבלו ממטיילים שהיו בדרכם למקסיקו, עלו על אוטובוס שהוביל אותן לגואטמלה סיטי.
האם היא אוהבת את גואטמלה?
גואטמלה היתה בעיניה אחד המקומות המכושפים בהם היתה. היא רצתה להיות פה עוד ועוד. והסכנה? השוד? האלימות? הסיפורים על אונס?
"זה חלק מהקסם של המקום." היא חייכה. "רוצה לבוא איתי לחדר?"

למחרת נסעתי למעיינות החמים שליד זוניל. מטיילים סיפרו על שודדים העוצרים את המטיילים בשמונת הקילומטרים שבין זוניל לבריכות החמות. לא היה איכפת לי. צעדתי מזוניל והנפתי יד. פועלים בנו בית ליד הצומת. ילדים בני 7 או 8 עבדו בבניה. הבטתי בהם, חושב על מה שאמר פרננדו מוראלס דה לה קרוז. כמו במקומות אחרים - באפריקה או באסיה, מדלגים הילדים על הילדות. אין להם זמן ללמוד. אין להם זמן לשחק. זה כנראה ההבדל האמיתי המוחשי בין העולם המערבי לבין העולם השלישי. אובדן הילדות. התינוק האנושי, פרט להריון הארוך לו הוא זוכה, נולד חסר ישע. ההתפתחות האיטית, שימור הילדות, התפתחות מערכות החינוך והבשלתו המודרגת הן מה שעושות ילד לבנאדם, מקנות לו את החופש להיות יצירתי. במשנה, במסכת מגילה, נאמר שעיר שאין בה עשרה בטלנים היא לא עיר. מקום שבו אנשים עסוקים רק בהתבוננות, במחשבה, בשיחה בטלה שאין בה הישגיות מיידית אבל היא מה שנותן את הטעם הקטן של הבהק החסד הזה שבו אנחנו מתקיימים לזמן קצר. טנדר עצר לי על דרך העפר והוביל במעלה ההר, בנוף שדות. איכרים אספו שקי תפוחי אדמה וקטניות. עורמים ערימות שירדו לשוק בכיכר שמתחת לכנסיה בזוניל, בכל שני ושישי. הם לא רצו תשלום והורידו אותי שני קילומטרים מהנביעות. עננים נמוכים התפוגגו בשמש והאוויר היה צונן, נח ברכות על הנוף הירוק. שקעתי במי הבריכות החמות. משפחות גואטמלטקיות פרשו ארוחת צהרים והשתכשכו במים. מכונית עצרה לי כשצעדתי למטה. עד כיכר השוק. שוק של ירקות ופירות ושפע צבעים. ישבתי ליד אחד מהדוכנים וכרסמתי תפוחי אדמה מטוגנים ואימפנדות חריפות. דוכני האוכל בשוק: קערות המרק, החטיפים, הכל חם וריחני. היום התפוגג לאיטו ואני חזרתי באוטובוס המקומי לקצלטננגו, עובר דרך רחובות מרכז העיר שהיתה בהם את הפעלתנות של הלאדינו. עיר של לאדינו. כפר של האינדיאנים, ובמתח שבין השניים נפרשת גואטמלה, קרועה, נהדרת, אלימה ופצועה.




9

טודוס סנטוס דה קוצ'ומטאן

Click to enlarge
הדרך לטודוס


הבטתי במפה, במקום בו סימן צבע לבן את החלק הגבוה של גואטמלה. ההרים בגובה של כמעט 4,000 מטר. אלטיפלאנו. מצוין. בגבהים כאלו לא גרים לאדינוס. צעדתי דרך הבוקר המוקדם לתחנת האוטובוס של קצלטננגו וברכתי על מידותיה האנושיות של גואטמלה. לא יותר משעתיים מפה ועד ווה-ווה-טננגו. לא יצאתי מתחנת האוטובוסים בווה-ווה. קערות מרק, אימפנדות, צ'ולות – אינדיאניות לבושות שמלות רחבות, צמות שחורות ודוכנים עם קלחי תירס וסנדוויצ'ים, קפה, קנלה או תה היו בשפע. באחת עמד לצאת האוטובוס לטודוס סנטוס. השארתי את התרמיל באולם האפלולי וחזרתי אל דוכני הצ'ולות כדי לדאוג לגוף. יש משהו נעים ומעורר אמון בתחנות אוטובוסים מרכזיות שהן מגרש עפר לא מזופת, שהאוטובוסים אינם חדשים מידי ושהציוד נערם על גגם בערמת ענק של סלים, חיות, תיקים וארגזים. הנחתי את התרמיל הקטן על המושב שמאחורי הנהג. כאן, במושב הרחב יותר, גיליתי אחרי כמה מסעות באוטובוסי התלמידים האמריקאים - יש מקום להניח תרמיל לפני הרגלים, רווח מעשי וחלון קדמי שאפשר להביט ממנו. עד לשעת היציאה התמלא האוטובוס בהמון אדם ושרשרת נמלים עמלניות המשיכה להעלות שקים, ארגזים, תיקים וחבילות אל הגג. הנהג צפר ויצא מהתחנה, נוסע דרך הרחובות המרוצפים, עובר בין בתים נמוכים, פונה צפונה, הכביש עובר דרך שדות ירוקים, ובתים בנויים על גבעות קטנות. לא רחוק מהעיר התחיל הכביש לטפס. האוטובוס העמוס האט והתקדם בעליה שהלכה והזדקפה באיטיות של מנוע מתאמץ. באחד הפיתולים הוא עצר כדי להוריד שני אינדיאנים ואני החלקתי מהמושב וירדתי. "לאן?" צעק אחרי הנהג.
"לגג."
"אסור."
"כן." אמרתי, "אני יודע." הוא חייך כשטיפסתי על הסולם, מתרווח בין חבילות, מניח את התרמיל הירוק מאחורי, נושם נשימה גדולה של אוויר צונן וקר. ראש הגיח מעבר לשפת הגג.
"יש פה מקום?"
"ודאי."
"אני קלאודיה." היא התכרבלה בין שני תרמילים והניחה תרמיל עור קטן בין רגליה. נערה קטנה, לבושה בג'ינס דהוי מאוד, בחולצה ובצעיף אינדיאני.
"הנהג אמר שאסור לעלות לגג, אבל כשראיתי שאתה עולה-"
"לטודוס?"
אין כמו שאלה שיש לה רק תשובה אחת מלפתוח שיחה בין שני אנשים שיושבים על גג של אוטובוס גואטמלטקי.
"כן. נסעתי לווה-ווה לפדות כסף. אנחנו נמצאים בטודוס כבר חודש וחצי."
"מקום מוצלח?"
היא משכה בכתפיה. "כן. וזול. זה המקום הכי זול בגואטמלה ולא נשאר לנו הרבה כסף. אנחנו מחכים לטיסה, ועד אז נגור בטודוס."
"מתי הטיסה?"
"בעוד חודש."
היא היתה מברלין. מהחלק המערבי. החבר והחברה שלה חיכו לה בטודוס. הם תכננו לקנות אדמה בזול במרכז אמריקה או באפריקה ולהקים שם קומונה שתתקיים מגידולים אורגנים.
"את צמחונית?"
"כן. עכשיו אני בצום. לא אכלתי כבר ארבעה ימים." ילדה בת 23 שגובהה לא עלה על מטר וחצי.
"את צריכה כסף?"
"לא. בשום פנים ואופן. אני עושה את זה כל כמה זמן. זה מנקה אותי. אני מרגישה מצוין. מים מספיקים לי." הוצאתי פירות יבשים. היא לא סירבה למרות הצום. האוטובוס התנשף בסוף העיקולים ועלה לתוך רמה. נשמתי נשימה ארוכה והוצאתי את המעיל החם. קלאודיה הצטנפה על הגג. משכתי את מעיל הרוח הקטן מהתיק והיא התעטפה בו. קצה העליות היתה רמה גבוהה ושחונה - מדבר מהסוג שיש בבוליביה ופרו – אלטיפלאנו, רמה גבוהה ושחורה עם קקטוסים גבוהים שחוצים את קו השמים הכחול בוהק ושמש שקורנת בחדות צלולה בגובה של למעלה מ- 3,500 מטרים. בתוך כל הדבר המוזר והלא מוחלט שניקרא מרכז אמריקה, הבליל הגואטמלטקי הרועד והפועם, היה הנוף המוכר מעין אחיזה, גם אם לא אמיתית, במשהו מוכר ושיש לי אליו קשר מיידי. מדבר גבוה.
"כמה יפה." אמרתי בשקט והיא הביטה מסביב כאילו ראתה את הנוף פעם ראשונה.
"כן." היא אמרה. "זה אזור מכושף."
האוטובוס עצר ליד זוג בתים עם רחבה לפניהם. אמצע הדרך. ירדתי אל הרחבה. אנשים השתינו בפינות ואינדיאניות כרעו, בדרך המקומית, בתוך שמלותיהן הרחבות להגיר נחלונים קטנים. המסעדה הקטנה מכרה תה קנלה, מרקים ותבשילים. האוויר היה צלול וקר. כשחזרתי לגג ישב ליד קלאודיה אנגלי שניראה בסוף שנות הארבעים לחייו. הוא נאחז במעקה הגג כשהאוטובוס יצא שוב לדרך, מפטפט וחורז חרוזים.
"הא-" הוא אמר, "ישראלי - באת לרגל?"
לא עניתי.
"אתם היהודים סוחרים גדולים - במה אתה סוחר?"
"ברעיונות." אמרתי. "ואתה?"
"אני אנגלי. האנגלים משוטטים. וינסנט. איך קוראים לך?"
"צור."
"יש לכם שמות מוזרים. למה אתם לא יכולים לקרוא לעצמכם בשמות של בני אדם?"
גם הגרמנים זכו למנה שלהם וכשטיפס נוסע צרפתי אל הגג המצטופף הוא אמר בשמחה: "צפרדע!" ואחר כך שאל אותי על הפלגות לאנטרטיקה מדרום אמריקה ודיבר בחיבה על אמו הזקנה אותה השאיר בבית לפני שיצא למסע הגדול הזה הנמשך כבר למעלה משנה.
"עד מתי?" שאלה קלאודיה.
"או-" הוא אמר "לפחות 5 שנים. אני שונא את האפור באנגליה. הייתי מלצר על אוניות שהפליגו בקריבים. אני ארד ממרכז אמריקה לדרום, לאנטרטיקה, ואז ניראה. הנה, יש פה עיתון שאימא שלי שלחה לי עם ההפלגות לאנטרטיקה, אתה חושב שתוכל לייעץ לי?"
ישבתי בגבי אל הרוח, הנוף הולך ונפתח מאחור, הרמתי את שולי המעיל ומפעם לפעם הצצתי קדימה כשהאוטובוס דהר על דרך העפר של הרמה. רוכבים על סוסים הילכו במתינות בתוך עננת האבק שהאוטובוס הרים ובפתחי הבתים שנבנו מעץ ואבנים אפורות ישבו ילדות והביטו בנו.
"רוצה חולצה?"
"לא." הוא אמר "אנחנו האנגלים לא צריכים כיסוי. אתה יודע שיש מזג אוויר שרק כלבים ואנגלים מסתובבים בו בחוץ."
אנגלי מעצבן. הוא הזכיר לי את הגבר שבת דודתי האנגליה חייתה אתו שנים בהמפסטד. הוא והחבר המבוגר שלו שהיו משתכרים ומשמיעים נאצות שנונות על מיעוטים במסווה של סובלנות שמאלנית. 18 שנים לא פגשתי את הזוג ההוא והם לא חסרו לי מאז שנפרדה בת דודתי מהמערכת הדפוקה והמשעבדת וחיסלה את קשריה האינטימיים עם גברים.
הרמה הסתיימה ועננים עלו מתוך עמק מאורך, חוסמים את מראה הנוף. הדרך היתה יפה, הנשימה נעתקת מיופי וקור. וינסנט התכווץ לתוך עצמו. "מתקרבים." אמרה קלאודיה "רוצה לבוא למלון שלנו? זה המקום הכי זול בטודוס."
"נקי?"
"בסדר."
האוטובוס גלש דרך העננים הלחים ורוח קרה כיסתה את הגג. התכופפנו מפחד חוטי חשמל שחצו את הדרך מצד לצד כשהאוטובוס התפתל בירידות, מתיז מים משלוליות בוציות. הנוף היה מסתורין ועננים, ועצים ירוקים ובתים חומים שקירותיהם עץ ובוץ ואנשים שהתגלו לאורך הדרכים. בסוף הפיתולים גלש האוטובוס בירידה מוארכת ואחר כך נכנס לרחוב מרוצף שבתי עץ בני שתי קומות מצדדיו ועצר בכיכר קטנה שמתחתיה כנסיה ומעליה מעין רחבה מדורגת. עננים רבצו על הכפר והשרו אווירת נכאים.
"בוא איתי ל'קזה פמיליאר', הוא המלון הנוח ביותר והטוב ביותר בטודוס סנטוס קוצ'ומטאן." התייצבה מולי ילדה נמוכה עם שיער שחור קלוע לצמה, חיוך ועיניים מבריקות.
"הכי טוב?"
"תגידו לו שהכי טוב-" פנתה הילדה לשתי הולנדיות שירדו אל הרחבה בה פרק האוטובוס את המשאות מהגג. הן חייכו.
"איך קוראים לך?"
"גרגוריטה. ואני בת 12 ו'קזה פמיליאר' זה של המשפחה שלי. וכדאי לך לבוא לקזה פמיליאר."
קלאודיה נעלמה במורד הרחוב. עליתי עם גרגוריטה ל'קזה פמיליאר', מתנשם בעליה הקצרה והתלולה. הרחוב היה מרוצף אבנים אפורות ואינדיאנים לבושים במכנסיים אדומים עם פסים לבנים, לבושים במעילים צבעוניים וחובשים כובעים שחורים רחבי תיתורת ישבו על הברזלים, מחכים לשוק שיתחיל למחרת בשבת. משאיות זרמו לטודוס. לאורך הרחוב מכרו אינדיאניות ירקות ופירות.
"יש לנו ארוחות בוקר מצוינות. וארוחות ערב וצהרים."
"וחדר נחמד?"
"כמה אנשים אתם?"
"אני."
"כן. ומקלחת עם מים חמים ו- מאמה -מפתח!" מאמה בישלה במטבח צמוד לחצר.
נכנסנו דרך חדר שבו עמד מיחם תה וכמה שולחנות לחצר שגם בה היו שולחנות עם ספסלים. בית העץ חבק את המרפסת שהשקיפה בימים בהירים על הכפר ועל העמק שירד בתלילות ועכשיו היה מלא בענן אפור. גרגוריטה הובילה אותי לקומה השניה, לחדרון שהיתה בו מיטה וכיסא וחלון. לא היה איכפת לי. קירות דיקט מסביבי וגג מעלי. ירדתי אל החצר בה ציירו בחור ובחורה דמויות של אלים מתוך המיתולוגיה של המאיה. טודוס סנטוס דה קוצ'מטאן היה כפר של מאיה.
"דראם!" אמר הבחור "אני יכול אחת?"
"כן."
"רק אחת. אני מנסה להפסיק לעשן. אוח - כמה התגעגעתי לסיגריות האלו!" הוא היה הולנדי שישב בטודוס כבר חודשיים. לינדה היתה אמריקאית מעיירה ליד בוסטון שישבה בטודוס חודשיים וחצי, מתגוררת אצל משפחה, לומדת ספרדית וטווית הויפילס- האריגים המקומיים. הם היו עסוקים בציור שלט ל'קאזה פמיליר' לפי הזמנה. היא חייכה בידידות. מה גורם לנוסעים צעירים לשבת בכפרים, להקשיב בסבלנות לנשימתה הקרועה של הארץ? המסורת? ההיסטוריה? האם גואטמלה, למרות דפיקותה, היא המקום השלם של מרכז אמריקה? תרבות, הרעידה המעניינת של מקום חי עם חיות של אנשים שתמיד יש בה את הפרץ של החיים עם האסון התלוי חרב מעל ההרים.
"הי!" אמרה בחורה קטנה שהתיישבה לידנו. "אני ג'ולי. איך קוראים לך?"
אוליביה עמר, הצרפתי ממרסיי שגר בלונדון ועובד עבור חברת הנפט הצרפתית, התיישב לידנו, מזמין תה. דברנו על נסיעות.
"הלוואי והיה לי זמן." הוא אמר, "יש לי שבועיים בשנה ואני צריך להספיק כל כך הרבה! היית במרסיי?"
"כן." לפני 20 שנה, בנסיעה הראשונה שלי. הגעתי לשם עם חברה בספטמבר 1980. נסענו בטרמפים באירופה. חזרנו מספרד ובנינו אוהל באחד מהגנים של מרסיי. למחרת היה יום כיפור. השארנו את התרמילים באוהל חבוי בין השיחים הגבוהים בגן הציבורי ששעריו ננעלים כל ערב ויצאנו אל העיר. היינו בני עשרים ואחת, לבושים במכנסיים קצרים וגופיות ומרסיי היתה חמה וימתיכונית. ליד בניין האופרה של מרסיי ראינו אנשים מצטופפים. הלכנו לשם. היהודים של מרסיי שכרו את בניין האופרה ליום כיפור. תמונות מיתולוגיה ונשים רנסנסיות בבדי ענק על הקירות ויהודים בכיפות לבנות ובטליתות באולם, הנשים בעזרת נשים שביציע. הצצנו פנימה. מלמעלה הביטה בנו אישה וסימנה לבעלה. הבעל פנה אלינו, הוא היה בשנות החמישים לחייו ואמר – כשנגמרת התפילה – אתם באים אלינו."
"רק אם הם יתעקשו שוב" אמרתי לדורית.
בתפילת נעילה הוא פרש את הטלית וכיסה את ראשינו – שבשעה בה נחתמים הגורלות נהיה מוסתרים מהעין שבמרומים. היה חום של אנשים ותפילה וכוונה וקהל מקובץ.
"אל תיתן להם לברוח!" סימנה אמא אלבז מעזרת הנשים כשהמשפחה, מבוגרים וצעירים סגרה עלינו מכל הכיוונים, מוליכה אותנו אל המכונית, מובילה אל הדירה הקטנה באחת משכונות מרסיי. אמא הושיבה אותנו ליד שולחן ארוך עמוס בצלחות. קודם תה ועוגה לשבור את הצום. לא צמנו. המנות החלו להגיע, אמא דואגת למלא את הצלחת. אחרי המנה העשירית התחילו להגיע המנות העיקריות. הבטתי אבוד אל כמויות האוכל האינסופיות, מנסה לא להעליב את הכנסת האורחים. עמדתי בגבורה. ישבתי בכבדות. כשהגיעו הקינוחים, הרגשתי כבד ומנומנם. אבל אז אמרו צעירי הבית שהם יוצאים והזמינו אותנו לצאת אתם לשחק באולינג. אף פעם לא שיחקתי באולינג. "אבל אין לנו כסף" אמרה דורית, אישה מעשית. התעלמתי. נסענו בשיירת מכוניות עליזה אל מועדון באולינג בו גלגלנו כדורים מול חיילים לבנים. כשניגשנו לשלם, הכנסתי את היד לתוך כיס המכנסיים הקצרים. היו לי שם 5 פראנק. לא מספיק לכלום.
"לא-" אנחנו משלמים!" אמר האח הבכור.
"בשום פנים ואופן!" אמרתי.
הוא תפס את ידי שהיתה בתוך הכיס –"אל תעליב את הכנסת האורחים שלנו."
"אתה בטוח?"
"בכבוד שלי!" אמר אלבז.
"טוב." אמרתי, אבל יום אחד אתה תהייה האורח שלי!"
"יום אחד." חייך אלבז ודורית הביטה בי בתוכחה.
מאז אותו יום יש לי כבוד ליהודי מרסיי.
"אלבאז," אמר אוליבייה "טוניסאים. אנחנו עמר."
וינסנט התיישב מתחת לגג, הערפל הצטבר בטיפות זעירות. "איש המוסד מוכר לכם נשק?"
קמתי מהשולחן, וינסנט הצליח לשבש את האינטימיות. היתה באוליביה עדינות. יש עיתים בהן המשפחתיות היהודית הבינלאומית נעימה מאוד. יצאתי להסתובב בכפר, לבקר את קלאודיה. מצאתי את המלון שלה. 'קזה פמיליאר' היה מקום פשוט מאוד. המלון של קלאודיה וחבריה היה הספרטניות האפלולית. "הי!" היא אמרה, "תכיר את האנס וגרטה." המקום השרה עלי דכדוך. בגיל עשרים ושלוש נסעתי להודו. נחתתי בדלהי ומצאתי מלון פשוט מהסוג שקלאודיה התגוררה בו בשוק של פהרגנג'. הכל היה אפור ומטונף. אחרי שהנחתי את החפצים נמלטתי אל רחוב השוק הומה האדם והצבעוני, שפרות הלכו בו והיה בו חום אנושי ותנועה אינסופית. השילוב של מלון קודר עם מזג אוויר דולף היה בדיוק מה שרציתי להימנע ממנו באותו רגע.

הבוקר המוקדם היה מלא קולות. גרגוריטה הגישה צלחות עם מיוזלי למי שישב ברחבה. העננים התרוממו והעמק הירוק ירד בתלילות צפונה, המדרון הדרומי מטפס אל הוולקן והצפוני אל הרמה שבה הכפרים הרחוקים. קולות של משאיות וטנדרים המגיעים אל שוק השבת של טודוס סנטוס קוצ'ומטאן.
"בואנוס דיאס גרגוריטה!"
"בואנוס דיאס גרינגו!"
"קמת מוקדם?"
"בטח שקמתי מוקדם. כי צריך לנקות את השירותים ולהוריד כביסה, ולקפל את הסדינים ולהגיש ארוחת בוקר ולהביא מים, לבשל ארוחת צהרים ולשטוף את הרחבה ולראות שבחנות הכל בסדר!"
"ויש לך זמן להכל?"
"לה-כ-ל!" היא זימררה בחיוך.
"גרגוריטה!" קראה האם מהמטבח וגרגוריטה פנתה בסמכותיות של בת 12 אל המטבח. בחוץ הצטבר השוק. אינדיאנים לבושים במכנסיים האדומים המפוספסים בלבן, חולצות לבנות מפוספסות בפסים שחורים ארוכים, פס כפתורים וצווארון אדום, עוטים מקטורנים שחורים, התגודדו ליד חנויות ושתו בירה. כובעי לבד לבנים על ראשיהם, מעוטרים בסרטים טוויים צבעוניים. יום שבת הטוב. אנשים ישבו מאחורי ערמות ירקות ופירות, כלי בית, דברי עור לבהמות, למשק בית. הסמטה היורדת מהמלון הקטן התמלאה בהמון אדם. כלי רכב זרמו אל הכפר, פוקקים את הרחוב היחיד. מהשבילים היורדים מהרמה שמעל צעדו אנשים, סוסים עם מטענים. שוק יפה.
על קיר בית הספר לספרדית שניהלה בחורה גרמניה, נכתבו מועדי ההקרנה של הסרטים שנעשו על טודוס סנטוס. בבית שמתחת לכיכר מכרו הנשים עבודות יד, את הבגדים המפוספסים של אנשי הכפר. היום התקדם לאיטו. במסעדה האפלולית שמעל הכנסיה הגישו האינדיאניות מרקי ירקות עם חתיכות בשר. צעדתי עם אוליביה אל בית הקברות שמערב לכפר. הקברים היו ביתנים קטנים, צלבים שמשפחות ישבו לידן. שבת היה יום של ביקורים ואזכרות.
עד 1965 היתה טודוס סנטוס מבודדת מהעולם. אז נפרצה הדרך שטיפסה אל הרמה מהבקעה של ווה-ווה-טננגו. ועדיין היה האלטיפלאנו רחוק.
ב- 1981 הגיעה הגרילה לכפר. הם גייסו את הכפריים, מבטיחים לחלק להם קרקעות. פלוגות של הצבא, חמושות בנשק ובציוד ישראלי, יצאו למלחמה אגרסיבית בגרילה. הצבא הגיע לכפר ב- 22.3.82, כוחות מונחתים עם מסוקים על הצירים המוליכים לכפר. הכפריים נאספו לתוך הכנסייה. 5 מהם, שנחשדו בחברות בגרילה, עונו והוצאו להורג. נשים צעירות נלקחו על ידי החיילים ונאנסו. ב- 1981 ו-ב 1982 נהרסו 450 כפרים. 450,000 אינדיאנים נרצחו. 150,000 הפכו לפליטים במקסיקו, נאספים במחנות ולאחר מכן יושבו מחדש על ידי הממשלה המקסיקנית במחוז קמפצ'ה.
ב- 1982 הקים הצבא את המשמרות האזרחיים, משתמש בשם אלוהים. תעמולת הצבא היתה המנטרה הקבועה של השלטון באמריקות – לגרילה הקומוניסטית אין אלוהים וכי אלו המאמינים בכנסיה חייבים לדבוק במדינה ולא במורדים. דת, פוליטיקה, צבא וכסף. המשמרות האזרחיים צוידו ברובים ישנים. הכפר נקרע בין בניו שהתגייסו לגרילה לבין אלו שגויסו למשמרות האזרחיים. משפחות ואחים רדפו אחד את השני עד מוות. הגברים חויבו להתנדב למשמרות מכיוון שאם יסרבו יחשבו לשמאלנים.
ויקטור מונטחו היה מורה בכפר שבין טודוס סנטוס לבין ווה-ווה. ב-9 לספטמבר 1982 הגיע הצבא. המשמרות האזרחיים חשבו שאלו הם הגרילה. הם הסתערו על החיילים חמושים באלות, בכפות קלע וברצון להגן על הכפר מפני הגרילה שמעולם לא הזיקה להם. פלוגת הצבא שדדה את הכפר. הוציאה להורג חמישה מהם, הרגה עוד כמה בחילופי אש והפלילה את מורה הכפר שנולד בווה-ווה טננגו. עדותו, שהתפרסמה ב- 1987 לאחר שברח לארצות הברית, היא מסמך מצמרר. השימוש באינדיאנים עניים מהחוף בתור חיילים שמוחם נשטף, חמושים ברובי גליל ישראלים ובוזזים את הכפרים, מביאים הרס ומוות ללא שום סיבה. קידומם של הקצינים מותנה במספר הכפריים שיוצאו להורג בתואנה שהם לוחמי גרילה. ביזת הכפר כדי לפרנס את עוניים של האינדיאנים מהשפלות. מערך ההלשנה וההשפלות. היאוש וחוסר המפלט של מי שנאחז בהרים ושפתו היא אחת מ-23 השפות האינדיאניות של גואטמלה.
בשדות הקטנים והתלולים שירדו מהכפר עבדו הגברים עם מעדרים קטנים ופשוטים, מגדלים תירס, שעועית חומה ודלועים. העצים מסביב לכפר צמחו בדלילות, משמשים להסקה ולבישול, הנשים והגברים יוצאים לאסוף את העצים ממרחקים גדלים והולכים.
שאלתי את אחד המורים כמה ילדים יש למשפחה בכפר.
"שמונה או עשרה." הוא אמר. "אין פה עבודה לכולם, הגברים יוצאים לעבוד בשדות הכותנה שבאזורים הנמוכים יותר. הם נעדרים מהבית כל העונה."
"כמה מרוויחים בשדות?"
"50 דולר לחודש." אמר המורה. "גם אני לא מרוויח הרבה יותר."
בסוף יום השוק היו האינדיאנים שרועים שיכורים והלומי בירה על המרצפות האפורות. המשאיות, עמוסות בגברים לבושים במכנסיים אדומים מפוספסים בלבן, נסעו אל הכפרים. כמה שיכורים התגודדו ליד דוכני העץ האפלוליים ושתו עוד בירה. הרחוב היה ריח חמוץ של קיא וריח חריף של שתן ועננים שזחלו לתוך העמק הגבוה.
ישבנו בתוך מסעדה אפלולית מהצד השני של הרחוב וחיכינו לגרמניה שהפעילה את בית הספר לשפות של טודוס סנטוס כדי להביט בסרטים שצולמו בכפר. מה חשיבותם של נוסעים צעירים עם תרמילים המגיעים לכפרים ששומרים על אופיים בקצה העולם? מי נותן כוח למי? איי התרבות המתגוננים או נשימתו הרעננה ושוחרת הטוב של העולם? בחושך חשבתי על גרגוריטה בת ה- 12. מתי תתחתן, האם בגיל 30 תהיה אותה גרגוריטה שמחה או שמא יכריעו הלידות, הילדים, המחלות, העבודה הקשה את הרוח הסוררת שאינה פוחדת מכלום? האם התיירים המגיעים על גגות האוטובוסים הם אשליה מייאשת או מקור לתקווה? כמה מגרגוריטה ומטודוס אשא איתי כשאחזור לגואטמלה סיטי לדבר עם שטיין? במלחמות העתידיות על מה שלא יהיה?

בבוקר היו השמים בהירים. יצאתי אל רחבת המרפסת של 'קזה פמיליאר'. טודוס סנטוס, כמעט כמו בכל מקום אחר בגואטמלה, היתה מקום שליו שלא היתה שום סיבה ללכת ממנו לשום מקום אחר.
"אתה עולה למעלה?" שאל אוליביה כשראה אותי מביט אל הרכס שמצפון לכפר.
"כן."
"איכפת לך אם אצטרף?"
"בבקשה."
לקחנו בננות ומים וירדנו אל אפיק הנהר עם הדרך הצרה שמשאית נסעה אליה, פונים אל מדרון ההר, עולים במדרון התלול דרך יער של מחטנים. טיפסנו בשביל התלול. נערים מקוששי עצים, אינדיאנים עם פרה, משפחה בדרך לטודוס סנטוס. בקצה העליה התמעטו העצים והחלק האחרון היה שוב רמה שטוחה וצחיחה עם אקליפטוסים גבוהים. היער הלך והתמעט. חומרי הסקה. אף אחד לא נוטע עצים במקום אלו שניכרתים. מתי יגמרו העצים, יגלשו הקרקעות הפוריות, תבוא המפולת הבאה? החקלאים יוצאים לעבד קרקעות במקום בו הם מקבלים יותר כסף. ההגירה אל העיר הגדולה. בית חווה בודד ונשים שוטפות כלים ומכבסות ליד מעיין. איכר חרש חלקת שדה קטנה עם פרד ותירסים צמחו גבוהים וירוקים. השמים היו עננים פזורים ואור מקוטב. צעדנו על דרכי הרמה ללא כוונה, מביטים באלטיפלאנו, בקקטוסים, בשדות הישנים. משאית עם דפנות גבוהות. הנהג עצר בחיוך ואנחנו טיפסנו למעלה, מדלגים מרחק של כמה קילומטרים אל כפר בודד במרכז הרמה. חנות הכפר היתה דלה וגברים הצטופפו סביבה בחוסר מעש. קנינו עוגיות ישנות והמשאית המשיכה בדרכה על פני דרכי האבק של הרמה. השמש היתה גבוהה וקרה ועננים כיסו את השמים. טרסות ישנות על פני הרמה תחמו שדות. חזרנו את המרחק שהסיעה המשאית, עוצרים לאכול מתחת לאקליפטוס ענק בשולי הדרך.

בבוקר יצאתי מטודוס סנטוס. אוליביה נסע לאנטיגווה. החופשה שלו עמדה להסתיים, הוא עמד לחזור ללונדון לעסקי הנפט. הבוקר רק התחיל להכחיל במזרח ואנחנו טיפסנו אל גג האוטובוס בין התרמילים והארגזים. כריסטי, בלונדינית גדולה וחזקה, טיפסה אל הגג. האוטובוס התחיל לטפס מתוך העיירה הישנה אל הרמה הצחיחה והרוח הקרה שטפה את הגג. הוצאתי את מעילון הרוח ונתתי לכריסטי. היא היתה מאלסקה. יותר מחצי מכמות האמריקנים הצעירים שפגשתי היו מאלסקה. המערב החדש של אמריקה. מדינה של צעירים שאיילי מוז עם קרניים אדירות ודובים חוצים בה את הכבישים ודרכי העפר. המסע הראשון שלי היה לאלסקה. נסענו לשם במכונית שווי אימפלה 1972. כבר אז היתה המכונית עם המנוע הענק בת 8. דידי, נאוה ואני. הגעתי לארה"ב חודש לפני כן. הייתי 4 חודשים אחרי הצבא. עלינו לאורך שרשרת הרוקי'ס, חוצים דרך באנף וג'אספר, עולים על ה'אלסקה האי-ווי' מקאלגרי ונוסעים לכיוון וויט הורס, העיר הגדולה של הטריטוריות הצפון מערביות של קנדה. שטח שגודלו כגודלה של צרפת ויש בו 24,000 אנשים מהם 14,000 בוויט-הורס. האלסקה האי-ווי לא היתה סלולה. ודובים חצו את הדרך. שפע של חיות בר. זה היה הקיץ של 1980. המון יתושים זמזמו בכל מקום ואמריקנים מבוגרים עם קמפרים נסעו לאלסקה. אלסקה. הקצה הצפוני של צפון אמריקה. תחילתה או סופה של הדרך. באחד הימים עצרנו להקים אוהל במערה יער לצד הדרך. הייתי חם ועייף מנסיעה ומהחברה הצפופה – ישבנו שלושתנו במושב הקדמי, מתחלפים בנהיגה. דידי היה טייס ומבוגר ממני ב- 3 שנים. החינוך הצבאי שקיבל היה עוד יותר גרוע משלי. נאוה היתה קיבוצניקית שעבדה שנה בניו יורק. את דידי הכרתי באופן רופף – הוא היה אח של חברה. צעדתי לתוך היער אל פלג של נהר היוקון שזרם מעבר לסבך. התיישבתי במים ושלווה גדולה ירדה עלי. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שמצאתי את המקום שלי. ביער, בפלג מים, בלי אף אחד. אני והעולם. דהרנו על דרך הכורכר, הקמנו אוהל על שירטון חול בהומר- שבדרום אלסקה, חיפשנו עבודה בבתי החרושת לעיבוד דגי הסלומון ואספנו צדפות בשפל, מטגנים אותן בסיר שלתוכו התכנו חמאה וצדפות. אלסקה היתה מקום של צעירים. בתי עץ ביער, תחנות רדיו מקומיות אליהן יכולת להיכנס ולבקש שישדרו את מה שאתה רוצה. ארץ חלומות. נסענו לפארק של המקינלי לראות דובים ואת פסגת ההר הגבוה בצפון אמריקה ואחר כך החלטנו לחזור דרומה בדרך אחרת ממה שבאנו, לרדת לאורך הקאזיאר הי-ווי לוונקובר. ליד נהר הקאזיאר יש מכרות זהב. עזבנו את אלסקה וחזרנו לקנדה. צמיגי השווי היו שחוקים. גם העצבים שלי. היה צפוף מידי ב'שווי'. לאורך הדרך היו תחנות דלק ומסעדות דרכים במרחקים של 80-90 קילומטרים. האור, שבאלסקה רק נחלש סביב שתיים בבוקר, השמש מתנדנדת על האופק ומתרוממת שוב, הפך לדמדומים סביב אחת עשרה בלילה. בעשר יצאנו ממסעדת הדרכים עם תחנת הדלק. אני נהגתי. היינו לא יותר משני קילומטרים מהמסעדה. מצד אחד היה יער מחטנים צפוף ומצד שני היה אגם. נסענו על דרך שהיתה בנויה על סוללה שגובהה 5 מטרים מעל היער והאגם וצלעותיה ירדו בתלילות עד המים ועד היער. נהגתי במהירות של 80 קילומטרים לשעה. מולי היה סיבוב שהתעקל בחדות שמאלה. לכביש אספאלט וצמיגים טובים לא היתה המהירות גבוהה מידי. אבל מייד כשנכנסנו לסיבוב החלה האימפלה להחליק. "ישר ישר!" צעק דידי. "אההההה!" צרחה נאווה שישבה בין שנינו. בלי לחשוב הרמתי את הרגל מדוושת הגז ולא נגעתי בבלמים. מכונית אמריקנית אוטומטית. ה'שווי' שייטה בסללום לרוחב הדרך המורמת, צמיגיה מחליקים על פני החצץ המשוחרר של הדרך הלא סלולה. "ישר ישר!" צעק דידי ונאווה המשיכה את צריחת ה-"אהההה!"
"דידי שתוק, נאוה תירגעי" סיננתי כשאני מחזיק את ההגה ומנסה בתנועות רכות לשמור על המכונית על הדרך. מהירות המכונית ירדה מאוד. אלא שהסללום גדל ואז, אחוריה לכיוון היער, החליקו הגלגלים האחוריים לכיוון היער. עכשיו נתהפך, חשבתי לעצמי. התהפכתי כבר בחיים. ה'שווי' החליקה אחורה על הסוללה התלולה. אולי בגלל המנוע הענק ששימש כמשקולת קדמית לא התהפכנו. הבטתי במדרון הגולש לפני חרטום המכונית, צעקתה הקבועה של נאווה – "אההה!" מלווה את הגלישה. בשניה שהחרטום גמר לרדת את הסוללה התלולה אמרתי לעצמי: מספיק! ולחצתי על הבלמים. ה'שווי' עצרה בבת אחת. ידי שעל ההגה רעדו. הבטתי בנאווה ודידי. הם היו לבנים כמוני. יצאנו מהמכונית. פנסי הבלימה האחוריים נגעו בעץ הראשון. הפנסים הקדמיים נגעו בעפר הסוללה. עצרנו בזמן.
חזרתי בריצה אל המסעדה ותחנת הדלק. משאית של חוטבי עצים שיחררה כבל פלדה ומשכה אותנו בחזרה אל הדרך. נתתי לדידי לנהוג עד וונקובר. אחרי יומיים חזרתי לנהוג. הנזק היחיד היו המגבים שהפסיקו לפעול. הם חזרו לפעול כשהתיישבתי מאחורי ההגה, מתגבר על ההלם.
"היית באלסקה?"
"כן." אמרתי, "לפני הרבה שנים."
"ולאן אתה נוסע עכשיו?"
"לאנטיגווה. יש לי מחר פגישה בגואטמלה סיטי."
"אתה לא רוצה לעצור בקצלטננגו?"
הירח עדיין עמד בשמי השחר. חשבתי על המעיינות החמים של זוניל בליל ירח מלא. אפשר לשכור שם חדרים.
"אפשר לנסוע למעיינות החמים של זוניל-" אמרה כריסטי.
"ניראה-" אמרתי, "אני אנסה לדבר עם השגרירות בגואטמלה כשנגיע לווה-ווה."
אני אשמח." אמרה כריסטי.
ישבנו בשמש מול דלפק של מסעדה קטנה, בשורת המסעדות הקטנטנות שיוצרות סימטה והאשה הגישה לנו תה קנלה ומרק חם שהפשיר אותנו מנסיעת הבוקר על גג האוטובוס שהיתה נפלאה ומצמררת.
"לאן?"
"לאנטיגווה." אמרתי. "אין פה טלפון, ואין לי מושג אם השגרירות קבעה לי פגישה עם שר החוץ של גואטמלה." איזה רעיון טיפשי זה היה לבקש לתאם פגישה עם מי שאחראי לתהליך השלום מטעם הממשלה. כל חיי אני מנסה להתרחק מפוליטיקאים.
כריסטי עלתה על האוטובוס לקצלטננגו ואנחנו עלינו על האוטובוס לאנטיגווה. הבטתי במפה. למרות שהאוטובוס נסע על קטע כביש שהיה חלק מהפנאמריקנה, הייתי ללא ספק על האוטובוס הלא נכון.
אנטיגווה היתה מתוקה וקלוניאלית. מצאנו מלון עם חצר נחמדה ואני התקשרתי לשלמה כוהן. השגרירות חיכתה לטלפון ממני. הפגישות יתואמו רק למחר אחרי הצהרים. עשיתי מה שעושים כולם באנטיגווה – הלכתי לשלוח מכתבים דרך האינטרנט ולמצוא מסעדה.


הוספת תגובה


Security code
רענן