בוכרה



כפרות בבית הכנסת העתיק של בוכרה

עברתי על פני בית הכנסת. יהודים הצטופפו לשחרית של יום כיפור. אוזבקים ישבו בשיכול רגליים על הדרגשים ליד שולחנות הצ'אי-חנה מול מאגר המים של לאבה האוז ואחרים קרסו מתחת לעץ התות ליד פסלו של נאסר א-דין, החכם העממי הבוכרי, שג'וחה, אחיו המזרח תיכוני, וקרובו היהודי ממזרח אירופה, הרשלי מאוסטרופולי מנתבים דרך של אגדות, כזבים וחוכמה לאורכה של אירואסיה.



המצודה של בוכרה


השמש ירדה מערבה, ובמזרח, באור הרך, הוארה חומה. הכביש, באדישות שיש לכבישים שרגילים לנסוע ליד חומות של ערים כמו בוכרה, פנה פנימה. זאזא עצר את ה"לאדה" מול ארמון מבצר החאן. כיפות וצריחים פרסיים. כבר לפני אלפיים וחמש מאות שנים היה המקום תחת שליטה פרסית. ואחר כך הלנית, שתחת ששילטונו של אלכסנדר שמרה על הקווים האסיאנים, מרעימה את המקדונים על התנהגותו של המנהיג הזונח מנהגי אבות ומאמץ את הנוהג הפרסי. גם האיסלאם הגיע מהשלוחה הפרסית. עד ימי המהפיכה הבולשביקית, בראשית שנות העשרים, היה החאן של בוכרה ישות עצמאית. עם שטח שלטון אוטונומי. מושפע מצפון על ידי הרוסים ומדרום על ידי בני משפחתו האפגנים. גם הצאר לא שלט בחאן. רק בשבעים השנים האחרונות היה המקום קומוניסטי. סובייטי.
"לבה האוז."
"הי, ברטאן!" קרא זאזא, "איפה זה לבה האוז? פגז'י!" בוכרי חבוש כיפה שחורה מוצלבת לבן, כיוון אותנו להקיף את מלבן החומות. עצי תות ענקיים עמדו ברחוב. מצד אחד היה קיר חומת בניין ענק משובץ חלונות ומהצד השני ירדו מדרגות אל כיכר נחמדה שהוקפה במסגד ממזרח, ברובע עתיק מצפון במסגד נוסף מדרום בכיכר עצי תות עם פסל נאסר א-דין מחמר על חמור ומעבר לה עוד מדרסה. במרכז הריבוע ירדו מדרגות רחבות אל בריכת מים.
"זה המאגר." אמרתי.
"הי, ברטאן! איפה זה לבה האוז?"
"פה." אמר הבוכרי, מחזיק את מכנסיו הרחבים, ולאחר מכן חולץ נעליים ונכנס למסגד.
"ואיפה יש פה קרוואן סריי?"
"שם."
חצינו את הכביש ונכנסנו דרך דלת נמוכה בקיר אחד מריבועי האבן של המבנה  העצום. האבן הדיפה קרירות של קרוואן סריי.
"פה אתה רוצה להיות, אתה בטוח?" שאל זאזא.
"כן."
"אנחנו רוצים חדר." אמר זאזא לאיש שהביט בטלוויזיה. שורות של כיסאות סודרו באחת מגומחות החצר המרובעת. החדרים היו בקומות הראשונה והעליונה ומדרגות אבן חבויות הוליכו לתוכם. במרכז החצר עמד מבנה השרותים ועצי תות צמחו בפינות.
"אבל הוא לא יכול לישון כאן. הוא לא סובייטי."
"הוא אורח של האקדמיה למדעים של טיבליסי."
"אז תקחו אותו למלון של "אינטוריסט"."
"אבל הוא רוצה לישון פה, בקרוואן סריי של דרך המשי."
כשבנו את מדרסה קוקלדאש ב-1579, היו ימי דרך המשי המרכז אסיאנית שייכים לעבר. ב-1498 גילה ואסקו דה-גמה דרך הרבה יותר זולה מסין והודו לים התיכון. סביב כף התיקווה הטובה ומיצרי גיברלטאר. הנסיון למצוא דרך חדשה למזרח שלח את קולומבוס שש שנים קודם לכן לגלות את אמריקה. נסיון כמעט אחרון של האיטלקים לזכות בדרך הנשמטת מהם. מרקו היה בבוכרה. מפה החל המסע של ניקולו ומפאו פולו, האב והדוד, אל החאן הגדול, בגלל שהות שהתארכה מפני מלחמות בין שני שליטים מונגולים, האחד שהחזיק בקדמת אסיה והשני במרכזה. בימי מרקו ניקולו ומפאו שלטו הונציאנים, הפיזנים והג'נובזים בקושטא ובעכו ומשנפלו ארץ ישראל, סוריה ולבנון בידי המוסלמים, נסוגו לקפריסין ולקושטא. קולומבוס היה ונציאני שהציע את האפשרות הימית. הוא נדד מונציה לספרד הקתולית של הרקונקוויסטה, לפרדיננד ואיזבלה. ושם, בשם הצלב והשילוש הקדוש, צויד על מנת להכות את הים המוסלמי שהשתרע ממזרח אירופה ועד למרכזה של סין. אלא שבמקום זה הוא גילה את אמריקה והותיר את גילוייה של הדרך האמיתית לפורטוגאלי. כשנבנו רוב מבני החאנה של בוכרה שלטו הטורקים באמפריה עותמנית על עיראק וסוריה. בוכרה נהנתה מסופם של ימי הגדולה הטימורידים. האמפריה הגדולה נעלמה ומה שנותר היה חופש ושפע ושקט יחסי בדרכי המסחר. כמו עכשיו. השלטון המרכזי נעלם, אנשים נינוחים יותר והמסחר המקומי מתחדש משגשג בזכות שקט שבין שיטה לשיטה. כמו פעם, שיטה שקנתה לה מהלך, שומרת על תנועה מתמדת.
"היו פעם זרים שרצו לישון פה, אבל המנהלת אמרה להם ללכת לישון במלון של "אינטוריסט". פה זה רק לסובייטים."
"מתי חוזרת המנהלת?"
"בשש."
"בוא נרד לשתות תה ולאכול בצ'אי חנה." אמר זאזא, "ואחר כך נחזור לפה. אני אחזור לפה בלעדיך ואקח חדר לשלושתנו. ואז אנחנו נמשיך לטאשקנט. ואתה תוכל להשאר פה. אתה בטוח שזה המקום שבו אתה רוצה לגור?"
הבטתי בחומות האבן הגבוהות והחומות. בחצר המרוצפת ובעצי התות העתיקים שצמחו בחצר. בוכרים חבושים כיפות שחורות מרובעות עם צלב לבן במרכזן עברו על פנינו כשפנינו ליציאה, חוצים כדי לשבת בשיכול רגלים מול הטלוויזיה שבגומחה הדרומית.
"בבוכרה אתה חייב לגור בלבה האוז." אמר ראמאז לפני שנפרדנו בטיבליסי.
חצינו את הכביש וירדנו במדרגות אל מאגר המים. שני דוכנים מחופים מכרו תה ואטריות.
"רוצה ספגטי?"
לאדו הוביל לשולחן צ'איניק עם תה ירוק. איש הצ'אי רוקן את עלי התה הירוקים שהפכו דהויים, שטף את הצ'איניק ואת ספלי החרסינה הרחבים והסדוקים מברז הסמובאר שהזרים מים מעלי אדים וזאזא הביא צלחות עמוסות ספגטי ועליהן ביצת עין. תה ירוק בקנקני חרס מזוגגים. צ'יינה. לאדו מזג מהצ'איניק לאחד הספלים, פתח את המיכסה ושפך את התה הפנימה. הוא שוב מזג מהנוזל הירוק-בהיר, חוזר ושופך פנימה, מערבל את עלי התה. ואז שטף עם מעט תה ירוק את הספלים הסדוקים חסרי הידיות ומזג לתוכם. בחלק המזרחי של הבריכה, על שפת המים ובצל התות הענף, ניצבו שולחנות נמוכים מונחים על דרגשי עץ רחבים. הבוכרים חלצו נעליים וקרסו בישיבה מזרחית על הדרגשים מחופי השטיחים, או ישבו על קצות הדרגשים, נשענים במרפקים על השולחנות. חלצתי הסנדלים וישבתי ישיבה קרוסה על דרגש העץ הרחב שמעליו השולחן. לאדו מזג תה ירוק לתוך ספלי החרסינה הסדוקים ונערים זינקו מראש תות ענק שבפאת המאגר הדרומית לתוך המים בקול ניתזים. מולנו, מתחת לחנקת נדיר דיואן בסי, זרמו מים מתוך צינור פתוח אל המאגר בקול שיקשוק. בוכרה מצאה חן בעיני. זאזא הניח את המזלג בקערת הפלסטיק ועלה אל הקרוואן סריי שבמדרסה קוקלדש. מבנה המדרסה הגדול במרכז אסיה.
"היא לא חזרה עדין. אני יכול לקחת חדר על שמי אם אתה רוצה. אתה רוצה באמת לישון שם?"
"ניגש לבית הכנסת. חשבתי להיות עם היהודים ביום כיפור."
חצינו את מאגר המים של לבה האוז. הילדים אמרו שבית הכנסת נמצא בקרבת מקום, בלב הרובע העתיק של בוכרה. לא יותר ממאתיים מטרים מבריכת המאגר. אותיות העבריות. "תשאלו את האיש הזה, הוא יהודי." אמר אחד מהילדים. היהודי שלח אותנו לביתו של מיכאל אברמוף, אחד מראשי הקהילה. הילדים הובילו אותנו בסמטאות לבית של אברמוף. זאזא דפק בדלת. נכנסנו דרך דלת עץ כבדה לחצר פנימית שהבית הקיף. גפן צמחה בפינה.
"סרגי!" קראה נערה.
"הוא מתל אביב." אמר זאזא, "הוא רוצה להיות עם יהודים ביום כיפור, אתם תארחו אותו ותדאגו לו?"
"למה הוא לא הולך למלון?"
"אתם לא תוכלו לארח אותו?"
"אני צריך לשאול את אבא שלי." אמר סרגי. "אנחנו צריכים ללכת לחתונה עכשיו. תחזור בעשר."
"הוא יכול להשאיר פה את התרמיל בינתיים?"
הוא לא ענה מייד, בוחן את משקלו של התרמיל. את המחוייבות. "כן." אמר סרגי אברמוף.
"מה הטלפון פה?"
"בשביל מה לך?"
"אנחנו נוסעים לטאשקנט. הוא נישאר כאן ליום כיפור, אנחנו צריכים להודיע לו איפה לפגוש אותנו."
"תביאי לו את הטלפון." הורה סרגי באי רצון לאישה הצעירה.
"בוא נלך לשים את התרמיל." סרגי ואשתו הצעירה נעלו את דלת העץ הכבדה ויצאו אל החתונה. חזרנו דרך הסמטאות, מלווים על ידי הילדים אל בית אברמוף. " סרגי הוא משוגע." אמרו הילדים.
"הוא לא מוצא חן בעיני."
"הוא לא רוצה שאני אהיה אצלם."
"אתה תהיה בסדר?"
"כן. סעו בזהירות ותגיעו בשלום. אתם לא רוצים לישון בבוכרה הלילה?"
"נישן בסמרקאנד ומחר נמשיך לטאשקנט." לאדו רשם את מספר הטלפון של אלחום בטאשקנט. "כשנגיע לטאשקנט אני אתקשר לבית של סרגי ואשאיר לך הודעה אם אני פוגש אותך פה, בסמרקנד או בטאשקנט." אם אתה מדבר עם רמאז, גוגא או קייט, תמסור להם את אהבתי. "אני אמסור. אתה בטוח שתסתדר? קח עוד שלושת אלפים רובל."
"יש לי מספיק."
"קח, קח, מה איכפת לך שיהיה לך עוד? ואם לא ניפגש? שיהיה לך מספיק."
"אני תמיד יכול להמיר."
"בשביל מה לך להמיר? יש לי מספיק כסף בשבילנו. לקחתי מספיק וצריכים לשלוח לי לטאשקנט עוד. קח קח."
"יש לי מספיק."
"פה אתה אורח שלי בסדר? באביב, בפסחא, כשאני אבוא אליך, אני אהיה אורח שלך. תשמור על הכסף בשבילי." הוא מנה את שטרות המאה של הרובלים עם דיוקאן לנין. "אני אתקשר אליך מחרתיים. או בעוד שלושה ימים."
"סע בזהירות." התחבקנו והתנשקנו. חיבקתי גם את לאדו. חיבוק ונשיקה אסיאנים.
"אח!" נאק זאזא כשה"לאדה" סירבה להניע. חייכתי. זאזא שילב להילוך אחורי וה"לאדה" זינקה אחורה והניעה, מעשנת דלק מלוכלך מאחוריה. לאדו וזאזא נופפו ידיים מהחלונות. נשארתי לבד.
ירדתי במדרגות אל מאגר המים. פנסים צהובים האירו מים אפלים ועצי תות שגזעיהם התפתלו מתחת לענפים עמוסי עלים ירוקים. המדרסות, המסגדים ובתי העיר העתיקה שקעו לתוך אפלולית מוארת בצללים. אנשים ישבו ושתו תה ירוק על הדרגשים שלפני מאגר המים. שלמתי עשרים קופקות ולקחתי את הצ'איניק עם התה הירוק והספל העגול והסדוק והתיישבתי מול הבריכה. אור צהוב. הוצאתי את המחברת. שמחתי להיות לבד. טיבליסי והאנשים. ה"לאדה" עם זאזא ולאדו שנוסע באסיה כדי לעשן ולאסוף זרעי ושתילים משובחים של קנבוס למשתלה המלכותית של מלך ההר מדושטי. אדון לעצמי. לטעות לבד.
"אפשר לשבת?" שאלתי.
"בבקשה, בבקשה," הם ענו באנגלית במבטא גרמני כבד. פעם ראשונה שפגשתי תיירים שלא ניראו חלק מהקבוצות המאורגנות והמוטסות של "אינטוריסט".
"מאיפה אתם?"
"מה שהיה מזרח גרמניה. באנו ממוסקבה עם הרכבת לאגם בייקאל ומשם לאגם איסיקול. היינו בחווה ליד האגם כשספרו לנו על המהפיכה באוגוסט."
"הפוטש." אמר השני.
"ולאן אתם ממשיכים מפה?"
"אנחנו חוזרים למוסקבה. הלימודים מתחילים עוד מעט."
"היו לכם בעיות עם ויזה?"
"לא. כי נסענו רק ברכבות. בשדות תעופה קטנים גם לא שואלים. בטאשקנט שאלו."
"ואיפה אתם ישנים פה?"
"לא רחוק. מלון בוכרה."
"מקום טוב?"
"באנו אתמול בלילה ולא שאלו אותנו שאלות. אולי בגלל שאנחנו מדברים קצת רוסית והם חושבים שאנחנו מאחת הרפובליקות הבלטיות." הוא הושיט לי אגוזים מסוכרים שמכר איש התה מהדוכן שמאחורינו.
איש התה סגר את הדוכן וכיבה את האור. שוטר ניגש אלינו. "תשע," הוא אמר, "אתם צריכים ללכת."
צעדנו דרך הסמטאות החשוכות של העיר העתיקה. אנשים בודדים חצו את הדרך. "אה- מפה," אמר אחד מהם. הסמטאות נפתחו לכיכר רחבה. חצינו כביש והעיר העתיקה נשארה מאחורינו. המלון היה מלון גדול של "אינטוריסט".
"אם אתה מחליט לחזור בלילה, אנחנו בחדר 305. אתה יכול לישון אצלנו."
"דנקה."
חזרתי בחושך אל כיכר העיר ומאגר המים של לבה האוז. הסמטאות היו ריקות ואפלות. מרכז אסיה בלילה. פחד הוא השמועה על סכנה. מצאתי את הרחוב שיורד אל בית הכנסת וניסיתי בחושך שהואר בשלוליות צהובות של אור קלוש איפה הבית של אברמוף. סרגי חיכה בפינת אחת הסמטאות, ישוב על ערימת אבנים.
"שלום!" הוא אמר וחייך חיוך מתחטא. אבא שלו שלח אותו לחכות לי בסמטא החשוכה. הוא הוביל אותי דרך שער העץ לתוך החצר הפנימית. פנינו אל דלת שלפניה נחו זוגות נעלים. חלצתי את הסנדלים.
"שלום!" ברך אותי מיכאל אברמוף, יהודי נמוך ועגול בין חמישים לשישים.
"שלום!"
"ברוך הבא!" הוא אמר במבטא פרסי כבד שנחת על הסיומות בכבדות.
"ברוך הנימצא!"
"מה שלומך?"
"ברוך השם."
"מנין?"
"תל אביב."
"בוכרסקי!" חייך אברמוף בגאווה, טופח על חזהו. הוא סימן לי לשבת וסרגי הכניס לחדר צ'איניק עם ספלים. מיכאל אברמוף מזג מהצ'איניק, הרים את המיכסה ושפך פנימה לתוך הצ'איניק, חוזר ושופך עוד פעמיים לפני שמזג לכוסות.
"יש יהודים מזמן בבוכרה?"
"בוכרה סטארי, סטארי בוכרה!" קבע מיכאל אברמוף את העתיקות. "1000 שנה, טישי גודם!" קצה הרוסית שלי וסוף העברית שלו.
"ויהודים?"
"סטארי, סטארי בוכרסקי!"
"אתם מדברים טורקית ורוסית?"
"לא!"
"אוזבקית ורוסית?"
"לא! פרסיסקי! טג'יקיסקי ופרססיקי!"
"סטארי בוכרה?"
"סטארי! סטארי בוכרה!" קבע מיכאל אברמוף בקול רועם ומזג יין לכוסות.
"סטארי בוכרה?" חייכתי.
"סטארי סטארי בוכרה!" הוא הניח לפני סידור כתוב עברית טג'יקית.
ב-1838 הגיעו לבוכרה פליטי משהאד שנמלטו מפני אינוסם לאיסלאם. מצטרפים למונופלין על המסחר ועל צביעת הבדים בעיר. בנימין מטודלה שבצפון ספרד תאר ב-1165 את היהודים היושבים בבוכרה ובסמרקאנד, מתפרנסים מצביעת בדים ויצור כלי זכוכית.
אשתו הצעירה של סרגי נכנסה לבושה בחלוק והניחה על השולחן חביתות עם נקניק ותפוחי אדמה שטוגנו בשמן עמוק וסלט ירקות. מיכאל אברמוף ברך על המזון, בצע מהלחם הרחב, טבל אותו במלח והגיש לי, שופך ומערם דברים לתוך הצלחת. סרגי ישב מולי וחייך.
"איפה חשבת לישון?"
"במלון. ראיתי שיש מלון טוב בבוכרה."
"אין מלון טוב. בית יותר טוב."
יצאתי אל השרותים שהיו חדר גדול ובמרכזו חור בקרקע. שטפתי את הידיים בכיור שבכניסה לחדר בו אכלנו. מיכאל אברמוף הציע את המיטה. הבית השתתק והאורות כבו. הנחתי את הראש על הסדינים הלבנים מתחת לצילומים המצהיבים של אבות המשפחה, מתחת למזוזה ולמנורה.
הבוקר היה שקט והשמים כחולים וצלולים מעל החצר הפנימית שסביבה נבנה הבית. "לאן תלך מפה?"
"למלון בוכרה."
"טוב." אמר מיכאל אברמוף, מוזג תה ירוק לספלים ובוצע לחם עגול ושטוח. ארזתי את התרמיל. "סרגי ילווה אותך."
"אני יודע איפה זה."
"סרגי ילווה אותך."
יצאתנו מהשער, עוברים דרך הרחובות. בכניסה למלון לחצתי את היד של סרגי. "מתי פותחים את בית הכנסת?"
"בית הכנסת פתוח מהבוקר. אנשים באים לבקש מחילה וכפרה."
המבוא למלון ניראה כמו כל מבוא למלון. חנויות עם דברים ספורים ושולחן קבלה.
"שלום, אני רוצה חדר."
"אתה משלם בדולארים?"
"לא. ברובלים. אני אורח של המכון למדעים ולהסטוריה של טיבליסי."
"יש לך הזמנה?" הוצאתי את הטלקס ששלח לי רמאז. לא היה לי מושג אם זה מספיק. הפקיד הביט בטלקס. "חדר 703. מאה ועשרים רובל." שלושה דולאר. בבתי המלון של "אינטוריסט" היה עדיין שער הרובל שווה לזה של הדולאר. לא הייתי מגיע רחוק אם הייתי צריך לשלם מאה ועשרים דולרים ללילה. מאיסטנבול לבייג'ינג וחזרה לתל אביב. אחרי טורקיה היה לי עוד פחות. ברכתי את הטלקס המרופט ועליתי לחדר. מהחלון השתרעה בוכרה על מגדליה וכיפותיה. הודתי לתיירים הגרמנים הצעירים שעזבו בבוקר המוקדם עם הרכבת מבוכרה למארי ואשחבאד. חדר כמו כל חדר בבית מלון. רווח מההפקר. פתחתי את דלת האמבטיה. השרותים היו נקיים ומגבות השתלשלו ממתלי הברזל. מים חמים¯זרמו מהברזים. קילפתי את הבגדים המזיעים שנסעו איתי מטיבליסי לבוכרה¯ונתתי למים החמים לשטוף את האבק של המדבר הטורקמני והדרכים האוזבקיות. את הבגדים המלוכלכים אספתי בשקית והגשתי לאשה שבחדר השרות שבקצה המסדרון. שוב, בהינף אצבע הפכתי לתייר שדלות ערך הכסף של המקום הופכת אותו לבעל נכסים מכובד. הנחתי את המצלמה והסרטים המצולמים בתוך התרמיל הקטן וירדתי בחזרה אל העיר. דלת עץ חומה עמדה כבדה וחרוצה בקיר מסוייד לבן, ברורים בכחול צלול של בוקר. אנשים הלכו או דיוושו אופניים בסמטאות ומכונית קפצה בכבדות במהמורות. הכל היה איטי, שקט. עצי תות בהתרחבות סימטאות, כיפה תחתיה מצטלבים רחובות. חזרתי ללאבה האוז. ירדתי מהמאגר לכיוון בית הכנסת. השער היה פתוח. נכנסתי פנימה. חבשתי את הכיפה שקניתי בשוק של באירם עלי.
"טורקמנית." הביט האיש בכניסה.
"שלום." אמרתי עברית.
"מאיפה אתה?"
"מתל אביב." שלושה אנשים ישבו מאחורי שולחן בפאתי בית הכנסת. הבמה עליה עומד החזן עמדה במרכז, כדרך בתי הכנסת הספרדים. היהודים הגיעו לבוכרה במאה ה-8, בעקבות האיסלאם, עולים עם דרך הכותנה וההשפעה האיסלאמית-פרסית מפרס. בתי הכנסת היו לפי מנהג יהודי חורז. רק במאה ה-18, כשהגיע למקום רבי יוסף ממן מגרבי בן העשרים, שבא לבוכרה לאסוף כסף כשליח קהילת צפת, הוחלף המנהג לספרדי. הרב נחרד מיהדות בוכרה ההולכת ומתבוללת והחליט להשאר במקום ולהיטיב את דרכי היהודים. הוא יסד בית ספר לשחיטה, שיגר שליחים לקושטא, וילנה וליוורנו להביא ספרים והחל ללמד את ספר "הזוהר". יהודי בוכרה, סוחרים נינוחים, אמצו את המינהג הספרדי-צפון אפריקאי במקום החורזי.
לפני שלושת הזקנים ניצבו שלוש קופות. אחת לכפרה, השנייה לחטאת ושלישית לגמילות חסדים. אל בית הכנסת נכנסו שני צעירים. הם נגשו אל השולחן, פשטו חולצות וגופיות, והניחו את ידיהם על מקל עץ גבוה שנשען על הקיר. זקן עם משקפיים עמומים קשר את ידיהם קשירה רופפת אל העמוד ואחר ניצב מאחוריהם מצליף על הגב החשוף. "יצילנו אדוני במישפט פן באפך. פן תמיתני חטאתו דימעה והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית ירבו להשחית אפו ולא יועיר כל חמתו." אמר הזקן הממושקף והכפוף בקול סדוק ועמום. המוכה חזר על המילים כשמגלב העור נוחת על גבו ברכות. מלטף. הגבאי התיר את ידיו של המוכה וזה ניסוט הצידה ותחב שטרי כסף לתוך הקופות. אחד מהזקנים דחף את השטרות הסרבנים עם קצהו של סכין כהה לתוך הקופסאות המתמלאות.


"כל הקהילה באה לפני יום כיפור." אמר אחד הצעירים.
"כמה יהודים יש בבוכרה?"
"ששת-אלפים."
בחצר הפנימית ישבו זקן וזקנה. גמילות חסדים. הנחתי שטר של עשרה רובלים ויצאתי אל ימי הביניים של חאנת בוכרה.
בוכרה. ויהאראה, הניסתרת מהעולם, ששובש על ידי המונגולים לבוכרה. המונגולים כבשו את העיר בדרך בה כבשו מקומות אחרים, צרים על החומות ומשאירים שער אחד לא שמור. משהפכו החיים בעיר לקשים, פרצו המגינים דרך השדער ואחריהם הפליטים. המונגולים נתנו להם להמלט ואז חדרו אל העיר, כבשו אותה ללא התנגדות ושלחו חייל אחרי הנמלטים, טובחים אותם עד האחרון שבהם. האוזבקים שירדו מהצפון כבשו את העיר במאה ה-15, הופכים אותה למרכז של פאר, מזיזים את המשקל מסמרקאנד, הבירה של טימור ונכדו אולג בג, לבוכרה, מפרכסים אותה במדרסות, במסגדים ובקרוואן-סריי. אולג בג, נכדו של טימור הצולע, הקים בבוכרה את המדרסה שלו, לא רחוק ממינארט קלאון.
מישה, אחד מהילדים שהובילו אותי לבית אברמוף, דילג לידי בדרך מבית הכנסת ללבה האוז. שמש נעימה ואוויר שקוף, כחול-מבריק מעל בנייני הלבנים האדומות.
"אתה רוצה שנראה לך את בוכרה? אנחנו מדריכים טובים. כבר הראנו את העיר להמון אנשים."
"אולי. עכשיו אני רוצה ללכת לבד."
"יש לך אולי כסף?"
"כסף?"
"אני אוסף מטבעות מכל העולם. יש לך אולי דולר?"
"רק רובלי. גם אני אוסף כסף, יש לך אולי דולר?"
מישה הביט בי בתמהון קל. "אני אחכה לך אחרי הצהריים. להדריך אותך בבוכרה."
פניתי מערבה דרך שער שדרכים הצטלבו בתוכו. חנות ספרים עמדה בפינה מול בריכת המאגר המרובעת. הקומוניזם האחיד את מראה החנויות. חשבוניות עץ. מראה דהוי. ספרים בצבעים אפורים. ישנים מהתחלה. נייר באיכות גרועה. חיפשתי ספר על ההסטוריה של בוכרה. לא היה ספר באנגלית או בצרפתית. רכשתי מפה מהקיוסק שבפאת הבניין וכיוונתי את עצמי למרכז העתיק של העיר. מוסיקה מתחת למינארט קלאון. שונה מהמינארט הטורקי הזקוף והמחודד או מהמצרי שמתנשא עם מרפסת. או מאלו שיש בישראל עם כיפתם העגולה. המגדל שהיה רחב מעט בבסיסו הלך וצר עד למרכז ואז התרחב שוב לעובי הבסיס, חלונות למואזין וכיפה קטנה ומחודדת באמצע הראש. מינארט פרסי. הוא השקיף על שתי מדרסות, מדרסת מירו עראב ומדרסת קלאון. תלמידי האיסלאם המתחדש עמדו לבושים בגלביות לבנות, עטויי כיפות לבנות וספרים בידיהם. רקדנית בוכרית לבושה בסגול מתחת לצמות מתנופפות. איש עם מצלמה צילם את הרקדנית.
המוסיקה נפסקה ותלמידי המדרסות חבושי הכיפות והגלביות הלבנות יצאו מפתחי המדרסות ונעלמו לתוך מפתחי הרחובות הרחבים. המינראט הבודד, העומד בפני עצמו ללא מסגד, השקיף על הרחבה המוארת שמש, חרסינות מזוגגות כחול ופיתוחים בחומר. הנדתי לשלום לאנשים ויצאתי דרך טאקי זארגרון, כיפת הצורפים, מערבה, לכיוון הגן הגדול וחומות העיר שראיתי באור השקיעה. תלמידים בכיפות מאמיני האיסלאם הלבנות, ספרים בידיהם, נכנסו לחצר אחורית של מדרסת עבדו אל עזיז חאן. שנים מהתלמידים נגשו עם סיר אל המטבח הפתוח שאש להטה תחת תנור הלבנים שלו. צריחים מחופים כחול בפינות חצר המדרסה. חדרי מגורים מסביב לחצר שטופת השמש. עץ תות באחת הפינות. "צא מפה!" מיהר אלי מורה דת זועם. "אסור לך להיות כאן!" הדת חזרה לבוכרה. ברכתי את המורה לשלום. "אסור לאף אחד להכנס לכאן!" הוא נזף בי בכעס, מתעלם מהברכה. פניתי אל שביל האבק הרחב שיצא מאחורי המדרסה וחזרתי אל מרחבי האדמה הלא מרוצפת שבפאתי העיר העתיקה, ממשיך אל השוק. גינה גדולה וירוקה הוליכה מקצה העיר לעבר שרידי החומות הגדולות שהקיפו את העיר. בתוך הגינה עמד מואזולאון קטן. קבר אסמעיל סמעני. המדינה המוסלמית הראשונה במרכז אסיה היתה של הסמנידים. מהראט ובאלח במערב ועד לאיספהאן שבאיראן. הבירה היתה בוכרה ובה ספריות כתבי יד בפרסית, ערבית וטורקית. רק השוק וקבר¯אסמעיל נשארו מהמדינה שמטבעותיה הגיעו לאורך דרך הזהב עד סקנדינביה. את הקבר, שנחשב לאחת מהדברים הנפלאים שיצר תור הזהב האיסלאמי, על דגמיו הגאומטרים שנרקמו בזויות השונות בהן הונחו הלבנים, מצאו במקרה ב-1930 כשגילחו את הקרקע לפארק קירוב. את לבני המבנה שיחזרו מחומר, חלמון ביצה וחלב גמלים, כמו שנבנה במקור אלף שנה לפני כן. השוק שמר על מקומו מעל שכבות ההסטוריה. מתחת לחומות, בכניסה המערבית לעיר. ערים קמות ונהרסות, שילטונות משתנים. השווקים הפתוחים שומרים על מקומם ליד חומות העיר.
השוק היה ריק ונטוש. שוק של יום ראשון, מכנס אליו את תושבי הכפרים והעיירות ליום אחד. למה דווקא יום ראשון? האם מפני שיום השישי היה מקודש למוסלמים ושבת ליהודים? וראשון הוא היום הראשון בשבוע לראשית מסחר לשניהם? האם החלו שוקי יום ראשון רק מהתקופה המוסלמית או שמא עוד קודם לכן היה יום ראשון יום השוק? אצל היהודים היו ימי השוק שני וחמישי, הימים בהם היה אסור לכוהנים לדבר כדי שלא יתערבו במסחר. מתי עברו השווקים לימי ראשון?

טפסתי על חומה. מכוניות זרמו אל העיר. עיר שדה נחמדה שחלקה המערבי הוא החלק העתיק והחלקים החדשים נפתחים מזרחה ודרומה.

בקצה הגן, לא רחוק מחומות המצודה, עמד מבנה מואזולאון נוסף. כיפה קונוסית הזדקרה ממנו. כמו כיפות המסגדים הסלג'וקים של טורקיה מסלג'וק, קיסרי וקארס. כמו קונוסי הטוף של קפדוקיה. כמו כיפות הכנסיות הג'ורג'יות. ארבעת אלפים קילומטרים של כיפות. מסע רעיוני של צורות באבן. מואזולאון צ'שמה איוב. הסלג'וקים הגיחו מתוך מרכזה של אסיה, יורשים את הסמנידים, מתגלגלים מערבה, כונסים תחת שלטונם את מרחבי המישורים הטורנים, את המדבר הטורקמני, את הים הכספי, את פרס, כובשים את בגדד ב-1055, מתנגחים עם הנסיכים הג'ורג'ים ומביסים את האמפריה הבזנטית בקרב מאלזגירט ב-1071. עומר כיאם הפרסי חי תחת הסלג'וקים. האמפריה התפוררה תוך כמה עשרות שנים, נכבשת על ידי מומאד עלה א-דין שמולדתו ובירתו היו באורגנג' של גדות האמו דריה התחתון, ושרידיה המערביים, הסולטנות הסלג'וקית-הרומאית, נמחצו על ידי המונגולים של ג'ינגס חאן. מסגד עם מינארט קטן שחיקה את מינארט קלאון הסלג'וקי עמד ליד מאגר מים. מאגר כמו¯זה של לבה האוז. המסגד, מבנה גבוה עם עשרות עמודי עץ מגולפים, הצל על הבריכה סביבה צמחו עצי תות גדולים. צורפים הציצו ורמזו מחנויות שבתחתית המבנה. הדת עוד לא חזרה לפה. תה ירוק על גדות המאגר. מים כהים עד המדרגה השלישית. השמש פנתה מערבה, מאירה את החומות. חציתי את הכביש ועליתי לתוך ה"ארק" מצודת הארמון של חאן בוכרה. בוכרה היה שמו של כל המחוז שבין הנהרות. האמו והסיר-דריה. ב-1919 הגיע לחאנת בוכרה קפטן ביילי הבריטי, איש האינטלג'נס האנגלי, ה"צ'קה" הבולשביקי חיפש אותו בטאשקנט. האנגלים ניסו לחסום את חלומו של לנין על מהפיכה קומוניסטית במזרח, את הדרך להודו דרך השער האפגאני. ביילי הצליח להמלט מטאשקנט לבוכרה בעזרתו של סוכן רוסי בשם מנדיץ'. הבולשביקים ניסו להשיג ידיעות על המתרחש בין חומות העיר שעמדה בפניהם. עשרה סוכנים בולשביקים נחשפו והוטלו ממגדלי העיר אל המרצפות הקשות. מנדיץ', סוכן "צ'קה" בעצמו שחיפש מפלט אל האמפריה הבריטית, הציג את ביילי, שנמלט מפני ה"צ'קה", כאיש המוכן לרגל לטובת העיניין הסוציאליסטי. ביילי, הסוכן האנגלי אותו חיפשו הרוסים, גוייס על ידי ה"צ'קה", ובתחפושת זו חדר אל בוכרה, כדי להעלם משם ביחד עם מנדיץ' אל המפלט הבטוח של איראן.
רק ב-1921, ארבע שנים לאחר מהפיכת אוקטובר, נכבשה בוכרה על ידי הצבא האדום והחאן נמלט לאפגניסטאן, משאיר מאחוריו את נשות ההרמון. יושבות בחדרים, מוגנות במסורת. הקומוניסטים עמדו אובדי עצות מול החומות. והנשים. ההרמון המשיך להתנהל כמו שהוא. נשים חוקיות. פלגשים וסריסים. עד שפורסמה פקודה המקנה זכות לחיילים להכנס להרמון ולקחת משם כל אחד אישה איתו יתחתן. במשך היום והלילה סאנו חומות ההרמון בצעקות וצחוק החיילים הרודפים את נשות החאן הנמלט, אוספים בין זרועותיהן את היפות בנשות¯בוכרה.
ילדים בעטו בכדור מתחת לחומות המצודה הכבירות שהתנשאו עשרות מטרים מעליהם. "סגור." אמרה האשה בשער והשומר הסתכל מהאשנב החשוך. "סוגרים בעוד חמש דקות."
"רק לראות."
"סגור, תבוא מחר."
"עכשיו."
"טוב, עכשיו." חייכה האשה כתרי זהב.
"תודה."
"ולא תשאיר לנו משהו?"
"ודאי ודאי," הוצאתי שני ששטרות מקומטים של רובל והנחתי בכף יד מחייכת. טיפסתי במבוא הרחב.
"סגור שם!" קרא שומר.
"סלאם עלייכום." חייכתי. הוא עצר וחייך. "רק כמה צילומים ואני יוצא."
"המוזיאונים כבר סגורים."
"זה בסדר, אני רק רוצה לראות את הבניינים." הוא משך בכתפיים ופנה לכיוון השער. חיפשתי מקום לטפס ממנו אל גג המצודה. סולמות העץ רעועים. אחת הדלתות היתה פתוחה. נכנסתי אל חדר. החלונות הביטו צפונה. לא אל העיר. הדלתות האחרות היו נעולות. יצאתי אל החצר שמצפון למסגד העמודים של החאן, מעבר למבנה ההרמון. המצודה הייתה שקטה. כמו כל האיסלאם ומבני הדת במרכז אסיה בשבעים השנים האחרונות. מוזאון דומם של עוצמת העבר, רובץ ומחכה בסבלנות, משמר את הרעם שיבוא. שער ברזל חסם את הנוף מערבה. חציתי את¯השטח הפתוח. חבל עבה וחוט ברזל החזיקו את השער. מונעים מהמבקרים לעבור לשטח ההוא. הבטתי אחורה אל החצר השוממה. אף אחד. פרמתי את הקשר בסבלנות, מציץ מזוית העין אל השמש היורדת מערבה. ועכשיו חוט הברזל. נאבקתי עם החוט מספר דקות. הדלת הפנימית נכנעה והותירה סדק. חמקתי דרכו לצד השני, סוגר את השער אחרי. הייתי מחוץ למצודה. על התל. חציתי את מאות המטרים בדרך הרחבה לשולי תל המצודה. מתחת לגבעה, השתרעו השכונות האוזבקיות של בוכרה ושדרת המדרסות, מבני השוק המקורים והמסגדים. השמש התייצבה מאחורי הגב, מאירה זהב לבנים וחומות, כיפות כחולות, מינארטים, רחובות מאובקים שתמרו מסכים, שוברים קרניים לאור רך. חיכיתי עד שהשמש תשקע והעיר תעלם בתוך אור הצל וחזרתי דרך השער. המצודה היתה נטושה. השומרים הלכו.
הקפתי את המצודה מזרחה, חוצה בין המדרסות. לתוך הסמטאות. בוכרים חבושי כיפות רבועות שחורות לבנות ישבו על ספסל באבק מתחת לעץ תות ולסוכת גפנים. מתוך חצר הבית המוקפת חומה עלו יללות מקוננים. מול ספסלי המנחמים התנשאו ארבעת כיפותיה של צ'אר מינאר. מבנה קבר רבוע שארבעת המגדלים דוחסים בין מותניהם. מתחת לכיפות הכחולות מבהיקות הזדגגו דגמים גאומטריים. ילדים הביטו בי. האנשים הנידו בראשיהם. מחצר הבית עלו קולות המקוננות.
צעדתי אל בית הכנסת. יום כיפור.
אנשים בבגדי חג מיהרו בסימטה לתוך בית הכנסת, מנשקים את המזוזה. בחצר¯ישבו נשים זקנות לבושות בלבן. בית הכנסת עדיין לא היה מלא.
"יש מי שיודע עברית." אמר אברמוף. "רבינוביץ'!"
רבינוביץ ניגש אלי בהילוך איטי. יהודי בן למעלה משיבעים. האף הארוך בתוך הפנים הזוויתיים והבהירים. "באתי לבוכרה מבסרביה לפני 50 שנה, במלחמה." הוא אמר עברית בהברה אשכנזית שלמד בחדר.
"כמו בישראל."
"עוד מעט יבוא אברהם חיים. הוא מדבר עברית כמוך." אמר רבינוביץ', לא מקשיב למה שאמרתי על עברית אשכנזית, נדחק לידי על ספסל בית הכנסת שצמוד אל הקיר. מניח סידור לפני.
"בוא שב פה." אמר יהודי מבוגר. מעביר אותי למקום אחר.
"שב פה." אמר אברמוף, מעביר אותי בפעם השלישית. "צלם צלם." חייך, מביט על המצלמה המונחת ליד הסידור.
"שלום." אמר אברהם חיים בקול של מנהל שאין לו זמן למתבוננים בטלים כמוני. "אתה יודע שאסור להשתמש בפלש ביום כיפור?" החזיר אותי אברך הישיבה, שמשפחתו עלתה מבוכרה לפני 50 שנה לירושלים, למציאות הקודרת. "מאיזה עיתון אתה? גש ושב שם." קול סמכותי. "פה יושבים הזקנים. כדי שלא יעלבו." הזקנים הם שהושיבו אותי ביניהם. קמתי ועברתי לפינת בית הכנסת. בין הצעירים. אברהם חיים היה שליח אישי של שר הקליטה פרץ. איש ש"ס שנשלח לקרב את יהודי בוכרה אל דרך הישר, להוציא אותם מנינוחות המפגש חברתי של¯יום כיפור. ילדים הציצו מעזרת הקומה השנייה. יצאתי מבית הכנסת האחד ועברתי דרך החצר בה ישבו הזקנות לבושות הלבן אל בית הכנסת השני. שלושה בתי כנסת בבוכרה. כולם בבניין אחד. אברהם חיים, כמו יוסף מגרבי מטטון, נשלח על ידי קהילת הקודש ש"ס להחזיר את יהודי בוכרה אל אור האמת. הודתי לאברהם חיים שתלש ממני בבת אחת את הדביקות של האחווה היהודית והחזיר אותי לעולם האמיתי. קצת ידישקייט. ישראל בגולה. צילמתי את אברהם חיים. היהודים חייכו מתחת לטליתות חיוך של משתתפים.


"כמה אתה מרוויח?" שאל המורה לאנגלית ולעברית. אגדה יהודית מספרת שטווי משי יהודים הובאו על ידי טימורלנג משירז, סבזואר ובגדד לבוכרה במאה ה-15. מאתיים שנים מאוחר יותר, כשנקטעו הקשרים בין איראן לבוכרה, הפכה בוכרה למרכז והקהילה גדלה. בימי הכיבוש הצארי הרוסי היו היהודים מגדולי¯סוחרי הכותנה ושילמו את מיסי המלחמה של האמירות לצאר. מבוכרה ירדה דרך¯הכותנה המרכז אסיאנית לאיראן. שדות כותנה במרחבי חאנת בוכרה. ואחר כך, עם הפרעות וההתנכלויות הפכו לסנדלרים וספרים.
"מאיפה אתה?" התייצב מולי בחור צעיר וגבוה. שיער שחור. עיניים כהות.
"תל אביב."
הוא נדחק ועמד קרוב מאוד. "אני פנחס מתת אל. כדאי לי לנסוע לאמריקה?"
"לאן שאתה רוצה."
"אני רוצה לגור גם בישראל. אבל קודם אני אסע לאמריקה ואהיה עשיר ואחר כך אני אבוא לישראל."
"מה רע פה?"
"אתמול הרבצתי לשני ילדים שצחקו ממני בגלל שאני יהודי. האנגלית שלי טובה?"
"טובה מאוד."
"אני רוצה שתתקן אותי אם אני טועה. אני טועה?"
"האנגלית שלך טובה מאוד."
"אתה חושב שאני אצליח בארצות הברית?"
"כן."
"אין לי הורים, אתה יודע. יש לי אח ואחות."
"בן כמה אתה?"
"תשע עשרה. יש לי עסק של תכשיטים. אני יכול למכור ביום אחד בעשרת אלפים רובל. אין לי בעיות בכלל. אבל אני לא רוצה לגור כאן. אני רוצה לנסוע לאמריקה ולהצליח. אבל אני רוצה לקחת איתי את אח שלי ואחות שלי. אתה אוהב שטיחים?"
"כן. בוכרה זה לא המקום הטוב ביותר לשטיחים?"
"השטיחים הכי טובים מאסיה באים מטורקמניה. לפני שנה מכרתי שלושה שטיחים מאשחאבאד לשני אמריקנים. הם נתנו לי 1750$. אתה חושב שזה הרבה?"
"כמה הם עלו לך?"
"1200 רובל."
"זה יפה."
"כמה אתה מרוויח לחודש? אני רוצה לנסוע לאמריקה. לא להיות עשיר. להיות מאושר. אני חושב שגם אתה מנסה להיות מאושר. מה זה מתת אל?"
"מתנה מאלוהים."
"זה שם יפה?"
"שם יפה מאוד."
"מתנת אלוהים." הוא אמר באיטיות וחייך.
קול נדרי. ואסרי. וכונמי. אברהם חיים התנועע בדבקות לפני התיבה במרכז בית הכנסת, המגבעת השחורה והטלית הגדולה שהלבן שלה צהבהב העכירו את רגע השלווה של דת מרוחקת. של קהילה במרכז אסיה שגם אם אתה נמנה על קרוביה, אתה מרוחק מספיק כדי לא להיות מאוים. ברכתי את הזקנות לבושות הלבן ויצאתי אל הסמטה.
"בוא, בוא איתי." פנה אלי איש צעיר ונמוך לבוש במקטורן אפור וכיפה לבנה. "אנחנו היינו בישראל ארבעה חודשים." הלכתי איתו לאורך הסמטה. "פה זה בית הספר היהודי." הוא הוביל אותי לתוך מבנה שעמד בגבו של בית הכנסת. "אני גר פה בשכירות אצל בעל הבית. בעל הבית הוא קבלן. הוא עשיר. יש לו בית טוב." עברנו על פתחי בתי השימוש שנדחקו בריח חריף בחצר הפנימית ועלינו לקומה השנייה. חלצתי את הנעליים. אשה צעירה ושלושה ילדים הביטו בי. "תאכל, תאכל," האיץ בי יוסף. ערב יום כיפור. גם אם הייתי צם ביום כיפור. פלחי אבטיחים ומילונים. הוא חתך את התפוח וקילף אותו עבורי. "לא יכלנו להשאר בישראל כי לילד שלי יש אסטמה."
סיבה טובה. "ומה אתה עושה?"
"אני צלם. לי ולאח שלי יש סטודיו." הוא הדליק את הטלוויזיה והפעיל מערכת. "בוא, אני אקח אותך לבעל הבית. תיראה מה זה בית יפה." ירדנו במדרגות ויוסף ניכנס אל הבית. הקבלן הצעיר חייך אלי בשיני זהב, מצית לעצמו סגריה אמריקאית ממצית שהניח על השולחן. "מה יש לי לבוא לישראל? איפה בישראל יהיה לי בית כזה עם תיקרה כזאת?" התקרה עלתה לגובה של ארבעה מטרים. אף פעם לא הייתי מחסידיה של עליה בכל מחיר.
"אנטישמיות?"
"טפו! אנשטישמיות. אין פה ולא תהיה. מי שיודע לחיות - חי. תביאי לו לשתות!" אמר לאשה. "תאכל משהו." הוא קרב צלחת פירות ועוגות. מכרסם חתיכת אבטיח. "איפה יש אבטיחים כאלו בישראל?" יום כיפור.
"ביום כיפור באים כולם לבית כנסת, לא בערב יום כיפור, אבל ביום כיפור ממש, ולנעילה, כולם באים." אמר יוסף חכמוב.
"הנה תיראה, הוא היה בישראל וחזר. בבוכרה יותר טוב. בשביל מה אני אבוא לישראל? בשנה שעברה הייתי, אפילו הייתי בים. תביאי את התמונות!" נשים כבדות בבגדי ים בים התיכון. "אחות שלי גרה ביהוד. אתה יודע איפה זה יהוד? תשתה וודקה. אתה לא שותה?"
"הוא שתה אצלי קודם."
מספיק וודקה ליום כיפור אחד.
"וודקה טובה." הפשיל הקבלן את שפתיו וליקק אותן. "אם תצטרך משהו, אתה תמיד יכול לבוא." עיניו הירוקות והגדולות הביטו בי מעל חולצה לבנה ששני כפתוריה העליונים פרומים וכנפיה בתוך מכנסיים הדוקים. נעלי עור על הרגליים. "זה הסבא והסבתא ואלו אבא ואמא שלי. הוא הצביע על קיר המערב הגבוה שתמונות שחורות לבנות כבודות קישטו את דפנות העץ החומות שלו. "מה יש לי לחפש בישראל? יש לי פה עבודה, ובתים ורכוש ומשפחה."
"חג שמח." אמרתי כשיצאתי אל הרחוב, יוסף חכמוב מלווה אותי אל בית המלון.
"תתקשר אלי מחר ואני אביא לך את הסרטים."
סרגי אברמוף, אשתו וחברה חיכו לי בבוקר בפתח המלון. "זאזא התקשר." אמר סרגי. "הוא אמר שהוא מחכה במלון "טוריסט" בסמרקאנד."
חדשות טובות.
"מתי יש טיסה לחיווה?" נגשתי אל האשה במשרד המלון.
"כל יום מוקדם בבוקר."
"יש מקום מחר?"
"אתה משלם בדולארים או ברובלים?"
"רובלים. אני אורח של האקדמיה למדעים."
"יש לך הזמנה?"
"ודאי," הוצאתי את הטלקס של רמאז. "והנה הקבלה מהמלון, ברובלים."
"חמשים וארבעה רובל." אמרה האישה, ממלאת בכתב קירילי את המקומות הפנויים על הכרטיס הכחול, גוזרת אותו במספרי מתכת בוהקים מתוך הפנקס שתחתיו נייר העתקה. "מה אתה עושה?"
"סופר. עיתונאי."
"אתה כל כך צעיר."
"32." אלכסנדר שיצא למסע באסיה בגלל שהיה תייר מת בגיל 33.
"זה בטח מהמשפחה. מה ההורים שלך עושים?"
"אבא פרופסור ואמא סופרת."
"כן, זה במשפחה." אמרה האשה. "אתה מכיר את הסיפור על אבן סינא? אבן סינא הרופא נולד בכפר אפשונה, לא רחוק מבוכרה. מגיל צעיר התפרסם כרופא מופלא. באחד הימים, הגיע אליו איש צעיר עם תינוק חולה בן חצי שנה והתחנן לפניו שיציל את חייו. עכשיו אתה בא אלי? נזף בו אבן סינא. אתה מאחר בשישה חודשים, היית צריך להתחיל לטפל בריפויו מרגע שנולד." שיני הזהב של הגברת במשרד "אירופלוט" חייכו. טמנתי את הכרטיס בתוך הדרכון במעמקי חגורת הכסף ויצאתי. חציתי דרך סמטאות היום הכחול ועברתי על פני בית הכנסת. יהודים הצטופפו לשחרית של יום כיפור. אוזבקים ישבו בשיכול רגליים על הדרגשים ליד שולחנות הצ'איחנה מול מאגר המים של לאבה האוז ואחרים קרסו מתחת לעץ התות ליד פסלו של נאסר א-דין, החכם העממי הבוכרי, שג'וחה, אחיו המזרח תיכוני, וקרובו היהודי ממזרח אירופה, הרשלי מאוסטרופולי מנתבים דרך של אגדות, כזבים וחוכמה לאורכה של אירואסיה.
נאסר א-דין היה מתמתיקאי ופילוסוף. האיש הזקן מההר, מלך החשאשים שהיה אימת מרכז אסיה לכד את נאסר א-דין והכריח אותו לשעשעו במבצר שבאלמות, מדרום לים הכספי. מנגו, נכדו של ג'ינגס חאן, שלח את הולאגו, אחיו על מנת לשרוף ולהשמיד את מבצרי החשאשים, האסאסינים, ולהביא את נאסר א-דין אל הבירה המונגולית שבקרקוראם שם יבנה מצפה כוכבים עבור מנגו. נאסר א-דין היה החכם המרכז אסיאני החביב על גורדייף, מצטט משפטי חוכמה עממית בכתביו. גורדייף הגיע לבוכרה כדי לשבת עם הדרווישים של החאנה, לדון בתורת הנסתר.
יוסף חכמוב חיכה לי ליד בית הקולנוע. הסטודיו היה חדר אפל במעלה מדרגות מאובקות. קערות פלסטיק. קובעים ומפתחים. הוא הושיט בגאווה שני סרטי שקופיות של מעבדות ר.וו. המזרח גרמניות. תאריך התפוגה על הסרטים היה¯1981. שמרתי את הסרטים והוא ליווה אותי אל הרחוב שמכוניות בודדות עברו בו.
"אפשונה." אמרתי לנהג מונית קטנה ולבנה. "לקבר של איבן סינא."
איבן סינא. שהכיר את המיסטיקה האריסטוטלית, נולד ב-980, כששלטו הסמנידים. בנעוריו ריפא את סולטאן בוכרה ומשום כך קיבל רשות להכנס לספריה. ואחר כך נדד ברחבי מרכז אסיה ופרס. על שמו של איבן סינא נקראת האבסניה הימית, עץ המנגרוב.
"רוצה לשתות?" משך הנהג הרוסי את הגה המונית לצד הדרך. שדות כותנה השתרעו מצפון לבוכרה. עצי תות לאורך הדרך. גזוז צהוב ולא מתוק בכוסות זכוכית גבוהות וכבדות. הנהג שילם את חמש הקופקות, וצלע לתוך המונית. "רע בברית המועצות."
"ובאוזבקיסטאן?"
"אוזבקיסטאן יותר טוב, אבל גם לא טוב."
"כמה זמן אתה פה?"
"באתי במלחמה. כמה אתה מרוויח לחודש?"
"אתה יודע איפה זה?"
"בטח." אמר הנהג. "שם זה אפשונה."
בתים עם גגות פח ורחובות מאובקים שעצי תות צומחים בהם.
"מה זה הקבר שם?"
"סתם קבר." אמר הנהג. אבן סינא נפטר ב-1037 בחמאדאן. הקבר, מסויד לבן ושמור הייטב ולידו קבר שני עמד בצל עצי התות, כמו הקבר בין אשחאבאד למרב.
"איפה המוזאון של אבן סינא?" נהג משאית הצביע על מבנה בטון בתוך גן בכניסה לכפר. שדות כותנה השתרעו מעבר למשוכות קנים שגדלו בתעלות. שני שוערים רדומים ישבו בכניסה למוזאון. פסל גדול של איבן סינא בחוץ, מחכה לעולי הרגל. מכשירי רפואה, מפת נדודים. עותקים מהספר "אל שיפעה"- מטפיזיקה. ספר ריפוי הנפש "כתאב שפא אל נפש." אבן סינא הושפע מאריסטו והנאופלטוניזם, מגן במדעי הטבע על אריסטו. DE CONGLATION ET CONGLATIONE LAPIDUM הוא תרגום של אחד מספריו ללטינית. משפיע על מדעי הטבע באירופה של ימי הביניים. אבן סינא הסביר את הווצרות הסלעים בהשקעה, הצפות ימיות והתאבנות. המטאוריטים מקורם בשמים. איש של הגיון ודיעה ברורה שלא האמין באלכימיה. "אל קאנון פי אל טאב" "חוקת הרפואה" תורגם לעברית וחלקים ממנו: סמי רפואה, אנטומיה ורפוי עיניים תקפים גם היום. כמו שאומר ניטשה. לא שאנשים היום יותר חכמים מבעבר, אלא שיש כאלו המתנשאים כמו פסגות הרים מעל ים העננים. הנהג הממושקף צלע בין חדרי המוזאון, ציורי הנתיחה, ספרי הרפואה והפילוסופיה ומכשירי הניתוח. תור הזהב המוסלמי מספרד ועד למרכזה של אסיה.
"אתה רוצה לעוד מקום?"
"לא. ניסע בחזרה לבוכרה."
נמנמתי כשנסענו בכבישים הלא עמוסים והישרים בחזרה לבוכרה. אוזבקיסטאן היא מקום מסודר. ירדתי מהמונית ליד שוק הירקות בחלק החדש. עשן היתמר מעל פחמי השיש-קבאב. התיישבתי על ספסלי העץ בין הבוכרים.
"מאיפה?" שאל הבוכרי שמולי.
"ישראל."
"מה אתה עושה פה?"
"ז'ורנאליסט."
הוא שפך תה ירוק מספל חרס סדוק שעמד על השולחן, שטף אותו בתה חם מהצ'איניק ומזג לי. "כמה אתה מרוויח?"
נקבתי מספר. הוא חייך ובצע חתיכה מהלחם הטורקמני השטוח ששפתו מוקפת בעיגול מוגבה ופניו מנוקבים חורים חורים. לעסתי את חתיכות בשר העז או הכבש שניצלו על הגחלים. נזכר באזהרותיו של זאזא לא לאכול ברחובות אסיה.
צעדתי דרך השדרות המוצלות בחזרה אל העיר העתיקה שמדרסות, מסגדים ובתים נמוכים יוצרים מבוך סמטאות צמוד. היהודים תמיד ברובע העתיק. היסוד הלא משתנה, הקבוע. באסיה. באירופה. בצפון אפריקה. שומרי דרכי המסחר, המלאכות והרעיונות. ליד מאגר המים של לאבה האוז, באור החם של אחר הצהריים, מול השמש הפונה מערבה, טיפסו ילדים אל עץ התות הגדול שבפינת בריכת האבן וקפצו פנימה. מעגלים של אבק ושמן הצטברו בפינות המאגר. נכנסתי אל מדרסת אנסטאבלי לבה האוז. נאסר א-דין רכב על חמור בצל התות מול הפתח. הלמות צורפים מחדרי המדרסה שהפכו חנויות בעלי מלאכה. חזון סוציאליסטי. העבודה היא דת. עץ תות בחצר המדרסה. רוקמי הסוזנה, הבדים המעוטרים המכנסיים והחלוקים הבוכרים עמדו בפתחי החנויות.
"מאיפה אתה?"
"תל אביב."
"גם הוא יהודי." הצביע אחד מהבוכרים על שוליית צורף. "יש פה הרבה יהודים צורפים." תכשיטי כסף מפותחים נתלו על הקירות. מזכירים באומנותם את תכשיטי הכסף התימנים. גם בתימן היהודים צורפים. גם בפרס. סוחרים בכל דבר שכמות מועטה ממנו יכולה להצרר בצרור קטן ולעבור מרחק גדול תמורת רווח ניכר. לא פלא שכל כך הרבה יהודים מתעסקים בהעברת מידע. ספרים ועיתונות. אין צורך בשיירות גמלים, במשאיות או באוניות. המילה כגילגול הרוחני של הסחורה. חזרתי אל הצ'איחנה שעל גדות המאגר. בפינה שמול עץ התות הגדול שיחקו בני החמישים שאח. מעגל סקרנים סביבם. שאח, כמו מגדלי המינארטים מפרס. יחד עם חיילות המצב של כורש, עם אלו של אלכסנדר, הפרתים, האיראנים, הסמנים. שאח הוא משחק המלכים. מלך ומלכה. רצים. פרשים, צריחי מבצרים וחיילים. אפילו לא אזרח אחד. משחק מלחמה. אין פלא שהוא אהוב על הרחוב. "שאח." אמר אחד מהם והשני החל לסדר מחדש את כלי המשחק. השמש שקעה מעבר לחנקת נדיר דיוואן.
נעילה. עברתי על פני הנשים הלבושות בלבן, הצצתי אל אברהם חיים שהתנועע בדבקות לפני התיבה. רציתי לחכות לשופר. הקבלן, בעל הבית של יוסף חכמוב נופף לשלום, מעשן סגריה מחוץ לקיר בית הכנסת. פנחס מתת אל חייך אלי¯מהפינה השנייה. מיכאל אברמוף הציץ מבית הכנסת שבו התפלל אברהם חיים. רבינוביץ' קרץ מתחת לטלית. יצאתי מבית הכנסת. עובר בפעם האחרונה דרך הסמטאות, מתחת לשער הזעפרן שמולו האשנב שמכר ריבועי גלידה עטופים בנייר, ברחובות המאובקים שעצי תות זקנים אספו אבק וחושך מתקרב.
בוכרה.
השמש ירדה מערבה, ובמזרח, באור הרך, הוארה חומה. הכביש, באדישות שיש לכבישים שרגילים לנסוע ליד חומות של ערים כמו בוכרה, פנה פנימה. זאזא עצר את ה"לאדה" מול ארמון מבצר החאן. כיפות וצריחים פרסיים. כבר לפני אלפיים וחמש מאות שנים היה המקום תחת שליטה פרסית. ואחר כך הלנית, שתחת ששילטונו של אלכסנדר שמרה על הקווים האסיאנים, מרעימה את המקדונים על התנהגותו של המנהיג הזונח מנהגי אבות ומאמץ את הנוהג הפרסי. גם האיסלאם הגיע מהשלוחה הפרסית. עד ימי המהפיכה הבולשביקית, בראשית שנות העשרים, היה החאן של בוכרה ישות עצמאית. עם שטח שלטון אוטונומי. מושפע מצפון על ידי הרוסים ומדרום על ידי בני משפחתו האפגנים. גם הצאר לא שלט בחאן. רק בשבעים השנים האחרונות היה המקום קומוניסטי. סובייטי.
"לבה האוז."
"הי, ברטאן!" קרא זאזא, "איפה זה לבה האוז? פגז'י!" בוכרי חבוש כיפה שחורה מוצלבת לבן, כיוון אותנו להקיף את מלבן החומות. עצי תות ענקיים עמדו ברחוב. מצד אחד היה קיר חומת בניין ענק משובץ חלונות ומהצד השני ירדו מדרגות אל כיכר נחמדה שהוקפה במסגד ממזרח, ברובע עתיק מצפון במסגד נוסף מדרום בכיכר עצי תות עם פסל נאסר א-דין מחמר על חמור ומעבר לה עוד מדרסה. במרכז הריבוע ירדו מדרגות רחבות אל בריכת מים.
"זה המאגר." אמרתי.
"הי, ברטאן! איפה זה לבה האוז?"
"פה." אמר הבוכרי, מחזיק את מכנסיו הרחבים, ולאחר מכן חולץ נעליים ונכנס למסגד.
"ואיפה יש פה קרוואן סריי?"
"שם."
חצינו את הכביש ונכנסנו דרך דלת נמוכה בקיר אחד מריבועי האבן של המבנה ¯העצום. האבן הדיפה קרירות של קרוואן סריי.
"פה אתה רוצה להיות, אתה בטוח?" שאל זאזא.
"כן."
"אנחנו רוצים חדר." אמר זאזא לאיש שהביט בטלוויזיה. שורות של כיסאות סודרו באחת מגומחות החצר המרובעת. החדרים היו בקומות הראשונה והעליונה ומדרגות אבן חבויות הוליכו לתוכם. במרכז החצר עמד מבנה השרותים ועצי תות צמחו בפינות.
"אבל הוא לא יכול לישון כאן. הוא לא סובייטי."
"הוא אורח של האקדמיה למדעים של טיבליסי."
"אז תקחו אותו למלון של "אינטוריסט"."
"אבל הוא רוצה לישון פה, בקרוואן סריי של דרך המשי."
כשבנו את מדרסה קוקלדאש ב-1579, היו ימי דרך המשי המרכז אסיאנית שייכים לעבר. ב-1498 גילה ואסקו דה-גמה דרך הרבה יותר זולה מסין והודו לים התיכון. סביב כף התיקווה הטובה ומיצרי גיברלטאר. הנסיון למצוא דרך חדשה למזרח שלח את קולומבוס שש שנים קודם לכן לגלות את אמריקה. נסיון כמעט אחרון של האיטלקים לזכות בדרך הנשמטת מהם. מרקו היה בבוכרה. מפה החל המסע של ניקולו ומפאו פולו, האב והדוד, אל החאן הגדול, בגלל שהות שהתארכה מפני מלחמות בין שני שליטים מונגולים, האחד שהחזיק בקדמת אסיה והשני במרכזה. בימי מרקו ניקולו ומפאו שלטו הונציאנים, הפיזנים והג'נובזים בקושטא ובעכו ומשנפלו ארץ ישראל, סוריה ולבנון בידי המוסלמים, נסוגו לקפריסין ולקושטא. קולומבוס היה ונציאני שהציע את האפשרות הימית. הוא נדד מונציה לספרד הקתולית של הרקונקוויסטה, לפרדיננד ואיזבלה. ושם, בשם הצלב והשילוש הקדוש, צויד על מנת להכות את הים המוסלמי שהשתרע ממזרח אירופה ועד למרכזה של סין. אלא שבמקום זה הוא גילה את אמריקה והותיר את גילוייה של הדרך האמיתית לפורטוגאלי. כשנבנו רוב מבני החאנה של בוכרה שלטו הטורקים באמפריה עותמנית על עיראק וסוריה. בוכרה נהנתה מסופם של ימי הגדולה הטימורידים. האמפריה הגדולה נעלמה ומה שנותר היה חופש ושפע ושקט יחסי בדרכי המסחר. כמו עכשיו. השלטון המרכזי נעלם, אנשים נינוחים יותר והמסחר המקומי מתחדש משגשג בזכות שקט שבין שיטה לשיטה. כמו פעם, שיטה שקנתה לה מהלך, שומרת על תנועה מתמדת.
"היו פעם זרים שרצו לישון פה, אבל המנהלת אמרה להם ללכת לישון במלון של "אינטוריסט". פה זה רק לסובייטים."
"מתי חוזרת המנהלת?"
"בשש."
"בוא נרד לשתות תה ולאכול בצ'אי חנה." אמר זאזא, "ואחר כך נחזור לפה. אני אחזור לפה בלעדיך ואקח חדר לשלושתנו. ואז אנחנו נמשיך לטאשקנט. ואתה תוכל להשאר פה. אתה בטוח שזה המקום שבו אתה רוצה לגור?"
הבטתי בחומות האבן הגבוהות והחומות. בחצר המרוצפת ובעצי התות העתיקים שצמחו בחצר. בוכרים חבושים כיפות שחורות מרובעות עם צלב לבן במרכזן עברו על פנינו כשפנינו ליציאה, חוצים כדי לשבת בשיכול רגלים מול הטלוויזיה שבגומחה הדרומית.
"בבוכרה אתה חייב לגור בלבה האוז." אמר ראמאז לפני שנפרדנו בטיבליסי.
חצינו את הכביש וירדנו במדרגות אל מאגר המים. שני דוכנים מחופים מכרו תה ואטריות.
"רוצה ספגטי?"
לאדו הוביל לשולחן צ'איניק עם תה ירוק. איש הצ'אי רוקן את עלי התה הירוקים שהפכו דהויים, שטף את הצ'איניק ואת ספלי החרסינה הרחבים והסדוקים מברז הסמובאר שהזרים מים מעלי אדים וזאזא הביא צלחות עמוסות ספגטי ועליהן ביצת עין. תה ירוק בקנקני חרס מזוגגים. צ'יינה. לאדו מזג מהצ'איניק לאחד הספלים, פתח את המיכסה ושפך את התה הפנימה. הוא שוב מזג מהנוזל הירוק-בהיר, חוזר ושופך פנימה, מערבל את עלי התה. ואז שטף עם מעט תה ירוק את הספלים הסדוקים חסרי הידיות ומזג לתוכם. בחלק המזרחי של הבריכה, על שפת המים ובצל התות הענף, ניצבו שולחנות נמוכים מונחים על דרגשי עץ רחבים. הבוכרים חלצו נעליים וקרסו בישיבה מזרחית על הדרגשים מחופי השטיחים, או ישבו על קצות הדרגשים, נשענים במרפקים על השולחנות. חלצתי הסנדלים וישבתי ישיבה קרוסה על דרגש העץ הרחב שמעליו השולחן. לאדו מזג תה ירוק לתוך ספלי החרסינה הסדוקים ונערים זינקו מראש תות ענק שבפאת המאגר הדרומית לתוך המים בקול ניתזים. מולנו, מתחת לחנקת נדיר דיואן בסי, זרמו מים מתוך צינור פתוח אל המאגר בקול שיקשוק. בוכרה מצאה חן בעיני. זאזא הניח את המזלג בקערת הפלסטיק ועלה אל הקרוואן סריי שבמדרסה קוקלדש. מבנה המדרסה הגדול במרכז אסיה.
"היא לא חזרה עדין. אני יכול לקחת חדר על שמי אם אתה רוצה. אתה רוצה באמת לישון שם?"
"ניגש לבית הכנסת. חשבתי להיות עם היהודים ביום כיפור."
חצינו את מאגר המים של לבה האוז. הילדים אמרו שבית הכנסת נמצא בקרבת מקום, בלב הרובע העתיק של בוכרה. לא יותר ממאתיים מטרים מבריכת המאגר. אותיות העבריות. "תשאלו את האיש הזה, הוא יהודי." אמר אחד מהילדים. היהודי שלח אותנו לביתו של מיכאל אברמוף, אחד מראשי הקהילה. הילדים הובילו אותנו בסמטאות לבית של אברמוף. זאזא דפק בדלת. נכנסנו דרך דלת עץ כבדה לחצר פנימית שהבית הקיף. גפן צמחה בפינה.
"סרגי!" קראה נערה.
"הוא מתל אביב." אמר זאזא, "הוא רוצה להיות עם יהודים ביום כיפור, אתם תארחו אותו ותדאגו לו?"
"למה הוא לא הולך למלון?"
"אתם לא תוכלו לארח אותו?"
"אני צריך לשאול את אבא שלי." אמר סרגי. "אנחנו צריכים ללכת לחתונה עכשיו. תחזור בעשר."
"הוא יכול להשאיר פה את התרמיל בינתיים?"
הוא לא ענה מייד, בוחן את משקלו של התרמיל. את המחוייבות. "כן." אמר סרגי אברמוף.
"מה הטלפון פה?"
"בשביל מה לך?"
"אנחנו נוסעים לטאשקנט. הוא נישאר כאן ליום כיפור, אנחנו צריכים להודיע לו איפה לפגוש אותנו."
"תביאי לו את הטלפון." הורה סרגי באי רצון לאישה הצעירה.
"בוא נלך לשים את התרמיל." סרגי ואשתו הצעירה נעלו את דלת העץ הכבדה ויצאו אל החתונה. חזרנו דרך הסמטאות, מלווים על ידי הילדים אל בית אברמוף. " סרגי הוא משוגע." אמרו הילדים.
"הוא לא מוצא חן בעיני."
"הוא לא רוצה שאני אהיה אצלם."
"אתה תהיה בסדר?"
"כן. סעו בזהירות ותגיעו בשלום. אתם לא רוצים לישון בבוכרה הלילה?"
"נישן בסמרקאנד ומחר נמשיך לטאשקנט." לאדו רשם את מספר הטלפון של אלחום בטאשקנט. "כשנגיע לטאשקנט אני אתקשר לבית של סרגי ואשאיר לך הודעה אם אני פוגש אותך פה, בסמרקנד או בטאשקנט." אם אתה מדבר עם רמאז, גוגא או קייט, תמסור להם את אהבתי. "אני אמסור. אתה בטוח שתסתדר? קח עוד שלושת אלפים רובל."
"יש לי מספיק."
"קח, קח, מה איכפת לך שיהיה לך עוד? ואם לא ניפגש? שיהיה לך מספיק."
"אני תמיד יכול להמיר."
"בשביל מה לך להמיר? יש לי מספיק כסף בשבילנו. לקחתי מספיק וצריכים לשלוח לי לטאשקנט עוד. קח קח."
"יש לי מספיק."
"פה אתה אורח שלי בסדר? באביב, בפסחא, כשאני אבוא אליך, אני אהיה אורח שלך. תשמור על הכסף בשבילי." הוא מנה את שטרות המאה של הרובלים עם דיוקאן לנין. "אני אתקשר אליך מחרתיים. או בעוד שלושה ימים."
"סע בזהירות." התחבקנו והתנשקנו. חיבקתי גם את לאדו. חיבוק ונשיקה אסיאנים.
"אח!" נאק זאזא כשה"לאדה" סירבה להניע. חייכתי. זאזא שילב להילוך אחורי וה"לאדה" זינקה אחורה והניעה, מעשנת דלק מלוכלך מאחוריה. לאדו וזאזא נופפו ידיים מהחלונות. נשארתי לבד.
ירדתי במדרגות אל מאגר המים. פנסים צהובים האירו מים אפלים ועצי תות שגזעיהם התפתלו מתחת לענפים עמוסי עלים ירוקים. המדרסות, המסגדים ובתי העיר העתיקה שקעו לתוך אפלולית מוארת בצללים. אנשים ישבו ושתו תה ירוק על הדרגשים שלפני מאגר המים. שלמתי עשרים קופקות ולקחתי את הצ'איניק עם התה הירוק והספל העגול והסדוק והתיישבתי מול הבריכה. אור צהוב. הוצאתי את המחברת. שמחתי להיות לבד. טיבליסי והאנשים. ה"לאדה" עם זאזא ולאדו שנוסע באסיה כדי לעשן ולאסוף זרעי ושתילים משובחים של קנבוס למשתלה המלכותית של מלך ההר מדושטי. אדון לעצמי. לטעות לבד.
"אפשר לשבת?" שאלתי.
"בבקשה, בבקשה," הם ענו באנגלית במבטא גרמני כבד. פעם ראשונה שפגשתי תיירים שלא ניראו חלק מהקבוצות המאורגנות והמוטסות של "אינטוריסט".
"מאיפה אתם?"
"מה שהיה מזרח גרמניה. באנו ממוסקבה עם הרכבת לאגם בייקאל ומשם לאגם איסיקול. היינו בחווה ליד האגם כשספרו לנו על המהפיכה באוגוסט."
"הפוטש." אמר השני.
"ולאן אתם ממשיכים מפה?"
"אנחנו חוזרים למוסקבה. הלימודים מתחילים עוד מעט."
"היו לכם בעיות עם ויזה?"
"לא. כי נסענו רק ברכבות. בשדות תעופה קטנים גם לא שואלים. בטאשקנט שאלו."
"ואיפה אתם ישנים פה?"
"לא רחוק. מלון בוכרה."
"מקום טוב?"
"באנו אתמול בלילה ולא שאלו אותנו שאלות. אולי בגלל שאנחנו מדברים קצת רוסית והם חושבים שאנחנו מאחת הרפובליקות הבלטיות." הוא הושיט לי אגוזים מסוכרים שמכר איש התה מהדוכן שמאחורינו.
איש התה סגר את הדוכן וכיבה את האור. שוטר ניגש אלינו. "תשע," הוא אמר, "אתם צריכים ללכת."
צעדנו דרך הסמטאות החשוכות של העיר העתיקה. אנשים בודדים חצו את הדרך. "אה- מפה," אמר אחד מהם. הסמטאות נפתחו לכיכר רחבה. חצינו כביש והעיר העתיקה נשארה מאחורינו. המלון היה מלון גדול של "אינטוריסט".
"אם אתה מחליט לחזור בלילה, אנחנו בחדר 305. אתה יכול לישון אצלנו."
"דנקה."
חזרתי בחושך אל כיכר העיר ומאגר המים של לבה האוז. הסמטאות היו ריקות ואפלות. מרכז אסיה בלילה. פחד הוא השמועה על סכנה. מצאתי את הרחוב שיורד אל בית הכנסת וניסיתי בחושך שהואר בשלוליות צהובות של אור קלוש איפה הבית של אברמוף. סרגי חיכה בפינת אחת הסמטאות, ישוב על ערימת אבנים.
"שלום!" הוא אמר וחייך חיוך מתחטא. אבא שלו שלח אותו לחכות לי בסמטא החשוכה. הוא הוביל אותי דרך שער העץ לתוך החצר הפנימית. פנינו אל דלת שלפניה נחו זוגות נעלים. חלצתי את הסנדלים.
"שלום!" ברך אותי מיכאל אברמוף, יהודי נמוך ועגול בין חמישים לשישים.
"שלום!"
"ברוך הבא!" הוא אמר במבטא פרסי כבד שנחת על הסיומות בכבדות.
"ברוך הנימצא!"
"מה שלומך?"
"ברוך השם."
"מנין?"
"תל אביב."
"בוכרסקי!" חייך אברמוף בגאווה, טופח על חזהו. הוא סימן לי לשבת וסרגי הכניס לחדר צ'איניק עם ספלים. מיכאל אברמוף מזג מהצ'איניק, הרים את המיכסה ושפך פנימה לתוך הצ'איניק, חוזר ושופך עוד פעמיים לפני שמזג לכוסות.
"יש יהודים מזמן בבוכרה?"
"בוכרה סטארי, סטארי בוכרה!" קבע מיכאל אברמוף את העתיקות. "1000 שנה, טישי גודם!" קצה הרוסית שלי וסוף העברית שלו.
"ויהודים?"
"סטארי, סטארי בוכרסקי!"
"אתם מדברים טורקית ורוסית?"
"לא!"
"אוזבקית ורוסית?"
"לא! פרסיסקי! טג'יקיסקי ופרססיקי!"
"סטארי בוכרה?"
"סטארי! סטארי בוכרה!" קבע מיכאל אברמוף בקול רועם ומזג יין לכוסות.
"סטארי בוכרה?" חייכתי.
"סטארי סטארי בוכרה!" הוא הניח לפני סידור כתוב עברית טג'יקית.
ב-1838 הגיעו לבוכרה פליטי משהאד שנמלטו מפני אינוסם לאיסלאם. מצטרפים למונופלין על המסחר ועל צביעת הבדים בעיר. בנימין מטודלה שבצפון ספרד תאר ב-1165 את היהודים היושבים בבוכרה ובסמרקאנד, מתפרנסים מצביעת בדים ויצור כלי זכוכית.
אשתו הצעירה של סרגי נכנסה לבושה בחלוק והניחה על השולחן חביתות עם נקניק ותפוחי אדמה שטוגנו בשמן עמוק וסלט ירקות. מיכאל אברמוף ברך על המזון, בצע מהלחם הרחב, טבל אותו במלח והגיש לי, שופך ומערם דברים לתוך הצלחת. סרגי ישב מולי וחייך.
"איפה חשבת לישון?"
"במלון. ראיתי שיש מלון טוב בבוכרה."
"אין מלון טוב. בית יותר טוב."
יצאתי אל השרותים שהיו חדר גדול ובמרכזו חור בקרקע. שטפתי את הידיים בכיור שבכניסה לחדר בו אכלנו. מיכאל אברמוף הציע את המיטה. הבית השתתק והאורות כבו. הנחתי את הראש על הסדינים הלבנים מתחת לצילומים המצהיבים של אבות המשפחה, מתחת למזוזה ולמנורה.
הבוקר היה שקט והשמים כחולים וצלולים מעל החצר הפנימית שסביבה נבנה הבית. "לאן תלך מפה?"
"למלון בוכרה."
"טוב." אמר מיכאל אברמוף, מוזג תה ירוק לספלים ובוצע לחם עגול ושטוח. ארזתי את התרמיל. "סרגי ילווה אותך."
"אני יודע איפה זה."
"סרגי ילווה אותך."
יצאתנו מהשער, עוברים דרך הרחובות. בכניסה למלון לחצתי את היד של סרגי. "מתי פותחים את בית הכנסת?"
"בית הכנסת פתוח מהבוקר. אנשים באים לבקש מחילה וכפרה."
המבוא למלון ניראה כמו כל מבוא למלון. חנויות עם דברים ספורים ושולחן קבלה.
"שלום, אני רוצה חדר."
"אתה משלם בדולארים?"
"לא. ברובלים. אני אורח של המכון למדעים ולהסטוריה של טיבליסי."
"יש לך הזמנה?" הוצאתי את הטלקס ששלח לי רמאז. לא היה לי מושג אם זה מספיק. הפקיד הביט בטלקס. "חדר 703. מאה ועשרים רובל." שלושה דולאר. בבתי המלון של "אינטוריסט" היה עדיין שער הרובל שווה לזה של הדולאר. לא הייתי מגיע רחוק אם הייתי צריך לשלם מאה ועשרים דולרים ללילה. מאיסטנבול לבייג'ינג וחזרה לתל אביב. אחרי טורקיה היה לי עוד פחות. ברכתי את הטלקס המרופט ועליתי לחדר. מהחלון השתרעה בוכרה על מגדליה וכיפותיה. הודתי לתיירים הגרמנים הצעירים שעזבו בבוקר המוקדם עם הרכבת מבוכרה למארי ואשחבאד. חדר כמו כל חדר בבית מלון. רווח מההפקר. פתחתי את דלת האמבטיה. השרותים היו נקיים ומגבות השתלשלו ממתלי הברזל. מים חמים¯זרמו מהברזים. קילפתי את הבגדים המזיעים שנסעו איתי מטיבליסי לבוכרה¯ונתתי למים החמים לשטוף את האבק של המדבר הטורקמני והדרכים האוזבקיות. את הבגדים המלוכלכים אספתי בשקית והגשתי לאשה שבחדר השרות שבקצה המסדרון. שוב, בהינף אצבע הפכתי לתייר שדלות ערך הכסף של המקום הופכת אותו לבעל נכסים מכובד. הנחתי את המצלמה והסרטים המצולמים בתוך התרמיל הקטן וירדתי בחזרה אל העיר. דלת עץ חומה עמדה כבדה וחרוצה בקיר מסוייד לבן, ברורים בכחול צלול של בוקר. אנשים הלכו או דיוושו אופניים בסמטאות ומכונית קפצה בכבדות במהמורות. הכל היה איטי, שקט. עצי תות בהתרחבות סימטאות, כיפה תחתיה מצטלבים רחובות. חזרתי ללאבה האוז. ירדתי מהמאגר לכיוון בית הכנסת. השער היה פתוח. נכנסתי פנימה. חבשתי את הכיפה שקניתי בשוק של באירם עלי.
"טורקמנית." הביט האיש בכניסה.
"שלום." אמרתי עברית.
"מאיפה אתה?"
"מתל אביב." שלושה אנשים ישבו מאחורי שולחן בפאתי בית הכנסת. הבמה עליה עומד החזן עמדה במרכז, כדרך בתי הכנסת הספרדים. היהודים הגיעו לבוכרה במאה ה-8, בעקבות האיסלאם, עולים עם דרך הכותנה וההשפעה האיסלאמית-פרסית מפרס. בתי הכנסת היו לפי מנהג יהודי חורז. רק במאה ה-18, כשהגיע למקום רבי יוסף ממן מגרבי בן העשרים, שבא לבוכרה לאסוף כסף כשליח קהילת צפת, הוחלף המנהג לספרדי. הרב נחרד מיהדות בוכרה ההולכת ומתבוללת והחליט להשאר במקום ולהיטיב את דרכי היהודים. הוא יסד בית ספר לשחיטה, שיגר¯שליחים לקושטא, וילנה וליוורנו להביא ספרים והחל ללמד את ספר "הזוהר". יהודי בוכרה, סוחרים נינוחים, אמצו את המינהג הספרדי-צפון אפריקאי במקום החורזי.
לפני שלושת הזקנים ניצבו שלוש קופות. אחת לכפרה, השנייה לחטאת ושלישית לגמילות חסדים. אל בית הכנסת נכנסו שני צעירים. הם נגשו אל השולחן, פשטו חולצות וגופיות, והניחו את ידיהם על מקל עץ גבוה שנשען על הקיר. זקן עם משקפיים עמומים קשר את ידיהם קשירה רופפת אל העמוד ואחר ניצב מאחוריהם מצליף על הגב החשוף. "יצילנו אדוני במישפט פן באפך. פן תמיתני חטאתו דימעה והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית ירבו להשחית אפו ולא יועיר כל חמתו." אמר הזקן הממושקף והכפוף בקול סדוק ועמום. המוכה חזר על המילים כשמגלב העור נוחת על גבו ברכות. מלטף. הגבאי התיר את ידיו של המוכה וזה ניסוט הצידה ותחב שטרי כסף לתוך הקופות. אחד מהזקנים דחף את השטרות הסרבנים עם קצהו של סכין כהה לתוך הקופסאות המתמלאות.
"כל הקהילה באה לפני יום כיפור." אמר אחד הצעירים.
"כמה יהודים יש בבוכרה?"
"ששת-אלפים."
בחצר הפנימית ישבו זקן וזקנה. גמילות חסדים. הנחתי שטר של עשרה רובלים ויצאתי אל ימי הביניים של חאנת בוכרה.
בוכרה. ויהאראה, הניסתרת מהעולם, ששובש על ידי המונגולים לבוכרה. המונגולים כבשו את העיר בדרך בה כבשו מקומות אחרים, צרים על החומות ומשאירים שער אחד לא שמור. משהפכו החיים בעיר לקשים, פרצו המגינים דרך השדער ואחריהם הפליטים. המונגולים נתנו להם להמלט ואז חדרו אל העיר, כבשו אותה ללא התנגדות ושלחו חייל אחרי הנמלטים, טובחים אותם עד האחרון שבהם. האוזבקים שירדו מהצפון כבשו את העיר במאה ה-15, הופכים אותה למרכז של פאר, מזיזים את המשקל מסמרקאנד, הבירה של טימור ונכדו אולג בג, לבוכרה, מפרכסים אותה במדרסות, במסגדים ובקרוואן-סריי. אולג בג, נכדו של טימור הצולע, הקים בבוכרה את המדרסה שלו, לא רחוק ממינארט קלאון.
מישה, אחד מהילדים שהובילו אותי לבית אברמוף, דילג לידי בדרך מבית הכנסת ללבה האוז. שמש נעימה ואוויר שקוף, כחול-מבריק מעל בנייני הלבנים האדומות.
"אתה רוצה שנראה לך את בוכרה? אנחנו מדריכים טובים. כבר הראנו את העיר להמון אנשים."
"אולי. עכשיו אני רוצה ללכת לבד."
"יש לך אולי כסף?"
"כסף?"
"אני אוסף מטבעות מכל העולם. יש לך אולי דולר?"
"רק רובלי. גם אני אוסף כסף, יש לך אולי דולר?"
מישה הביט בי בתמהון קל. "אני אחכה לך אחרי הצהריים. להדריך אותך בבוכרה."
פניתי מערבה דרך שער שדרכים הצטלבו בתוכו. חנות ספרים עמדה בפינה מול בריכת המאגר המרובעת. הקומוניזם האחיד את מראה החנויות. חשבוניות עץ. מראה דהוי. ספרים בצבעים אפורים. ישנים מהתחלה. נייר באיכות גרועה. חיפשתי ספר על ההסטוריה של בוכרה. לא היה ספר באנגלית או בצרפתית. רכשתי מפה מהקיוסק שבפאת הבניין וכיוונתי את עצמי למרכז העתיק של העיר. מוסיקה מתחת למינארט קלאון. שונה מהמינארט הטורקי הזקוף והמחודד או מהמצרי שמתנשא עם מרפסת. או מאלו שיש בישראל עם כיפתם העגולה. המגדל שהיה רחב מעט בבסיסו הלך וצר עד למרכז ואז התרחב שוב לעובי הבסיס, חלונות למואזין וכיפה קטנה ומחודדת באמצע הראש. מינארט פרסי. הוא השקיף על שתי מדרסות, מדרסת מירו עראב ומדרסת קלאון. תלמידי האיסלאם המתחדש עמדו לבושים בגלביות לבנות, עטויי כיפות לבנות וספרים בידיהם. רקדנית בוכרית לבושה בסגול מתחת לצמות מתנופפות. איש עם מצלמה צילם את הרקדנית.
המוסיקה נפסקה ותלמידי המדרסות חבושי הכיפות והגלביות הלבנות יצאו מפתחי המדרסות ונעלמו לתוך מפתחי הרחובות הרחבים. המינראט הבודד, העומד בפני עצמו ללא מסגד, השקיף על הרחבה המוארת שמש, חרסינות מזוגגות כחול ופיתוחים בחומר. הנדתי לשלום לאנשים ויצאתי דרך טאקי זארגרון, כיפת הצורפים, מערבה, לכיוון הגן הגדול וחומות העיר שראיתי באור השקיעה. תלמידים בכיפות מאמיני האיסלאם הלבנות, ספרים בידיהם, נכנסו לחצר אחורית של מדרסת עבדו אל עזיז חאן. שנים מהתלמידים נגשו עם סיר אל המטבח הפתוח שאש להטה תחת תנור הלבנים שלו. צריחים מחופים כחול בפינות חצר המדרסה. חדרי מגורים מסביב לחצר שטופת השמש. עץ תות באחת הפינות. "צא מפה!" מיהר אלי מורה דת זועם. "אסור לך להיות כאן!" הדת חזרה לבוכרה. ברכתי את המורה לשלום. "אסור לאף אחד להכנס לכאן!" הוא נזף בי בכעס, מתעלם מהברכה. פניתי אל שביל האבק הרחב שיצא מאחורי המדרסה וחזרתי אל מרחבי האדמה הלא מרוצפת שבפאתי העיר העתיקה, ממשיך אל השוק. גינה גדולה וירוקה הוליכה מקצה העיר לעבר שרידי החומות הגדולות שהקיפו את העיר. בתוך הגינה עמד מואזולאון קטן. קבר אסמעיל סמעני. המדינה המוסלמית הראשונה במרכז אסיה היתה של הסמנידים. מהראט ובאלח במערב ועד לאיספהאן שבאיראן. הבירה היתה בוכרה ובה ספריות כתבי יד בפרסית, ערבית וטורקית. רק השוק וקבר¯אסמעיל נשארו מהמדינה שמטבעותיה הגיעו לאורך דרך הזהב עד סקנדינביה. את הקבר, שנחשב לאחת מהדברים הנפלאים שיצר תור הזהב האיסלאמי, על דגמיו הגאומטרים שנרקמו בזויות השונות בהן הונחו הלבנים, מצאו במקרה ב-1930 כשגילחו את הקרקע לפארק קירוב. את לבני המבנה שיחזרו מחומר, חלמון ביצה וחלב גמלים, כמו שנבנה במקור אלף שנה לפני כן. השוק שמר על מקומו מעל שכבות ההסטוריה. מתחת לחומות, בכניסה המערבית לעיר. ערים קמות ונהרסות, שילטונות משתנים. השווקים הפתוחים שומרים על מקומם ליד חומות העיר.
השוק היה ריק ונטוש. שוק של יום ראשון, מכנס אליו את תושבי הכפרים והעיירות ליום אחד. למה דווקא יום ראשון? האם מפני שיום השישי היה מקודש למוסלמים ושבת ליהודים? וראשון הוא היום הראשון בשבוע לראשית מסחר לשניהם? האם החלו שוקי יום ראשון רק מהתקופה המוסלמית או שמא עוד קודם לכן היה יום ראשון יום השוק? אצל היהודים היו ימי השוק שני וחמישי, הימים בהם היה אסור לכוהנים לדבר כדי שלא יתערבו במסחר. מתי עברו השווקים לימי ראשון?
טפסתי על חומה. מכוניות זרמו אל העיר. עיר שדה נחמדה שחלקה המערבי הוא החלק העתיק והחלקים החדשים נפתחים מזרחה ודרומה.
בקצה הגן, לא רחוק מחומות המצודה, עמד מבנה מואזולאון נוסף. כיפה קונוסית הזדקרה ממנו. כמו כיפות המסגדים הסלג'וקים של טורקיה מסלג'וק, קיסרי וקארס. כמו קונוסי הטוף של קפדוקיה. כמו כיפות הכנסיות הג'ורג'יות. ארבעת אלפים קילומטרים של כיפות. מסע רעיוני של צורות באבן. מואזולאון צ'שמה איוב. הסלג'וקים הגיחו מתוך מרכזה של אסיה, יורשים את הסמנידים, מתגלגלים מערבה, כונסים תחת שלטונם את מרחבי המישורים הטורנים, את המדבר הטורקמני, את הים הכספי, את פרס, כובשים את בגדד ב-1055, מתנגחים עם הנסיכים הג'ורג'ים ומביסים את האמפריה הבזנטית בקרב מאלזגירט ב-1071. עומר כיאם הפרסי חי תחת הסלג'וקים. האמפריה התפוררה תוך כמה עשרות שנים, נכבשת על ידי מומאד עלה א-דין שמולדתו ובירתו היו באורגנג' של גדות האמו דריה התחתון, ושרידיה המערביים, הסולטנות הסלג'וקית-הרומאית, נמחצו על ידי המונגולים של ג'ינגס חאן. מסגד עם מינארט קטן שחיקה את מינארט קלאון הסלג'וקי עמד ליד מאגר מים. מאגר כמו¯זה של לבה האוז. המסגד, מבנה גבוה עם עשרות עמודי עץ מגולפים, הצל על הבריכה סביבה צמחו עצי תות גדולים. צורפים הציצו ורמזו מחנויות שבתחתית המבנה. הדת עוד לא חזרה לפה. תה ירוק על גדות המאגר. מים כהים עד המדרגה השלישית. השמש פנתה מערבה, מאירה את החומות. חציתי את הכביש ועליתי לתוך ה"ארק" מצודת הארמון של חאן בוכרה. בוכרה היה שמו של כל המחוז שבין הנהרות. האמו והסיר-דריה. ב-1919 הגיע לחאנת בוכרה קפטן ביילי הבריטי, איש האינטלג'נס האנגלי, ה"צ'קה" הבולשביקי חיפש אותו בטאשקנט. האנגלים ניסו לחסום את חלומו של לנין על מהפיכה קומוניסטית במזרח, את הדרך להודו דרך השער האפגאני. ביילי הצליח להמלט מטאשקנט לבוכרה בעזרתו של סוכן רוסי בשם מנדיץ'. הבולשביקים ניסו להשיג ידיעות על המתרחש בין חומות העיר שעמדה בפניהם. עשרה סוכנים בולשביקים נחשפו והוטלו ממגדלי העיר אל המרצפות הקשות. מנדיץ', סוכן "צ'קה" בעצמו שחיפש מפלט אל האמפריה הבריטית, הציג את ביילי, שנמלט מפני ה"צ'קה", כאיש המוכן לרגל לטובת העיניין הסוציאליסטי. ביילי, הסוכן האנגלי אותו חיפשו הרוסים, גוייס על ידי ה"צ'קה", ובתחפושת זו חדר אל בוכרה, כדי להעלם משם ביחד עם מנדיץ' אל המפלט הבטוח של איראן.
רק ב-1921, ארבע שנים לאחר מהפיכת אוקטובר, נכבשה בוכרה על ידי הצבא האדום והחאן נמלט לאפגניסטאן, משאיר מאחוריו את נשות ההרמון. יושבות בחדרים, מוגנות במסורת. הקומוניסטים עמדו אובדי עצות מול החומות. והנשים. ההרמון המשיך להתנהל כמו שהוא. נשים חוקיות. פלגשים וסריסים. עד שפורסמה פקודה המקנה זכות לחיילים להכנס להרמון ולקחת משם כל אחד אישה איתו יתחתן. במשך היום והלילה סאנו חומות ההרמון בצעקות וצחוק החיילים הרודפים את נשות החאן הנמלט, אוספים בין זרועותיהן את היפות בנשות¯בוכרה.
ילדים בעטו בכדור מתחת לחומות המצודה הכבירות שהתנשאו עשרות מטרים מעליהם. "סגור." אמרה האשה בשער והשומר הסתכל מהאשנב החשוך. "סוגרים בעוד חמש דקות."
"רק לראות."
"סגור, תבוא מחר."
"עכשיו."
"טוב, עכשיו." חייכה האשה כתרי זהב.
"תודה."
"ולא תשאיר לנו משהו?"
"ודאי ודאי," הוצאתי שני ששטרות מקומטים של רובל והנחתי בכף יד מחייכת. טיפסתי במבוא הרחב.
"סגור שם!" קרא שומר.
"סלאם עלייכום." חייכתי. הוא עצר וחייך. "רק כמה צילומים ואני יוצא."
"המוזיאונים כבר סגורים."
"זה בסדר, אני רק רוצה לראות את הבניינים." הוא משך בכתפיים ופנה לכיוון השער. חיפשתי מקום לטפס ממנו אל גג המצודה. סולמות העץ רעועים. אחת הדלתות היתה פתוחה. נכנסתי אל חדר. החלונות הביטו צפונה. לא אל העיר. הדלתות האחרות היו נעולות. יצאתי אל החצר שמצפון למסגד העמודים של החאן, מעבר למבנה ההרמון. המצודה הייתה שקטה. כמו כל האיסלאם ומבני הדת במרכז אסיה בשבעים השנים האחרונות. מוזאון דומם של עוצמת העבר, רובץ ומחכה בסבלנות, משמר את הרעם שיבוא. שער ברזל חסם את הנוף מערבה. חציתי את¯השטח הפתוח. חבל עבה וחוט ברזל החזיקו את השער. מונעים מהמבקרים לעבור לשטח ההוא. הבטתי אחורה אל החצר השוממה. אף אחד. פרמתי את הקשר בסבלנות, מציץ מזוית העין אל השמש היורדת מערבה. ועכשיו חוט הברזל. נאבקתי עם החוט מספר דקות. הדלת הפנימית נכנעה והותירה סדק. חמקתי דרכו לצד השני, סוגר את השער אחרי. הייתי מחוץ למצודה. על התל. חציתי את מאות המטרים בדרך הרחבה לשולי תל המצודה. מתחת לגבעה, השתרעו השכונות האוזבקיות של בוכרה ושדרת המדרסות, מבני השוק המקורים והמסגדים. השמש התייצבה מאחורי הגב, מאירה זהב לבנים וחומות, כיפות כחולות, מינארטים, רחובות מאובקים שתמרו מסכים, שוברים קרניים לאור רך. חיכיתי עד שהשמש תשקע והעיר תעלם בתוך אור הצל וחזרתי דרך השער. המצודה היתה נטושה. השומרים הלכו.
הקפתי את המצודה מזרחה, חוצה בין המדרסות. לתוך הסמטאות. בוכרים חבושי כיפות רבועות שחורות לבנות ישבו על ספסל באבק מתחת לעץ תות ולסוכת גפנים. מתוך חצר הבית המוקפת חומה עלו יללות מקוננים. מול ספסלי המנחמים התנשאו ארבעת כיפותיה של צ'אר מינאר. מבנה קבר רבוע שארבעת המגדלים דוחסים בין מותניהם. מתחת לכיפות הכחולות מבהיקות הזדגגו דגמים גאומטריים. ילדים הביטו בי. האנשים הנידו בראשיהם. מחצר הבית עלו קולות המקוננות.
צעדתי אל בית הכנסת. יום כיפור.
אנשים בבגדי חג מיהרו בסימטה לתוך בית הכנסת, מנשקים את המזוזה. בחצר¯ישבו נשים זקנות לבושות בלבן. בית הכנסת עדיין לא היה מלא.
"יש מי שיודע עברית." אמר אברמוף. "רבינוביץ'!"
רבינוביץ ניגש אלי בהילוך איטי. יהודי בן למעלה משיבעים. האף הארוך בתוך הפנים הזוויתיים והבהירים. "באתי לבוכרה מבסרביה לפני 50 שנה, במלחמה." הוא אמר עברית בהברה אשכנזית שלמד בחדר.
"כמו בישראל."
"עוד מעט יבוא אברהם חיים. הוא מדבר עברית כמוך." אמר רבינוביץ', לא מקשיב למה שאמרתי על עברית אשכנזית, נדחק לידי על ספסל בית הכנסת שצמוד אל הקיר. מניח סידור לפני.
"בוא שב פה." אמר יהודי מבוגר. מעביר אותי למקום אחר.
"שב פה." אמר אברמוף, מעביר אותי בפעם השלישית. "צלם צלם." חייך, מביט על המצלמה המונחת ליד הסידור.
"שלום." אמר אברהם חיים בקול של מנהל שאין לו זמן למתבוננים בטלים כמוני. "אתה יודע שאסור להשתמש בפלש ביום כיפור?" החזיר אותי אברך הישיבה, שמשפחתו עלתה מבוכרה לפני 50 שנה לירושלים, למציאות הקודרת. "מאיזה עיתון אתה? גש ושב שם." קול סמכותי. "פה יושבים הזקנים. כדי שלא יעלבו." הזקנים הם שהושיבו אותי ביניהם. קמתי ועברתי לפינת בית הכנסת. בין הצעירים. אברהם חיים היה שליח אישי של שר הקליטה פרץ. איש ש"ס שנשלח לקרב את יהודי בוכרה אל דרך הישר, להוציא אותם מנינוחות המפגש חברתי של¯יום כיפור. ילדים הציצו מעזרת הקומה השנייה. יצאתי מבית הכנסת האחד ועברתי דרך החצר בה ישבו הזקנות לבושות הלבן אל בית הכנסת השני. שלושה בתי כנסת בבוכרה. כולם בבניין אחד. אברהם חיים, כמו יוסף מגרבי מטטון, נשלח על ידי קהילת הקודש ש"ס להחזיר את יהודי בוכרה אל אור האמת. הודתי לאברהם חיים שתלש ממני בבת אחת את הדביקות של האחווה היהודית והחזיר אותי לעולם האמיתי. קצת ידישקייט. ישראל בגולה. צילמתי את אברהם חיים. היהודים חייכו מתחת לטליתות חיוך של משתתפים.
"כמה אתה מרוויח?" שאל המורה לאנגלית ולעברית. אגדה יהודית מספרת שטווי משי יהודים הובאו על ידי טימורלנג משירז, סבזואר ובגדד לבוכרה במאה ה-15. מאתיים שנים מאוחר יותר, כשנקטעו הקשרים בין איראן לבוכרה, הפכה בוכרה למרכז והקהילה גדלה. בימי הכיבוש הצארי הרוסי היו היהודים מגדולי¯סוחרי הכותנה ושילמו את מיסי המלחמה של האמירות לצאר. מבוכרה ירדה דרך¯הכותנה המרכז אסיאנית לאיראן. שדות כותנה במרחבי חאנת בוכרה. ואחר כך, עם הפרעות וההתנכלויות הפכו לסנדלרים וספרים.
"מאיפה אתה?" התייצב מולי בחור צעיר וגבוה. שיער שחור. עיניים כהות.
"תל אביב."
הוא נדחק ועמד קרוב מאוד. "אני פנחס מתת אל. כדאי לי לנסוע לאמריקה?"
"לאן שאתה רוצה."
"אני רוצה לגור גם בישראל. אבל קודם אני אסע לאמריקה ואהיה עשיר ואחר כך אני אבוא לישראל."
"מה רע פה?"
"אתמול הרבצתי לשני ילדים שצחקו ממני בגלל שאני יהודי. האנגלית שלי טובה?"
"טובה מאוד."
"אני רוצה שתתקן אותי אם אני טועה. אני טועה?"
"האנגלית שלך טובה מאוד."
"אתה חושב שאני אצליח בארצות הברית?"
"כן."
"אין לי הורים, אתה יודע. יש לי אח ואחות."
"בן כמה אתה?"
"תשע עשרה. יש לי עסק של תכשיטים. אני יכול למכור ביום אחד בעשרת אלפים רובל. אין לי בעיות בכלל. אבל אני לא רוצה לגור כאן. אני רוצה לנסוע לאמריקה ולהצליח. אבל אני רוצה לקחת איתי את אח שלי ואחות שלי. אתה אוהב שטיחים?"
"כן. בוכרה זה לא המקום הטוב ביותר לשטיחים?"
"השטיחים הכי טובים מאסיה באים מטורקמניה. לפני שנה מכרתי שלושה שטיחים מאשחאבאד לשני אמריקנים. הם נתנו לי 1750$. אתה חושב שזה הרבה?"
"כמה הם עלו לך?"
"1200 רובל."
"זה יפה."
"כמה אתה מרוויח לחודש? אני רוצה לנסוע לאמריקה. לא להיות עשיר. להיות מאושר. אני חושב שגם אתה מנסה להיות מאושר. מה זה מתת אל?"
"מתנה מאלוהים."
"זה שם יפה?"
"שם יפה מאוד."
"מתנת אלוהים." הוא אמר באיטיות וחייך.
קול נדרי. ואסרי. וכונמי. אברהם חיים התנועע בדבקות לפני התיבה במרכז בית הכנסת, המגבעת השחורה והטלית הגדולה שהלבן שלה צהבהב העכירו את רגע השלווה של דת מרוחקת. של קהילה במרכז אסיה שגם אם אתה נמנה על קרוביה, אתה מרוחק מספיק כדי לא להיות מאוים. ברכתי את הזקנות לבושות הלבן ויצאתי אל הסמטה.
"בוא, בוא איתי." פנה אלי איש צעיר ונמוך לבוש במקטורן אפור וכיפה לבנה. "אנחנו היינו בישראל ארבעה חודשים." הלכתי איתו לאורך הסמטה. "פה זה בית הספר היהודי." הוא הוביל אותי לתוך מבנה שעמד בגבו של בית הכנסת. "אני גר פה בשכירות אצל בעל הבית. בעל הבית הוא קבלן. הוא עשיר. יש לו בית טוב." עברנו על פתחי בתי השימוש שנדחקו בריח חריף בחצר הפנימית ועלינו לקומה השנייה. חלצתי את הנעליים. אשה צעירה ושלושה ילדים הביטו בי. "תאכל, תאכל," האיץ בי יוסף. ערב יום כיפור. גם אם הייתי צם ביום כיפור. פלחי אבטיחים ומילונים. הוא חתך את התפוח וקילף אותו עבורי. "לא יכלנו להשאר בישראל כי לילד שלי יש אסטמה."
סיבה טובה. "ומה אתה עושה?"
"אני צלם. לי ולאח שלי יש סטודיו." הוא הדליק את הטלוויזיה והפעיל מערכת. "בוא, אני אקח אותך לבעל הבית. תיראה מה זה בית יפה." ירדנו במדרגות ויוסף ניכנס אל הבית. הקבלן הצעיר חייך אלי בשיני זהב, מצית לעצמו סגריה אמריקאית ממצית שהניח על השולחן. "מה יש לי לבוא לישראל? איפה בישראל יהיה לי בית כזה עם תיקרה כזאת?" התקרה עלתה לגובה של ארבעה מטרים. אף פעם לא הייתי מחסידיה של עליה בכל מחיר.
"אנטישמיות?"
"טפו! אנשטישמיות. אין פה ולא תהיה. מי שיודע לחיות - חי. תביאי לו לשתות!" אמר לאשה. "תאכל משהו." הוא קרב צלחת פירות ועוגות. מכרסם חתיכת אבטיח. "איפה יש אבטיחים כאלו בישראל?" יום כיפור.
"ביום כיפור באים כולם לבית כנסת, לא בערב יום כיפור, אבל ביום כיפור ממש, ולנעילה, כולם באים." אמר יוסף חכמוב.
"הנה תיראה, הוא היה בישראל וחזר. בבוכרה יותר טוב. בשביל מה אני אבוא לישראל? בשנה שעברה הייתי, אפילו הייתי בים. תביאי את התמונות!" נשים כבדות בבגדי ים בים התיכון. "אחות שלי גרה ביהוד. אתה יודע איפה זה יהוד? תשתה וודקה. אתה לא שותה?"
"הוא שתה אצלי קודם."
מספיק וודקה ליום כיפור אחד.
"וודקה טובה." הפשיל הקבלן את שפתיו וליקק אותן. "אם תצטרך משהו, אתה תמיד יכול לבוא." עיניו הירוקות והגדולות הביטו בי מעל חולצה לבנה ששני כפתוריה העליונים פרומים וכנפיה בתוך מכנסיים הדוקים. נעלי עור על¯הרגליים. "זה הסבא והסבתא ואלו אבא ואמא שלי. הוא הצביע על קיר המערב הגבוה שתמונות שחורות לבנות כבודות קישטו את דפנות העץ החומות שלו. "מה יש לי לחפש בישראל? יש לי פה עבודה, ובתים ורכוש ומשפחה."
"חג שמח." אמרתי כשיצאתי אל הרחוב, יוסף חכמוב מלווה אותי אל בית המלון.
"תתקשר אלי מחר ואני אביא לך את הסרטים."
סרגי אברמוף, אשתו וחברה חיכו לי בבוקר בפתח המלון. "זאזא התקשר." אמר סרגי. "הוא אמר שהוא מחכה במלון "טוריסט" בסמרקאנד."
חדשות טובות.
"מתי יש טיסה לחיווה?" נגשתי אל האשה במשרד המלון.
"כל יום מוקדם בבוקר."
"יש מקום מחר?"
"אתה משלם בדולארים או ברובלים?"
"רובלים. אני אורח של האקדמיה למדעים."
"יש לך הזמנה?"
"ודאי," הוצאתי את הטלקס של רמאז. "והנה הקבלה מהמלון, ברובלים."
"חמשים וארבעה רובל." אמרה האישה, ממלאת בכתב קירילי את המקומות הפנויים על הכרטיס הכחול, גוזרת אותו במספרי מתכת בוהקים מתוך הפנקס שתחתיו נייר העתקה. "מה אתה עושה?"
"סופר. עיתונאי."
"אתה כל כך צעיר."
"32." אלכסנדר שיצא למסע באסיה בגלל שהיה תייר מת בגיל 33.
"זה בטח מהמשפחה. מה ההורים שלך עושים?"
"אבא פרופסור ואמא סופרת."
"כן, זה במשפחה." אמרה האשה. "אתה מכיר את הסיפור על אבן סינא? אבן סינא הרופא נולד בכפר אפשונה, לא רחוק מבוכרה. מגיל צעיר התפרסם כרופא מופלא. באחד הימים, הגיע אליו איש צעיר עם תינוק חולה בן חצי שנה והתחנן לפניו שיציל את חייו. עכשיו אתה בא אלי? נזף בו אבן סינא. אתה מאחר בשישה חודשים, היית צריך להתחיל לטפל בריפויו מרגע שנולד." שיני הזהב של הגברת במשרד "אירופלוט" חייכו. טמנתי את הכרטיס בתוך הדרכון במעמקי חגורת הכסף ויצאתי. חציתי דרך סמטאות היום הכחול ועברתי על פני בית הכנסת. יהודים הצטופפו לשחרית של יום כיפור. אוזבקים ישבו בשיכול רגליים על הדרגשים ליד שולחנות הצ'איחנה מול מאגר המים של לאבה האוז ואחרים קרסו מתחת לעץ התות ליד פסלו של נאסר א-דין, החכם העממי הבוכרי, שג'וחה, אחיו המזרח תיכוני, וקרובו היהודי ממזרח אירופה, הרשלי מאוסטרופולי מנתבים דרך של אגדות, כזבים וחוכמה לאורכה של אירואסיה.
נאסר א-דין היה מתמתיקאי ופילוסוף. האיש הזקן מההר, מלך החשאשים שהיה אימת מרכז אסיה לכד את נאסר א-דין והכריח אותו לשעשעו במבצר שבאלמות, מדרום לים הכספי. מנגו, נכדו של ג'ינגס חאן, שלח את הולאגו, אחיו על מנת לשרוף ולהשמיד את מבצרי החשאשים, האסאסינים, ולהביא את נאסר א-דין אל הבירה המונגולית שבקרקוראם שם יבנה מצפה כוכבים עבור מנגו. נאסר א-דין היה החכם המרכז אסיאני החביב על גורדייף, מצטט משפטי חוכמה עממית בכתביו. גורדייף הגיע לבוכרה כדי לשבת עם הדרווישים של החאנה, לדון בתורת הנסתר.
יוסף חכמוב חיכה לי ליד בית הקולנוע. הסטודיו היה חדר אפל במעלה מדרגות מאובקות. קערות פלסטיק. קובעים ומפתחים. הוא הושיט בגאווה שני סרטי שקופיות של מעבדות ר.וו. המזרח גרמניות. תאריך התפוגה על הסרטים היה¯1981. שמרתי את הסרטים והוא ליווה אותי אל הרחוב שמכוניות בודדות עברו בו.
"אפשונה." אמרתי לנהג מונית קטנה ולבנה. "לקבר של איבן סינא."
איבן סינא. שהכיר את המיסטיקה האריסטוטלית, נולד ב-980, כששלטו הסמנידים. בנעוריו ריפא את סולטאן בוכרה ומשום כך קיבל רשות להכנס לספריה. ואחר כך נדד ברחבי מרכז אסיה ופרס. על שמו של איבן סינא נקראת האבסניה הימית, עץ המנגרוב.
"רוצה לשתות?" משך הנהג הרוסי את הגה המונית לצד הדרך. שדות כותנה השתרעו מצפון לבוכרה. עצי תות לאורך הדרך. גזוז צהוב ולא מתוק בכוסות זכוכית גבוהות וכבדות. הנהג שילם את חמש הקופקות, וצלע לתוך המונית. "רע בברית המועצות."
"ובאוזבקיסטאן?"
"אוזבקיסטאן יותר טוב, אבל גם לא טוב."
"כמה זמן אתה פה?"
"באתי במלחמה. כמה אתה מרוויח לחודש?"
"אתה יודע איפה זה?"
"בטח." אמר הנהג. "שם זה אפשונה."
בתים עם גגות פח ורחובות מאובקים שעצי תות צומחים בהם.
"מה זה הקבר שם?"
"סתם קבר." אמר הנהג. אבן סינא נפטר ב-1037 בחמאדאן. הקבר, מסויד לבן ושמור הייטב ולידו קבר שני עמד בצל עצי התות, כמו הקבר בין אשחאבאד למרב.
"איפה המוזאון של אבן סינא?" נהג משאית הצביע על מבנה בטון בתוך גן בכניסה לכפר. שדות כותנה השתרעו מעבר למשוכות קנים שגדלו בתעלות. שני שוערים רדומים ישבו בכניסה למוזאון. פסל גדול של איבן סינא בחוץ, מחכה לעולי הרגל. מכשירי רפואה, מפת נדודים. עותקים מהספר "אל שיפעה"- מטפיזיקה. ספר ריפוי הנפש "כתאב שפא אל נפש." אבן סינא הושפע מאריסטו והנאופלטוניזם, מגן במדעי הטבע על אריסטו. DE CONGLATION ET CONGLATIONE LAPIDUM הוא תרגום של אחד מספריו ללטינית. משפיע על מדעי הטבע באירופה של ימי הביניים. אבן סינא הסביר את הווצרות הסלעים בהשקעה, הצפות ימיות והתאבנות. המטאוריטים מקורם בשמים. איש של הגיון ודיעה ברורה שלא האמין באלכימיה. "אל קאנון פי אל טאב" "חוקת הרפואה" תורגם לעברית וחלקים ממנו: סמי רפואה, אנטומיה ורפוי עיניים תקפים גם היום. כמו שאומר ניטשה. לא שאנשים היום יותר חכמים מבעבר, אלא שיש כאלו המתנשאים כמו פסגות הרים מעל ים העננים. הנהג הממושקף צלע בין חדרי המוזאון, ציורי הנתיחה, ספרי הרפואה והפילוסופיה ומכשירי הניתוח. תור הזהב המוסלמי מספרד ועד למרכזה של אסיה.
"אתה רוצה לעוד מקום?"
"לא. ניסע בחזרה לבוכרה."
נמנמתי כשנסענו בכבישים הלא עמוסים והישרים בחזרה לבוכרה. אוזבקיסטאן היא מקום מסודר. ירדתי מהמונית ליד שוק הירקות בחלק החדש. עשן היתמר מעל פחמי השיש-קבאב. התיישבתי על ספסלי העץ בין הבוכרים.
"מאיפה?" שאל הבוכרי שמולי.
"ישראל."
"מה אתה עושה פה?"
"ז'ורנאליסט."
הוא שפך תה ירוק מספל חרס סדוק שעמד על השולחן, שטף אותו בתה חם מהצ'איניק ומזג לי. "כמה אתה מרוויח?"
נקבתי מספר. הוא חייך ובצע חתיכה מהלחם הטורקמני השטוח ששפתו מוקפת בעיגול מוגבה ופניו מנוקבים חורים חורים. לעסתי את חתיכות בשר העז או הכבש שניצלו על הגחלים. נזכר באזהרותיו של זאזא לא לאכול ברחובות אסיה.
צעדתי דרך השדרות המוצלות בחזרה אל העיר העתיקה שמדרסות, מסגדים ובתים נמוכים יוצרים מבוך סמטאות צמוד. היהודים תמיד ברובע העתיק. היסוד הלא משתנה, הקבוע. באסיה. באירופה. בצפון אפריקה. שומרי דרכי המסחר, המלאכות והרעיונות. ליד מאגר המים של לאבה האוז, באור החם של אחר הצהריים, מול השמש הפונה מערבה, טיפסו ילדים אל עץ התות הגדול שבפינת בריכת האבן וקפצו פנימה. מעגלים של אבק ושמן הצטברו בפינות המאגר. נכנסתי אל מדרסת אנסטאבלי לבה האוז. נאסר א-דין רכב על חמור בצל התות מול הפתח. הלמות צורפים מחדרי המדרסה שהפכו חנויות בעלי מלאכה. חזון סוציאליסטי. העבודה היא דת. עץ תות בחצר המדרסה. רוקמי הסוזנה, הבדים המעוטרים המכנסיים והחלוקים הבוכרים עמדו בפתחי החנויות.
"מאיפה אתה?"
"תל אביב."
"גם הוא יהודי." הצביע אחד מהבוכרים על שוליית צורף. "יש פה הרבה יהודים צורפים." תכשיטי כסף מפותחים נתלו על הקירות. מזכירים באומנותם את תכשיטי הכסף התימנים. גם בתימן היהודים צורפים. גם בפרס. סוחרים בכל דבר שכמות מועטה ממנו יכולה להצרר בצרור קטן ולעבור מרחק גדול תמורת רווח ניכר. לא פלא שכל כך הרבה יהודים מתעסקים בהעברת מידע. ספרים ועיתונות. אין צורך בשיירות גמלים, במשאיות או באוניות. המילה כגילגול הרוחני של הסחורה. חזרתי אל הצ'איחנה שעל גדות המאגר. בפינה שמול עץ התות הגדול שיחקו בני החמישים שאח. מעגל סקרנים סביבם. שאח, כמו מגדלי המינארטים מפרס. יחד עם חיילות המצב של כורש, עם אלו של אלכסנדר, הפרתים, האיראנים, הסמנים. שאח הוא משחק המלכים. מלך ומלכה. רצים. פרשים, צריחי מבצרים וחיילים. אפילו לא אזרח אחד. משחק מלחמה. אין פלא שהוא אהוב על הרחוב. "שאח." אמר אחד מהם והשני החל לסדר מחדש את כלי המשחק. השמש שקעה מעבר לחנקת נדיר דיוואן.
נעילה. עברתי על פני הנשים הלבושות בלבן, הצצתי אל אברהם חיים שהתנועע בדבקות לפני התיבה. רציתי לחכות לשופר. הקבלן, בעל הבית של יוסף חכמוב נופף לשלום, מעשן סגריה מחוץ לקיר בית הכנסת. פנחס מתת אל חייך אלי¯מהפינה השנייה. מיכאל אברמוף הציץ מבית הכנסת שבו התפלל אברהם חיים. רבינוביץ' קרץ מתחת לטלית. יצאתי מבית הכנסת. עובר בפעם האחרונה דרך הסמטאות, מתחת לשער הזעפרן שמולו האשנב שמכר ריבועי גלידה עטופים בנייר, ברחובות המאובקים שעצי תות זקנים אספו אבק וחושך מתקרב.

דרך המשי, הוצאת מסעות

הוספת תגובה


Security code
רענן