התוכנית


המהפכה הסורית שהחלה במחאה אזרחית כחלק מגל המהפכות הערביות של 2011, הפכה בסיוע השילטון של אסאד, למלחמת אזרחים עקובה מדם בה נהרסו תשתיות המדינה סוריה התפרקה לאלפי רסיסים. כל כפר ועיר הקימו מטות מהפכה, חלקם חילוניים ואחרים דתיים. באווירת החופש האנרכיסטית, יכל כל אחד ליצור את שליבו חפץ בו. החילונים לא נילחמו באיסלמיסטים ולא ראו בהם אויב. בשלבים הראשונים היה שיתוף פעולה, משום שהמדינה הסורית היתה, כמו שכנתה במזרח, תערובת של סונים, שיעים, נוצרים, דרוזים וכורדים. התערובת היתה מאוזנת דיה והשילטון מספיק חילוני כדי לייצר מדינה לאומית.

עלייתם של הגורמים האיסלמים והשבר הבין דתי בין השיעים לסונים שהורחב בהתמדה על ידי ג’בהאת אל-נוסרה, הוא שהוביל להתפרקותה של המדינה הסונית. אנשי המדינה האיסלמית חתרו לתוך הסדקים, מרחיבים אותם על ידי חפירה לתוך הסנטימנט המוסלמי סוני, בהסתמכות על חוקים מוסריים עתיקים של האיסלם ועל מה שמקובל בהקשר הרחב כדבר שאינו מוסרי. ניאוף, מעילה בכסף או כפירה באיסלם הם המקובלות בהן ניתן להאשים כל אחד.
תוכנית הקמת המדינה האיסלמית היתה פשוטה: להתבסס בסוריה בחשאי ובזהירות, להשתלט על המרחב בהפתעה ובבת אחת, לצבור שטח, נכסים וכוח אדם בסוריה, ולצאת משם להתקפה על עיראק.
כשחאג'י באכר הגיע לסוריה בסוף 2012, כבר בשלו התנאים והאנרכיה הסורית התפשטה לרוב חלקי הארץ, השלטון הסורי שלט בקושי במזרח ובצפון המדינה. הוא שכר בית לא בולט באחת מהשכונות של דיר ריפעאת והחל להוציא את התוכנית לפועל.

דרך הפעולה  המעשית להשתלט על השטח ולקעקע כל התנגדות מראש, היתה על ידי חדירה שקטה ותמימה לכפרים והקמת דָאוָוה – מרכז הטפה לחזרה לאיסלם. הקהל הוזמן לדרשות ולתפילות במרכז.
מקים או מקימי המרכז מטעם המדינה האיסלמית היו בוחרים שניים או שלושה צעירים, מהמוכשרים והבולטים,  כדי לרגל ולברר מי הן המשפחות העשירות והחזקות בכפר, לערוך רשימה של שמות המנהיגים המקומיים ודמויות משפיעות במשפחות, מקורות ההכנסה של המשפחה, איסוף  שמות ומספר לוחמים בחטיבות המורדים השונות ביישוב, מי הם מפקדי החטיבות והאוריינטציה הפוליטית שלהם. הם תודרכו לאסוף עדויות מפלילות על התנהגות לא איסלאמית על פי חוקי השריעה של אותם מנהיגים ומפקדים על מנת שיהיה אפשר לסחוט אותם.

על פי התוכנית, היה צריך למצוא מי מעורב בפעילות פלילית, מי הומוסקסואל ולמי יש פרשיה עם אשה לא לו. המרגלים, אותם צעירים שחונכו במרכז הדתי של המדינה האיסלמית ותוגמלו כספית ומעמדית על ידי המרכז, יהפכו עם הזמן לשייח'ים של השריעה. הם אלו שיבדילו בין טוב לרע וינהלו את המערכה המוסרית.
מנהלי הדאווה עודדו את הצעירים להתחתן עם בנות המשפחות הנכבדות והתקיפות של היישוב או העיר כדי לחדור לתוך ביתן, לקנות השפעה ולדעת בכל רגע נתון לאן נושבת הרוח. הם היו צריכים לברר מי מנהל את ענייני הכפר, מי מהמשפחות מנהלת אורח חיים דתי, לאיזה זרם דתי הם שייכים, כמה מסגדים יש, מי האימאם, כמה נשים וילדים יש לו ובני כמה הם, מה תוכן הדרשות שהוא נושא, האם הוא מוכן לקבל את הסופים או צדדים מיסטיים של האיסלם, האם הוא לצד האופוזיציה במלחמתה במשטר, ומה הוא חושב על גי'האד?
בינואר 2015 החל הנשיא ארדואן לזמן אליו את מוכתרי הכפרים והעיירות של טורקיה. בקבוצות של  400 לארמון הדולמבאצ'ה באיסטנבול. יש 40,000 מוכתרים בטורקיה. אלא שארדואן לא מזמין את כולם, רק את אלו שהוא חושב שיזכה בשיתוף הפאעולה שלהם.  
באוגוסט 2015 הוא נשא נאום לפני הקבוצה השמינית שהגיעה לארמון, והדגיש את הצורך בהגברת הביטחון כנגד האיום הכורדי של הפי.קי.קי. ארדואן אמר: "אני מצפה לתמיכה בנושא זה מהמוכתרים שלנו. אני יודע שמוכתרים שלי יודעים בדיוק איזה אנשים גרים בכל בית. הם [צריכים] ללכת למושליהם או למפקדי משטרה ולדווח על כך להם באופן הולם ורגוע".
שירותי הביטחון הטורקים יצרו רשת שאליה יוכלו המוכתרים לדווח ישירות על מנת לייצר מאגר מידע על הקהילה.
שימוש הולם במוכתרים ושירותי הביטחון על מנת לעקוב אחרי קהילות שלימות לא מתרחש רק בשטח המדינה האיסלמית, אלא גם בדמוקרטיה המפוקחת של ארדואן מצפון לה. (32)
היה לטורקים ממי ללמוד וליישם בשיטות שלהם. כוחות המדינה האיסלמית, שבאותה תקופה לא עמד בראשה נשיא ששלט ללא מיצרים בשטח, היו צריכים לתפקד בשיטת חדירה שקטה וניסתרת יותר.
ב-2013 החלו להפתח מרכזי דאווה בכפרים ובעיירות הסוריות. הם לא קראו לעצמם המדינה האיסלמית ועד רגע לפני הפעולה, מעט מהתושבים ידעו שיש בכפרים ובעיירות בניינים שהושכרו למדינה האיסלמית ובהם נשק ולוחמים.
כך עבדו הקומוניסטים ברוסיה בזמן המהפכה בין 1917 ל-1922: החדרת סוכנים, חינוך מחדש, צבירת אנשים ונשק, ובבת אחת עריפת המנהיגות המקומית והטלת טרור ופחד בלב קהילה שנשארה ללא מנהיגות.
חאג'י באכר והאחרים החליטו לא לייבא לוחמים עיראקים כדי להישאר בחתימה נמוכה, ומיעטו לגייס סורים משום שנאמנותם של אלו היא למקום ולא למדינה האיסלמית. במקום זאת, פעלה המדינה האיסלמית  לגייס את הפעילים הזרים שנהרו לסוריה כדי להילחם במשטר. היא אספה אליה את הסעודים, התימנים, הצ'צ'נים, האוזבקים והטוניסאים, הכפיפה אותם למפקדים עיראקים, והקימה יחידות זרות בפיקוד עיראקי.
במהלך 2013 הוקמו מחנות אימונים של זרים במקומות שונים, תוך שהלוחמים מונחים לא לשתף פעולה עם עיתונאים ולשמור על סודיות. מגוייסים חדשים עברו אימונים בני חודשיים וצוו בנאמנות מוחלטת לפיקוד המרכזי. הלוחמים הזרים לא התיידדו והתערבו באוכלוסיה המקומית, לא הרגישו אליה כל קרבה או הזדהות עם מאבקם, ולכן לא היתה להם כל בעיה להתנהג בחוסר רחמים לאזרחים ולמורדים שאינם מהמדינה האיסלמית  ולהילחם בכל מקום שישלחו אליו. זאת בניגוד גמור למורדים הסורים שבדרך כלל נלחמו על הבית, עזרו בעבודות השדה ותפקדו כאיכרים-לוחמים.
בסתיו 2013 היו 2650 לוחמים באזור חאלב לבדו. שליש מאלו היו טוניסאים, ואחריהם סעודים, טורקים, מצרים, צ'צ'נים, אירופאים ואינדונזים. לפי שר הפנים המרוקני, 1122 אזרחים מרוקנים חצו את הגבול מטורקיה לסוריה. תשע-מאות מהם ב-2013. מאתיים מהם נהרגו עד לסוף 2014. ב-2015 נספרו יותר מאלףסעודים. רובם בשורות המדינה האיסלמית. רוב הירדנים שהצטרפו בתחילה לשורות ג'בהאת א-נוסרה עברו לשורות המדינה האיסלמית.(33)
ב-2015 דיווח האו"ם למעלה מ-22,000 לוחמים זרים שהיגרו לסוריה ועיראק מתשעים מדינות (34) כולל מישראל. ההרוג הישראלי הראשון בשורות המדינה האיסלמית  היה עת'מאן עבד אלקיעאן, בדואי מהנגב שלמד רפואה בירדן, והיה רופא מתמחה בבית החולים ברזילי באשקלון. (35)
המורדים הסורים לא שיתפו פעולה עם הג'יהאדיסטים ולא הרגישו מאויימים שכן מספריהם היו גדולים בהרבה, הם גם לא התעמתו איתם מכיוון שלא רצו לבזבז כוח על מאבקים פנימיים בין קבוצות המורדים. המדינה האיסלמית לעומת זאת, החלה להשתמש בתרגילי נוכחות, תוך שהיא מניידת ממקום למקום לוחמים רעולים לבושי מדים שחורים, , מייצרת תחושה שיש הרבה יותר מהם. יחידות של מאות לוחמים הופיעו באותו יום בכמה מקומות, יוצרות אווירה של עוד ועוד לוחמים, מגיעים ברגעים קריטיים, מונעים על ידי מידע שהגיע ממרגלים מקומיים. למפקדה הראשיתהיכן נקודות התורפה של המורדים ואיפה מתרחש סכסוך מקומי אותו יוכלו להכריע לוחמי המדינה האיסלמית, מציעים את עזרתם ומשתלטים על הכפר או העיירה.

התוכניות שתכנן חאג'י באכר לא התייחסו רק לטקטיקות ולתנועות צבאיות, אלא גם לדרכי מימון, מיסוי, בתי ספר, מעונות לילדים, תקשורת ותחבורה.
המרגלים נדרשו לברר אם האימאם מקבל משכורת, ואם כן מי משלם לו, מי מינה אותו, ולא פחות חשוב, כמה אנשים מהכפר תומכים בדמוקרטיה. המידע נאסף על מנת לגלות את הסדקים איתם אפשר יהיה לערער ולמוטט את המבנה החברתי של הכפר או העיירה.
ריגול, מעקב, רצח וחטיפות היו חלק חשוב בתכנון. בין המרגלים היו מרגלים לשעבר או מתנגדי שילטון שהסתכסכו עם ארגוני מורדים אחרים. היו כאלו שהכסף עניין אותם ואחרים שאהבו אתההרפתקה. כולם היו צעירים, רובם בשנות העשרים לחייהם, חלקם בני לא יותר משש-עשרה או שבע-עשרה. האמירים אספו מידע ממרגלי השטח והעבירו אותו לקצין איסוף מרכזי שדיווח בתורו למנגנון המרכזי. כל דרג מפקח ומפעיל את זה שמתחתיו.
במקומות בהם גוייסו מספיק תלמידים שהפכו למרגלים נשכרו עוד בתים, הונפו דגלים שחורים ורחובות נחסמו והפכו לטריטוריה של המדינה האיסלמית. במקומות בהם לא היתה היענות למרכזי ה'דאווה', נסוגו אנשי המדינה האיסלמית. במקומות אחרים הם נקטו בטקטיקה של העלמת אוייבים ופעילים, תוך שהם מכחישים מעורבות באלימות ובטרור.
לאחר ההשתלטות, תיכנן חאג'י באכר להציב בכל מועצה מחוזית אמיר (מפקדים צבאיים נקראים אמיר, מנהיגים רוחניים – שייח') כממונה על הוצאות להורג, חטיפות, צלפים, תקשורת והצפנה, ואמיר נוסף שתפקידו היה לפקח על האמירים האחרים ולדווח על פעילותם.
השליטה באוכלוסיה נעשתה על ידי החלת מערכת החוק האיסלמית על פי הפירוש המחמיר של המדינה האיסלמית. בתי המשפט יהיו על פי השריעה -  החוק המוסלמי, בקשות החנינה יהיו מקאדי – השופט. הפעלת החוק האיסלמית הופכת את המדינה ללגיטימית בעיני המוסלמים הסוניםומתפקדת, כפי שנוסדה באיסלם הקדום, כמערכת של שליטה ובקרה.
חאג'י באכר לא היה איסלמיסט אלא איש מנגנון ומתכנן והמילה בה השתמש כדי לתאר את המנגנון לאיסלום התושבים החילונים למוסלמים אמיתיים – טאווקין, אינה מילה דתית. זהו מונח טכני ללא דת אותו אפשר לתרגם כ"יישום".
טוואקין היא מילה שהיתה בשימוש כבר לפני 1200 שנים אצל האלכימאים השיעים, שהשתמשו בה לתאור בריאת חיים מלאכותיים. ג'אביר אבן חאין הפרסי (מאה תשיעית), כתב ב"ספר האבנים" (בכתב סתרים ובקוד), כיצד ליצור מיניאטורה אנושית. המטרה היתה להטעות את כולם חוץ מאלו האוהבים את אלוהים.
המונח מגלם בתוכו כפירה חמורה– את הנסיון לחקות את יצירת האל. חאג'י באכר, האיש שברא ממילים ונייר את המדינה האיסלמית, לא רק שלא היה איש מאמין, אלא במונחים הדתיים של האיסלם, עמד בצד של השטן.
א-ראקה, עיר רדומה על גדות הפרת הפכה לדגם ההשתלטות של המדינה האיסלמית. אנשיה היו בנחיתות מספרית בעיר שמעולם לא היתה דתית או שמרנית במיוחד.
העיר השתחררה משילטון אסאד במרץ 2013 ואז נבחרה מועצת עיר של עורכי דין עיתונאים ורופאים שאורגנו בוועדים. קמו גם ליגת נשים ואירגון נוער. העיר נשמה חופש ומהפכה ושררה בה ארומה של אנרכיה נעימה.
במאי 2013 נחטף ראש המועצה על ידי רעולי פנים. הבא בתור היה אחיו של סופר ידוע. יומיים לאחר מכן, נעלם האיש שצייר את דגל המהפכה על חומות העיר. היה מי שידע מי החוטפים, אבל אף לא אחד העז לדבר. העיר היתההמומה.
בתחילת יולי גדל מספר הנעלמים מעשרות למאות. לעיתים נמצאו גופותיהם ערופות הראש, לרוב לא. באוגוסט התפוצצו כמה מכוניות תופת במטה של מפלגת נכדי הנביא, הורגות עשרות מורדים. קבוצות המורדים האחרות הביטו מהצד. המדינה האיסלמית כרתה בריתות והבטיחה הבטחות לקבוצות האחרות. הפרד ומשול. ב-17 באוקטובר כינסו אנשי המדינה האיסלמית אסיפה עירונית. היו מי שחשבו שהמעשה נועד להשקיט את הרוחות. מתוך שלוש מאות הנוכחים העזו שניים לדבר נגד החטיפות והרציחות. אחד מהם היה מוהנד ח'אבאיֵנה (Muhannad Habayebna ) עיתונאי ופעיל חברתי מוכר. חמישה ימים לאחר מכן הוא נמצא כפות וירוי בראשו. חבריו קבלו את תמונת הנרצח עם השאלה: האם אתה מצטער על מותו של חברך?
המהפכה הוכרעה. זמן קצר לאחר מכן, באוקטובר 2013, חמישה חודשים אחרי שהחלו במהלך ההשתלטות על העיר, נשבעו ארבעה-עשר ראשי השבטים הגדולים בא-ראקה שבועת נאמנות לאבו באכר אל-בגדדי. אותם ראשי שבטים שנשבעו נאמנות לאסאד שנתיים קודם לכן.
המדינה האיסלמית פירסמה מייד את החוקים לפיהם תפעל מעכשיו העיר. לאמנה שש-עשרה נקודות התוחמות את החיים לפי השריעה הנתונה לפרשנות המדינה האיסלמית. בין שש-עשרה הנקודות קיימות: ח'ודוד- עונש חמור הקבוע על מפירי השריעה ("קיסאס"), חמש תפילות יומיות, איסור על טבק, אלכוהול ומשחק קלפים, איסור על יחסים הומוסקסואלים, קוד לבוש, הטלת מיסים, הטלת מס גולגולת (ג'זיה) על נוצרים, הרס מקומות פולחן שאינם איסלמיים והקמת מסגדים חדשים.עד דצמבר 2013 התקדמו תוכניות ההתפשטות של המדינה האיסלמית כמתוכנן. אלא שאז תפסו חמישה-עשר לוחמים של המדינה האיסלמית את אחד המפקדים האהודים של המורדים ועינו אותו למוות. בעקבות הארוע, בראשית 2014, דרש איימן אל זוויהירי – יורשו של של בן לאדן, מאל-בגדדי, להתרכז בעיראק ולהותיר את סוריה לארגון ג’בהאת א-נוסרה. סירובו של אל-בגדדי הוביל ב-2014 למלחמה גלויה בין הארגונים.
התנתקות המדינה האיסלמית מאל-קאעידה גובתה על ידי הטורקים והסעודים, הופכת את האירגון למדינה עם שטח, מוסדות מדיניים וגבולות מתרחבים בהתמדה.   
עם פרוץ המלחמה בין המדינה האיסלמית למורדים, החליטו צבא סוריה החופשי וג'בהאת אל-נסורה, להתאחד ולהלחם בדאעש. הם תקפו את המדינה האיסלמית, ריתקו את לוחמיה למקומם ומנעו מהם את התמרון החביב עליהם – תנועה מהירה של כוחות ממקום למקום. בתוך שבועות הצליחו ארגוני המורדים לגרש את המדינה האיסלמית מחלקים רבים בצפון סוריה וגם א-ראקה כמעט נפלה בידיהם. רק הגעתם של 1300 לוחמים עיראקים מנעה את נפילת מה שהפך לבירת המדינה החדשה.נוסף על כך ביצעו לוחמי דאעש תמרון הטעיה דאעשפושטים את מדיהם השחורים, נשארים לבושים בג'ינס וחולצות אזרחיות, מתחזים למורדים מאחת הקבוצות השונות בא-ראקה, ופותחים לפתע באש על מי שאמורים היו להיות חבריהם.
המורדים הסורים נשברו וברחו.
שיטת הרמייה, פשיטת המדים השחורים ולבישת בגדים אזרחיים הפכו לאחד מהמנגנונים החשובים של הסתננות לתוך יחידות מורדים חילוניות והשמדתן מבפנים.

הוספת תגובה


Security code
רענן